"והלכה כבית הלל" הן עדיין שלוש מילים שכשאני נתקל בהן אני חש הקלה נעימה. הן מרגיעות אותי, נותנות לי אוויר. אני זוכר את התחושה הזו עוד מימי הישיבה התיכונית: בשיעורי גמרא זה היה הקול שאהבתי לשמוע. לא משנה באיזו סוגיה או מחלוקת, העובדה שהלל מחזיק בדעה מקילה, הדעה שרואה אותי ואת הכוונה שלי ולא מכבידה עליי, עושה לי טוב.
חנוכה הוא החג של מי שאוהב את בית הלל. אנחנו יודעים לשרוק את "מעלין בקודש" ומדקלמים בפסקנות את "ואין מורידים". אנחנו אוהבים שרואים אותנו דרך העיניים של בית הלל, חוששים מלפגוש את העיניים של בית שמאי. בכל פעם שהייתי נתקל בסוגיות ששני הכוכבים האלה מופיעים בהן, הנטייה הטבעית שלי הייתה ללכת לשמוע מה אומר הלל. כשמגיעים לשמאי אני מיד באנטי. תמיד דרוך לשמוע איפה הוא רוצה להקשות, או איך הוא מצליח לעצבן.
והאמת היא שאני חושש משמאי, לא כפוסק אלא כרעיון. וגם: כאישיות. אם אני צריך לדמיין אותו, אני מדמיין איש קשה. יש לו גבות כועסות והוא חמור סבר עם הבעה רצינית. הוא בטח לא נחמד. קשה לנהל איתו שיחה. אולי הוא כועס עליי או מאוכזב. הוא הרב שהיה שולח אותי הביתה עם פתק שמבקש לחזור רק עם ההורים. אין ימינה ואין שמאלה. בבית המדרש שלו יש דרך אחת ויחידה, צרה, ישרה וסלולה. ואנחנו אוהבים גם וגם. אנחנו רוצים מרחב תמרון, טווח. אנחנו רוצים להישאר באזור אבל לאו דווקא לעמוד על המשבצת היחידה שכל תנועה תוציא אותנו ממנה ותשלח אותו החוצה. אם יפסקו הלכה כמותו, כולנו נצטרך לעבוד קשה יותר ועננת קפדנות תרחף מעלינו, ואולי נפספס את העיקר בחיים - וגם במצוות, גם באלה שאנחנו מאוד שמחים בהן ובקיומן. שנימדד בפרטי פרטיהן המדוקדקים ביותר.
אבל במקביל הרגשתי שאני מפספס משהו. משהו בעמידוּת שלו מול בית הלל, בכך שהמשיך כל הזמן גם כשהלכה אינה כמותו, קרא לי להבין את האמת הזאת. אולי מרוב שאנחנו חוששים מהקפדנות שלו אנחנו מפספסים את האמת שבבסיסה. הרי יש מה ללמוד ממנו, הוא יושב על איזה רציונל, על תפיסת עולם. הוא מכוון לאנשהו. זו לא סתם קפדנות. זו לא דקדקנות לצורך הדקדקנות. אנחנו אוהבים שמתייחסים אלינו כאל בית הלל, אבל לא פעם ננעלים על משהו מדויק והולכים איתו כבית שמאי. הוא רוצה אמת גם במחיר גבוה, ואנחנו יכולים להעריך מי שרוצה אמת. שמאי שמע את הקלישאה "לך עם האמת שלך", ובאמת הלך. שוב ושוב הלכה איננה כמותו, אבל זה לא גרם לו לזוז, בטח לא כדי למצוא חן.
ככל שחשבתי על זה יותר, הבנתי שאני לא מבין. המילים בארמית לא סייעו לי ואת הפירושים המוכרים כבר שמעתי. רציתי לשרטט את דמותו, להבין למה צריך שמאי בעולם. בטח בעולם רווי מחלוקת. מה אני יכול ללמוד ולקחת משמאי, מנקודת המבט שלי. כתבתי לרב נעם פרל, ראש הישיבה התיכונית בסוסיא שבין ספסליה התבגרתי, שאני זקוק לחברותא בנושא. הרב נעם שמח להזמין אותי, ואני הרגשתי שזה מה שהייתי צריך, כי נקודת המבט שלו תמיד שופכת לי אור. בזכות שמאי ישבנו לחברותא. שיתפתי אותו בהקלה שיש לי בכל פעם שלמדנו שהלכה כהלל, אבל אמרתי לו אני בטוח שיש לנו מה ללמוד גם משמאי. והרב נעם חייך ואמר: "מבחינת שמאי, העתיד הוא הפואנטה".
"מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן, ופיחת את המעזיבה וסכך על גבי המטה בשביל הקטן" (סוכה ב, ח)
"הגישה של שמאי היא עתידנית", אומר הרב נעם. "יש אנשים שחיים את החלום הגדול, האידאלי, המושלם - כאילו הוא כבר פה. וזה מצוין. הם לא יכולים להתפשר כי הם חיים באמת את החלום, וכל פרט בחלום הוא הכרחי".
כלומר, הם נמצאים בעולם אידאלי, אבל זו לא המציאות של רוב האנשים שחיים כאן ועכשיו על הקרקע.
"נכון, ולכן אנשים כמו שמאי יכולים לחיות ככה רק בעולם הפרטי שלהם. ובכל זאת, גם בעולם של הכלל, בעולם של אומה, חשוב שמישהו יחזיק גם את הקול הזה ויגיד אותו. חשוב שמישהו יגיד לנו "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן", גם אם זאת לא המציאות ואנחנו רחוקים ממנה. ולמה זה חשוב? כי בסוף ההזויים האלה לוקחים את הנפ"מ, נקודת הפגיעה הממוצעת, שתי נקישות שמאלה. הם יושבים בצד, הם לא מצפים שבאמת יהיו כמוהם או ילכו כמותם ברגע זה. אבל הם מחזיקים בנקודה הזו בשביל כולנו. זה כמו שמישהו בסביבתנו מתחיל לאכול רק אוכל אורגני: הוא נמצא בנקודת קצה, אבל בזכותו אני אוכל קצת יותר בריא. כלומר הוא מושך את המרכז של כולם לכיוון שלו".
ולכן זה גם בסדר מבחינת אנשים כאלה שההלכה לא כמותם.
"נכון. הם מכוונים לאן שצריך להגיע. הם מבינים שהם מחזיקים בחלום. שמאי בבית שלו חי את התורה שלו, ומסביבו אף אחד לא נוהג ככה, ובכל זאת אסור שהחלום ירד מהפרק, שלא נשמע עליו. המפה של תנועת בית"ר תהיה עם שתי גדות לירדן, וזה חשוב, גם כשחותמים על הסכמי נסיגה בחברון. המשנה מספרת שבסוכות, כלתו של שמאי ילדה תינוק והוא פיחת את המעזיבה - כלומר עשה מין חור בבית, מעל העריסה, כדי לסכך אותו, ושהתינוק יקיים את מצוות סוכה".
וכשקוראים את זה, אומרים: מי זה ההזוי הזה?
"כאילו אחי, תינוק לא חייב במצוות! אתם נורמליים? אבל שמאי אומר לנו: אם אתה מבין שהעתיד הוא הפואנטה, אתה תעשה את זה. זה הקרב על העתיד".
"בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך" (ירושלמי שבת כה ע"ב)
בכל שנה כשאני מסדר את הנרות אני חושב כמה יפה שהאור הולך וגובר בכל יום: מתחילים בנר אחד שברירי, ולאט־לאט אל תוך החשכה שמסביב אנחנו מגדילים את האור. איזה חכם היה הלל. וכמה נעימה וטובה היא תורתו. מוסיפים והולכים, מעלים בקודש ואין מורידים. מי העלה בדעתו להוריד בקודש, ללכת ולהצטמצם? מי חשב שזה רעיון טוב מלבד תלמידיו של שמאי? אבל הרב נעם מסביר את הגישה הזאת בפשטות: "ככה העולם צריך להיות מואר: בשמונה נרות. זה השלם. ככה צריך להיות. יש בעיות? יש חושך גדול מאוד בחוץ? אני מוכן להתפשר. אבל מתחילים במה שאמור להיות. משם לאט־לאט נוריד, אין בעיה. בית הלל אומרים - מה פתאום! המציאות קשה, החושך בחוץ כבד. נתחיל בקטן, בנר אחד. התחלנו. מחר יהיו שניים. ובית שמאי נזעק ואומר: הפוך! ומה שיפה זה שחז"ל מפרגנים לשתי הדעות האלה".
איך אפשר לפרגן לשתיהן, כשהן סותרות זו את זו?
"שתי תפיסות העולם האלה יכולות לחיות יחד. זה בסדר גמור. אומרים שלעתיד לבוא הלכה כבית שמאי. זה קלאסה, כי באמת שמאי בגישה שלו פוסק לעתיד לבוא. הוא בא לפה כדי להסביר מה יהיה יום אחד. ובסדר, עלינו מוטל להיערך לזה – אלפיים שנה זוז, מה שנקרא. שמאי מדבר על המציאות כמו שבפיזיקה שואלים מה תהיה המהירות 'בהתעלם מהחיכוך' או במצב של 'אפס חיכוך'. בעולם מופשט אפשר לדבר על מציאות שאין בה חיכוך. אבל במציאות הנוכחית כוחות חיכוך וגרירה נמצאים בכל מקום, ולכן זה בסדר שההלכה לא כמותו. הוא מכוון לעולם אוטופי".
"מעשה בנוכרי אחד שבא לפני שמאי. אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל, גיירו. אמר לו: מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירוש הוא - לך ולמד" (שבת לא ע"א)
"אמת הבניין", אומר הרב נעם, "היא כלי העבודה של שמאי וביתו. הוא מודד. תמיד בול מה שצריך להיות. זה התקן. אתה לא רוצה תקן? סבבה, יש לי חברותא, הלל, ורוב החבר'ה הולכים להתגייר אצלו. אבל כאן עובדים לפי התקן".
אין שם נימה של כעס, ב"דחפו באמת הבניין"?
"אפס כעס אמיתי. זאת אומרת, אם יש נימה של כעס, זה לא כעס אישי אלא רק כדי לשלוח את הנוכרי להלל. כלומר: 'אל תבוא לפה, יש לך פתרון שם'. בכל זוג יש נשיא ויש אב בית דין. נשיא הוא אדם שחי עם העם. זאת משרה פוליטית. הוא צריך לנהל את המציאות. לאב בית דין יש תפקיד אחר: ייקוב הדין את ההר. ככה צריך להיות. זאת אומרת, שמאי ממלא פה את תפקידו".
לכן אין פה רגש, לדעתך.
"זה כמו ילד מול ההורים שלו. לפעמים אתה הולך לאימא, כי היא תיתן לך את האישור. אז ככה אני מבין את זה".
כשאני מדמיין את שמאי הוא נראה לי קשוח מאוד.
"היית מצפה שדמות כזאת תהיה אנטיפתית לאנשים. במסכת אבות הוא מוזכר פעם אחת, ולפני כן מקדימים ב'הוא היה אומר', שזה, בגדול, 'מה הפואנטה שלו". ומה 'הוא היה אומר'? 'הווי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות'. נו, הייתי מצפה למשהו יותר עוצמתי".
מפתיע.
"לגמרי, הציפייה היא שהוא יגיד - כנס בהם. תדרוש מהם. מה זאת אומרת 'סבר פנים יפות'? תהיה תקיף. דבר על האמת. אבל לא. זה לא קשור. אני מת עליך, מחייך אליך, מסביר לך פנים, וזה לא פוגע כהוא זה בכך שאני חושב הפוך ממך".
יכול להיות ששמאי היה חם וחייכן?
"בוודאות. היה אכפת לו מהתינוק ששוכב מתחת לגג בסוכות. זה מעיד המון. הוא לא מטיל אימה ומזרה אימה, אלא פשוט מישהו שלא מוכן לוותר על החזון".
"בית שמאי אומרים השמיים נבראו תחילה ואחר כך נבראת הארץ, ובית הלל אומרים הארץ נבראת תחילה ואחר כך השמיים. אמר רבי שמעון בן יוחאי... שניהם לא נבראו אלא כאלפס (=סיר) וכיסוייה" (בראשית רבה א, טו)
מתחילת הלימוד מדגיש הרב נעם שצריך להבדיל בין הלל ושמאי האנשים, שהמחלוקות ביניהם ספורות, ובין הבתים שלהם. באופן כללי שמאי עצמו מוזכר מעט מאוד, גם כי הלכה לא כמותו וגם כי באמת לא היו הרבה התנגשויות. "יש מעט מחלוקות ביניהם. בשלוש מהן, במסכת עדויות, חכמים אומרים: לא אתה ולא אתה אלא באמצע. בית הלל ובית שמאי חלקו זה על זה יותר, אבל גם על המחלוקות הללו חז"ל אומרים לנו שכמותית, ביחס לסוגיות שנידונו, המחלוקת היתה מאוד מינורית.
"יש שלוש דרשות על השם של שמאי, וכולן נפלאות. הראשונה - שמאי מלשון שמאות. זה אמת הבניין, כלי המדידה. השנייה - שמאי זה שם, לא פה. אנחנו מדברים על העתיד, על מה שצריך להיות. והשלישית - שמאי מלשון שמיים. אנחנו על הארץ אבל יש גם שמיים, עולם אוטופי שנמצא למעלה".
זה נפלא לראות שיש מחלוקת בין הבתים לגבי השאלה מה נברא קודם בעולם: השמיים או הארץ. זאת שאלה שיש בה רעיון שהוא הרבה מעבר לסדר כרונולוגי.
"נכון. בית שמאי אומרים שהשמיים נבראו תחילה. מתחילים מהאידיאל. מהשלם. וממנו יורדים כלפי מטה, לארץ. בית הלל אומרים שהארץ נבראה תחילה. אנחנו כאן, ומתוך זה נעלה ונשאף למעלה. ומה חכמים אומרים? לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא כאלפס, כלי כדורי שלוקחים חוט וחותכים אותו לסיר ולמכסה - באותה שנייה שנוצרו בה השמיים נוצרה גם הארץ".
בית שמאי, ואפילו שמאי עצמו, לא חשו מרמור מכך שהם תמיד סיימו בתיקו לכל היותר?
"אם אתה רואה את העולם כמתנגד, אתה מרגיש כל הזמן שאתה צודק ומשפילים אותך אם לא הלכו כדעתך. אבל אם אתה מבין שהעולם הוא קונצרט, ומכיר בכך שיש שני קטבים, אתה שמח שחולקים עליך. זה מאתגר אותך וגם נותן לך רוגע, כי הדעה שלך עדיין מוחזקת. הייתה פעם אחת שהלימוד בין הבתים יצא משליטה והקצין, אבל זה לא היה המצב הרגיל. ולמרות המחלוקות לא נמנעו להתחתן זה בזה. מה זה אומר? אם אני בבית שמאי, אני צריך לאכול אצל הבת שלי, שהתחתנה אולי עם מישהו מבית הלל, והיא מפרישה חלה כמו בית הלל ולא כמו שצריך לדעתי. ובכל זאת אני הולך לאכול אצלה. זאת החוכמה בתרבות של מחלוקת: לחיות זה עם זה, אבל באמת. ואם מתחתנים זה עם זה, אז חיים באמת ביחד".
"בראשונה לא הייתה מחלוקת בישראל אלא על הסמיכה בלבד. ועמדו שמאי והלל ועשו אותן ארבע. משרבו תלמידי בית שמאי ותלמידי בית הלל ולא שימשו את רביהן כל צורכן, ורבו המחלוקות בישראל ונחלקו לשתי כיתות, אלו מטמאין ואלו מטהרין. ועוד אינה עתידה לחזור למקומה עד שיבוא בן דוד" (ירושלמי חגיגה ב, ב)
אז מה אני אקח משמאי ומביתו? אנשי אמת נשארים אנשי אמת גם אם הלכה לא כמותם, לומד הרב נעם מהסיפורים על שמאי ובית מדרשו. הם צריכים להיאבק על האמת שלהם גם אם היא לא פופולרית, וגם אם אין היתכנות שתהיה פופולרית. וזה חשוב, וזה הכרחי. כי אסור לשבות מלתאר את המציאות האוטופית שצריך להגיע אליה. לכל אחד מאיתנו צריכה להיות מציאות אוטופית כלשהי בראש, גם כשהוא חי כבית הלל. זה נכון גם בחינוך ובזוגיות, ובכל דבר: מה החלום? אתה לא יכול לוותר על החלום. אם אתה לא חולם את החלום, תמצא את עצמך מתבוסס בשברים שלו.
והדבר השלישי, מדגיש הרב נעם, הוא שצריך לדעת לפרגן לאנשים האלה: גם אם הם הזויים בעיניך, הם אומרים את האמת המוחלטת שהיא אולי גם האמת המוחלטת שלך. כשמישהו בעולם רוצה להחזיק את האמת בקצה - זה לא באמת מאיים עליך, ויותר מזה: צריך שמישהו יהיה שם, בקצה. זה תפקיד קבוע בחברה. והחברה צריכה לעודד את האנשים האלה, לא לרמוס אותם.
אנחנו חיים כמו בית הלל, כי קשה לחיות כמו בית שמאי בפועל. להיות "שמאים" פירושו לחיות במתח גבוה, עם תקלות אינסופיות והתנגשויות עם החברה שמסביב. זה תסכול. אין לך עם מי לדבר. אבל בלי האנשים האלה, איפה היינו היום?