"המחבלים ירו מאות כדורים, הבנתי שגם אני בסכנה אבל המשכתי לחלץ"

שידור תחת אש הוא לא אירוע יוצא דופן במיוחד בשביל רמי שני. בעשרות שנותיו ככתב בדרום – כלומר, בעיקר סביב רצועת עזה - הוא הספיק לראות רקטות נופלות לא הרחק ממנו, וגם להימלט מירי שכוון ישירות אליו. אבל כשמסכמים איתו את הקריירה הענפה שלו בתקשורת, לרגל צאתו לגמלאות, הכול מתגמד לעומת 7 באוקטובר, היום שבו הפך ממי שמביא את הסיפור לחלק מהסיפור בעצמו. שבע פעמים הוא נכנס באותו יום לתוך אזור התופת, וחילץ ברכבו מבלים ממסיבת הנובה. הודות לאוזניות המיקרופון שמחוברות לסלולרי שלו, הוא הצליח במקביל לעשות את עבודתו ככתב, מעביר למאזינים שידור חי מאזור מוות. בגיחות הללו הוא הציל, להערכתו, בין 35 ל־40 איש.

"הם היו מבוהלים מאוד", מספר שני על הצעירים שאסף משדות הטבח. "היה בכי כבוש כל הזמן. כמה מהם ספגו פגיעות כדורים בידיים וברגליים, וחבריהם חבשו אותם בקרעים של חולצות. לא הצלחתי כל כך לדבר איתם, אבל הם ישבו ברכב וסיפרו זה לזה כבר אז על אונס, על כריתת איברים ועל מעשי רצח אכזריים במיוחד. לא דיווחתי על זה, רק אמרתי בשידור שיש כל הזמן פעילות של מחבלים באזור של המסיבה. התמקדתי במה שקורה ביישובים, במה שאני רואה ומה שאני שומע מכל מיני מקומות".

"יש כאן באזור מספר מסיבות טבע שהמשתתפים בהן לא ידעו מה קורה, והמחבלים הסתערו עליהם", דיווח שני בגלי צה"ל ב־7 באוקטובר, מעט אחרי עשר בבוקר. "בחלק מהמקומות יש נפגעים, יש הרוגים, יש פצועים. במספר זירות מנהלים שוטרים ולוחמים של צה"ל קרבות עם המחבלים. צה"ל ממשיך להפגיז מטרות בתוך רצועת עזה במקביל למאבק נגד מחבלים שחדרו מהרצועה לשטח ישראל, ואני כמיטב יכולתי מסייע לאנשים לצאת מהמסיבות האלה כדי להגיע למקום מבטחים".

בשבוע שעבר כיבה שני את המיקרופון ופרש לגמלאות. כשהצענו לו להתראיין הוא אמר, ולא בשביעות רצון, שיש לו כרגע כל הזמן שבעולם. "אני אזרח עובד צה"ל והגעתי לגיל שבו הם לא מעסיקים יותר", הסביר. יום לפני פרישתו הספיק לדווח על שובו של החטוף יוסף חיים אוחנה לביתו בקריית־מלאכי. "הידיעה האחרונה ששידרתי הייתה על נהג בדואי שלא נשמע להוראה של שוטרים לעצור, ניסה להימלט ואז נורה ונפצע. דקה אחר כך הרגשתי ריקנות והתחילו לעלות מחשבות על העתיד. ידעתי שזה יקרה, אבל גם כשזה לא בא באבחה, זה כואב. פתאום צריך לקום לשום דבר, ובבטן מרגישים את החוסר, אבל אני מניח שאמצא את מקומי. יש אפשרות שאלך לגוף תקשורת אחר. אומנם הפעם זה יהיה לפחות שנים, אבל כך אוכל להמשיך את מה שאני יודע לעשות".

ביקשנו משני שייקח אותנו לסיור שטח. התחנות שהוא בחר קשורות לטבח במסיבת הנובה: השדות שהמבלים הסתתרו בהם, תחנת הדלק בצומת אורים שהם פונו אליה, האנדרטה בחניון רעים. "את שמה לב לרכות של ההתלבשות פה?", הוא תוהה בקול כשאנחנו עומדים באתר הנובה, מוקפים המוני צעירים שהגיעו לכאן בבוקר הזה, ובהם גם תלמידי תיכון. "זה אזור הנצחה, ולכן אנשים לא באים בביגוד חד, אלא בלבוש רך ומנחם. תראי פה הרבה מאוד פוטרים, ומעט מאוד חולצות בטן למשל, גם בקיץ. טוב שהם באים לפה, כי הרבה אנשים מבינים את האירוע רק דרך התקשורת, במקום להבין מהמקום עצמו. זה כמו גבעת התחמושת. לא צריך כאן נרטיב, עוברים בין התמונות ורואים הכול".

וכשאתה מסתכל בתמונות של הנרצחים, מה המחשבה שעוברת בך?

"אני נזכר איך בחילוץ השביעי והאחרון הבאתי את הקבוצה למושב פטיש, ואז הציבו שם מחסום ולא נתנו לי לחזור ולהמשיך לחלץ. עד היום מפריע לי שאולי יכולתי לחלץ עוד ולא עשיתי את זה".

הוא מזהה לידנו הכנות לטקס, ומיד פונה לברר את מהותו ומועדו. "אני עדיין עובר על הדיווחים של הצבא, לראות מה אני מפספס", הוא מודה. "זה רק מכווץ לי את הבטן עוד יותר, כי אני כבר לא משתתף בזה".

"המחבלים לא הסתפקו בקצת וידוא הריגה, אלא ירו שם מאות כדורים. הבנתי שיש סיכוי שגם אני בסכנה, אז התרחקתי והמשכתי לחלץ. בסיבוב השביעי הבאתי את הקבוצה למושב פטיש, ואז הציבו שם מחסום ולא נתנו לי לחזור"

גם לולא היציאה לגמלאות, ייתכן שהיית נאלץ לפרוש בקרוב: התוכנית לסגור את גלי צה"ל נראית מוחשית מתמיד.

"זה מהלך לא נכון, ואני מקווה שהוא לא יתממש בסוף. לא הקשבתי במיוחד לקולות שקראו לסגירת התחנה, אלא פשוט קמתי בבוקר ועשיתי את העבודה שלי, שהיא בעיניי חלק משירות. עבדתי בלמסור מידע, בלנתח אותו ובלהשיג תגובות. זאת השליחות העיתונאית".

הצבא לא השתלב

אנו נוסעים במכוניתו של שני בכביש 232, בין רעים לאורים. בתא המטען הוא מחזיק עדיין את ציוד האולפן הנייד הנחוץ להקלטת ההסכת שלו, "מה שקורה מחר". במסגרת המגזין המדעי הזה הוא נדד בארץ בשנים האחרונות ונפגש עם אנשי אקדמיה וחוקרים משלל תחומים. "אני לא מאמין בזום, אלא במפגש. ואני עושה גם את החלק הטכני. מי שחי עבודה לבד לומד לעשות את הדברים האלה". אגב, גם המפוחית שלו היא פריט חובה במכונית.

"עד 7 באוקטובר אנשים לא הכירו כמעט את השטח הזה", אומר שני. "התייחסו למקום הזה כמו ילד שמכסה לעצמו את העיניים וחושב שמה שהוא לא רואה לא קיים. מי שלא מכיר את העוטף מפספס את השקט הטבעי שקיים כאן, את השלווה, את הרוגע. זה אזור נוח מאוד לחיים, לא מרגישים כאן את התחרות שקיימת במקומות אחרים. צריך לחיות כאן כדי להבין את זה, לא להיות אורח לרגע שרואה כל פגע".

אתה מתאר פסטורליה, אבל אנחנו יודעים שהיא יכולה להיות מופרת ברגע.

"זה קורה פעמים רבות. גם אתמול בערב נשמעו פיצוצים מתוך הרצועה. לומדים לחיות עם זה".

ב־7 באוקטובר הוא ליווה במכוניתו את קבוצת האופניים "קליפר", שבתו הבכורה מיטל היא אחת הרוכבות בה. העדות שלו שמובאת פה משלבת את מה שסיפר לנו בשבוע שעבר עם דברים שאמר לנו בריאיון באוקטובר 2023. "ירדתי לכיוון אחד הערוצים של נחל הבשור, לשם המבלים התנקזו, ואמרתי להם שיבואו מהר כי מולנו ראינו חוליית מחבלים מתקרבת", הוא מתאר. "כשמונה חבר'ה נכנסו לתוך האוטו. הסעתי אותם מהר והורדתי אותם בצומת אורים. במהלך הנסיעה הם שאלו מי אני, ועניתי 'רמי'. ואז התחילו להתקשר אליי מהאולפן כדי שאעלה לשידור, וכך הם הבינו שאני כתב גלי צה"ל.

"הכביש הזה, ליד חוות טלאור, התמלא בנמלטים ממסיבת הנובה. העצים הראשונים כאן מסמנים ערוץ שיורד לנחל גרר. מצד אחד יש פה חממות, מצד שני שדות. הם רצו, ניסו להסתתר בתוך החממות, ואז ברחו משם לשדרת העצים. בהמשך, כשנסעתי קרוב יותר לנובה כדי להבין מה קורה שם כבר ראיתי גופות, הרבה גופות. רכב סוואנה שהביא משקאות למסיבה עמד באמצע שדה, ובתוכו שני נרצחים. המחבלים לא הסתפקו בקצת וידוא הריגה, אלא ירו שם מאות כדורים. הבנתי שיש סיכוי שגם אני בסכנה בנקודה הזאת, אז התרחקתי ממנה והמשכתי לחלץ".

ההיכרות העמוקה שלו עם השטח סייעה לו לתמרן. "במשך שנים רכבתי על אופניים באזור. זה שטח נוח וכיף לרכיבה, אני מכיר בו כל פינה, ויודע איך לחמוק מהדרכים הראשיות. זה עזר לי גם ב־8 באוקטובר, כשהמשטרה כבר סגרה את הכבישים ולא נתנו להיכנס. יש דרכים שאפשר להשתחל מהן, ורק מי שחי פה מכיר אותן".

עמדת בקשר עם המשפחה לאורך אותן שעות?

"בקושי. התקשרו בבוקר, שאלו מה אני עושה, אמרתי 'אני מציל אנשים מהנובה', וזהו. רק אחרי כמה ימים, כשהתפרסמה כתבה על העניין הזה, הם הבינו פתאום מה עשיתי".

בריאיון לאתר העין השביעית בראשית המלחמה, נשאל שני אם יש משהו שעדיף לא לסקר בתקופה כזאת. תשובתו הייתה: "לטעמי, ביקורת שאין לה מקום, אבל היא נשמעת גם אצלנו, מיותרת. זה קורה גם אצלנו והערתי על כך בצינורות המקובלים. נסקר את ההיערכות וההכנות ברמת פירוט שאינה חושפת אמצעים... החשוב הוא לתאר מצבי קיצון, להביא את התגובות להם במינון סביר. על הכנות, על כשלים לפעמים, ביקורת ותשובות של אישי ציבור לדברים הנוגעים ישירות לשדות הפעילות שלהם".

"אני למשל לא כל כך אמרתי תוך כדי הסיקור שהצבא לא מגיע ליישובים", הוא מסביר לנו. "יותר אמרתי שהצבא 'מתארגן להיכנס ליישובים', אף שכבר אז קיבלתי הרבה מאוד הודעות מתושבים בסגנון 'למה הצבא לא מגיע?', 'איפה המשטרה?' וכדומה. כשהתקשרתי אליהם בחזרה, חלקם כבר לא ענו לי".

אתה מצטער שלא היית ביקורתי יותר בשידור?

"לא. אני חושב שעבדתי נכון, ושהניסוח שלי היה נכון".

בתחקיר ששודר בתוכנית "זמן אמת" בכאן 11, נטען שהמשטרה סבלה מליקויים בתחום הפיקוד והשליטה ב־7 באוקטובר. בין השאר נאמר שם שהלחימה של השוטרים בנובה לא נוהלה מגבוה. מה הייתה ההתרשמות שלך בשטח?

"כשהגענו לאורים בסביבות שבע בבוקר, המשטרה כבר ידעה מה קורה. אבל מה שהראו בתחקיר מקביל למה שאני ראיתי: היו כאן שוטרים שלא ידעו מה לעשות, כי לא היה להם פיקוד מסודר - אבל הם בכל זאת עשו. גם צבא היה, אבל רק יחידות שנמצאו פה באזור. זאת אומרת, המידע על מה שקורה כאן לא יצא החוצה. האוגדה נכבשה, מרכז השליטה ושרשרת העברת המידע נפגעו. הכוחות פחות יכלו לדעת מה קורה ביישובים, בשדרות, באופקים. הצבא הגיע מאוחר. הוא עשה הרבה, אבל בגדול הוא לא כל כך השתלב בהגנה על היישובים".

צריכה לקום ועדת חקירה?

"כן. ממלכתית או לא? איני יודע. רוב בכירי המשטרה והצבא שהיו בתפקיד באותו יום כבר לא נמצאים שם, אז קשה להגיד מה יהיו ההשלכות של תחקיר כזה, אבל הוא ילמד. אני הייתי כאן, אני יכול לספר מה היה, אבל להגיד לך מי אחראי לזה? יהיה לי קשה מאוד".

המראות חוזרים אליך?

"לפעמים, וזה די מטריד. אני מטופל ומעבד את זה, וגם מרצה לא מעט ומספר את הסיפור שלי".

חמש שניות של שקט

הוא בן 67, גרוש, אב לשלוש בנות וסב לארבעה נכדים. גדל בקיבוץ ניר־יצחק ובשלב מסוים עבר לבאר־שבע, אך כיום הוא שוב בניר־יצחק. בצעירותו עבד בחקלאות בקיבוץ וגם נהג במשאית ושינע את הגידולים. לעיתונות הגיע רק אחרי גיל שלושים: הוא למד בבית הספר "כותרת" ברמת־אביב, ואז החל לעבוד ככתב במקומון "כל הנגב" של ידיעות תקשורת (לימים ידיעות הנגב). במקביל כתב בעיתונים דבר ועל המשמר.

"תוך כדי הסיקור לא ממש אמרתי שהצבא לא מגיע ליישובים. אמרתי שהצבא 'מתארגן להיכנס ליישובים', אף שכבר אז קיבלתי הרבה מאוד הודעות מתושבים בסגנון 'למה הצבא לא מגיע?', 'איפה המשטרה?' וכדומה. כשהתקשרתי אליהם בחזרה, חלקם כבר לא ענו"

ביולי 1994 סיקר את ביקורו הראשון של יאסר ערפאת ברצועת עזה. "בכיכר המרכזית של עזה, שם ערפאת עמד לנאום, היו אנשים בכמויות שלא ראיתי בשום מקום אחר, רק בקרנבל בברזיל", הוא נזכר. "רצינו לצלם את ערפאת בצורה יעילה ואי אפשר היה להיכנס. אמרתי לצלם 'תחזיק לי בחגורה', ושחיתי בין האנשים עד שהגענו לעמוד מרכזי בכיכר. שמרתי עליו שיעלה ויצלם משם. התמונה הזאת התפרסמה אחר כך בכל העולם".

שני היה אז שותף להקמת הרדיו החינוכי הראשון בישראל, בכפר הנוער אשל הנשיא. הוא החל לעבוד ברדיו דרום, ובין השאר סיקר את גוש קטיף. "אני זוכר שעמדנו בגוש ליד עגלת חמור שהורכב עליה מטען חבלה, וחיכינו שיפוצצו אותו", הוא מספר. "הגעתי פעמים רבות לבתים של תושבים, לשיחות ולראיונות. התושבים שם היו מאוד פתוחים לתקשורת. לא דיברו על התנתקות אז, אבל השאלה 'האם גוש קטיף צריך להתקיים' הייתה מונחת על השולחן. האזור תבע הרבה קורבנות, והרבה פעילות צבאית הופנתה אליו. מי שרצה לבנות בית דווקא שם, בעיניי זה קצת בעייתי, כי המשמעות היא להיכנס לאזורים שלא שייכים באופן טבעי לאוכלוסיית מדינת ישראל.

"מרצח רועי רוטברג בנחל־עוז ועד היום, תמיד יש אירועים ביטחוניים שמקורם ברצועת עזה. זה יכול להיות ירי מכלי רכב, ירי לתוך יישובים, הנחת מוקשים או גנבה של ציוד חקלאי. פעם זה היה פדאיון, היום חמאס. הנהגת האוכלוסייה שם לא רוצה שישראל תתקיים. אני לא בטוח שהישארות בתוך הרצועה הייתה מונעת זאת".

לגלי צה"ל הוא הצטרף בשנת 1998. לתחנה כבר היו אז חמישה כתבים באזור הדרום, והוא היה השישי. "בהתחלה סיקרתי את שדרות, אופקים ונתיבות, ובכל פעם שכתב עזב קיבלתי גם את הגזרה שלו".

תחביב הרכיבה על אופניים הניב לו דיווח ראשוני על חטיפתו של גלעד שליט. "רכבתי, ופתאום היו קולות של מלחמה", הוא נזכר. "התקשרתי למקור שלי בצבא, והוא אמר לי: 'רמי, אני לא יכול לדבר איתך, נכנסו מחבלים דרך מנהרה, הרגו שני חיילים, חטפו אחד ופצעו אחד. אנחנו עכשיו במרדף אחריהם בתוך הרצועה'. לא היו לי נייר ועיפרון לכתוב את מה שאגיד בשידור, אז כתבתי במקלון קטן על החול כמה מילות מפתח, ובהן המשפט 'תקרית קשה ומביכה לצה"ל', שאותו גם אמרתי".

במקביל לעבודתו כעיתונאי הוא ניסה להשלים תואר ראשון בלימודי תקשורת במכללת ספיר, אך עד היום לא עלה בידו. "בכל פעם מחדש אני יושב בכיתה, ואז הביפר מצפצף, והמרצה אומרת: רמי, לפני שאתה יוצא, ספר לנו מה קרה".

במבצע עופרת יצוקה ב־2008, שהוא היה הראשון שדיווח גם עליו, הגיע תורה של האקדמיה ללמוד ממנו: המרצה שלו ד"ר אורלי סוקר, שתחום התמחותה הוא מלחמה ותקשורת, חברה אליו מהיום הראשון של המבצע כדי לחקור איך פועל עיתונאי בתנאי לחץ של אזור לחימה. "כשהיינו נפגשים בשדרות, ראיתי איך כל הכתבים חוששים להתרחק מהמיגונית, ורק רמי מסתובב בשטח", מספרת סוקר. "הוא היה מגיע ראשון לכל אירוע, מדווח מה קורה, ורק אחרי כן היו באים לשם גם אחרים. העיתונאים האחרים תמיד צלצלו אליו, והוא נתן להם את המידע. זה אחד הדברים שאפיינו אותו - לחלוק עם כולם את הידע שלו, כולל על האירועים שהתרחשו באותו זמן. לדעתי לא פרגנו לו בתקשורת כמו שהגיע לו. מי שהיה איתו בדרום פרגן, אבל אני חושבת שגם אנשי תקשורת אחרים לא יכלו באמת להעריך את העבודה שעמדה מאחורי כל שידור שלו, אפילו קצר מאוד".

"אנחנו מסקרים מאשדוד עד אילת, זה שטח עצום, ולכן אנחנו עוזרים זה לזה", מסביר שני את הדינמיקה הפנימית של כתבי הדרום. "ב־7 באוקטובר למשל, הצ'ט שלנו היה מפוצץ בהסברים איך כדאי לנסוע. ועדיין יוצאים מפה הרבה מאוד סיפורים בלעדיים".

"רכבתי באופנוע בדרכים חקלאיות, והיה לי בקסדה מיקרופון ששידרתי באמצעותו. עצרתי בנקודה מסוימת, ואחרי חצי דקה נפלה פצצת מרגמה כשישים מטרים מאחוריי. נסעתי עוד 300 מטר, ולפני שהתחלתי לשדר נפלה עוד פצצה. הבנתי שמטווחים אותי"

בימי עופרת יצוקה נשמעה אזעקת צבע אדום תוך כדי אחד השידורים שלו מאולפן גל"צ בשדרות. "זה היה כשעליתי לשידור בתוכנית של יעל דן", נזכר שני. "אמרתי, 'מיד נדע אם נפלה רקטה', ובאותו הרגע רקטה פגעה במצבור בלוני גז שהיה במרחק ארבעים מטר ממני. נשמע בום מהסרטים. שתקתי כחמש שניות. חמש שניות של שקט בשידור חי? יעל דן שאלה מהאולפן בתל־אביב: 'רמי, אתה בסדר?'. עניתי 'כן, כן'. מיד לאחר מכן הגיע מבול של טלפונים מאנשים שרצו לדעת אם אני חי".

"הייתי במרחק שלוש דקות משם, בדרך אל רמי", נזכרת סוקר. "שמעתי את השידור, וחשבתי שאני הולכת למות מרוב פחד. דאגתי לו, כי היה ברור לי שהוא לא יתפוס מחסה - המחסה הקרוב היה מקלט מתחת לקרקע, וכל התקשורת הזרה הייתה שם, אבל ידעתי שרמי לא יצטרף אליהם כי אין שם קליטה והוא לא יוכל לשדר".

בסבב הלחימה הבא, במבצע עמוד ענן בנובמבר 2012, נשלח שני לניר־עוז לאחר שהתעורר חשש לחדירת מחבלים. "רכבתי באופנוע בדרכים חקלאיות, והיה לי בקסדה מיקרופון שיכולתי לשדר דרכו", הוא משחזר. "עצרתי בנקודה מסוימת, כיביתי את המנוע, ואחרי חצי דקה נפלה פצצת מרגמה כשישים מטרים מאחוריי. נסעתי עוד 300 מטר, אמרתי לחבר'ה באולפן 'זזתי, תבדקו שוב את הקו', ועוד לפני שהתחלתי לשדר נפלה עוד פצצה. הבנתי שמטווחים אותי, אז המשכתי הלאה לנקודה שבה הכביש מתרחק מהגבול, ומשם שידרתי".

גם במבצע צוק איתן ב־2014 הוא מצא את עצמו בסכנת חיים. "הזמינו אותי עם עוד כתב להיכנס לעזה בטנק ולראות איך חושפים מנהרה ומפוצצים אותה. נכנסנו, לקחנו גם ד"שים מחיילים, והתחלנו לחזור. כחצי קילומטר לפני כיסופים הטנק נעצר ודומם מנוע. המפקד שאל בקשר 'מי ירה אר־פי־ג'י?', ואף אחד מכוחותינו לא ענה. הבנו שזה אומר שלא אנחנו ירינו, אלא האויב, ושהוא פה קרוב, ויש סיכוי שבתוך כמה שניות יירה שוב ויפגע.

"ישבתי מול הכוורת של הפגזים בטנק, ושאלתי את עצמי מה ימצאו ממני. המפקד בינתיים עלה למעלה, וירה במקלע כדורים בודדים, למנוע פגיעה בטנק. אחרי כעשר דקות נפתחה פתאום הדלת האחורית: המח"ט עמד שם ואמר לנו 'בואו, הטנק פרס זחל, נחלץ אתכם בטנק אחר'. מימיי לא רצתי מהר יותר . אם הייתי יכול לקחת את עשרים המטרים האלה כזמן מייצג שלי לריצות, הייתי יכול לשנות קריירה".

החיסרון של הטלגרם

בהשראת המונח הביטחוני "המערכה שבין המלחמות", מב"ם, שני מאבחן את תקופות העבודה שבין המלחמות, "עב"ם" בלשונו. "אחרי שכבר דיווחת על לחימה, קשה לחזור לדווח על שוד או תאונת דרכים. זה נתפס כפחות מעניין", הוא מודה. "אבל למדתי איך לעשות את המעבר הזה. לפעמים במשך ימים שלמים אין שום דבר לדווח עליו. במצבים כאלה הייתי נכנס קצת לדיכאון, ואז הייתי מוצא אפילו אירועים שוליים לדבר עליהם, כדי להרגיש יותר טוב. אבל אף פעם לא המצאתי סיפור".

זה מובן מאליו, לא?

"לא בהכרח. יש כאלה שכן המציאו".

שידרת בגלי צה"ל במשך 27 שנים. לא שאפת לתפקיד אחר בתחנה?

"רציתי לעסוק גם בהגשה, וזה קרה חלקית בלבד. אבל אני לא כועס על זה. היו צריכים אותי ככתב בדרום, אז השאירו אותי בדרום. כתב אזורי צריך להיות בקשר עם הרבה אנשים. לאורך השנים תושבים גם פנו אליי וביקשו עזרה מכל מיני סיבות – למשל, קראו לי להשכין שלום בין בני זוג. אפילו חיתנתי שני זוגות בבאר־שבע.

"לכתב בדרום יש הרבה מגע עם התושבים ברגעים קשים. מצד אחד הם תחת רקטות, ומצד שני הממסד פחות מקשיב להם. לפעמים אנשי התקשורת הם היחידים שאפשר לפנות אליהם. זה לא קשור רק לביטחון, אלא גם לתנאי חיים אחרים. יום אחד התקשרה אליי תושבת שדרות שהכרתי לפני כן, ואמרה לי: 'אני עוברת לגור במיגונית'. מתברר שבעלה נכנס לכלא, ולא היה לה איפה לגור. התקשרתי למנכ"ל של חברה שמטפלת בדיור הציבורי, והוא די נלחץ כשהבין שזה עומד להתפרסם. אז עזרתי לה לקחת מזרנים וחפצים למיגונית, היא ישנה שם לילה, ועשינו מזה אייטם. למחרת כבר היו לה מגורים".

לאורך השנים הוא הביא סיפורים על הקשיים הייחודיים של אזור הדרום, למשל כתבה על מכת גידול המריחואנה הבלתי חוקית בנגב. "עסקו בזה בעיקר בדואים, שהיו מנצלים כל מיני קפלים קרקע בדיונות, שמים איזו רשת הסוואה, מקימים מתחתיה חממה קטנטנה ומכניסים 150־200 שתיל. הם גם היו מציבים שם אמצעי השקיה ודישון, ובאים פעם בשבוע לבדוק שהכול עובד. ידעתי שהמשטרה מגיעה מדי פעם, מפרקת חממות כאלה ותופסת חשודים, וביקשתי לעשות כתבה על הנושא. הדוברת של המשטרה אמרה לי 'אבל זה משהו שהקהל שלך צריך לראות'. אמרתי, תני לי. ידעתי שאפשר לספר את זה בצורה מעניינת גם אם זה ברדיו, בלי תמונות. ואחרי ששידרתי את הכתבה ההיא, השאלה אם אפשר לתאר במילים אירוע כזה ירדה מהפרק. ודאי שאפשר".

לצד דיווחים כאלה, הוא היה ער למצוקות של האוכלוסייה הבדואית. גם כשאני מבקשת ממנו טיפ עיתונאי לדרך, הוא אומר: "לחשוב תמיד גם על האיפכא מסתברא, ולהצליב מידע. קיבלנו הרבה דיווחים של המשטרה על אירועים שהתרחשו אצל הבדואים, ובמקרים רבים התברר שיש לאירוע שני צדדים. צריך להיות שם ולהביא את המורכבות של הסיפור".

"רציתי לעסוק גם בהגשה, וזה קרה חלקית בלבד. אבל אני לא כועס. היו צריכים אותי ככתב בדרום, אז השאירו אותי בדרום. לאורך השנים תושבים פנו אליי וביקשו עזרה מכל מיני סיבות – למשל, קראו לי להשכין שלום בין בני זוג. חיתנתי שני זוגות בבאר־שבע"

להיות כתב שטח זה אירוע. הרבה כתבים מעדיפים לשבת במזגן ולהסתפק בקומוניקטים.

"זה לא אני. אני צריך את אור השמש מעליי, את הגשם. כשהתחלתי לעבוד בעיתונות הייתי נוסע בטרמפים, גם במזג אוויר קיצוני. נכנסתי לעיתונות מאוחר ויש בזה יתרון מסוים, כי אני לא חושב שראיתי הכול, וכל דבר יכול להיות חדש ומפתיע בעיניי".

לפעמים צריך לדווח מהר ככל האפשר. זה לא יבוא מטבע הדברים על חשבון הדיוק?

"בזמן אחד המבצעים בעזה דיווחתי על אדם שנפגע מרקטה בבאר־שבע, ואמרתי שהוא פצוע אנוש. בכל כלי התקשורת כבר צוין שיש הרוג מהנפילה, ולחצו עליי מהמערכת שגם אני אגיד שהוא הרוג, אבל לא הסכמתי. אמרתי – אין לי אישור סופי, לא נהרוג אותו סתם. רק אחרי שעדכנו מבית החולים סורוקה שנקבע מותו, דיווחתי עליו כהרוג. אני מכיר מקרים שבהם הודיעו שאדם נהרג, ואחר כך הוא 'חזר לחיים'. מה יקרה אם נשדר את זה בעוד עשר דקות? אני חושב שאם נקבל נקודות זכות בעקבות דיווח, הן יהיו בגלל דיוק בעובדות.

"כשגלעד שליט נחטף ידעתי זאת כבר בשלב מוקדם מאוד, אבל הרגשתי שאי אפשר עדיין לדווח. פחות עניין אותי אם בפיקוד העליון קיבלו את המידע או לא; הבעיה הייתה שלא ידעתי אם ההורים שלו יודעים. אני גם מקפיד מאוד על צנזורה. זה נחוץ לביטחון ישראל. יש ערוצים בטלגרם שקוראים לעצמם 'חדשות', אבל עיתונות הם לא, ולכן קשה לדעת מה אמיתי ומה לא. הם לא רואים את התמונה כולה. כלומר, יכול להיות שיש יחידה שהותקפה בידי מחבלים והחלה לנהל חילופי אש, וזה מה שמתפרסם שם – גם אם יש כבר כוח אחר שהשתלט על המחבלים, ואת זה הם עוד לא יודעים. התוצאה היא שמייצרים כותרת לא מדויקת ולא אמינה".

לא מעט עיתונאים הפכו בתקופה האחרונה יעד למתקפות מילוליות חריפות. כך למשל גיא פלג, בהקשר של הסרטונים משדה־תימן, וכך עמית סגל, שמואשם בהיותו "שופר" של הממשלה.

"היחס אליהם מחפיר. שניהם עושים את עבודתם, ולא משנה מה הם חושבים, כי מותר שתהיה דעה אחרת. אני רואה מה אנשים כותבים על התקשורת, וזה לא מוצא חן בעיניי. לדעתי אנשים לא מבינים מה ההבדל בין תקשורת עיתונאית לתקשורת סיפורית. התפקיד של העיתונות הוא לדווח על מה שיש".

כמי שלא מחפש בהכרח את הזווית הביקורתית, היית פועל אחרת בסיפור של שדה־תימן?

"גם אם העובדות 'משחירות' את הצבא, זה לא אומר שלא צריך להביא אותן כפשוטן. היה בעבר מקרה של מישהו שחטף מכות מחיילים בתחנת אוטובוס. זה הגיע אליי, דיווחתי, וכעסו עליי. אבל אם חיילים מתנהלים בצורה מסוימת, חייבים לדווח על כך, גם בתחנה צבאית. אולי צריך להפעיל שיקול דעת בשאלה איך מדווחים, אבל אני חושב שהתעלמות ממקרים כאלה תביא למחשבה שאנחנו הכי צודקים והכי טובים, גם כשאנחנו לא. ואז בכל אירוע כמו הירי של אלאור אזריה, או התקרית האחרונה של חיילים שירו בשני מחבלים – מיד מציגים אותם כגיבורים. אני לא יודע לקבוע אם החיילים האלה גיבורים או לא, יכול להיות שיש מאחוריהם מבצעים בלתי רגילים, אבל לירות באדם מנוטרל זה דבר שלילי.

"צבא אמור להיות הגון והוגן, לא לפעול בצורה כזאת. ואז, כשהדברים מוצגים בצורה חותכת וישירה, אחרי שהרגילו אותנו שאנחנו צבא מוסרי - זה כואב וצורם ולא כולם יודעים להתמודד עם זה. אני חושב שהצבא שלנו מוסרי, וגם לי קשה כשיש אירועים שמראים לנו פרצוף אחר. אני חושב שהפעלת שיקול דעת היא של הטוראי ושל הרמטכ"ל בכל מקרה".

ושל העיתונאי?

"העיתונאי צריך לספר מה היה. הוא יכול גם להגיד אם דרך הפעולה הייתה מקובלת או לא, בהתאם לתחקיר הראשוני, אבל הוא צריך לדווח על מה שקרה. אני אדווח על רשלנות רפואית כמו שאדווח על בית חולים שזכה בפרס".

הוא גם נזהר מלערבב בין יחסי ציבור לעיתונות, "בין העולם של תקשורת שיווקית לעולם של תקשורת עיתונאית. קיבלתי הרבה פניות מרשויות להיות דובר תוך כדי שאני עיתונאי, ותמיד סירבתי. מה שהיה לי חשוב לעשות במקביל זה ללמד צעירים את המקצוע, ולכן לאורך השנים עשיתי חוגי רדיו בבתי ספר בבאר־שבע ובאשקלון".

בלי לחפש כותרות

הקבוצה של כתבי הדרום התמלאה השבוע הודעות פרדה מחממות לב, עם פרישתו של שני מתפקידו. "תרומתך לתקשורת ולדרום תישאר לדורי דורות", כתב שמואל דוד, דובר עיריית אשדוד. דובר מכללת ספיר יאיר הרוש כינה את שני "הפסקול של הדרום". אלמוג בוקר מחדשות 12 הקדיש לו פוסט בפייסבוק, וכתב: "עבורנו, הכתבים בדרום, היית מנטור. למדנו מכל דיווח שלך".

גם חבריו של שני בגלי צה"ל מדברים בהערכה עמוקה עליו ועל עבודתו. "רמי תמיד התנהג כאילו זה היום הראשון שלו בתחנה - תמיד זמין לכל בקשה, תמיד נעים הליכות ונטול אגו", מספרת לנו עינב קרנר, כתבת הצרכנות והתעופה של התחנה. "אתה מרגיש שזה אדם שמחזיק כל כך הרבה על הכתפיים שלו, אבל בשקט ובלי כותרות על עצמו. הוא איש מקצוע מהשורה הראשונה, חי את השטח, נמצא שם תמיד ואוהב מאוד את העבודה העיתונאית. מה שהוא עשה ב־7 באוקטובר מעיד עליו רבות. שמענו את העדויות הרבות שסיפרו כיצד נכנס לזירה והציל חיי אדם. רמי חותם קריירה ענפה, אבל אני מקווה שהוא ימשיך להשמיע את קולו".

לקראת סיום הסיור שלנו בשדות הנגב אנו פוגשים במקרה בתחנת הדלק ליד כפר־עזה את השר לשעבר אופיר אקוניס, הקונסול הכללי של ישראל בניו־יורק. הוא הגיע לכאן כדי לערוך לקבוצת עיתונאים אמריקנים סיור בעוטף. אקוניס, ששירת גם הוא ככתב צבאי, מכיר את שני זה עשורים, ונדהם לשמוע על פרישתו מגל"צ. "אם את רוצה לראות מהו עיתונאי, תסתכלי על היהודי הזה", הוא אומר. "העיתונות שינתה פניה, הוא לא שינה את פניו. הייתי רוצה לראות הרבה יותר עיתונאים כמוהו, ועיתונות שהיא יסודית ואמיתית. הוא יכול לשאול שאלות קשות, הוא יכול להיות נוקב מאוד, אבל זה תמיד בנימוס ובדרך ארץ. אני מתגעגע לעיתונות הזאת, אני מתגעגע לאנשים כמוך, ואתה לא עוזב!"

אחרי שאקוניס ממשיך בסיורו, שני מדקלם לנו משירו של אלכסנדר פן, "היה או לא היה": "בכל פגישה מקרית פורחת איזו תכלת / לכל מבט ראשון - ניחוח הלילך". לאמור, בשביל העיתונאי כל פגישה מקרית יכולה להוליד את הסיפור הבא.

הקשר שלו לסיפורי הדרום יימשך בין השאר דרך עמותת "מסע אישי", שהוא חבר בה יחד עם המרצה שלו אורלי סוקר, שהיא ממקימות העמותה. בהסכתים, בטורים אישיים, בתצלומים וביוזמות נוספות, העמותה מביאה את קולות העוטף לפני המתקפה ולאחריה, כחלק מהחיוּת של המקום המיוחד הזה ואנשיו, שימשיכו ליצור ולזכור.

אנו עומדים בתוך השדה, לא הרחק מהעצים שהנמלטים מהנובה הסתתרו ביניהם. שני, כאמור חקלאי בעברו, מזהה מיד שזהו שדה תפוחי אדמה. מטוס עובר מעלינו בגובה נמוך, ומרסס בקפדנות את השתילים הרכים. האדמה ליד השדה נראית בעיניים עירוניות חרושה וריקה, אבל שני מצביע אל הקרקע ואומר שכאן אנחנו דורכים בלי כוונה על שתילים רכים של חיטת בעל, שצומחת שם שוב. "בשבילי זה שטח חקלאי, וגם שטח שאני יודע מה קרה בתוכו ביום שהכול השתנה בו", הוא אומר. "אין לי יכולת לשקם את העוטף, אבל אני יכול בהחלט להמשיך ולסקר את שיקום העוטף".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il