איה כורם משוחחת עם אלתרמן וסוף-סוף מתחילה להאמין בעצמה

אחרי ש"יונתן שפירא" חזר לשבור לבבות עם גרסאות קאבר ויראליות, כולל אחת שהכותבת והמבצעת המקורית עשתה על "דניאל הגרי" ("כל הדוברים אותו דבר"), איה כורם הבינה שהיא צריכה לדבר עם הקהל שלה גם דרך הרשתות החברתיות, ומאז היא פותחת מצלמה ומשחררת לרשת רילסים לא מפולטרים על החיים. בין ריל אחד למשנהו היא גם חונכת אלבום חדש, "עלינו לא שרים שירים: שיחות מדומיינות עם נתן אלתרמן", ובסרטונים היא מדריכה את הקהל כיצד להאזין לתוכן הרגיש הזה. "לצאת לפרויקט שעונה לנתן אלתרמן זה לא משהו שאני מרגישה איתו בנוח", היא אומרת, "אבל בשביל זה יש שותפים שמלווים אותי הרבה שנים ויודעים שהם יכולים להוציא ממני דברים שאני לא יכולה להוציא מעצמי".

זה לא מובן מאליו, להתמסר כך לשותפים.

"צורת העבודה שלי היא במין קולקטיב קטן. השותף הכי גדול הוא אדם בן־אמיתי, בן הזוג שלי. ויש אנשים שלמדתי לסמוך עליהם מאוד, במיוחד כשאני עושה פרויקט יומרני כל כך. איה קפלן, נויה שגיב ואלכס בן־ארי - אני יכולה לשלוח להם את הטקסטים ולקבל תגובה כנה. זה נותן כנפיים ומאפשר לעוף רחוק ולא לפחד מכל צעד".

אחד ממי שהרוויחו ביושר את העבודה עם כורם, שאף יזם את הרעיון לאלבום החדש, הוא תומר הכהן, המנהל האמנותי של מרכז ענב לתרבות. ההיכרות העמוקה של השניים החלה בשנת 2016, כשיצא האלבום החמישי שלה, "2023". זהו האלבום הראשון שיצא לחנויות לאחר מאבקה המשפטי מול חברת התקליטים "עננה", שבה הייתה חתומה עד שנת 2023. באלבום השתתפו אמנים רבים ואת המימון לו היא גייסה מראש מהקהל. "'2023' היה יציאה לא קונבנציונלית, וכשתומר שמע עליה הוא אמר לי: אני רוצה שזה יהיה אצלי", אומרת כורם, "למרות שהיה ברור שזה לא מופע מסחרי שמחזיר את ההשקעה בשום צורה. יש בו אלף משתתפים, זה משהו ביזארי ויקר ומאוד שאפתני. ובכל זאת תומר אמר לי 'בואי'. בזכותו יש לאלבום הזה קהל מאזינים אדוק, שגילה אותו דרך ההופעות. הוא נהיה מין סוד שמור ליודעי ח"ן. היום, אם אעלה את המופע הזה, הוא יהיה סולד־אאוט בתוך שבוע".

לאותו הקהל, או שעוד אנשים הצטרפו?

"האלבום הזה, והאמת שגם האלבום החדש, לא יכולים להתנגן ברדיו. לא לכל אחד יש סבלנות ורצון לצלול לתוך התוכן הזה. אז כשיש מתווך או שותף שעוזרים לפרויקט למצוא את הקהל שלו, זו מתנה מדהימה. אחרת הפרויקט נשאר בלי קהל".

לכן כשתומר פנה אלייך לא היססת.

"כשתומר מציע לי דברים אני שוקלת אותם היטב. יש לו ראש אמנותי, הוא מבין במה ומבין יצירה, ואני חושבת שעכשיו הוא גם מכיר אותי, אז הוא יודע איך הדברים האלה יכולים להתחבר".

*

אנחנו נפגשות שבוע אחרי שהאלבום יצא, וכורם משתפת אותי שהוא עבר את הציפיות שלהם. "חשבנו שרק אנחנו ועוד כמה חוקרי ספרות ייהנו מהמוזיקה הזאת, אבל לא, אנשים מתרגשים ומגיבים חזק וזה מדהים".

אילו תגובות הגיעו?

"כל אחד מדבר עם אלמנט אחר באלבום. אני מקבלת המון תגובות מנשות מילואים ל'עלינו לא שרים שירים', וזו מין טפיחה על השכם, 'תודה שראית אותנו'. השיר 'אליפלט 2.0', שהוא הסיפור של הלומי קרב, נוגע באנשים אחרים במקומות שהם נמצאים בהם. הנושא של עיבוד טראומה מהותי מאוד, ומגיעות כל מיני תגובות מאנשים שנושאים בתוכם את הפצע הזה או שאנשים לידם נושאים בתוכם את הפצע הזה. ויש תמות נוספות כמו לב שבור, בשיר תשובה ל'ערב עירוני', ויש שיר של ילדה לאבא בתשובה ל'שיר משמר'. האלבום הזה פוגש כאב, וכל אחד מתחבר לזה בכאב הספציפי שלו. אני מתכתבת עם שירים מולחנים מוכרים מאוד, ובניגוד לשאר השירים שבחרתי להתכתב איתם 'האם השלישית' הוא קצת פחות מושר ומוכר, אבל הבנתי שאני רוצה לענות לו כשנתקלתי בטקסטים ספציפיים של אימא ספציפית של תצפיתנית".

"קל לכעוס על השיר. אני יכולה לכעוס חופשי על הדמות בשיר, שאני לא יודעת אם היא אלתרמן או לא. אני חושבת שזה בסדר לכתוב על זה שיר, כי בשביל זה אנחנו עושים אמנות, עם כמה שזה קשה ושורט"

ואיך עשית את זה?

"לאדם שיודע לכתוב יש כוח שיכול לרסק אותך. אנחנו מדברות על אלתרמן, אבל אני מדברת על האימא הזאת. אני לא יודעת, אולי יום אחד אני והיא ניפגש, ואני לא יודעת אם מה שעשיתי יעשה לה טוב או יעשה לה רע, ויכול להיות שהוא יעשה לה את שניהם. ובמקום לקחת את הדבר הזה ולהגיד לה: קחי, עכשיו זו בעיה שלך, אני אומרת: לא, זה אני עשיתי, אני אחראית על זה. ואם יום אחד הדרכים שלנו ייפגשו, ויכול להיות שזה יקרה, אולי אספר לה שזאת היא".

מה היה בכתיבה שלה?

"זו אימא שכותבת לילדה המתה שלה והכתיבה שלה מרסקת אותי. אני יושבת מול הטקסטים שלה וממררת בבכי פעם אחרי פעם. אני מתחברת לזה כאימא, ואני מתחברת לזה בכל נימי הנפש שלי. האישה הזאת כאילו מסבירה לי מה התחושה. אני לא יודעת מה התחושה, טפו חמסה, והיא מסבירה לי טוב מכל אחד אחר לפניה. זו חוויה מטלטלת, ואם את מוכנה להתמסר לעצב הנורא הזה את גם אסירת תודה על כך שהיא הרחיבה לך את מנעד האמפתיה. השיר פחות טוב מהטקסטים שלה".

יש אנשים שכן יודעים שכתבת עליהם או בהשראתם?

"'אליפלט 2.0' הוא על אנשים ספציפיים. לא הייתי יכולה לפרט על הלם קרב ככה בלי לשמוע מאדם שחי את זה. האנשים האלו הם חברים שלי והם הולכים איתי כל הזמן והחוויות שלהם וההתמודדויות שלהם הולכות איתי כל הזמן. זה עוד משהו שאפשר לקחת ממנו לטובת שיר, כל עוד את לא פוגעת בפרטיות שלהם. יש אנשים שאמרתי להם: כתבתי את השיר הזה, אל תקשיב לו, ואם אתה מקשיב תדע שזה מטרגר".

באופן כללי, התחושה היא שהיה לך חשוב לתת הוראות האזנה לאלבום.

"התקשורת הבלתי אמצעית עם הקהל מבהירה לך כאמנית מה הם צריכים ממך כדי להבין למה התכוונת וליהנות מזה יותר. האסכולה שגדלתי בה, ובה התחלתי לעשות מוזיקה, אומרת שיש אמנים ויש קהל ויש יצירת אמנות, ואת לא אמורה להסביר את עצמך ולספר על מקורות ההשראה שלך. אבל זה כבר לא הווייב, ומעבר לכך שזה לא הווייב - היום אני מרגישה שאני לא שונה משום אדם שהוא חלק מהקהל שלי. ככה הקונספט של התהילה הופך לחסר משמעות, וזה מאוד מקל. החציצה בין קהל לאמן, התפיסה שיש 'אסור לגעת בך', קיבלה תפנית שהופכת את המקצוע הזה לנורמלי. ובאלבום הזה הסברנו את עצמנו ביתר שאת. אני חושבת שאם את מתכתבת עם יצירה נחמד להראות לאנשים את הדברים שאת נהנית מהם והתאהבת בהם ביצירה המקורית שאת עונה לה. ואז גם יותר קל להם למצוא בעצמם את כל ההפתעות שמחכות להם בפנים, וזה יותר מהנה לכולם".

ולך במקרה הזה לא הייתה אפשרות לקשר עם מקור ההשראה.

"נכון, אז פניתי לנכד שלו נתן סלור, שהוא מקסים. בראש ובראשונה כדי לקבל אישור להשתמש בציטוט מהשיר המקורי בשיר 'אליפלט 2.0'. ביקשנו גם רשות ממשפחת ארגוב להשתמש במנגינה המקורית, כי עשינו אזכור קטן בשיר החדש. אבל אם את באמת רוצה את הברכה שלהם, הם צריכים לדעת שאת מכבדת את היצירה, שגדלת עליה, שהיא חלק מהדי־אן־איי שלך.

"מרגיע אותי לדעת שהם שמעו את האלבום, ויבואו להופעות השקה. זה מאוד מתגמל, עוד לפני שהאלבום יצא. כשאת מפרסמת משהו את מתכוננת לכל סוגי הביקורות, שבוודאי יגיעו, כי הן תמיד מגיעות, ובמקרה הזה הנחתי שיהיו התייחסויות לתעוזה שיש בפרויקט כזה - לגעת בטקסטים של משורר גדול. ועכשיו הייתה לי נקודה קטנה של שקט שיודעת: סבבה, אבל אני שאלתי את הנכד, ושאלתי את המשפחה של סשה".

"בניקוי המטבח אנחנו לא בדיוק רואים עין בעין, ובכל מה שקשור למוזיקה כן. אבל קשה להסביר את זה למי שלא מדבר את השפה. כדי שמישהו יבין מהמילים שאת אומרת איך השיר צריך להישמע, צריך ללכת מרחק עצום"

כורם גילתה שאלתרמן מרגש אותה עוד כשהייתה נערה חנונית בנצרת־עילית והלכה לחנות ספרים לרכוש את "כוכבים בחוץ" בכספה שלה. "התרגשתי ממה שכתוב שם. והפרויקט הזה מעניק לי חיבור לאותה טינאייג'רית שגילתה ז'אנר על דעת עצמה בלי תיווך של אף אחד. זו הפעם הראשונה שאני נוגעת במדף הזה".

חוץ מסשה ארגוב יש עוד מלחינים שהתכתבת איתם באלבום, ובהם יוני רכטר. את חוששת מהתגובה שלו?

"יוני יהיה מקסים, נדיב, אדיב וכל המחמאות. וזה עדיין יוני רכטר. וכדי להגיד לו שכתבתי תשובה ל'ערב עירוני', אני צריכה לאזור אומץ".

*

ברצף הרילסים שפרסמה בצאת האלבום, כשמדי פעם היא מצליחה לגרום גם לבן זוגה להצטלם, כורם מספרת שזהו אלבום שעבדו עליו במשך שנתיים. "זה פרויקט שהיה צריך הרבה יותר משנתיים", היא עונה לתהייה שלי אם זה מעט או הרבה. "על אלבום כזה עובדים חמש שנים לדעתי. ובכל זאת, גם אחרי המתנה לתשובה מקרן היוצרים של משרד התרבות, האלבום יצא בתקופת זמן שנראתה לא הגיונית. התחלנו בכך שהושבתי את עצמי לשאול את השאלה הבסיסית ביותר - מה עושים בפרויקט הזה".

מן הסתם לא היית צריכה לערוך היכרות עם אלתרמן.

"אני מכירה את אלתרמן, אבל אף פעם לא העזתי לשאול את עצמי מה יהיה בשיר שאכתוב כתשובה. זה הרי מופרע".

וניגשת לפרויקט הזה על אף דמותו המורכבת?

"נראה לי שבתור אמנית קל לי להפריד בין האדם ליצירה. לא בכל המקרים - יש דברים שישרטו את הפצע הספציפי שלי, ואת הפצע הספציפי של מישהו אחר ישרוט משהו אחר. אבל ברוב המקרים, ודאי כשזה אדם שחי לפני מספיק שנים, בתקופה שהיו סטנדרטים שונים, אני יכולה בקלות לומר מה אני מרגישה על היצירה. אבל להגיד מה אני חושבת על אלתרמן? קטונתי".

בחרת לענות לו על שירים שהתוכן שלהם לא קל לעיכול, כמו "ניגון עתיק".

"קל לכעוס על השיר. אני יכולה לכעוס חופשי על הדמות בשיר, שאני לא יודעת אם היא אלתרמן או לא. אני חושבת שזה בסדר לכתוב על זה שיר, כי בשביל זה אנחנו עושים אמנות, עם כמה שזה קשה ושורט. אבל הנה, יש שיר שגורם לך להרגיש משהו שאף אחד לא אמר לך איך להרגיש כלפיו. וזה טוב, זה בסדר שיש אמנות שאת שונאת, ולא סתם אדישה כלפיה".

איך נראית שיחה עם אלתרמן?

"בחרתי שיר, ולרגע הייתי צריכה לשים בצד את התחושות שלי בנוגע אליו - האהבה ללחן וכל מה שיש בשיר שמעורר בי רגשות - ולסגור את כל זה בארון, ורק אז לשאול: זה הטקסט, מה אני מרגישה כלפיו? מה יש לי להגיד על זה? לפעמים זה בא יותר בקלות, ולפעמים התייעצתי עם כל המכובדים שציינתי קודם. והשאלה הייתה מה עושים עם השיר הזה. מה להגיד עליו שיהיה רלוונטי היום? יש תשובה שאני מוצאת לה איזה הד בתוכי שהוא מספיק חזק כדי לכתוב ממנו שיר?"

היית צריכה לבחור מתוך הרבה שירים.

"המון. באופן טבעי התחלתי עם השירים שאני אוהבת או שהם שנויים במחלוקת, כמו ניגון עתיק. לפני שהבנתי מה אני רוצה לכתוב בניגון עתיק היה ברור לי שאני רוצה לענות לו כי אי אפשר שלא, אני אישה, והשנה היא 2025, ואם לא אענה לו אז לְמה אענה. בשירים אחרים זה היה יותר ניואנסי, והתהליך היה יותר ארוך".

המילים והמנגינה נכתבות יחד?

"בפרויקט הזה הטקסט הוא הלב, וממנו ידענו בכלל איך להתחיל. לפעמים נתתי לאדם להלחין, לפעמים הלחנו ביחד, לפעמים הבאתי לו משהו שהתחלתי והוא המשיך - אבל תמיד הרעיון התחיל מהטקסט וממה שיש לי להגיד".

לפי מה חילקתם את העבודה, או שאין בכלל דבר כזה?

"הפורטה שלי", היא אומרת ברי"ש מתגלגלת וצוחקת, "הוא הטקסטים, והמקום הבטוח של אדם הוא המוזיקה. שנינו עושים גם את הדבר השני, אבל אנחנו מרגישים בבית במקומות האלה, והמון פעמים אנחנו נעזרים זה בזה. כל הקונסטלציות האפשריות של עבודה קיימות בינינו, אבל זה הגו־טו שלנו".

"כל הקריירה וחלק גדול מהחיים האישיים שלי התרחשו כאילו נזרקתי אל תוך דבר שהתברר כהחלטה הכי נכונה, שאני לא זוכרת שאי פעם קיבלתי. כנראה הדברים הנדסו את עצמם, כי זה מה שמתאים לי או כי זה מה שאני יכולה"

הזוגיות עם אדם בן־אמיתי החלה אחרי שהייתה בהופעה שלו. "לא התחלתי איתו כדי שיכתוב לי מוזיקה, התחלתי איתו כי פשוט נדלקתי עליו. זה לא היה תועלתני. את העבודה יחד גילינו מתוך זה שהיינו שני אנשים מאוהבים ועם אותו טעם במוזיקה, שלאט־לאט מבינים שהשותפות בינינו היא ממש סינרגטית".

בהכול?

"יש דברים שלא. בניקוי המטבח אנחנו לא בדיוק רואים עין בעין. בכל מה שקשור למוזיקה – כן. אבל נורא קשה להסביר את זה למי שלא מדבר את השפה. כדי שמישהו יבין מהמילים שאת אומרת איך השיר צריך להישמע, צריך ללכת מרחק עצום. אנחנו פועלים בעולם מופשט לחלוטין, איך אפשר להסביר למישהו איך שיר אמור להרגיש? עם אדם אני יכולה להגיד את המילים והוא יבין מה אני רוצה, ואם אני אגיד לו 'תקשיב למה שיש, האם זה עושה מה שאני רוצה שזה יעשה?' הוא ידע לומר לי אם כן או לא".

העבודה המשותפת של כורם ובן־אמיתי מתרחשת בבית, למעט הקלטות מסוימות או צרכים טכניים שהם מוציאים החוצה. וכשהילדים חולים? "אכלנו אותה", כורם אומרת בחיוך מופסד. "אבל אנחנו מוצאים את הדרך לעשות את זה. חלק גדול מהעבודה שלנו היא בנפרד, אלא אם אנחנו יוצאים יחד להופעה, ואז יש צי גדול של בייביסטרים".

*

כורם, 45, גרה ביפו. היא ואדם בן־אמיתי הם הורים לשני ילדים. היא כותבת ומלחינה יותר מעשרים שנה, קטפה פרסים ותארים, יש חוק על שמה, ו"עלינו לא שרים שירים: שיחות מדומיינות עם נתן אלתרמן" הוא האלבום ה־11 שלה. בשלוש השנים האחרונות היא כותבת טור אישי בעיתון ישראל היום. "לא דמיינתי כלום מזה", היא אומרת. "אני מרגישה שכל הקריירה והמון מהחיים האישיים שלי התרחשו כאילו נזרקתי אל תוך דבר שהתברר כהחלטה הכי נכונה, שאני לא זוכרת שאי פעם קיבלתי. כנראה הדברים הנדסו את עצמם, כי זה מה שמתאים לי או זה מה שאני יכולה".

לא אמרו עלייך שתהיי זמרת, כשהיית ילדה?

"לא. זו לא הייתה שאיפה שאני מרגישה בנוח להגיד אותה בקול רם או להרגיש אותה. זה נראה לי חלום לא קשור. גדלתי בפריפריה, לא היו אז כוכב נולד וטיקטוק, האופציה הזאת לא הוצגה. לא גדלתי עם מודלים שאמרו לי שאני יכולה להיות מוזיקאית לפרנסתי ושזה בר ביצוע. אני גם חושבת שלא הרגשתי בנוח עם השאיפה הזאת כי יש בה משהו מאוד נרקיסיסטי ומושחת. יש משהו בלעלות על במה לפרנסתך שהוא לא תיקון עולם, שהוא לא לקחת את היכולות שלך ולהיטיב עם הסביבה והקהילה שלך. זה לא כמו ללכת לקורס הצוערים של משרד החוץ.

"ותכלס זאת המשפחה שאני באה ממנה: אימא שלי הייתה שלושים שנה במשטרה וגם אבא שלה, והוא היה גם בהגנה. אימא שלה ייבשה ביצות והייתה חלק מחומה ומגדל. זה חינוך שהוא לא במילים, הדברים שנוכחים ומבהירים לך מה ערכי. להגנת ההורים שלי ייאמר שמבחינתם כל האופציות היו פתוחות בפניי. עד לפני שנתיים לא חשבתי שלהיות זמרת זה חשוב, וקיבלתי את זה. מתוך המקום הזה ניסיתי להשלים את הפער בכל מיני אופנים, וזה משהו שהמלחמה שינתה".

מה היא עשתה?

"היא הבהירה לי את המתנה הזאת, להיות לאנשים לעזר. במשך 18 שנה מתוך העשרים הסתכלתי על זה ככה: בואו לא נגלה לאף אחד שאני מצליחה להתפרנס מהשטות הזאת, כי אני יושבת בבית וכותבת שירים על עצמי, על מה שאני מרגישה ומציק לי באותו הרגע, ואנשים מעוניינים בזה. זה סוג של נס. הייתי אסירת תודה לקהל. אבל בשנתיים האחרונות נהיה עוד איזה קליק: זה בא עם אחריות מסוימת שקשורה לתרבות במובן הרחב יותר, להיות אלבום התמונות של הקהילה שלך, לתת מילים למה שאנשים מרגישים, לכעוס בשבילם, לצעוק בשבילם".

וגם פגשת אנשים.

"זה מקצוע שפוגשים בו אנשים כל הזמן. פשוט במלחמה אני פוגשת אותם כשאני והם באותו מצב נפשי, שהוא גם מאוד קיצוני. אני אוהבת את זה שהמוזיקאים מבלים את כל הקריירה במפגשים, ויש איזו רגישות בהיכרות עמוקה עם כל מיני מקומות ואנשים. בשנתיים האחרונות החיבור עם האנשים עמוק יותר".

יש מקומות שחשבת שלא תגיעי אליהם?

"כבר לא. בתחילת הקריירה חשבתי על עצמי במונחים של מי שנמצאת בתוך הקהילה שלה, אבל מהר מאוד הבנתי שאני אמצא את עצמי בכל הסיטואציות מול כל האנשים, בטח במדינה קטנה כמו שלנו. יש משהו בחברה שלנו שדורשת את זה ממך, ואם את מתנגדת זה נורא יכאב. ולי מאוד חשוב לא לפגוע ולא להעליב".

איך את ניגשת לזה בכתיבת הטור?

"אני רוצה לגרום לאנשים להקשיב לי. ובשביל זה אני צריכה להבין איך להגיד את זה ואיך לגרום להם לתת בי אמון, שהם יסמכו עליי שלא אזלזל ברגשות שלהם. זה אינטרסנטי, והטור הזה הוא שיעור גדול – איך אני כותבת למי שלא מסכים איתי. בשירים זה יותר פשוט, אני מתעטפת בהמון שכבות. בטור זה מאוד קונקרטי. אם התחלתי במקום שאני רוצה להגיד את מה שאני רוצה להגיד, ואז שאלתי את עצמי למה הבמה הזאת חשובה לי - "

לפני שהיא אומרת את המשפט הבא היא עוצרת, ובכל זאת מצליחה לסיים: "זו דרך להרבות טוב". והיא מסבירה את הקושי לבטא את זה: "אני בנאדם ציני. אני לא יכולה לומר על עצמי שאני רכה או קלה, והשימוש שלי במירכאות בעיתון זו הסיבה".

ברשתות החברתיות אפשר לפגוש את הצד הקומי שלה. כורם מפרסמת סרטונים נושכים, מתאפרת תוך כדי מונולוגים שהיא יורדת בהם על עצמה או על תופעות חברתיות ומפזרת מנות גדושות של סרקזם. "מי שמכיר אותי מבין איך כל הדברים משתלבים, וזה נותן סיפוק לדעת שיש כמה צדדים שלך שבאים לידי ביטוי. במיוחד כאשר מה שאני עושה בשנתיים האחרונות הוא להוציא אלבומים מאוד עצובים. זו מתנה לגרום לאנשים לצחוק, וזה נחמד להיות גם הבנאדם הזה ולא רק הזמרת הענוגה. זה גם מועיל לאמנות שלי. אנשים שמכירים אותי מהאינסטגרם יותר ייהנו מהמוזיקה שלי, שהיא גם נוגה וגם קלילה".

להצחיק באינסטגרם קשה יותר מלגעת בכאב?

"אני לא יודעת להבדיל. שניהם ערוצי ביטוי ובשניהם אני מנסה לדייק. הרבה יותר מסובך לעשות מוזיקה מהסיבה הפשוטה שיש המון שכבות - מילה טובה, מילה רעה, מילה כועסת, מילה שמחה, ויש עוד המון מתווכים אמנותיים ביני ובין מי ששומע את המילים האלה".

אולי זה בגלל שברשתות זה זמני יותר?

"חד־משמעית, אין לזה אורך חיים. אין ציפייה שזה יהיה רלוונטי בעוד חמש שנים, ובשירים כן. בשירים אני מנסה לגעת במשהו גדול יותר, ולוקחת בחשבון שהאלבום הזה הוא לתמיד, שהשיר הוא לתמיד. זה מלחיץ".

ויכול להיות שעוד כמה עשורים תהיה איזו זמרת שתתכתב עם השירים שלך?

"אני לא מסוגלת להכיל את האופציה הזאת כרגע, אבל אני מבינה שהיא קיימת. זה כבר קורה עם 'יונתן שפירא'. אני רוצה שהשירים יהיו אהובים מספיק ושאנשים ייהנו מהם גם בעוד הרבה שנים. אבל אני לא יכולה להגיד שזה המניע. לא, אני רוצה להגיד את מה שאני רוצה להגיד ולעשות את זה מעולה ושאנשים יתרגשו ויחשבו שזה מעולה. לפעמים אני מצליחה, ולפעמים לא".

מה את רוצה שהאלבום יעשה בעולם?

"אני כבר באלבום הבא. זה מצחיק, אבל מרגע שאת מסיימת לעבוד על האלבום ועד שהוא יוצא עובר זמן. יש תהליך טכני שאחריו אי אפשר לגעת עוד בכלום. נפרדתי מהאלבום הזה לפני חודשים".

אבל את בטח מקשיבה לו עכשיו.

"אני לא מקשיבה למוזיקה של עצמי אף פעם. זה מקריפ. נהגי מוניות לפעמים משמיעים שירים שלי ואני כזה: אה, לא. יש שירים שאני יכולה לשמוע יותר ויש שירים שפחות, אבל באופן כללי אני לא מעוניינת לשמוע את המוזיקה של עצמי, זה קרינג'".

אז איזו מוזיקה אתם שומעים בבית?

"אנחנו לא כל כך שומעים, כי אדם כל היום עובד בסטודיו. כשאני שומעת מוזיקה זה בדרך כלל לבד באוטו או לבד באוזניות. הילדה אוהבת את הדברים שלה והקטן אוהב את 'מקהלה עליזה'. המוזיקה ששומעים בבית היא בדרך כלל של אדם, שמנגן את אותו הקטע שוב ושוב ושוב, עד שמישהו צועק עליו לסגור את הדלת כי כמה אפשר כבר".