"החיבור לאנשי החוות הטעין אותו": פרידה מאיתן אורבך

"איתן אהב מאוד לצאת למסעות רכיבה על אופניים. חבר שלו לרכיבה סיפר שבאחד המסעות האלה בשנה שעברה, הייתה להם שיחה הזויה ממש שבה דנו איך הם רוצים למות. איתן אמר שהוא רוצה למות בדרך שקשורה לארץ ישראל, לחוות, להגנה על הארץ. הוא קיבל את המתנה הזאת. אנחנו נתמודד איתה, אבל הוא קיבל את המתנה שלו". כך משתפת בכאב נחמה, אלמנתו של איתן אורבך ז"ל, מנהל השבועון "עולם קטן" וקצין הגנה מרחבית במילואים בצפון הבקעה.

בשבוע שעבר, בלילה שבין חמישי לשישי, עלה איתן לשמירה שגרתית בחוות הר בזק עם חבר טוב מבית־שאן, הרב שובאל שושן, חווה שבה הִרבה איתן לשמור מאז נאחזה בשטח לפני כשלושה חודשים. השניים השאירו את המכונית בנקודת איסוף בבקעה כי הדרך העולה אל החווה בלתי עבירה לכלי רכב רגילים. "זה כביש משובש ותלול", מסבירה נחמה, "אבל הצבא משקיע בו הרבה כי בקרוב, בעזרת השם, החווה הזו תהפוך ליישוב. הכביש בתהליכי סלילה, אבל כרגע המעבר בו לא פשוט, ולכן נוסעים לשם בג'יפים וברכבי שטח. הרב שושן סיפר לי בשבת שאיתן והוא דיברו במהלך השמירה דיבורים גבוהים מאוד. בחמש וחצי בבוקר הם סיימו את המשמרת, ונערים מהחווה לקחו אותם למטה, לבקעה, ברכב ריינג'ר. הרכב התהפך, ואיתן נהרג במקום. זה אחד הדברים שמנחמים אותי, שהוא לא סבל".

ולפני שנמשיך לספר בדמותו, אין מנוס מגילוי נאות. איתן אורבך היה המעסיק שלי ב־17 השנים האחרונות, בתוקף תפקידו ב"עולם קטן" ובתוקף תפקידי (בין השאר) ככותב שם. איתן היה אחד משלושת מייסדי עולם קטן באביב 2005, והיה מנהלו עד יומו האחרון.

מפרוץ המלחמה הוא התגייס להגן על חוות צפון הבקעה. התפקיד, מפקד פלוגת ההגנה המרחבית של חוות צפון הבקעה, נבנה במיוחד על פי מידותיו של איתן שהבין מיד עם פרוץ המלחמה כמה קריטית החזית הלא־מוכרת של הבקעה ומורדותיו המזרחיים של צפון השומרון, ובעיקר משימת השמירה על החוות ההולכות ורבות הנאחזות במקום. השבוע חשפו מועצת בנימין ואיגוד החוות את ההשלכות של נוכחות החוות בשטח מבחינת ביטחון הנוסעים בדרכי הבקעה. בדרך אלון נרשמו בשנת 2022 כ־460 אירועי פח"ע, כשבאותה עת היו לאורך הציר הזה רק שלוש חוות יהודיות – ואילו במהלך 2025 שכמעט הסתיימה נרשמו לאורך הדרך הזו רק 52 מקרי פח"ע, לא מופרך שזה הודות לעובדה שבינתיים התמקמו לאורכה לא פחות מ־13 חוות יהודיות.

"בכל פעם שאני מספרת על כך שמאז ההתגייסות של איתן לחוות הוא כמעט לא ישן", מוסיפה נחמה, "אני מודה שעד עכשיו לא הסברתי לעצמי את העובדה הזו, אם כי לרגעים זה הדהים אותי – אבל היום אני ממש מבינה שהחיבור שלו לאנשי הפלא האלה בחוות, מוסרי הנפש על ארץ ישראל ועל עם ישראל, היה מבחינתו פשוט חיבור אל השקע שלו. הגדלות שלהם הטעינה אותו עד שהוא לא היה צריך לישון. הוא ישן בכל יום בין שעתיים לארבע שעות, כך במשך שנתיים וחודשיים. והוא לא היה עייף ולא היה עצבני, הוא פשוט היה מרוכז במשימה. הוא היה אדם של 'תסמכו עליי, הכול בסדר', והוא חולל שם מהפך".

בלי תלונות

איתן ונחמה הכירו באמצעות חברתה שהתחתנה עם חברו של איתן לספסל הלימודים באוניברסיטה, שם למד מנהל עסקים וגיאולוגיה ("הוא היה מאוהב בכל מה שקשור לכדור הארץ ולטבע", אומרת נחמה). לפני 23 שנים וחצי התחתנו איתן ונחמה והביאו לעולם חמישה ילדים: ציון, דעאל, צרי, כרמי וארגמן שובה. אחרי כמה שנות מגורים בירושלים עברה המשפחה לפני 16 שנים להתגורר בבית־שאן. איתן נולד כאן, בעמק בית־שאן, בקיבוץ טירת־צבי, אולם המשפחה עזבה כשהיה בן שלוש, ומאז הוא גדל בעיקר באלון־שבות שבגוש עציון.

"חבר של איתן לרכיבה על אופניים סיפר על שיחה הזויה שבה דנו איך הם רוצים למות. איתן אמר שהוא רוצה למות בדרך שקשורה לארץ ישראל, לחוות, להגנה על הארץ"

"הייתי מורה חיילת בבית־שאן בשנים 1993־1994, והתאהבתי בעיר הזאת בכל רמ"ח איבריי", מספרת נחמה אלמנתו. "היה לי ברור שאחזור לגור פה, ואיתן התחבר לחלום שלי. בתוך שלוש דקות בערך מהרגע שהגענו לפה איתן נקשר למקום. היה ברור לו שפה אנחנו בונים את חיינו. דווקא לי, אני מודה, לקח קצת יותר זמן. יש קסם בבית־שאן. עם ישראל פה, במתיקות ובחום אנושי שאין כמותם בעולם. עכשיו בשבעה, למשל, אנחנו מוקפים בתושבים שלא מכירים אותנו בכלל, אבל כל היום מרעיפים עלינו אוכל, אהבה, חיבוקים ובכי על לכתו, רק בשל העובדה שאנחנו תושבי העיר".

קובעים מציאות בשטח

לפני חודשיים חגג איתן 50. נחמה גדולה ממנו בשנתיים, וגם היא רבת־פעלים: לפני קצת יותר מעשור הקימה את מדרשת נטע לבנות לפני גיוס או שירות לאומי וכיום היא רכזת קהילה בנוף־הגליל. השניים מעורים עמוקות בהוויה הבית־שאנית. בתקופת המלחמה נחמה הייתה אחראית לסיוע למאות נשות המילואים בבית־שאן. איתן, מלבד שלל עיסוקיו האחרים ובראש ובראשונה ניהול "עולם קטן", היה גבאי בבית כנסת, ולפני שנתיים נכנס לתפקיד גזבר הגמ"ח המקומי, גמ"ח "דרכי ציון" שהוקם לפני שנים רבות בידי בוגרי סניף בני עקיבא לזכר אחד מבוגריו. הגמ"ח עוסק בעיקר בחלוקת מזון לעשרות משפחות ובודדים בכל שבוע, ומתנדבים בו בני נוער רבים מקרב תושבי העיר.

כיצד היית מציגה את איתן למי שלא זכה להכיר אותו?

"הוא היה אדם שלא עשה סיפור משום דבר. כלומר, הוא עשה כמות בלתי נתפסת של דברים אבל לא התלונן אף פעם. הכול היה ברור, הכול פשוט, אומר ועושה. כשהוא אמר את המילה 'עליי', היה אפשר להירגע ולדעת שהכול ייעשה, שהוא לוקח אחריות מאל"ף ועד תי"ו".

שאלתי את נחמה מה לאדם מיושב מלב הזרם כמותו – ולפורצי הדרך בחוות. נחמה שמחה על השאלה. ניכר שחלק מרכזי ממטרותיה במהלך השבעה הוא לחשוף לציבור הרחב את תפקידן הקריטי בעיניה של החוות בכיבוש שממות הארץ. איתן קשר את גורלו בחוות אלו, ומותו קשר אותו אליהן לנצח. "כשפרצה המלחמה", היא נזכרת, "אחד מבעלי החוות שגויס אז חיפש מתנדב חמוש שיבוא לשמור בחווה שלו, וכשאיתן ראה את ההודעה הזאת הוא נענה לה. מאותו הרגע הוא נרתם כליל למשימה, בהתחלה כאזרח בהתנדבות ואחרי כמה שבועות כאיש מילואים וכקצין הביטחון של החוות בצפון הבקעה. בלילה הוא שמר, ביום הוא עבד בניהול עולם קטן".

מה המשמעות של החוות הללו בעינייך?

"במדינת ישראל יש מאות אלפי דונמים שאין בהם התיישבות יהודית. כי הם מצויים במקומות שאין בהם ריבונות, באזורים שלא רשאים לקום בהם יישובים יהודיים. למדנו שאין רִיק בעולם. כשאנחנו לא היינו שם, הרשות הפלסטינית כבשה אט אט ובנחישות את שטחי C באמצעות התיישבות ערבית. קמו שם מאהלים בדואיים, עוד אחד ועוד אחד, אלפים, והשיטה הזו יושמה לא רק ביהודה ובשומרון אלא בכל הארץ, גם בנגב. הכול התמלא במאחזים בדואיים. בדואים זה לא רק דבר חמוד, אם כי יש שם גם צדיקים שמשרתים בצבא, אבל מקרב אלה שהרשות הפלסטינית יישבה בשממות האלו יצאו המפגעים שפרעו ורצחו בנו. בגללם למשל נרצח יהונתן דויטש מבית־שאן בערב תשעה באב בשנה שעברה וכמותו נרצחים נוספים.

היא מציינת שהמדינה, שהבינה את הבעיה, העניקה לבעלי כל חווה אלפי דונמים, בגודל מקביל לעיר, ועל ידי המרעה בשטחים הרחבים האלו העובדות נקבעות בשטח. "כשהבדואים ראו שבכל המקומות האלה יש ריבון, הם התקפלו וחזרו לבסיסי המוצא שלהם בשטחי A, וכך מאהל אחרי מאהל התפנו", היא אומרת. לדבריה עיקר השינוי התרחש בשנתיים האחרונות בעקבות המלחמה ומעין תהליך התפכחות בנוגע לחזית המזרחית של ישראל וטבח דומה שעלול להתרחש גם בה.

"היו אנשים שבאו לשבעה, שהרגשתי צורך לפנות להם את כיסא האבלים – ובראשם אנשי עולם קטן, הם פשוט שבורי לב. עולם קטן הוא משפחה"

"בתחילת המלחמה גזרת הבקעה הייתה מופקרת, כי מי ששמר אז על חווה מסוימת היה בעיקר בעל החווה, כלומר אדם יחיד. בכל חווה כזו גרה משפחה עם ילדים, יש שם דיר, וגם אם נמצאים לצידם כמה נערים שמסייעים בעבודה, הם לא חמושים. חמוש בודד לא מסוגל להגן על חווה אם תותקף חלילה. כשאיתן נקרא להיות קצין הביטחון של החוות, הוא בנה עם הצוות שעמד לרשותו רשת רחבה מאוד של מתנדבי מילואים, מבית־שאן ומשאר העמק, והרבה מאוד מתנדבים אזרחים, בני ישיבות, חברי תנועות הנוער, בנות מדרשה וכל מי שרק רצה, והם הקימו מערך של חבר'ה שמגיעים בכל לילה לחוות בצפון הבקעה, כארבעים חוות. וכך מוסרי הנפש האלה, בעלי החוות, יכלו לישון ברוגע בלילה בידיעה שהחווה שלהם מוגנת.

"אחד החוואים אמר לי בשבעה שמאז שאיתן והאנשים שלו הגיעו הוא כבר לא הולך טרוט עיניים כל היום, כי כוח ההגנה הזה שהועמד לרשות החוות מאפשר לו לישון, וכך כל בעל חווה כזה מסוגל להגדיל את העשייה שלו וגם את הרווחים שלו. המדינה אומנם מסרה להם את השטח אבל איננה תומכת בהם כלכלית, כך שהם נתבעים לאינסוף מסירות".

דוגמה להקרבה שנדרשה מאיתן צוינה בהספד שנשא אחד מבעלי החוות בהלוויה. הוא ציין שבערב יום הכיפורים האחרון נקרא איתן אל הדגל שעתיים לפני כניסת החג ומיהר להירתם. גם נחמה משחזרת: "בעל החווה התקשר וביקש מאיתן שיפיץ הודעה וישאל אם יש מתנדב שיכול להגיע ולהחליף אותו בנוכחות בחווה בצום, כי הוא גויס במפתיע למילואים. ואז איתן אמר לו, למה להפיץ? אני מגיע".

המנחמים שבאו להתנחם

מה דרשה הפעילות הזו של איתן מהמשפחה?

"קודם כול נדרשנו להבין שהוא במילואים, אבל מכיוון שזה לא היה אירוע דרמטי מבחינתו והכול נעשה מתחת למכ"ם, עברו שלושה חודשים עד שהבנו שאנחנו בעצם משפחת מילואים. הבת הקטנה שלנו בת 14, כך שזה לא דרש משאר המשפחה הקרבה מיוחדת, רק לעמוד בצד ולמחוא כפיים. זה מה שנדרש, וזה מה שאני מקווה שזכינו לעשות".

בתם הבכורה של איתן ונחמה, ציון, מאורסת לעמנואל גרינברג, והשניים מיועדים להינשא בעוד חמישה שבועות. אירוסי הבת שימחו מאוד את איתן, והוא נרתם בעליצות גם למשימת הכנת כל הדרוש לזוג הצעיר.

למרות התפרסותו על תחומי עניין רבים ומגוונים, נחמה מאשרת שמיזם חייו ומוקד חייו היה "עולם קטן" שאותו ניהל במסירות וביד רמה. השבועון הפופולרי היה מעורב בתהליכי עומק בציונות הדתית בעשרים שנות קיומו. "היו כמה קבוצות אנשים שבאו לשבעה, שהרגשתי צורך לקום ולפנות להם את כיסא האבלים – ובראשם אנשי עולם קטן. אלה שעובדים שם היום, שעובדים שם כבר מההתחלה וגם אלה שעזבו, הם פשוט שבורי לב. עולם קטן הוא משפחה. עולם הפרסום מורכב, ואיתן היה דעתן בתחום הזה, הוא לא היה פראייר, אבל לצד זאת גם בעל לב טוב ועין טובה. יצא לו שם של אוהב שלום ורודף שלום שלא מתעקש על קטנות".

נכון הסיפור שהוא שילם מכיסו את משכורות העובדים במקרה שהלקוחות לא שילמו בזמן?

"כן. אם לא היה כסף נזיל בזמן שהיה צריך לשלם את המשכורות, הוא היה משלם מחשבון הבנק שלנו. לא ידעתי את זה בזמן אמת כי אני לא עוקבת אחרי מצב החשבון שלנו, והוא גם לא טרח לספר לי".

"עולם הפרסום מורכב, ואיתן היה דעתן בתחום הזה, אבל גם בעל לב טוב ועין טובה. יצא לו שם של אדם אוהב שלום ורודף שלום שלא מתעקש על קטנות"

לגבי מחשבות על אופן הנצחתו הראויה של איתן, נחמה משיבה בעדינות שזה עוד קצת מוקדם: "אני מתרגשת מאוד מכל האנשים שמגיעים לנחם, ומספרת על איתן בשמחה ובגאווה, אבל אני עוד לא באמת מבינה את משמעות ההתרחשות. יבואו ימים, ונעשה זאת כמו שצריך. יש פה בהחלט דבר גדול שמחייב הנצחה. הועלה כבר רעיון לנטוע כרם על שמו. באחת החוות קיבלו תרומה של שתילי זיתים ובשבוע הבא ייטעו אותם ויקראו למטע על שמו של איתן.

"אחד מהחיילים של איתן שהיה פעיל מאוד בצוות שלו, נפגש השבוע עם מפקד חטיבת הבקעה, ונושא השיחה היה מי יחליף את איתן. המח״ט אמר לו, תקשיב, לא יהיה תחליף לאיתן. אותו חייל נזעק ואמר למח"ט – אבל חייב להיות מישהו שימלא את התפקיד הזה. והמח"ט ענה: לא הבנת, זה לא שאין תקן או אין תקציב, הכול קיים, אבל אין אדם שיכול להחליף את איתן".