שלוש שנים וחצי חלפו מאז צילומי דרמת המתח "החמאם" ועד עלייתה לשידור בכאן 11. כמעט נצח במושגים של הפקת טלוויזיה. בבוקר ההשקה בבית ציוני אמריקה נשמעו לא מעט אנחות רווחה, כולל זו של השחקנית יעלי רוזנבליט, שמשחקת בתפקיד ראשי. כמו מדינת ישראל, רוזנבליט בת ה־34 עברה שינוי עצום מאז ועד היום. בין ריאיון לחיבוק נלהב מחברים, היא עוצרת ומביטה כלא מאמינה בדמות שגילמה, החיילת מיקה שמגיעה לבסיס נטוש בבקעה ומתמודדת עם קללה שרודפת את הבסיס וגם עם השדים הפנימיים שלה. יחד עם פלוגת צנחנים שמשרתים בה גם הקצין שאול (דניאל גד) ודודי (עונג אפרון).
רבים מהצופים מתקשים לקשר בין השחקנית ובין דמותה על המסך, כי מאז שגילמה את מיקה, משקל גופה של רוזנבליט עבר מהפך. "יש פער אדיר בין מי שהייתי בסדרה ובין מי שאני היום", היא מאשרת, "גם מבחינה רגשית וגם פיזית".
כשאת מסתכלת על התמונה שלך בפוסטר מה את מרגישה?
"מוזר", היא נדה בראשה. "אני לא מפסיקה להגיד לעצמי 'זו מיקה. לא יעלי'. התפקיד הזה תפס אותי כשהייתי רחוקה ממי שאני עכשיו, ועוזר לי לעשות הפרדה. אני אוהבת את מיקה מאוד. היא מתוקה, ואולי כשתגיע לגיל 34 היא תהיה במקום שאני נמצאת בו ותעבור את אותו התהליך".
בכל שנותיה על המסך התגאתה רוזנבליט בגוף שלה ובייחודיות שהעניק לה כשחקנית, גם אם לא תאם את מודל היופי שהגדירה החברה, אבל כשהפסיכולוגית שלה הסתכלה לה בעיניים ושאלה אותה מה היא חושבת עליו, היא נותרה ללא מענה - וזו הפכה להיות השאלה ששינתה את חייה.
"זו בסך הכול שאלה לגיטימית בטיפול, אבל כשהיא שאלה אותי על הגוף שלי התמלאתי התנגדות", היא נזכרת. "עניתי לה שאין לי דעה על הגוף שלי, והבנתי שאין בזה היגיון. אם אני מתנגדת ככה, יש בתוכי משהו לא פתור בנושא הזה. אהבתי את הגוף שלי. מבחינתי הוא היה דגל שהייתי הולכת איתו, משהו שמושך תשומת לב. אבל פתאום הרגשתי שאולי זו רק מנטרה שאני נאחזת בה. לקח לי רגע להבין שאני עושה שינוי, ומשם זו הייתה התאהבות".
בליווי צמוד של תזונאית, שינתה רוזנבליט את אורח חייה והפכה את האוכל למה שבונה אותה ולא מטייח את מה שהיא מרגישה. אבל בעידן חברתי שבו ההרזיה הפכה לאידיאל, היא מבהירה בכל דרך שאין לה שום כוונה לעודד את הסביבה לעשות כמוה. "חשוב לי להדגיש שלא בחרתי בשינוי הזה מתוך הרדיפה אחרי הרזון ועידוד לירידה במשקל שהרשתות החברתיות והפרסומות מעודדות אותנו לעשות", היא אומרת. "נכון, ירדתי מלא, אבל זה תהליך שנכנסתי אליו מתוך התבוננות פנימה לתוך עצמי".
בעודנו מדברות, הרשתות החברתיות סוערות בעקבות שלטי החוצות עם השאלה המתריסה "להיות שמן זו בחירה?". אני זו שחושפת את רוזנבליט לקמפיין, והיא לא זקוקה ליותר מכמה שניות כדי לנסח תגובה נחרצת. "המשפט הזה מאוד קשה. ממקום אישי אני יכולה להגיד לך שירידה במשקל היא תהליך מורכב. זה לא פלסטר ולא ללכת לדיאטנית שתכין לך תפריט. זו עבודה הרבה יותר עמוקה.
צילום: אריק סולטן
"אוכל הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, והוא מונע מרגש. זה מה שעבדתי עליו: לחזק את ההבנה שאוכל לא אמור להיכנס אליי מתוך רגשות עצובים או שמחים. זו אנרגיה, אנרגיה טובה, מדהימה, כיפית. והיא לא קשורה לאיך אני מרגישה. זו עבודה שהיא לכל החיים. לא מפסיקים להתעסק בזה. אני בוחרת בכל בוקר מחדש מה אני מכניסה לפה ולמה. האם זה מתוך דחף? האם מתוך אהבה עצמית? זה שינוי עמוק מאוד. אי אפשר לעשות אותו בבום".
המשקל העסיק אותך גם בשנים מוקדמות יותר?
"אף פעם לא תפסתי מעצמי מישהי עם משקל לא תקין. והוא גם זז כל הזמן, עלה וירד. למשל, כשהחלה המלחמה עליתי מאוד במשקל, ממקום רִגשי. באותו זמן צילמנו את 'בני מצווה' והייתי בשיא הגודל שלי - אפשר לראות את זה בעונה השלישית שעכשיו יוצאת. עוד תזכורת ליעלי שהייתי פעם".
סדרה על בסיס צבאי רדוף, התחממות ביטחונית וחיילים שיוצאים להילחם בכוחות גדולים מהם נשמעה עד לפני שנתיים כמו עוד עלילה מסקרנת. היום "החמאם" צריכה להתחרות במציאות ולחדור ללב הקהל הישראלי דרך חומות הטריגרים שעומדים בדרכה. רוזנבליט, שחיכתה בקוצר רוח שהסדרה תוכל לקבל מקום, דווקא לא מודאגת. "אני חושבת שזו סדרה שמתאימה לקהל הישראלי של היום", היא אומרת. "יש בה מתח ומסתורין אבל גם הומור, ולכן היא כיפית. וכן, היא גם שואלת שאלות, וזה מה שהמלחמה עשתה לנו. היא לימדה אותנו לא לקחת את המקום שאנחנו חיים בו כמובן מאליו. או את האנשים שסביבנו. כל הזמן להעריך, להעביר ביקורת. לכן אני מעריצה של מיקה, שכבר בתור נערה צעירה יש לה אומץ לשאול איפה אני, מה נמצא סביבי ולמה דברים רעים קורים".
היו רגעים שחשבת ש"החמאם" כבר לא תעלה למסך?
"נורא רצינו שזה יקרה כבר, אבל לא ראיתי את הסדרה הזו עולה בתקופה שיש בה חטופים שעודם בחיים. היא עלתה כשהודיעו על החזרה של החטופים, והרגשתי הקלה. שמחתי על התזמון. זאת הייתה מין חותמת שעכשיו דברים קורים לטובה, שאפשר קצת לשמוח".
אם התסריט לא עמוק מספיק, עוד לפני הצפייה רוזנבליט מגלה שסיפורו המקראי של שאול המלך מסתתר בעלילה, ורוזנבליט תופסת את מקומה של מיכל בת שאול בנרטיב הזה: בהמשך היא גם תתאהב בחייל דודי ותתמודד עם אתגרים שיציב לה הקצין שאול, שמאבד לאט־לאט את עשתונותיו. "הייתי מאוד מסוקרנת כשקיבלתי את הטקסט. אמרתי לעצמי 'אוקיי, אני יעלי, אני שחקנית ועכשיו אני צריכה לגלם משהו עם די־אן־איי תנ"כי".
הכרת את הסיפור?
"לפני האודישן פתחתי את התנ"ך וקראתי קצת. אבל בקושי. היה די מטורף לראות איך מיכאל (אללו, יוצר הסדרה ש"ד) התאים את הסיפור לימינו. התפקיד שלי היה לנסות לשלב בין מיכל בת שאול ליעלי שגרה בגבעתיים, ובסוף להפוך את הכול למיקה בת ה־19 שיש בה משהו יותר ציני וביקורתי. זה פחות יעלי".
כמו מיקה בבסיס הנטוש, גם רוזנבליט בילתה זמן ממושך כשהיא מוקפת בעיקר בגברים. אבל בניגוד לצעירה חסרת הביטחון, היא לא יכלה שלא ליהנות מכל רגע. "את הדמות שלי הסביבה הגברית הזו ערערה, אבל בשבילי כאישה בוגרת זה היה פשוט כיף. קורע מצחוק. אני ומור דימרי היינו הבנות היחידות שם, וזה חיבר אותנו מהר מאוד. בכלל, עם כל השחקנים נוצר לי קשר מטורף, אחרי שעברנו צילומים ארוכים ביחד וישנו במלון בים המלח. זו הייתה חוויה".
קבוצה שלא נותנת להרגיש לבד. מתוך שבורים/שבורות | צילום: צילום מסך
החוויה הזו גם הולידה רגע לא פשוט, כשקראה בתסריט סצנה שבה החיילים מדברים על המראה של מיקה מאחורי גבה. "נבהלתי מאוד. הרגשתי שאני חווה ממש את הרגשות של מיקה. מהרגע הראשון ידעתי שהדימוי העצמי של מיקה לא גבוה והיא חוטפת אכזבה רצינית מבנים ומהעולם. זה מה שהופך אותה לביקורתית כמו שהיא. החיים נותנים לה סטירות, שגם אני הכרתי".
בניגוד למיקה, רוזנבליט מרגישה הרבה יותר בנוח לדבר על האכזבות הללו, שבאו כחלק מהרווקות שהיום היא כבר מעיזה להציג לראוווה ולצחוק לה בפנים. זאת בין השאר בזכות השתתפותה בהצגה "שבורים/שבורות" שביים עידו קולטון יחד עם עוד ארבעה שחקנים. רוזנבליט סיפרה למחזאית נועה גולדמן סיפור אמיתי מחייה, וממנו יצרה גולדמן קומדיה כואבת ושנונה.
צילום: אריק סולטן
"זה מחזה שהוא מאוד על החיים שלנו. אחד הפרויקטים הכי חשופים ורגישים שעשיתי. הדמות שאני מגלמת רחוקה מהאופי שלי, אבל כן חווה את שברונות הלב שחוויתי".
רוזנבליט מגלמת במחזה את יעלי, בחורה תל־אביבית שמתקשה לפענח רמזים עבים מגברים שלא מעוניינים לצאת איתה שוב או בכלל. "אני כבר לא במקום שמסתיר, לא מתביישת ברווקות. מיד הייתי מאוד גלויה עם המחזאית, כמו שאר השחקנים. אני חושבת שזה מתאפשר בעיקר כי אנחנו קבוצה, וככה את לא מרגישה לבד. מההתחלה פתחנו דברים שעברנו וצחקנו על זה. הרגשנו שנכון לקחת את כל הסיפור הזה בצורה הומוריסטית ולא קורבנית".
לא חשוף מדי להעלות תכנים כאלה על הבמה?
"זה פשוט תהליך שעברתי מיעלי הילדה ליעלי האישה שמדברת בפתיחות ובביטחון על מה שהיא עוברת. אני אוהבת חשוף. דיברתי לאחרונה עם חבר על כמה חשוב להביא את הקול שלנו. ב'שבורים/שבורות' אני מביאה את הקול שלי על מגש, ואנשים מתחברים ומתרגשים. הבונוס הכי גדול הוא שהם יוצאים עם מחשבה או הזדהות. זה כל מה שאי פעם חלמתי עליו".
אז הרווקות היא לא נקודה רגישה?
"אני שומעת ומדברת על זה יותר", היא עונה אחרי מחשבה קצרה, "מה שלא היה בעבר, אבל זה מגיע בעיקר מהחברה. בגיל מסוים את כבר מתבלבלת בין מה שאת רוצה בזוגיות שלך ובין מה שהחברה רוצה שתרצי. זה קצת כמו דימוי גוף. היה הבדל ניכר בין איך שהחברה רצתה שאיראה ובין זה שהרגשתי נוח בגוף שלי. גם עכשיו, כשאני מרגישה במקום יותר טוב, אני לא 'ביי דה בוק'. לא 'מודל היופי' שהחברה מגדירה".
את מרגישה שמודל היופי משפיע עלייך גם היום?
"זה מצחיק, לפני שהצטלמתי לחמאם התראיינתי באחד העיתונים והכותרת הייתה 'אני יודעת שאני לא היפה והנכונה'. זה משפט שבחיים לא אוציא מהפה שלי היום. עוד הוכחה לשינוי המטורף שעברתי".
אנחנו נפגשות בכיכר הבימה הרועשת בצהריים המאוחרים, לא הרחק מדירתה החדשה, שהיא מתגוררת בה לבדה - אבחנה נוספת בין מי שהייתה בצילומים, שחקנית צעירה שעוד גרה עם שותפות, ובין מי שהיא היום. "אחת מהשותפות שגרתי איתן אז הייתה חברה טובה מאוד שלי, וגם את השנייה אהבתי. אבל זה היה שינוי גדול", היא אומרת. "הרגשתי פתאום ביטחון וידעתי שזה הזמן לפרוש כנפיים".
מאז היא נחתה לא רק בדירה חדשה אלא גם בעולם הכתיבה. אחרי סרט קצר שכתבה ומחזה בצוותא, בימים אלו היא מעלה בתיאטרון הקאמרי מחזה קצר שכתבה ומתרחש בחדר האיפור שמאחורי הקלעים. "זה פרויקט מיוחד של שלושה מחזות קצרים בלילה אחד, כל אחד במיקום שונה ברחבי התיאטרון", היא נהנית להסביר. "זה מאוד חי ואותנטי: הקהל מגיע לחדר האיפור והסצנה מתחילה. אותי זה מאוד מרגש, כי תמיד כתבתי, אבל זו הפעם הראשונה שאני מקבלת גושפנקה ליצירה שלי גם מבחוץ. את הסרט הקצר מימנתי והפקתי וצילמתי בעצמי, אבל פתאום יש למילים שכתבתי בית ובמאית ושחקנים. כל הפרויקט מקבל חיים בלעדיי. זה מדהים".
מי שייכנסו לנעלי הדמויות שכתבה הם חברי קבוצת "צעירי הקאמרי", שהיא עצמה הייתה אחת מחבריה עד שהעבירה את הלפיד לדור הבא. "אתה לא נשאר צעיר לנצח", היא צוחקת. "יש דדליין לקבוצה. היום יש שם כבר הורים. אותי זה מרגש שדווקא השחקנים של הקבוצה ישחקו את מה שכתבתי".
לא רחוק מהמציאות. מתוך "החמאם" | צילום: בועז יהונתן יעקב, באדיבות כאן ,11 דורי מדיה, סומיוקו ואבוט המאירי
צעירי הקאמרי נתנו לרוזנבליט את ההזדמנות הראשונה שלה, ארבע שנים אחרי שסיימה את לימודי המשחק בבית הספר גודמן בבאר־שבע. מנהל הקבוצה עמית אפטה היה הראשון שזיהה את הכישרון שלה בתוך חרדת האודשינים שלא הרפתה ממנה, ודחף אותה לאור. "עד היום קשה לי באודישנים, אבל אז זה ממש תפס אותי", היא נזכרת. "בכל רגע הרגשתי שאני הולכת להתעלף. גם באודישן לצעירי הקאמרי אני זוכרת שרעדתי בטירוף. פחדתי בעיקר מהשלב האחרון. מאות נבחנו, ובסוף מתקבלים רק תשעה. לשלב האחרון הגענו 30 ואמרתי לעצמי 'טוב, זה באמת יכול לקרות'. עד אז הרשיתי לעצמי לחשוב 'מה הסיכוי?', וזה היה פחות מפחיד".
אבל רוזנבליט היא לא אחת שמוותרת. גם בתחילת המסלול "הקלאסי" שלה בעולם המשחק, כשכל הדלתות נטרקו בפניה, היא אפילו לא חשבה להרים ידיים. "לא הייתי במגמת תיאטרון ולא התקבלתי לתלמה ילין. הייתי מרכזת שבט בצופים ואחר כך התגייסתי לגרעין נח"ל. האמת שגם לא התקבלתי לשום בית ספר למשחק חוץ מגודמן בבאר־שבע. לא רציתי בהתחלה, העדפתי ללמוד במרכז, ביורם לוינשטיין. אבל דווקא בגודמן ראו אותי. נצצתי שם".
ולא חשבת לוותר?
"אפילו לא לרגע, זה לא עבר לי בראש בכלל. אני משחקת עכשיו עם אבי קושניר בהצגה והוא תמיד אומר לנו שהיינו השחקנים הכי טובים עד גיל חמש. כי אז היינו חסרי גבולות, חסרי פחד. היום, כשאני יותר בוגרת, מחשבות על פרנסה ויציבות תופסות יותר מקום. דברים קטנים שיכולים לערער. אף פעם לא חשבתי על משהו אחר לעשות. לא מזמן הייתי אצל איזו נומרולוגית. היא לא רצתה לדעת מה אני עושה בחיים, ואחרי שיחה ארוכה היא אמרה לי שהמקצוע שהכי מתאים לי ועושה לי טוב זה להיות מורה ליוגה".
צילום: אריק סולטן
מלחיץ.
"כן, זה פילפ אותי קצת. מה, היא לא מזהה שאני שחקנית בדם? אבל אחר כך הבנתי שזה בעצם אומר שיש בתוכי עוד הרבה דברים. זה מה שהביא אותי להתחיל לכתוב. ועדיין, משחק הוא מה שאני הכי אוהבת לעשות. אז גם אם אני מתערערת, אני מהר מאוד חוזרת לתלם".
אחרי צעירי הקאמרי, רוזנבליט טיפסה מהר לשלבים הבאים בקריירה, כולל תפקיד מתפתח ב"המפקדת" שהפכה ללהיט. "בצילומים ידעתי שיאהבו את הסדרה, אבל לא ידעתי שהיא תעורר כאלו הדים מטורפים. היה לי תפקיד יחסית קטן שם, אבל אנשים מזהים אותי עד היום. אני זוכרת שהיה לי מורכב להיכנס לדמות של אפי, שהיא מאוד מרַצה, וזה לא מי שהייתי בצבא. כאילו לקחו פיסה ממני ויצרו מישהי שונה לגמרי. מין עיוות שלי".
את ההתקדמות המהירה קטעה מלחמת חרבות ברזל. "היא הביאה איתה איזו תקרת זכוכית", אומרת רוזנבליט. "לא העזתי יותר לחלום בשביל עצמי, בעיקר כל עוד החטופים שם. תמונת הפרופיל שלי באינסטגרם היא עדיין Bring Them Home. אני מרגישה שאחרי שנתיים זה הפך לחלק מהזהות שלי. החלום שלי הוא להחליף אותה. זה משהו שטחי, אבל הוא מסמל את זה שהמלחמה עצרה לנו את החיים".
פחדת על המשך הקריירה?
"בטח. הרגשתי כאילו אני חסרת ערך בתוך כל זה. אבל המשכתי לעבוד. עשינו חזרות ל'שבורים/שבורות', ובקאמרי העלינו את 'מיקי מציל', הצגה על סוכן שב"כ שחוזר בזמן ומנסה לעצור את רצח רבין. זה חיזק אותי קצת, כי זו לא הייתה קומדיה טהורה, אבל עדיין יש משהו מאוד מנחם ביצירה. גם בלראות הצגות אחרות. אז תפקדתי, המשכתי לעשות, אבל לא הייתה לי שמחת חיים".
לא דמיינתי את ההצלחה. מתוך "המפקדת" | צילום: רן מנדלסון - באדיבות כאן 11
במצב שבין הפסקת אש למלחמה, רוזנבליט כבר מתחילה להתאושש. לצד התפקיד ב"החמאם" וב"בני מצווה" היא מככבת גם ב"שנות ה־90" ובהצגה "אור לגויים" בבית ליסין. באופן מפתיע, בכולם חוץ מב"החמאם" היא מגלמת דמות דתית. "פתאום קלטתי שיש שתי דמויות שהולכות איתי, החיילת והדתייה", היא צוחקת. "זה משתנה בין דמות לדמות ובין סדרה לסדרה. בדמות שלי ב'שנות ה־90' יש משהו פרוע, ב'בני מצווה' יש משהו חם ואימהי, וב'אור לגויים' זה יותר רך ורגיש".
נשמע כמו מגמה. היה לך חיבור לעולם הדתי לפני כן?
"אבא שלי מגיע מבית דתי יותר, והולך לבית הכנסת ביום כיפור. אני צמה מכיתה ו', לא הפסדתי אפילו יום כיפור אחד. אולי פעם אחת בהודו. אנחנו עושים גם קידוש ביום שישי. אבל חוץ מזה אין לי קשר מיוחד. כן הצלחתי להתחבר לתפקידים האלו בזכות הטוהר והרכות שהדת מביאה, ואני מרגישה שיש גם בי. יש גם משהו בדתיים שהוא יותר מסתיר ומצניע מאשר בעולם החילוני. אני מרגישה שאני באה ממקום מאוד לא שיפוטי. ב'אור לגויים' אני מתמסרת לנערה שעומדת להתחתן ומגלה שסבתא שלה הייתה לא יהודייה, ואז זה מסתבך והיא נלחמת על האהבה שלה ועל זה שהיא בסך הכול רוצה להתחתן עם הארוס שלה. האהבה היא מה שמניע אותה, וזה כל כך יפה ופשוט".
את הפנים הנעימות שלה והחיוך שמפציע כמעט בכל רגע הקהל מכיר כבר שנים, אבל כעת הקהל יצטרך להתרגל לצד אחר שלה שעדיין לא נחשף, כשהיא נכנסת לנעליה הכבדות והרציניות של מיקה. "מעניין אותי מאוד איך הקהל יגיב ליעלי שהוא יראה. היא שונה מכל מה שהכירו עד עכשיו", אומרת רוזנבליט. "הייתי רוצה שהצופים בישראל ירשו לעצמם להתמסר לסיפור, ל־40 דקות של מסתורין ומתח. אמנות טובה גורמת לך לצלול לתוכה. כמו מה שקרה עכשיו עם 'מקום שמח' של נועה קולר, שכל כך הרבה צופים מדורות שונים הזדהו עם כל מה שנאמר בה.
"הסדרות שאני הכי אוהבת הן אלו שבהן אני רואה את עצמי, כמו 'בנות', ששינתה לי את החיים. הייתי צופה בכל פרק ואומרת לעצמי 'זו אני'. ויש גם סדרות שהן לא בדיוק את, אבל את נחשפת למציאות שונה וזה גם כיף. 'החמאם' מביאה את שני הצדדים. מצד אחד בסיס צבאי וחיילים, שזה הדי־אן־איי שלנו, ומצד שני קללה ומיסטיקה שסוחפים לעולם אחר".