"אחרי מות אבי נוספו לספרייה שלי קלאסיקות צרפתיות שלא העזתי לקנות"

תכולת הספרייה הספרייה שלי מצטברת והולכת זה ארבעים וחמש שנה, והיא מקבילה לנושאים שהעסיקו אותי בכל עשור: בנעורים המאוחרים – יהדות וישראליות; בין גיל עשרים לארבעים – הגות, בעיקר צרפתית אבל גם גרמנית, ופסכיאונליזה. בנוסף צברתי אוסף גדול של ספרות יפה ושירה, עברית, צרפתית, אנגלית וגרמנית (בתרגום לעברית) וספרי אמנות. את רוב ספרי הפילוסופיה והספרות הצרפתית רכשתי בפריז, שם חייתי בין שנת 2000 ל־2004. אחרי מות אבי נוספו לספרייה כרכים של הוצאת ה"פליאד", קלאסיקה צרפתית בנייר משיי דק ואטום ובכריכת עור, שלא העזתי לקנות קודם.

שיטת מיון תמטית ולשונית. בחדר העבודה - יהדות, ישראל, שואה, פסיכואנליזה, פילוסופיה, היסטוריה, מילונים, כתיבה מסאית, כתיבה תיאורטית על אמנות; בסלון – פילוסופיה וספרות צרפתית וגרמנית. יש לי אוסף די רחב של סופרות צרפתיות מודרניסטיות (נטלי סארוט, סימון דה־בובואר, מרגריט דיראס, הלן סיקסו), ושל ספרות עברית, תיאטרון וספרות בשפות אחרות: בעיקר רוסית, איטלקית וסקנדינבית. השירה והאמנות – בחדרי השינה. עברתי לא מזמן דירה ומאז שורר בלגן בלתי רגיל במקומות שלא השגחתי בהם. באורח מסתורי, הבלגן הזה מאפשר לי לגלות את הספרייה מחדש.

מדף קרוב ללב בהישג יד נמצאים המילונים, חלקם (ארבעה כרכים של צרפתית־עברית) כבר מתפורר בין ידיי; אחרים, כמו מילון רובּר (Le Robert) ההיסטורי של השפה הצרפתית, אינם קריאים ללא שימוש בזכוכית מגדלת. לידם שלושת כרכי "אוצר המלים" של רבין ורדי – עצה שקיבלתי מהלית ישורון לפני התרגום הראשון שלי – "נפתולי בבל" מאת ז'אק דרידה (רסלינג, 2001). ארבעת המדפים של הגותו של דרידה נמצאים אומנם בסלון, אבל הם בין הספרים שהכי קרובים ללבי. אינני יכולה לתאר לעצמי את חיי האינטלקטואליים בלי המחשבה שלו. קרוב במיוחד הוא ספרו על ההוגה והסופר מוריס בלאנשו, המלווה בהקדשה שכתב עבורי: "לשיחה אינסופית..."

השפעת המלחמה בתחילה לא יכולתי לקרוא דבר. כעבור זמן־מה שלפתי מהמדף את פרקי היומן של וירג'יניה וולף, "חירות של רגע", וקראתי מ־1939 עד למותה ב־1941. ניסיתי לפענח, דרך סופרת שאני מעריצה, איך זה לחיות עם מלחמה ארוכה שמחייבת היגיינה אחרת לשמירה על חיי היומיום ועל עצם ההישרדות. אחר כך קראתי מחדש ספרות ישראלית של שנות השמונים – פגישה עם הדיכאון הגברי של המכונים "דור המדינה", כמו שנוסח על ידי עמוס עוז ב"מנוחה נכונה", יעקב שבתאי ב"זכרון דברים", וא"ב יהושע ב"מולכו".

על ארבעה ספרים

פנטימנטו

ליליאן הלמן

כתר

קיבלתי לפני כמה שנים את המהדורה הראשונה של הספר, בכריכה קשה, מתלמיד שנסע לתואר שני באייווה וידע על הקשר שלי לממואר הזה: חלק ממנו, "ג'וליה", היה הטקסט הראשון שתרגמתי לעברית. "פנטימנטו", כותבת המחזאית והתסריטאית האמריקאית הלמן, הוא הצבע הישן על בד הציור שנעשה לפעמים שקוף ואפשר אז לראות את הקווים המקוריים – כאילו הצייר "עשה תשובה" או "צייר־מחדש".

Between Friends

The Correspondence of Hannah Arendt and Mary McCarthy

אני מוקסמת מז'אנר ההתכתבויות, בעיקר לאורך המאה ה־20. ספר זה מכיל את ההתכתבות בין הפילוסופית היהודייה־גרמניה חנה ארנדט ובין חברתה, הסופרת האמריקאית מרי מקארתי. ארנדט הייתה מסורה מאוד לנמעניה. היא פגשה את מקארתי אחרי בריחתה מברלין לפריז ומפריז לניו־יורק, והמפגש שהתחיל בטון צורם נעשה לחברות נפש.

אמנות הסיפור

לאה גולדברג

ספרית פועלים

אני מאוד אוהבת לקרוא סופרים ומשוררים הכותבים על ספרות ושירה. במובן מסוים זוהי הכניסה האינטימית ביותר לתהליך הכתיבה שלהם עצמם. הספר הזה, שראה אור ב־1975, לאחר מותה של גולדברג, הוא בעיקרו של דבר הקורס שהעבירה על הסיפור הקצר בחוג לספרות באוניברסיטה העברית. גולדברג מציעה קריאה מרהיבה, וברוח וירג'יניה וולף, ממענת את כתיבתה ל"קורא המצוי".

המאהב

מרגריט דיראס

כנרת זמורה דביר

נובלה שהעניקה לדיראס בת ה־70 את פרס הגונקור. זוהי תמצית של סגנונה הלא־ליניארי והחד־פעמי של דיראס, הנשענת, כמו בספרים רבים מפרי עטה, על הביוגרפיה המיוחדת שלה בהודו־סין, היחסים בתוך המשפחה, אימה, שני אחיה, המאהב הסיני, העוני, הכיבוש, הנוף הראשיתי של היערות והנהר. בתמונת הפתיחה – אישה בת 18 שפניה חרבות. הפנים הצעירות הרות את עתידן, הכול כבר רשום בהן.