"יצירה בינונית זה חילול ה'": מרלין וניג חוקרת את העומק של הקולנוע

אחרי שנים רבות שבהן עסקה בחקר הקולנוע החרדי, בעיקר זה הנשי, החליטה מרלין וניג לשנות כיוון. ״הייתי החוקרת הראשונה שכתבה באקדמיה על קולנוע חרדי נשי, והיחידה שהייתה לה גישה לסרטים וליוצרות", היא מספרת. "זה היה מחקר שנפרס על פני 15 שנה, ביססתי עליו תזה ודוקטורט, ושני ספרים שלי ראו אור בעקבות שתי העבודות".

למרות המאמץ הרב שהשקיעה, עבודת הדוקטורט שלה לא הגיעה לקו הגמר, לדבריה משום שלא רצתה לעשות שקר בנפשה. "את קוראת חוות דעת של שופט אנונימי שלא מכיר את העולם של הנשים החרדיות, לא שוחח איתן מעולם ובטח לא צפה ב־120 סרטי נשים חרדיות, אבל הוא דורש ממך שינויים מרחיקי לכת, חוסר הבקיאות שלו מורגש, והיומרה שלו נראית לך אישית מדי ולא ישרה – הרגשתי שאני לא יכולה לבגוד בנשים שנתנו בי את אמונן והפקידו בידי את הסרטים שלהן. הרגשתי שליישם שינויים כאלה יהיה בגידה בערכים שלי, רק כדי לשדר מצליחנות אקדמית תוך רמיסת אחרים. אז השארתי בצד את הקורסים שעשיתי והנקודות שצברתי, והחלטתי לצאת לדרך חדשה. המנחים שלי לקחו את זה נורא קשה, כי הם ליוו אותי במשך שנים, אבל בעקבות עבודת הדוקטורט הזו יצא ספר שמצוטט באינספור מאמרים אקדמיים בעולם, ואני המשכתי הלאה למחקר בפילוסופיה".

״יוצרי קולנוע רבים מתעסקים בפוליטיקה במקום באמנות. הם יוצאים נגד תעמולה ואמנות מגויסת, אבל עושים את הדבר שהם יוצאים נגדו ויוצרים דמגוגיה שלמה כשהם מדברים גם בשם מי שלא חושבים כמותם"

מהעיסוק הממוקד בתחום הקולנוע החרדי פנתה וניג למחקר כללי ואוניברסלי יותר בתחום הפילוסופיה של הרגשות בכלל, ובהקשר אמנותי וקולנועי בפרט. המחקר, שנערך באוניברסיטת בן־גוריון, קיבל תפנית כאשר וניג זכתה במלגה בינלאומית. "במשך ארבע שנים נוספות חקרתי את הקשר בין פיזיקה לקולנוע. זו הייתה קפיצת מדרגה בשבילי, עברתי סף עצמי של סבלנות, עקשנות ודבקות במטרה״.

חלקים מן המחקר הזה, שהפך לעבודת הדוקטורט השנייה שהיא כתבה, משולבים בספרה החדש "קולנוע ותודעת המציאות; מסות קריטיות״ (בהוצאת רסלינג). וניג קושרת בו בין העיסוק הוותיק שלה כמבקרת קולנוע לעולם המחקר, ומתמקדת בניתוח חווייתם של הצופים. היא חוקרת את השדה המגנטי של היצירה הקולנועית ואת הקשר העמוק בין קולנוע לפיזיקה, על פי היבטים פילוסופיים נבחרים ובהם: הזמן הלא־סימטרי, המרחב של הצופה, החוש המיני, האמת והשקר של הפיזיקליזם, שיפוטי מחשבה ורגש ועוד. לדבריה, היבטים אלה מעניקים לקורא כלים מדעיים ואופני מחשבה המדגימים באופן חדשני כיצד נוכל להיחלץ מצפייה פסיבית לטובת צפייה אנרגטית מלאת תשוקה, וכיצד באפשרותנו להפוך כל סרט, אפילו כזה המכונה ״רע״, לחוויה מיטיבה.

מה הרקע שלך בעולמות הפיזיקה והמתמטיקה?

"מגיל צעיר אני חושבת בנוסחאות מתמטיות. אולי זה לא ניכר עליי, הרי אני כותבת שירה ונחשבת הומנית, אבל כדי ליצור טוב את חייבת לחשב. יש ביצירה חוקים, שהוטמעו בי כבר בילדות. אני רואה את העולם כמורכב מאנרגיות מצטברות, מהשפעות הדדיות של תנועה וחלל. התנועה שלנו משנה את המרחב, והזמן הוא בעיניי תודעתי. תמיד עניין אותי להבין מה זה אומר עלינו, ואיך אפשר לשלוט בזה. במשך שנים אני גם עוסקת בביקורת קולנוע. הצפייה האינסופית בסרטים כמבקרת קולנוע, לצד הכתיבה והעשייה בתחום, תמיד הפעילו אצלי את אותו מנגנון – אני חושבת על מרחב, על יקום, על תנועה, על זמן. בספר אני לוקחת את כל הכלים שצברתי מלימודי יהדות, ספרות, חינוך, תיאטרון, תרבות ופילוסופיה, ומנסה לעשות איתם יחד משהו גדול.

"בהתחלה זה נראה לי מובן מאליו, אבל ככל שהתעמקתי בתחום הבנתי כמה זה יוצא דופן. כשנכנסתי לבדוק את הקורפוס המחקרי גיליתי שאין כמעט דבר בנושא הזה בעברית. התחלתי לצלול פנימה ולקרוא מחקרים באנגלית, אבל הם תמיד התמקדו בבמאי מסוים, בז'אנר מסוים, משהו נקודתי. אמרתי לעצמי, את הגבולות האלה אני רוצה לפרוץ. אני רוצה לבנות תבחין רחב יותר, כלי שדרכו יהיה אפשר לדון בכל סרט, לא רק בז’אנר או ביוצר. משהו שיכול לשמש גם כשפה מחקרית בינלאומית".

צדף בין החולות

וניג, 45, נולדה באוסטרליה וגדלה בירושלים, שבה היא מתגוררת גם היום. בבית הוריה ובבית הספר הניסויי שבו למדה, שרתה רוח פתוחה וליברלית. "את המחשבות העמוקות שלי על הקיום אני חייבת לאבא שלי", אומרת וניג. "הוא לימד אותי לקרוא בגיל שלוש, וצייר איתי את הדמויות לשיעורי תנ״ך. לפני השינה הוא היה מספר לי את סיפורי המיתולוגיה היוונית ושושלת סין העתיקה, ובכל יום היה קונה לי ספר יד שנייה בחמישה שקלים״.

את הקריירה שלה החלה בגיל עשר, ככותבת בשבועון הילדים ״כולנו״, ובהמשך ככתבת נוער בעיתון ״ראש 1״. היא הופיעה בתוכניות לילדים ונוער בערוץ 1, והייתה פעילה חברתית מגיל צעיר. לאחר שסיימה בהצטיינות לימודי אמנות ותיאטרון בתיכון, שירתה ככתבת בעיתון הצבאי ״במחנה״, ולמדה במכינה למשחק של ניסן נתיב. ‬‬‬

בשנות העשרים שלה חזרה בתשובה, וכיום היא מבקרת, חוקרת ומרצה לקולנוע, וחברת מועצת הרשות השנייה. וניג היא דמות יוצאת דופן בעולם התרבות הישראלי; אם במשך השנים ניסו לקטלג אותה כחוקרת המגזר וכחוזרת בתשובה, ושייכו אותה למוסד כזה או אחר, ככל שחולפות השנים היא מעדיפה לצאת מן המחיצות וההגדרות.

"אני נשואה לחסיד בעלז, אבל אני אדם עצמאי באופי, באישיות, באמנות ובאמונה שלי", אומרת וניג. "לפעמים אני יושבת במרכז חדר השינה שלנו, העמוס ספרי חול – ספרי הקודש נמצאים בסלון – ומרגישה שהוא מרוצף ביגונם של אחרים. צ' של צ'כוב, ד' של דוסטוייבסקי, פ' של פינטר, יוצרים כמו צדף בין חולות היום־יום שלי. ספרים ספרים, בעלי משקל וצבע, שמרפדים את הכול. כתיבה היא צלילי המוזיקה שמפיקה הנשמה שלי".

בעבר בעלי התשובה ראו את עצמם כחלק מהעולם החרדי, היום זה לא כך. איפה את נמצאת מהבחינה הזו? האם ועד כמה את מרגישה כיום חלק מקהילת בעלז?

"נכון, בעבר החזרה בתשובה הייתה לבחור בין שחור ללבן. היום יש גוונים רבים, ומרגש מאוד לראות את המגוון הזה. כשאני חזרתי בתשובה, לפני 25 שנה, הייתה רק דרך אחת. הרב אורי זוהר שיקף את המודל הזה שכולו דבקות, יראת שמיים, אידיאל של היבדלות ונחישות. אני אוהבת את קהילת בעלז, זו קהילה אנושית עם יידישקייט ואותנטיות ייחודית של אנשים שלא ניתן לפגוש כמותם בשום מקום. אבל החיבור שלי לקהילה היה ונותר דרך הילדים שלי, דרך בעלי שהוא חסיד בכל רמ"ח איבריו, ודרך הקולנוע, כי בסופו של דבר החברות הכי טובות שלי בקהילה הן אלו שעושות דרמה ויוצרות סרטים. מצד שני, אני אוהבת את זה שעל אף היותי עוף מוזר ושונה בתכלית, יש לזה מקום ואפילו הערכה.

"יש שלוש חסידויות שידועות כמקרבות בעלי תשובה – חב"ד, ברסלב ובעלז. הייחודיות של בעלז היא שיש לה אדמו"ר, ושהיחס לבעלי תשובה הוא מכיל. אז המשפחה שלי נטועה במקום הזה, אבל כשהבת הגדולה שלנו עברה משבר ויצאה מהחסידות, זה העלה אצלי שאלות והבנתי שהשאלות האלו היו ונותרו פתוחות בתוכי.

"בסופו של יום אני אינדיווידואל, לא מיינסטרים ולא שוליים, פשוט לא שום דבר שניתן להגדיר. במשך שנים רבות ניסיתי את המתכון הישן של החזרה בתשובה, הגעתי להוראה בסמינרים הכי נחשבים, אבל לא הייתי מחוברת לעצמי. רציתי לכתוב וליצור אמנות לא מסויגת, ליצור בלי חשש, לשאוג, לגעת בחמקמק ובנפלא ובמסתורין. נופי הפרא שלי נותרו בתוכי, ואולי בהשראת הסרטים שצפיתי בהם בשנות התשעים נותרתי רומנטיקנית בלתי מעורערת. יש לי רוח חופשית, ומצד שני כיסוי הראש מסמן אותי כאולטרה־שמרנית וזה מבלבל המון אנשים. אני יוצרת כי זו הדרך היחידה להתחקות אחרי הפלא, וכי אני מאמינה שאמנות היא תרופה לחברה השבורה שלנו. אני אומרת לעצמי, אולי מישהו יראה את הסרט שלי (ראו בהמשך; ר"ר) ומשהו בפסיפס העומק בנפש שלו יזוז ויתארגן מחדש, ובעיניי זה קידוש ה' להצליח במשימה הזאת. ליצור יצירה בינונית ללא עומק זה חילול ה' מבחינתי, ואני מרגישה שזה בדי־אן־איי שלי לאתגר תפיסות. הנה, הספר שלי דן בסוגיות מעולם הפיזיקה והפילוסופיה, אבל חתומה עליו אישה שנשואה לחסיד בעלז".

כמי שגדלה בעולם החילוני, שירתה בצה"ל וחיה גם היום את שני העולמות – מה את חושבת על סוגיית השוויון בנטל, ואיך הרגשת ביום של הפגנת החרדים נגד הגיוס?

"אני חושבת שהבנים החסידים שגידלתי משקפים את הנחיצות של ההכלה בחברה הישראלית. הבן הבכור שלי הוא אברך, תלמיד חכם ועורך תורני, וברוח זו גם הקים בית דובר יידיש בנוף־הגליל. הבן השני שלי גר במרכז, עובד ומצליח. הוא צורך תרבות ישראלית, והוא ואשתו חסידים מודרנים שעשויים לבקר בקולנוע, במשחק של בית"ר או במופע של שלמה ארצי. הבן השלישי שלי התגייס לצה"ל ומשרת כאופטיקאי ביחידת אלקטרואופטיקה – העוסקת במשקפות לראיית לילה – במחנה צבאי בצפון. כל אחד רואה את שליחותו ותרומתו לחברה, אחד כתורֵם ברוח ושומר על הגחלת, אחד כתורם לקופת המדינה, משלם מיסים גבוהים וצורך תרבות וספורט, ואחד כתורם את חלקו לביטחונה. מי תורם יותר? זו שאלה קשה. כל אחד מהמסלולים שהם בחרו תובעני ודורש טוטליות מסוימת כדי להצטיין בו. שלושתם חסידים וקיבלו את אותו חינוך, אבל בעלי השקפות עולם שונות. בימים של הפגנות אני נוטה לא לקחת צד. כבר אמרתי שזה שובר לי את הלב. הפגנה כזו זה כמו להגיד לשלושת הבנים שלי להפגין אחד נגד השני, או שהתרומה של אחד מהם לא חשובה. גם הבנות שלי משקפות ערכים שונים אבל זו כבר תשובה לשאלה אחרת, כמו מהי צניעות".

כחוקרת הקולנוע החרדי, וכמי שאף הקימה מסלולי משחק לבנות חרדיות, איך את רואה את התחום הזה בחברה החרדית?

"גם התיאטרון וגם הקולנוע החרדי הרחיבו גבולות והשתכללו אמנותית בשני העשורים האחרונים. היום לקולנוע החרדי יש נוכחות וכבר אי אפשר להתעלם ממנו או לבטל אותו. המודעות אליו קיימת לא רק בארץ אלא גם בעולם. זה ז'אנר שהוכיח את עצמו על אף המגבלות שלו. האולמות מפוצצים בקהל של נשים נלהבות כמעט שלושה עשורים, וזה מדבר בעד עצמו. החידוש היה בגל החדש של הקולנוע החרדי, שעליו הרחבתי בספרי 'קולנוע משלהן', כשהתחילה תופעה רב־מגזרית, של חרדים שיוצרים קולנוע ישראלי וחילונים שיוצרים סרטים שבמרכזם גיבורים חרדים. פתאום להיות חרדי קיבל רובד תרבותי. אז נכון שהמציצנות נשארה גם בקולנוע, ויש סרטי עלילה ודוקו לא מחמיאים במיוחד, אבל יחד עם זאת, בזכות הקולנוע והתיאטרון, החרדים הפכו לאנושיים והזהות שלהם כחלק מהחברה התחדדה, וזה תרם לגיבוש הרעיון של חיבור בין הקצוות כי בכל זאת כולנו כאן ויש לנו גורל משותף".

"במשך שנים ניסיתי את המתכון הישן של החזרה בתשובה, הגעתי להוראה בסמינרים נחשבים אבל לא הייתי מחוברת לעצמי. רציתי לכתוב וליצור בלי חשש. בהשראת הסרטים שצפיתי בהם נותרתי רומנטיקנית בלתי מעורערת"

האם ילדייך ראו סרטים או שהם קיבלו חינוך חסידי טהור?

"ילדיי, אחרי הכול, נולדו להורים בוגרי הניסויי. מה שהכרנו זה חינוך פתוח. ניסנו להדק את החגורה אבל זה לא תאם את הלך הרוח, אז שמרנו עד הקווים שיכולנו. הקפדנו על טלפונים כשרים, למשל, וילדיי צפו בבית בחלק מסרטי גרובייס כמו כל הילדים שגדלים בבתים שנחשבים ל'פתוחים' יותר. עם הבנות זה היה קצת אחרת. מטבע העיסוק שלי, בררתי להן את הסרטים מבחוץ ששווים צפייה. לשאלתך אני תוהה בקול, מה זה חסידי טהור? כל ילד הוא טהור, וכן, הם קיבלו חינוך חסידי".

התקופה הנוכחית, אומרת וניג, קשה במיוחד למי שאינם מסופחים לשום מחנה. "יש משהו נורא עייף בחברה שלנו. הכול הפך לאינטריגות פוליטיות ואג'נדות, וזה כבר בלתי נסבל. אני מרגישה מותשת מזה. אני לא רואה את עצמי כמייצגת משהו, אלא כאינדיווידואל שפועל בעולם. החשיבה שלי יותר מורכבת מימין־שמאל, חרדי־חילוני. אני חושבת על הימים האלה, ימי סוף מלחמה וחרדה מהמלחמה הבאה. לאנשים יש היום פחות ערכים ויותר דעות, ויש חיה משונה שמכונה פוליטיקה, והיא מחלקת את כולם לקבוצות וכאילו קורעת אותי מבפנים. זו תקופה שאנשים מתויגים בעל כורחם על פי דעתם הפוליטית, ללא רחמים".

חלון בזמן

החופש הפנימי והתנועה בין הגדרות באים לביטוי גם במגוון הסוגות שהיא כותבת בהם. "אני נעה בין ז׳אנרים – ביקורת, מחקר, תסריט, שירה, וכל אחד מהם נותן ביטוי לחלק אחר באישיות שלי. הדרך שלי שונה מחוקרים אחרים ששקועים באקדמיה, או מיוצרים אחרים שרחוקים ממנה. מחוזות ההשראה שלי הם חוקרים פואטיים שהם פילוסופים עצמאיים כמו רולאן בארת.

"התפרסם לאחרונה מאמר שלי בספר בהוצאת אוקספורד, ושאלו אותי איזו שייכות לשים ליד השם שלי, כי באקדמיה רגילים שכל חוקר צריך להיות תחת כנף של אוניברסיטה או מכללה גדולה. אחרי יותר מעשרים שנה שבהן לימדתי באקדמיה, באוניברסיטאות ובמכללות שונות, מצאתי את עצמי במקום אחר. כתבתי להם בפשטות 'חוקרת עצמאית'. זה מילא אותי סיפוק, הרגשתי שזה מדייק אותי. כשחושבים על זה, רבים מהאנשים שמעוררים השראה ושאנחנו באמת מעריכים, לא פעלו מתוך מסגרת מוסדית או אג'נדה אוניברסיטאית, אלא מתוך סקרנות חופשית ואהבה אמיתית לידע. זה המקום שאני שואפת לפעול מתוכו".

הספר שכתבה, משוכנעת וניג, עשוי לשנות את חוויית הצפייה בסרטים. "אם את הולכת לקולנוע, משלמת חמישים שקל, ויש לך דרך להפוך את החוויה ממיוסרת או בינונית למדהימה – ברור שתרצי לעשות את זה. בליבת הספר אני עוסקת בחוויית הצפייה שלנו, איך אנחנו יכולים לעצב אותה, ואיך הקולנוע עצמו מעצב אותה. אני קוראת עכשיו ספר של המפיק המוזיקלי ריק רובין, והוא נוגע באותם תדרים שדיברתי עליהם: איך לשנות את החוויה שלנו מבפנים. במוזיקה אנחנו מבינים את זה אינטואיטיבית – כשאנחנו במצב רוח מסוים ושומעים מוזיקה, התדר משפיע עלינו. בקולנוע, לעומת זאת, אנחנו נוטים לנטרל את היכולת הזו; אנחנו מגיעים לסרט ונותנים לו לנהל לנו את החוויה, בלי קשר למצב הרוח שלנו".

אבל זה מתחיל עוד קודם, בבחירה שלנו באיזה סרט לצפות. אם אני רוצה לצחוק אני אלך לקומדיה, ואם אני רוצה להתרגש אלך לדרמה משפחתית.

"זה בדיוק מה שאני מנסה להסביר, שזה לא הז׳אנר, זה את. ואם את יודעת לנהל את החוויה שלך, היא תשתנה בהתאם. את בטח שואלת איך? אז קודם כול, יש כאן ממש הנדסה שלמה שממזגת בין שני יקומים, שני ממדים, שבלעדיהם חוויית הצפייה לא מתאפשרת. היקום הראשון הוא של הסרט עצמו, המוחות והלבבות שיצרו אותו. כתבנו תסריט, ליהקנו, ביימנו, הפקנו ועכשיו יש לנו סרט שמשקף ערכים, רעיונות, רגשות, זהויות. מול זה ישנו היקום השני, של הצופים. כשאני נכנסת לסרט, יש כאן שני זמנים שפועלים במקביל: הזמן של הסרט, הזמן שעל המסך, והזמן שלי – הזמן שאני מקדישה לצפייה. אלה שני אובייקטים של זמן.

"לתוך המפגש הזה בין הזמנים אני מביאה את האני שלי, את החוויות, הזיכרונות, הרגשות. בספר אני מדגימה, למשל, איך אנחנו מזדהים יותר עם סרטים שמדברים על חוויות שאנחנו מכירים. אני מראה גם איך לפעמים התדרים הרגשיים והמיניים שלנו, מיניים במובן האנרגטי והאנושי, מתעוררים תוך כדי צפייה, נוגעים במקומות שבדרך כלל הם חבויים או סגורים, ופתאום יוצרים תנועה חדשה בתוכנו. הנפש שלנו היא דבר עדין מאוד, והיא קולטת שדרים גם בלי שנשים לב. בזמן הצפייה בסרט נוצר מעגל חשמלי, מעגל של תודעה, שמזיז משהו במעגלים הנפשיים שבתוכנו.

"כשאנחנו נכנסים לסרט אנחנו נוטים לשים את הפוקוס באזורים מסוימים בתמונה, כך המוח שלנו מחווט. דברים שאת תראי אני אולי אפספס, ולהפך. הספר מזמין אותנו לעצור לרגע, להרחיב את המבט, לשים לב באמצעות המודעות הפעילה שלנו גם לאזורים שלכתחילה היינו מפספסים. ברגע שנעשה את זה, החוויה שלנו תשתנה לגמרי. כשאני מפנה מקום לסרט, מתבוננת בו ונותנת לו תפקיד, אני נכנסת למצב כמעט אקסטטי שממזג ביני לבינו. הספר מדבר על הרגעים שבהם אנחנו מתמזגים עם הדמויות, חווים אותן מזוויות אחרות, חדשניות יותר. הוא מאפשר לנו להבין איך אנחנו מנהלים את הזמן שלנו בתוך הצפייה, מאיפה נובעים השיפוטים שלנו, האם הם רגשיים או שכליים. ובתוך כל זה יש ממד רוחני עמוק – תשומת הלב שלנו חודרת את המסך ומעניקה משמעות למציאות שעליו".

אני חייבת לומר שלפעמים, במיוחד מאז 7 באוקטובר, אני הולכת לסרט דווקא כדי לא לחשוב.

"אני מזדהה מאוד עם מה שאת אומרת, כי אני רואה כמה פעמים אנשים נתקעים בלופ של שגרה. השגרה שואבת אותם, הם כבויים, ולאט־לאט חוויית החיים מצטמצמת. מעטים מרימים את הראש לשמיים ונזכרים מאיפה אנחנו בתוך כל היקומים האלה. מעטים מסתכלים על העולם בעיניים רוחניות. זה כואב לי, כי אני מאמינה שלמחשבות שלנו יש כוח. לכל אדם יש דרך להתערב בגורלו. אני מדברת כאן בקטנה, בהקשר של חוויית הצפייה בסרט, אבל כשמסתכלים באופן רחב יותר – המחשבות שמנהלות אותנו יכולות לשנות את הגורל שלנו, וזה דבר אדיר בעוצמתו.

"אנשים נוטים לומר 'זו אמונה", אבל בעיניי זו לא אמונה, זו מציאות, והיה חשוב לי להראות את זה גם מהזווית המדעית. כאן נכנסת הפיזיקה. לא במקרה הרבה פיזיקאים חוזרים בתשובה. כשאנחנו חושבים על העולם כמערכת של נוירונים, של אטומים, של אנרגיות קוונטיות – וכשאנחנו פותחים את הראש לתפיסות חדשות, מדויקות, לפעמים אפילו דרך משוואות מורכבות – אנחנו מתחילים להבין שהאמונה היא נכס. היא מה שמרכך את הנפש, מה שהופך אותה לגמישה. ואני לא מתנצלת על זה שאני אדם מאמין, זה חלק ממני".

החופש לקרוא ספר

לאחרונה סיימה וניג את צילומי הסרט העלילתי הראשון שיצרה יחד עם הבמאי מתן גוגנהיים, "נהגת בוס". בסרט מככבים עינת הולנד, אורי פפר, ליאור דיין ועוד, וגם סוניה סודרי, שחקנית חרדית. הסרט מגולל את סיפורה של אישה חסידית היוצאת למסע הגשמה והופכת לנהגת משאית, מקצוע לא מקובל בחברה החרדית, שבאגפים נרחבים שלה נשים אינן נוהגות בכלל.

״זה סרט שמקביל את עבודת השחקן לעבודת ה'", אומרת וניג. "הגיבורה הראשית היא תפאורנית בתיאטרון חרדי אוונגרדי, והוא כולו חגיגה נשית ושיר הלל לירושלים ולתמימות הרומנטית של שנות התשעים". במסגרת המסע שלה ברחבי הארץ, מצטלבת דרכה של הגיבורה עם שחקן מהעולם החילוני. "המפגש הזה עם תיאטרון שהיא מעולם לא הכירה פותח לה חוויות שהן בין דמיון למציאות, בין תיאטרון לקולנוע, בין חרדיות לחילוניות. הסרט הזה היה עבורי הזדמנות לחקור דרך היצירה עצמה מחשבות על אמנות שבאמת עברתי איתן דרך, רעיונות שמגיעים מכלל תחומי הידע שלי ונשזרו יחד. זו הייתה הזדמנות מדהימה, ואני לא מתכוונת להפסיק אותה. בשנים הקרובות בעזרת ה' אני רוצה להתמקד ביצירת סרטים. זה החלום שלי, ליצור ממקום עמוק, ואני מאמינה שידע הוא מנוף אדיר".

הסרט, שצולם בירושלים ובשומרון, נתמך על ידי קרן רבינוביץ׳ וקרן שומרון. "שלושה אנשי צוות ושחקנית אחת בחרו לעזוב את ההפקה לאחר שנודע להם על התמיכה של קרן שומרון", מספרת וניג, "אבל זה לא גרם לי לוותר על התמיכה החשובה הזו. לעשות סרט זה דבר יקר, ואני מעדיפה להתמודד עם העניין הזה מאשר לסיים עם יצירה שתיראה פח כי לא היה לי מספיק כסף לעשות אותה כמו שצריך. וחוץ מזה, איך אני יכולה להפנות עורף להרבה מאוד אנשים שאני מכירה ואוהבת וגרים ביו"ש? לימדתי הרבה נשים שמתגוררות בשומרון בכל מיני מסגרות כמו המכללה ירושלים, מכללת אמונה והרצוג. אז מה, עכשיו אני מחרימה אותן? היו לי שיחות לא קלות עם אנשי הצוות שעזבו, אבל נפרדנו בידידות.

״קשה לי מאוד להבין את החרמות שיש לאחרונה. לתחושתי יוצרי קולנוע רבים מתעסקים בפוליטיקה במקום באמנות עצמה. הם יוצאים נגד תעמולה ואמנות מגויסת, אבל עושים בדיוק את הדבר שהם יוצאים נגדו. הם יוצאים נגד הפרס החדש (שיזם שר התרבות מיקי זוהר; ר"ר), אבל לא מציעים אלטרנטיבה ויוצרים דמגוגיה שלמה כשהם מדברים בשם התעשייה וגם בשם מי שלא חושבים כמותם. אדרבה, הרעיון המרכזי בליברליות היא להיות מסוגל להכיל את כל הדעות ולהילחם על זכותם של אחרים להשמיע דעה גם אם היא מנוגדת לשלך. אם הסרט שעשית שמאלני וחשוב בעיניך, אתה צריך להילחם שהוא יוקרן בפסטיבל השומרון לאנשים שלא חושבים כמוך. לשכנע את המשוכנעים זו לא חוכמה גדולה".

את מרגישה שמתייחסים אלייך אחרת כחוקרת חרדית?

״כאישה דתייה הרבה פעמים מתייחסים למחקר שלי כאל אג'נדה, ואז גם לא מתייחסים אלייך ברצינות. הסוגיה הזאת האם אדם מאמין יכול להיות חוקר טוב, או קולנוען שהעמדה הפוליטית שלו שונה מהמילייה בתעשיית הקולנוע, היא שאלה מורכבת. הייתי פעם באיזה סמינריון, ודמות בולטת מאוד קבעה ש'לא יכולה להיות אמנות ימנית טובה'. נוצר שם פולמוס שלם, אבל זאת הגישה המאפיינת, שאם את אישה ודתייה, אז לא יכול להיות שאת חוקרת בסטנדרט המקובל״.

הפעילות הענפה שלה לאורך השנים נעשית לצד גידול משפחה של שבעה ילדים, ובשנים האחרונות גם נכדים. "פעם הייתי באמת פצצת אנרגיה", היא אומרת. "אם תשאלי איך עשיתי כל כך הרבה דברים במקביל ומגיל צעיר כל כך, אין לי מושג. תמיד הייתי בתנועה, תזזיתית, שואגת. הזמן תמיד העסיק אותי, איך מנהלים אותו. בעיניי, אם את נותנת ללוח הזמנים לנהל אותך – את מאבדת שליטה. אבל אם את יודעת שזה הזמן שלך ואת מנהלת אותו, הכול נראה אחרת.

"אחת המתנות שלי היא שהגעתי לאימהות אחרי קריירה, כי כבר בגיל צעיר עסקתי בתקשורת ואמנות והכרתי אנשים מהתחום. היו לי אנרגיה וקצב, ידעתי מה אני רוצה. אני עדיין לא יכולה לדמיין את עצמי ביום רגיל בלי עשייה. כששאלו אותי אם אקח חופשה אחרי הצילומים של הסרט, אמרתי שלא, כי חופשה אמיתית בשבילי היא לא טיסה לחו"ל. אני חופשייה כשאני קוראת ספר טוב, כשאני כותבת טקסט שאני נהנית ממנו, או אפילו בשיחה משמעותית. זה עניין של סדרי עדיפויות ושל תחושת מימוש. לעשות את הסרט שעשיתי זה היה חלום, לכתוב את המחקר ואת הספר זה היה חלום. חלום מבשיל לאורך שנים עד שהוא יוצא החוצה".