"אני חש שהשיר עבר דרכי": אסף פרי על "גיבורי על"

אסף פרי, איש חינוך וסופר, עוסק בזהות יהודית־ישראלית

בן 49, נשוי לטליה, אב לשבעה, גר במושב אדרת: "המקום הכי טוב לגדל בו ילדים, קהילה מקסימה ומגוונת, בתוך הטבע הכי יפה בארץ"

שלום אסף, מה שלומך?

"ברמה האישית והמשפחתית שלומי טוב. אני שמח בחלקי, מודה על מה שיש לי, ואני אופטימי. אני מרגיש שזה הזמן לחזק את האופטימיות, ולכן אני עובד על זה".

השבוע קיבלת יחד עם להקת "התקווה 6" את פרס "און אייר" של אקו"ם לשיר המושמע ביותר, "גיבורי־על". איך הרגשת על הבמה?

"זה היה מרגש מאוד, אבל הייתה לי תחושה שאיכשהו נקלעתי למצב הזה. זו לא הברנז'ה שלי ולא המילייה הטבעי שלי. מצד אחד זה היה מוזר, אבל מצד שני נראה לי שזה צריך להיות דבר טבעי, כי צריך שיותר ויותר אנשי חינוך ותוכן יהיו במקומות כאלה.

"אחת התגליות הגדולות שקרו לי במסע הזה היא ההבנה כמה כוח יש לתרבות הפופולרית וכמה חשוב להיות חלק ממנה, להשפיע עליה ולהפוך אותה למשהו שעושה טוב בחברה הישראלית".

איך נולד השיר "גיבורי־על"?

"אני חש שהשיר עבר דרכי. מתחילת המלחמה כתבתי פוסטים מדי כמה ימים, שכללו מחשבות, חוויות ותובנות. שבוע אחרי שפרצה המלחמה אמרה לי חברה טובה, אוריה גולדנברג־כספי, שהסיפור של המילואימניקים שיוצאים למלחמה מרגיש כמו גיבורי־על שמחליפים את הבגדים. המדינה מתקשרת, והם באים. היא אמרה לי: 'תכתוב על זה משהו'.

"אחרי כמה שבועות נבט בי הרעיון לעשות רשימה של כל האנשים שנמצאים סביבנו ויוצאים למילואים, והפאנץ' הוא שלא מדובר רק בגיבורי־על, אלא שיש משהו עוצמתי בעם הזה. אנשים נעלמו לתוך הצבא, וחזרו בבגדים אזרחיים. פתאום המורה באסיפת הורים עומד עם מדים, ועורך הדין אחרי הדיון לובש מדים. גם אני הייתי חלק מהדבר הזה, שהולך וחוזר, ומנסה לעזור איפה שאפשר. כבר סיימתי את המילואים, אבל כשקראו לי הייתי מחוץ לבית תוך עשר דקות, כי כמו לכולם גם לי יש מגירה שבה המדים מחכים".

אז כתבת פוסט ולא דמיינת שהוא יתפוצץ ככה.

"נכון, הפוסט עצמו נכתב בכמה דקות, ולא חשבתי שהוא יוצא מן הכלל. רק עשיתי רשימה של אנשים שראיתי סביבי, אבל זה התפוצץ ברמה שלא דמיינתי. עד הערב הפוסט תורגם לרוסית, אנגלית, צרפתית וספרדית. הייתי בהלם. בסוף אותו שבוע שכן שלי סיים טירונות וקיבל את הפוסט כטקסט בטקס הסיום. הוא בא אליי ואמר: 'תראה איזה טקסט יפה, אתה תאהב אותו'. לא היה שם קרדיט, והוא לא חשב שאני כתבתי אותו. חילקו את הטקסט כשי לחיילים, וזה המשיך להתגלגל.

"חודש לאחר מכן עומרי גליקמן מ'התקווה 6' שלח לי הודעה בזהירות ובעדינות. הוא כתב שהדברים נגעו בו מאוד, שזה צריך להיות שיר ושיש לו סקיצה - ואם אני מסכים, הוא ישלח לי אותה. חשבתי שמישהו עובד עליי, והתרגשתי מאוד. קבענו לדבר, אבל מיד גם אמרתי שאם זה יהפוך  לשיר, אני רוצה שהלחן והעיבוד יהיו עדינים. הרי אנחנו בעיצומה של מלחמה עם למעלה ממאתיים חטופים, ויש לנו הרוגים בכל יום. ציינתי שאני רוצה גם להוסיף משהו שלא היה בפוסט המקורי, שזה הסיפור שלנו, של עם ישראל. הוא ענה לי: 'שמע, זה בדיוק מה שחשבתי'. ערכנו עוד קצת פינג־פונג על המילים כדי לדייק אותן, וככה השיר יצא.

"אני באמת מרגיש שהשיר עבר דרכי. הרעיון לא שלי, ואני גם לא מבצע אותו. ניסחתי אותו. אני גאה ושמח על הזכות, אבל קשה לי לתת לעצמי קרדיט, כי זה יותר גדול ממני".

ארבעה חודשים מפרוץ המלחמה השיר הזה עלה לאוויר. מה קרה איתו מאז?

"'התקווה 6' הוציאה אותו קודם לרשתות, ועוד לפני שהוא הגיע לרדיו היו לו מיליון צפיות ביוטיוב. הצבא ממש חיבק אותו ונתן לו דחיפה. הוא הפך לסוג של המנון בשביל אנשי המילואים, נתן לאנשים מילים וזקף להם את הגב. שלושים התגובות הראשונות ביוטיוב היו דיונים בסגנון 'אני המורה לתנ"ך שבשיר', או 'לא, זה אני'. אנשים מצאו את עצמם בשיר, והוא יצר נרטיב. לפני רגע המילואימניקים היו פראיירים, ואני אומר את זה כמפקד פלוגת מילואים בעצמי. התנדבתי המון שנים, וכל הזמן התמודדנו עם תחושת הפראייריות. פתאום יש הזדמנות למילואימניקים, לבני משפחותיהם וגם לנו כחברה להיות גאים בהם ובנו.

"מה שהכי מרגש זה מה שהשיר הזה עשה לילדים. הוא הפך לשיר של חוסן. פגשתי משפחות של מפונים וילדי מילואימניקים שלא קמו בבוקר מבלי שהשמיעו את השיר הזה. קיבלתי המון סרטונים של ילדים שרים אותו, למרות שהמילים 'פראמדיק' ו'סמג"ד' לא בדיוק מותאמות לילדים. הוא הפך להיות שיר ילדים, ובקרוב הוא יצא גם כספר ילדים. שנה אחרי המלחמה יצא גם הספר שלי 'גיבורי־על', שהוא סוג של יומן עם תובנות ותחושות שהיו לי בשנת המלחמה הראשונה כמילואימניק ואב לשלושה ילדים בצבא, שחי פה ונאבק על האופטימיות והעין הטובה".

ראינו במלחמה את עידן עמדי מהצד אחד, ומהצד השני את עצומת האומנים נגד התמשכותה. ממה שפגשת וחווית, המלחמה השפיעה על יוצרים וזמרים?

"אין ספק שהאומנים חוו חוויה מטלטלת בעצמם, בהבנה של התפקיד שלהם והאחריות שלהם. ראיתי את זה במפגש שלי עם עומרי. בבוקר הוא הלך לבקר פצועים בבית חולים, בצהריים להלוויה, ובערב הוא הופיע בפני מילואימניקים. האומנים רוצים לבכות ולברוח, אבל הם מבינים שיש להם תפקיד, שהם אלה שנותנים כוח ואחראים על הרוח של העם. אם קודם זה היה משהו בידורי וכיפי, פתאום זה הפך למשקל כבד על הכתפיים.

"אני חושב שהמלחמה הכניסה כובד ראש בעולם התרבות, רצון לדבר טיפה עמוק יותר ממה שבדרך כלל. מעבר לחוויות אישיות ופרטיות, יש כאן משהו שהוא גדול יותר מאיתנו. למקום הזה נכנסים שיתופי פעולה עם אנשי רוח ותוכן שיש להם יותר מטען, והדו־שיח הזה יכול לתרום לשיח ולשפה. עומרי ואני מתכננים לשתף פעולה גם בהמשך, ואני חושב שככל שאנשי תוכן וחינוך ייכנסו למקומות הפופולריים, נצליח להעשיר את חיי הרוח".

לצידכם זכה גם השיר "נאדי באדי". מה אתה אומר על זה?

"אני חושב שזה משתלב יפה. השיר הזה אומנם הכי רחוק ממני, אבל כשראיתי אותו על הבמה זוכה ואחר כך אני עצמי עליתי על הבמה עם השיר שלי, זה הדגים לי את עוצמת הבריאות הנפשית של העם. המושג 'שיר השנה' בעייתי וחוטא לאמת, כי יש הרבה קולות כאן. הבחירה בשיר אחד מתאימה לפסטיבלים ולפרסים, אבל השנה של העם שלנו בנויה מ'נאדי באדי', מ'גיבורי־על', מ'חרבו דרבו' וגם משירי אהבה - כי צריך לקיים פה גם חיים נורמליים. יש הרבה קולות, ויש מקום לכולם".

העובדה ש"גיבורי־על" הוא השיר המושמע ביותר מלמדת לא מעט על רוח העם ועל מה שהוא מאמין ומבקש לעצמו בימים האלה.