"אני מהילדות שרצו להיות סופרות והגשימו את החלום", אומרת עדי זליכוב־רלֵוִי (45, נשואה + שלושה) רגע אחרי ששנינו מתיישבים בבית קפה בגבעת־שמואל, עיר מגוריה. אלא שחלף לא מעט זמן עד להגשמת החלום הזה, וכרוכה בו גם טרגדיה: "למדתי תקשורת ומשפטים", היא מספרת, "ידעתי שאני רוצה לעבוד בכתיבה ולא בעריכת דין אז כתבתי לעיתונים ולאתרים שונים, ואז עברתי לכתיבת תוכן שיווקי במשרדי יחסי ציבור. לפני 16 שנים נפטר אבי בגיל מאוד צעיר, כשהיה רק בן 54. המוות שלו הניע אצלי מחשבות באשר למה אני רוצה לעשות בחיים. הוא היה מספר סיפורים דגול, והקול שלו שזור ביצירה שלי. זו בהחלט הייתה נקודת שבר שהובילה אותי לעשות חישוב מחדש. הספר הראשון שכתבתי היה ספר ילדים בשם 'מעשייה לנר ראשון'. שלחתי את כתב היד לכל ההוצאות והוא יצא ב'עם עובד'. לאחר מכן עברתי ל'ידיעות ספרים'. בשנים שאחר כך המשכתי לכתוב כתיבה שיווקית כדי להתפרנס, אבל המיקוד עבר יותר ויותר לכתיבה ספרותית, כמו גם לעריכה ותרגום".
השלב הבא בקריירה שלה קרה לפני חמש שנים: "פנתה אליי רינת פרימו, שהייתה אז עורכת ספרות הילדים והנוער בידיעות ספרים", משחזרת זליכוב־רלוי, "היא אמרה שהיא עוזבת ושאלה אם אני רוצה להחליף אותה. ניסיתי להחזיק פאסון ולהגיד משהו כמו 'רגע, אני צריכה לחשוב על זה', אבל מיד אמרתי לה 'ברור שכן' ובחמש השנים האחרונות אני עורכת שם את ספרי הילדים והנוער".
סיבת המפגש הרשמי היא ספרה החדש של זליכוב־רלוי, "אלומות של אור". זהו הספר השביעי שלה לילדים (בנוסף לכך היא כתבה ספר אחד לנוער ואחד למבוגרים). הוא יוצא מתוך המקורות, גם אם לא ממש מהמדרש או מהאגדה הרשמיים. מדובר בעיבוד לאגדת האחים העממית, שהופיעה לראשונה בקהילה היהודית באיטליה ומשם נדדה גם לתרבויות אחרות, ועוסקת בצמד אחים החולקים שדה שיבולים זהוב, שאחד מהם הוא איש משפחה והשני חי לבדו. מתוך דאגה זה לזה, כל אח מחליט להעביר בחשאי באישון לילה אלומות של תבואה מחלקתו שלו לחלקת השדה של אחיו. המסר הוא כמובן אהבת אחים, והוא עובר היטב בספר, שאייר אביאל בסיל.
שני האחים מאוד לא דומים, האחד בהיר והשני כהה. ברור גם מהאיורים שהייתה יד מכוונת להכניס כמה שיותר סוגי אנשים לסיפור. זה משהו שמתחייב ממשטרת הפרוגרס?
"אני מאוד לא מאמינה בספרים פדגוגיים שבאים לחנך עם מסרים 'לפנים'. אם הספרות מספיק טובה, היא תחנך גם בכלים עקיפים. אז אני עושה את זה למשל בכך שאחת הדמויות תהיה מתולתלת. בספר 'לימונדה' הילדים קוטפים לימונים ויש שם ילד בכיסא גלגלים אף שזה לא קשור בכלל לסיפור. תמיד אכניס זקנים, אדם עם כיפה, אנשים כהים יותר ובהירים יותר. במקרה של שני האחים הפעם אני לא מרגישה שזה מאולץ. יש לי ילד בלונדיני עם עיניים ירוקות וילדה פרסייה כהה. יש רצון שכל ילד יוכל להזדהות עם הדמויות. אני לא אכתוב ספר על ילדה שמנמנה, אבל בספר כן נדאג שתהיה ילדה קצת שמנמנה, ולו מבחינת האיור".
עדי זליכוב־רלֵוִי | צילום: אריק סולטן
בואי נדבר על ספרות ילדים בישראל. עושה רושם שמכל בחינה אפשרית היא משתרכת אחרי הספרות למבוגרים, אפילו אחרי סוגת העיון.
"נכון. הסוגה הזאת לא באמת נתפסת כעניין רציני מדי, ואני חושבת שצריך להפוך את הפירמידה. ספרות ילדים ונוער היא לטעמי הדבר הכי משמעותי וחשוב שיש. הוא בונה חברה, בונה שפה, בייחוד אחרי 7 באוקטובר בישראל המשוסעת. בספרות הזו יכול להימצא הרבה מזור לבעיות שלנו. הבסיס שלנו צריך להיות ספרות הילדים והנוער, וזה אמור לבוא לידי ביטוי בהרבה דברים כמו למשל תקציבים, פרסים, מדורים בעיתונות - היום קשה מאוד להכניס ביקורת על ספר ילדים. לא מזמן היה גיליון של ידיעות אחרונות שבחר את מאה הספרים הכי חשובים במאה ה־20. לא היה שם אף ספר ילדים, אולי חוץ מ'הנסיך הקטן' שלא באמת נחשב ספר ילדים. הרבה פעמים אנשים מנסים להתהדר באמירות כמו 'קראתי את יוליסס', אבל אבן השתייה, הדברים שמעצבים את הילדות שלך זה בעיניי ספרות ילדים שצריכה להיות הלחם והחמאה שלנו".
פעם גדולי הסופרים כתבו גם לילדים. ביאליק, לאה גולדברג, דויד גרוסמן, מאיר שלו. היום זה כמעט לא קיים.
"מבחינתי 'אבא עושה בושות' של מאיר שלו הוא ספר קאנוני בדיוק כמו 'עשו' או 'רומן רוסי'. מישהי שאלה אותי לא מזמן מהו הספר הכי טוב בעיניי של גרוסמן, ועניתי לה 'החברה הסודית של רותי', ספר ילדים ואפילו לא מהמוכרים שלו, אבל ממש בכיתי בסופו. יותר קל לקבל את החיבוק הממסדי כשאתה כותב ספר למבוגרים, וזה גם נכון שזה נחשב יותר בעיני הקהל".
יש קטע מצחיק מאוד בסדרה "רמזור" שבו אדיר מילר כותב ספר ילדים בחרוזים בתוך שתי דקות. מי שלא בתחום לא מבין מה הביג דיל לכתוב ספר כזה.
"פעם קראתי שמסעדה טובה נמדדת דווקא בסלט שלה. מה הבעיה לעשות סלט חסה? לכל אחד יש חסה וקרש חיתוך. יש דברים שהם כאילו קלים לעשייה, אבל לעשות אותם ממש מדויק זה בכלל לא פשוט. וילדים יודעים הכי טוב לזהות זיוף, הם מאוד חכמים. מאז פרוץ הבינה המלאכותית לחיינו זה נהיה עוד יותר קל כביכול, אפילו עצלני. אני מקבלת כתבי יד כאלה, שנכתבו ב־AI, וזה מתסכל. צריך להודות שזה לא משהו ייחודי לתחום הספרות - יש אנשים שלא יודעים לשיר ובכל זאת באים לתוכניות ריאליטי של שירה, יש אנשים שלא יודעים לבשל ובאים לאודישנים של מאסטר שף. לא מזמן מישהו שלח לי ספר עם איורים, כולל שם המאייר. עכשיו, אני יודעת שאין מאייר כזה ואני רואה שבאיורים יש אנשים עם שש אצבעות ושהם לא קשורים בכלל לטקסט. אם כבר אתה עושה את זה, תכוון את מודל הבינה המלאכותית שלך לעובדה שבטקסט יש שמלה לבנה. כולם רוצים לכתוב, וזה בסדר גמור שאנשים יוציאו ספרים בבינה מלאכותית. שומרת סף הפך למושג קצת בעייתי היום, אבל אני רואה את עצמי בתפקידי כעורכת כסוג של שומרת סף של אמנות. אני בעצמי מנסה מדי פעם לתרגל את הבינה המלאכותית, וזה עוד לא שם. אולי בעוד כמה שנים היא תכתוב ספרים, כרגע היא לא בכיוון".
מעבר ל־AI, יש הרבה מאוד דברים גרועים בשוק ספרות הילדים, הרבה יותר מבתחום ספרי המבוגרים, ולו בשל כמות המילים שצריך לכתוב ולהשקיע כדי להגיד שיש לך ספר ביד.
"המחסום בספרות ילדים ונוער נמוך בהרבה יותר, זה נכון, אבל אני חושבת שרוב ההוצאות הגדולות לא מוציאות ספרים ירודים. זה בדרך כלל קורה בספרים שיוצאים בהוצאה עצמית, וקשור גם לרמת האיורים ורמת ההפקה. עדיין קל לזהות את ההבדלים בין משהו שיוצא בהוצאה גדולה ומשהו שאדם מפיק בעצמו. אגב, צריך לומר שלא כל מה שיוצא בהוצאה עצמית הוא לא טוב, ושלא כל ספר שיוצא בהוצאת מוכרת הוא בהכרח מעולה. בהחלט יכול להיות שספר שיוצא בהוצאה עצמית יהיה הברקה, ושיש דברים שפספסתי כלקטורית".
שבוע הספר | צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90
כמה ספרי מקור יוצאים בהוצאה בשנה, ומתוך כמה?
"אנחנו מוציאים חמישה-שישה ספרי מקור בשנה, ומקבלים בערך 500 כתבי יד. אנחנו עוברים על הכול, כמובן, אנשים משלמים על הלקטורה. אבל ברוב מוחלט של המקרים ברור מהר מאוד שזה לא מספיק טוב.
קרה שקראת משהו של סופר לא מוכר ואמרת "וואו"?
"זה קורה בערך בכל ספר שאני מאמינה בו ומוציאה אותו לאור. מתוך אג'נדה אנחנו לא גובים כסף מהמחבר על התהליך לכל אורכו. אנחנו משקיעים את כל הכסף ואת הצוות שלנו, וזה חלק מהסיבה שיוצאים כל כך מעט ספרים בשנה. לפני כמה שנים הגיעה בחורה צעירה בשם מאטיס קוגן לדוכן שלנו בשבוע הספר עם כתב יד, והשנה אנחנו מוציאים את הספר השלישי שלה. מצד שני, אני לוקחת בחשבון שאני עלולה לפספס את לאה גולדברג הבאה".
כשמדברים על ספרות ילדים בישראל, אי אפשר להתעלם מהפיל העצום שבחדר. קוראים לו "ספריית פיג'מה" - מיזם פילנתרופי שייסד יהודי ששמו הרולד גרינספון ופועל בכמה מוקדים שבהם פעילה קהילה יהודית גדולה ברחבי העולם. בארץ המיזם פועל בשיתוף משרד החינוך החל מ־2009, ובמסגרתו מחולקים מאות אלפי ספרים בשנה לתלמידי הגנים ובתי הספר בכיתות א'-ב'. בכל שנה מוציאה ספריית פיג'מה קרוב לשישים ספרים, כשני שליש מהם בעברית וכשליש בערבית, בסך כולל של שלושה מיליון וחצי עותקים. בתחום שבו הסופרים רואים שקלים בודדים מכל עותק שהם מוכרים, ברור שכולם נושאים את עיניהם לספריית פיג'מה, שבמחי התקבלות אליה כבר מכרת 150 אלף עותקים. זליכוב־רלוי מכירה את ההוצאה היטב בתוקף תפקידה אבל גם כסופרת; ארבעה ספרים פרי עטה נכנסו לקטלוג ספריית פיג'מה בישראל, ושניים מהם נכנסו גם לסניפי הספרייה בארה"ב ובדרום אמריקה.
"הבעיה עם ספריית פיג'מה היא שאת טיפה כבולה שם לתוכן שאמור לדבר לכולם", היא אומרת בכנות, "כדי להיכנס אליהם את צריכה להיות מיינסטרים, ולכן פחות אפשרי להוציא דרכם ספרים על להט"ב או מצד שני על התיישבות ביהודה ושומרון. זה כן קצת מכניס את כולם לתוך עדר, ומצד שני זה גורם לכל ילד בארץ שתהיה לו ספרייה בסיסית בבית. בלי ספק, זו בהחלט הדרך היותר מוצלחת להתפרנס מכתיבת ספרי ילדים. טיפ למישהו שרוצה להיכנס לספריית פיג'מה - חפשו מדרש או מקור יהודי טוב אחר שאפשר להישען עליו ולנסות לצאת ממנו, זה תמיד מעניין אותם".
נשמע שהם ממש שולטים בשוק הספרות הישראלי לילדים. זו לא בעיה?
"בוועדה של פיג'מה שבוחרת את הספרים יש נציגים של משרד החינוך, אנחנו לא יודעים מי חבריה, והם לא יודעים מי הסופר שהגיש את הטקסט. זו ועדה מאוד נטולת פניות. הגשתי לשם ספרים של סופרים גדולים שלא עברו, ולעומת זאת ספרים של סופרי ביכורים שכן התקבלו, ושאפו להם על זה. מאחר שהמדינה לצערי לא מציבה בראש סולם העדיפויות את תחום התרבות בכלל, תחום הספרות בפרט ותחום ספרי הילדים במיוחד - טוב שיש אנשים עם כסף ואידאולוגיה שמשקיעים בעתיד של הילדים שלנו. אגב, בכל הדורות האמנויות זכו לפטרונים ותורמים, וכל עוד זה נקי משיקולים זרים – ובמקרה הזה אכן כך המצב - מזל שאף שאנחנו נאלצים לחיות על החרב והסייפא, יש גם מי שמשקיע בספרא".
אפשר לומר שרוב ספרות המקור לילדים היום מכוונת לצאת בספריית פיג'מה?
"לא בהכרח. אני תמיד מבקשת מהסופרים והכותבים שלי רעיון שמתאים לספריית פיג'מה, ומצד שני המון ספרים יוצאים שלא על מנת להיכנס לשם. אני אישית בוחרת שלל ספרים שברור לי שלא ייבחרו לפיג׳מה, כך שהתמהיל והמגוון נשארים. בסוף יוצאים עשרות ספרי ילדים בשנה בהוצאה, מתוך בחירה ולקטורה קפדנית ונטולת פניות. אני גם מקבלת חיבוק מההוצאה להוציא ספרים מיוחדים. למשל ספר של נעה כץ הקומיקסאית על חינוך מיני, או ספרים מגזריים המיועדים בראש ובראשונה לציבור הדתי לאומי. ועדיין, פיג'מה זה בהחלט משהו שמתווה קו ומשפיע מאוד על שוק ספרות הילדים הישראלי".
צילום: אריק סולטן
הילודה בארץ מאוד גבוהה, לכאורה שוק ספרי הילדים היה אמור להיות משגשג.
"ביחס לעולם אנחנו במצב טוב. ההורים הישראלים הרבה פעמים מוכנים להשקיע בספר ילדים דווקא משום שהם יודעים שהוא יישאר בבית לילדים הבאים. הייתי מצפה לראות יותר רכישה, אבל אנחנו בעידן שבו ילדים מעל כיתה ג' נמצאים הרבה יותר במסכים מאשר פעם".
אני מבין שאת די בעדם, אם להסתמך על התחקיר שעשיתי לקראת הריאיון.
"המסכים נותנים לנו תוכן שלפעמים הוא לא פחות טוב מאשר ספר. זה שהמדיום הוא ספר, לא בהכרח אומר שהוא יותר טוב מסדרת טלוויזיה. בדוכני הספרים הרומנטיים בשבוע הספר יש המון בנות שקונות מזוודות של ספרים שיש בהם ארוטיקה ולאו דווקא רכה - אני לא חושבת שזה מוצר שחינוכית־תרבותית הוא יותר טוב מסדרה טובה בטלוויזיה. אני לא רוצה שהילדים שלי יצרכו זבל, ולא משנה באיזה מדיום הוא מגיע. המסכים הם לא רעה חולה כפי שמציגים אותם, ולא צריך להיבהל מהם. כפי שלא כל ספר הוא טוב, לא כל מסך הוא רע. אני מודה שגם אני קוראת היום פחות, כלומר העניין הוא לא רק הילדים והנוער אלא כל החברה בכיוון הזה. לכן, קהל שומרי השבת הוא קהל שהוצאות הספרים בהחלט מכוונות אליו".
איך קורה שסופרים מקבלים שקלים בודדים לעותק שנמכר בחנויות בעשרות שקלים, לפעמים כמעט מאה שקלים?
"זה שוק חופשי, אין חוזה סטנדרטי. סופר מתחיל שאף פעם לא הוציא ספר ואיש לא מכיר אותו - אני הייתי אחת כזו לפני עשר שנים - ההוצאה אומרת לו: 'אנחנו לוקחים סיכון על הדבר הזה, מדובר בהוצאה כספית רצינית, בספר ילדים רק האיורים יכולים להגיע ל־20 אלף שקל ואתה יכול לראות בזה סטארטאפ. אם הספר יצליח, בוודאי שאתה תרוויח, וזו גם הסיבה שבגללה אנחנו לא לוקחים שקל מהסופר - זו החלטה שלי בגיבוי ההוצאה. אני מאמינה שהורה שמגיע לחנות ולוקח ליד ספר של 'ידיעות ספרים', מבחינתו הוא יודע שהספר הזה עבר מנגנון סינון של איכות. אנשים אומרים לי 'אשלם לך הרבה כסף תוציאי את הספר שלי', אבל אני לא אוציא אותו תמורת כסף, אלא רק אם הוא טוב".
רוב ההוצאות גם עושות סינון וגם לוקחות כסף.
"זה לא סינון אמיתי בעיניי, כי לכל דבר יש מחיר. ברגע שיש תג מחיר, הסינון שלך כבר לא אמנותי והיושרה כבר לא יושרה. לכן הוגן בעיניי שסופר ייקח את הסיכון שמשקיעים בו, ואם הספר יצליח החוזה לספר השני כמובן יהיה אחר. אני לא רואה בזה ניצול. אני מכירה את השיח הזה, אבל בוא תוכיח את עצמך בספר אחד, תמכור את המהדורה כדי שלא נפסיד עליך, ואז נתקדם. בדרך כלל מהדורה ראשונה תהיה של כ־3,000 ספרים, תלוי בנושא ובקהל היעד".
מה נחשב היום למכירות יפות?
"אני מצפה שסופר ימכור את המהדורה הראשונה. זה קורה, וצריך אורך רוח - בעיקר בספרי ילדים, חיי המדף שלהם קצת יותר ארוכים מאשר ספרי מבוגרים, ואני מגישה אותם אחר כך גם למצעד הספרים של משרד החינוך.
רבי־המכר של ספרות הילדים הם ספרים שנכתבו לפני עשרות שנים כמו "מעשה בחמישה בלונים" או "איה פלוטו".
"מאוד קשה לפרוץ את הקאנון הישראלי, ואין ספק שבמידה רבה הוא מונע מספרות חדשה לפרוץ. זה נובע משמרנות, נוסטלגיה וסנטימנט. מצד שני, יש הרבה ספרים שהשפה בהם כבר הפכה לארכאית והילדים לא מתחברים אליה יותר. יש ספרות חדשה יחסית שהצליחה להיכנס לקאנון כמו רינת הופר עם 'איילת מטיילת' וכו', ומאירה ברנע גולדברג עם 'כראמל'. זה אפשרי אבל בהחלט לא קל".
לסיום - טיפ למי שחושב שיש לו בראש את ספר הילדים האולטימטיבי ורוצה להוציא אותו לאור בהוצאה גדולה ומוכרת.
"קודם כול לשלוח, לא לחשוש, אבל גם לא לנסות לאייר את הספר או לעשות כריכה וכו'. שלחו טקסט בלי לארוז אותו יותר מדי. אל תערכו לבד ואל תנקדו במכונה. העורכים אצלנו יודעים לגלות את היהלום, ואם תעטוף אותו בבוץ כנראה נפספס אותו. גם שגיאות כתיב זה בסדר - אנחנו נדאג לעריכת לשון ואיורים. באופן כללי טוב להיעזר באילנות גדולים ובמקורות השראה - הספרות הבריטית והאמריקאית ברובה נשענת על מסורות ומורשת, ואין סיבה שלא נסתייע בארון הספרים היהודי הבלתי נדלה".