באמצע הריאיון עם בני כהן, במשרדי סינמטק שדרות, מתקשר אליו חשמלאי שאמור היה להגיע לבדיקה, ומדווח לו שכבר עשרים דקות הוא מחפש מקום חניה באזור ולא מוצא. הרגע הזה, שבסינמטק תל־אביב היה נשמע מן הסתם טריוויאלי לחלוטין, בכלל לא מובן מאליו בשדרות, שנתיים לאחר 7 באוקטובר. אבל מי שמבקר בשדרות בשנה האחרונה כבר מכיר את המרכז שוקק החיים של העיר הזו, שלא מפסיקה לצמוח.
המחשה נוספת לכך קיבלתי בבית הקפה החדש של הסינמטק, "קולטורה", שנפתח מחדש בקיץ האחרון, והיה מלא בסועדים משדרות ומיישובי הסביבה. הבעלים החדשים שלו מספרים גם הם את סיפורו של העוטף. דורון, נכד למקימי העיר שדרות, חבַר לתומר מכפר־עזה ולנטע שגדלה בקיבוץ סעד, ויחד הם חידשו את בית הקפה שעבר גלגולים רבים מאז הקמתו. "החיבור הזה כל כך יפה וחשוב", אומר בני כהן. "אנחנו חייבים את החיבורים האלה, מפריד יש מספיק". בכניסה לסינמטק, שעבר לאחרונה שיפוץ מרשים, מונחת ערמה של חוברות עם רשימת הסרטים הרבים שיוקרנו כאן בשבועות הקרובים, במסגרת פסטיבל "קולנוע דרום". מול התסיסה הזו כמעט קשה להיזכר שלפני פחות משנתיים המקום היה סגור במשך כחצי שנה, וגם פגוע מנזקי המלחמה.
סינמטק שדרות, שהוקם בדצמבר 1999, הפך עם השנים לאחד המבנים המזוהים ביותר עם בירת העוטף ועם התרבות בדרום בכלל. כמוסד חינוכי תרבותי שהוקם בשיתוף פעולה בין בית הספר לתקשורת וקולנוע במכללת ספיר ובין עיריית שדרות, הוא הפך למקום שהוא הרבה מעבר לאולם שמקרינים בו סרטים. לאורך השנים פקדתי פעמים רבות את סינמטק שדרות לרגל פסטיבלי קולנוע והקרנות טרום־בכורה של סרטים חברתיים. לפני כחצי שנה הנחיתי בו ערב שהוקדש לתורתו של מניטו, בעקבות הסרט "מניטו: קול העבריות". הפעם הגעתי לריאיון פרידה עם בני כהן, שבינואר הקרוב יסיים את תפקידו כמנהל הסינמטק לאחר עשרים שנה. "כבר לפני שנה ביקשתי לסיים את תפקידי", הוא מספר. "אחרי 7 באוקטובר משהו בי התרסק ואמרתי זהו. יש גם יתרונות לרענון של המערכת. התעייפתי ורציתי לסיים".
"אתה חייב תשוקה ואהבה כדי להחזיק מקום כזה". פסטיבל קולנוע דרום בראשית שנות האלפיים | צילום: יח"צ
הסינמטק נסגר אחרי מתקפת חמאס, ונפתח מחדש כחצי שנה לאחר מכן, כאשר תושבי שדרות החלו לחזור לבתיהם. "ביום הראשון באו מעטים, אבל הופתעתי שבכלל באו כי זה לא היה קל", מספר כהן. "גם מבין התושבים שחזרו, רבים לא היו פנויים נפשית לסרטים כי הם היו עדיין בטלטלה רגשית. כשנפגשתי עם אנשי מנהלת תקומה כדי לדבר על תוכניות להמשך הפעלת הסינמטק, אמרתי להם שנדרש פה תהליך שיקום ארוך והדרגתי, בקצב איטי, אבל חשוב שניתן את האפשרות להגיע לאלה שכבר מחפשים אתנחתא לנפש. הלכנו צעד אחר צעד, והיום לשמחתי הסינמטק בצמיחה אדירה".
כאשר כהן מדבר על צמיחה של הסינמטק, הוא לא מתכוון רק למספר הסרטים שמוקרנים בו. "סינמטק זה לא רק קולנוע. אתה חייב לרתק את הקהל במגוון של אירועים, פעילויות ומופעים. התפיסה שלי כבר שנים היא שצריכים להביא לפה מגוון של מופעי תרבות – ספרות, שירה, מחול, וגם להביא קהל מגוון. אני בא מבית דתי, ואני אוהב לראות פה ערבוב של תושבים משדרות, מהקיבוצים ומהמושבים, קהל דתי וחילוני, גברים ונשים וילדים. גדלתי במשפחה מאוד קהילתית, ולכן חשוב לי ליצור פה מקום חם וקהילתי. אם אגיד את זה בתל־אביב זה יישמע אולי לא שייך, אבל נולדתי בשדרות, אני מכיר את האופי של העיר וצריכים לצאת פה מהקופסה ומהמסגרת. למשל, אחת לחודש אנחנו מקרינים סרט לנשים חרדיות. טיפחתי פה מועדון ילדים, מתוך תפיסה שהילדים מביאים את ההורים ושמועדון כזה יגרום להם לגדול להיות מבוגרים צרכני תרבות. בניהול מוסד תרבותי אסור לשכוח גם את האנושיות; בכל חג וחופשה אני מקיים פה יום לילדים אלרגנים, וזה מרגש אותי".
ממנויים לכרטיסיות
לא פשוט לנהל סינמטק בעיר כמו שדרות. בעשרים השנים שבהן ניהל כהן את הסינמטק, חוותה שדרות תקופות רבות של ירי טילים מעזה, וסבבי מלחמה שכללו גם פינוי תושבים מהעיר. "אי־הוודאות היא הדבר הכי ודאי אצלנו בעשרים השנים האחרונות, וזה יוצר תסכול. אתה סוגר תוכנית לחודש, ואז יש אירוע ביטחוני והאירועים מתבטלים. לקח גם זמן לחזור לעיר אחרי כל סבב, וגם כשלא ביטלנו אירועים, התושבים לא תמיד באו. ספגנו הרבה ביטולים ונזקים. לא נורא לבטל הקרנה של סרט, אבל אירועים והפקות זה הרבה יותר בעייתי. ובכל זאת ולמרות הכול, הצלחנו. במבצע צוק איתן לקחתי על עצמי אחריות ופתחתי את הסינמטק למרות שהיה אסור. אמרתי אז שגם אם יהיו שלושה־ארבעה צופים שרוצים קצת שקט לנפש, הסינמטק יעניק להם את זה. בסבבים שאחר כך כבר היססתי לפתוח".
עם ובלי קשר לאירועים הביטחוניים, הסינמטק בשדרות חווה גם קשיים כלכליים לאורך השנים. "היו ימים קשים מאוד מבחינה תקציבית. הייתה תקופה ארוכה שכמעט בכל שנה לא היה ברור אם בשנה הבאה המקום יהיה פתוח. לא פעם אמרתי לאנשים שבאו לבחון את האפשרות של הקמת סינמטק במקומות אחרים בארץ, שאתה חייב תשוקה ואהבה כדי להחזיק מקום כזה. גייסתי כספים והיו לנו הכנסות, אבל בלי תמיכה של משרד התרבות לא היינו שורדים. עכשיו, בעקבות המלחמה, אנחנו מקבלים תמיכה ממשלתית גדולה דרך מנהלת תקומה, וגם עיריית שדרות עוזרת לנו מאוד. זו עזרה שמתבטאת גם בסבסוד, גם בשיפוצים וגם בשיפור האמצעים הקולנועיים. אבי ז"ל לימד אותי הכרת הטוב, ולמרות שיש לי הרבה חילוקי דעות עם הממשלה – כשיש דברים טובים צריכים להגיד אותם".
הסינמטק של שדרות כולל שני אולמות קולנוע המכילים יחד כ־400 מקומות ישיבה. הוא נחשב לשלישי בארץ בהיקף פעילותו, אחרי הסינמטקים הגדולים בירושלים ובתל־אביב. בעידן טרום הקורונה, כשההצלחה נמדדה במספר המנויים, היו לו 2,700 מנויים. הקורונה והשינויים בצריכת קולנוע הביאו את כהן להחלטה להשקיע יותר בשיווק כרטיסיות של עשרה סרטים. גם היום יש מנויים לסינמטק, אבל רוב הצרכנים מעדיפים לרכוש כרטיס חד־פעמי או כרטיסייה. במשך חודשים לאחר פתיחתו המחודשת של הסינמטק, באפריל 2024, נמכרה בו כרטיסייה של עשרה סרטים במאה שקלים בלבד. היום כרטיסיה כזו עולה מאתיים שקלים, עדיין מחיר זול באופן ניכר ממחירו של סרט קולנוע בבית קולנוע מסחרי. "מגיע אלינו קהל גדול יותר מאשר לבתי הקולנוע המסחריים באשקלון או במתחם גלובוס סנטר בצומת מבקיעים".
צילום: לירון מולדובן
מה הערך המוסף של סינמטק, כשלאנשים יש כל כך הרבה מסכים בבית ומערכות קולנוע ביתיות?
"כאחד שמאמין באווירה ושיש לו ניסיון בתרבות, הסינמטק הוא בית. זה מקום אינטימי ונעים עם בית קפה נהדר, אווירה טובה ומחיר נמוך ביחס לבתי קולנוע אחרים. מעבר לסרטים עצמם, באים לכאן יוצרים, במאים ושחקנים ומספרים סיפורים מאחורי הקלעים, וכשאתה מנגיש את הקהל לידע הזה הוא מרותק. זה ערך מוסף. אני חושב שגם התמהיל של התוכניות שלנו ייחודי – ישראלי, תיעודי, קולנוע עולמי. אגב, כשנכנסתי לתפקיד התנגדתי להכנסת פופקורן לאולמות כי זה לא מקובל בסינמטקים, אבל אחר כך אישרתי מתוך הבנה שאם הקהל נהנה, זה העיקר. היום אני מאשר גם הכנסה של קפה ומרק חם. זה לא מפריע לצפייה, ולא גורע מהחוויה של הסינמטק".
לשיר עם יהורם גאון
בני כהן (60) נולד בשדרות, אחד מתשעת ילדיהם של רבי יוסף וסולטנה. אחיו הגדול, ד"ר אהרל'ה כהן, חקר את הקמתן של עיירות הפיתוח בנגב, ומנהל את הארכיון העירוני של שדרות. אח אחר, הרב ציון כהן, מכהן כרב העיר אור־יהודה וכממלא מקום רב העיר רחובות.
משפחת כהן עלתה ממרוקו כשנתיים לפני שבני נולד. היא נשלחה תחילה במשאית לירוחם, אבל לאחר כמה חודשים התאחדה עם קרוביה בשדרות. האב כיהן כרב במרוקו והעמיד תלמידים רבים, בהם הרב פרופ' משה עמאר מאוניברסיטת בר־אילן. כשהגיע לשדרות אמרו לו שאם הוא רוצה להיות מורה, יהיה עליו לעבור הכשרה בבית מדרש למורים. אף שעבר הכשרה, בסופו של דבר הוא לא שובץ להוראה ועבד כמטאטא רחובות. במשך 25 שנה טאטא רבי יוסף כהן את רחובות שדרות כשבידו שקית עם תלמוד, חומש "חוק לישראל" וספר תהילים, שמהם היה קורא בהפסקות. כאשר במועצה הדתית של שדרות ניסו לדאוג לו למשרה, הוא אמר: אבות אבותינו היו משלמים הרבה כדי להתחלף איתי ולטאטא את עפר ארץ הקודש. "התמונה שהכי זכורה לי ממנו היא שהוא ישב ולמד תורה בכל רגע פנוי", מספר בנו.
בני החל את לימודי התיכון שלו בתיכון הדתי המקומי. בכיתה י' עבר בהמלצת המחנך ואחיו הגדול לישיבה התיכונית "קול מבשר" במבשרת־ציון, אך לא מצא שם את מקומו. "הייתי נער רגיש שמחובר לבית, והפנימייה לא התאימה לי. באופן כללי הייתי נער אבוד שלא ראו את היכולות שלו. לא סיימתי כיתה י"ב, והמזל שלי היה שבאתי מבית טוב וערכי". לאחר שעבד במפעלים באזור התעשייה של שדרות התגייס לשירות צבאי בגולני, ועם שחרורו החל לעבוד בתחום הנוער והתרבות. "רק כשהשתחררתי מהצבא התחלתי לגלות את עצמי", הוא מספר. "עבדתי בקידום נוער כמדריך, הייתי רכז מדריכים צעירים, הקמתי סניף מקומי של עמותת 'אנוש', וניהלתי חבורת זמר".
צילום: לירון מולדובן
כהן גם הופיע בהרכב ליווי של יהורם גאון והקליט איתו חמישה אלבומים, בהם להיטים מוכרים כמו "לא תנצחו אותי". "כשהגעתי להיבחן להרכב הליווי שלו, הרגשתי כמו אחד שהגיע מהכפר לגוב האריות, ובכל זאת קיבלו אותי". בגיל מאוחר יותר יצא כהן ללימודים אקדמיים. הוא סיים תואר ראשון במנהל ציבורי ותואר שני באמנות יהודית במכון שכטר. לאחר שכיהן כרכז תרבות ביישוב להבים והפיק פסטיבלים וטקסים, הוא התמודד בתחילת 2006 על ניהול הסינמטק בשדרות. "היו עשרות מועמדים לתפקיד וכולם באו מתחום הקולנוע, חוץ ממני. חשוב להיות קולנוען אבל צריך להיות גם יצירתי, להיות מחובר לקהל ולזהות את הצרכים שלו".
סינמטק שדרות נוסד באופן רשמי בשלהי 1999 ביוזמת פרופ' חיים בראשית, אז ראש החוג לקולנוע במכללת ספיר הסמוכה לשדרות. באופן מעשי נדרשו כשנתיים עד שהסינמטק התחיל לפעול במבנה בית הקולנוע המקומי של שדרות, בעיקר בגלל מאבקים בין עמותת הסינמטק שמייסדיה היו אנשי המכללה, ובין פעילים חברתיים מהעיר. המתח בין מכללת ספיר ובין שדרות התחבר למתח החברתי־תרבותי בין שדרות לקיבוצי הסביבה.
מבחינת כהן, איש של חיבורים, המתחים הללו כבר לא קיימים. "בעבר היה יותר שיתוף פעולה עם המכללה, אבל היום אין לנו קשר משמעותי ואנחנו רק מארחים פה את הסרטים של פסטיבל קולנוע דרום. לפני עשר שנים, 400 סטודנטים מהמכללה היו מנויים לסינמטק, היום אתה יכול לספור אותם על עשר אצבעות. זה דור שמעדיף לראות סרטים במחשב.
"לגבי החיבור ליישובי הסביבה, התפיסה שלי היא אזורית. בלעדיה, לא יהיה טעם לשום מוסד תרבותי פה. מגיעים לפה הרבה תושבים מאשקלון, וכמובן הרבה תושבים מהמועצות האזוריות הסמוכות. נכון שתמיד היה מתח בין שדרות לקיבוצים, אבל אני בא מבית שלא חי את המתח הזה. אבא שלי קיבל כל אחד, תושבים משדרות וקיבוצניקים, וחיבק ובירך את כולם. אצלנו בבית גם לא הגדירו אנשים לזרמים של דתי וחילוני. כשנכנסתי לתפקיד וראיתי את הנתק, התחלתי לפעול כדי לחבר".
היו סרטים שסירבת להקרין במהלך השנים?
"כשהיו באים אלי עם הצעות לסרטים אנטי־ישראליים לא הסכמתי להקרין. אמרתי למי שהציע שזה לתקוע אצבע בעין. גם ככה אנשים פה מטולטלים מעשרים שנים של טילים, אז אני אוסיף להם סרט כזה? אם אקרין סרט כזה למחרת לא יהיה סינמטק, אז מה הועילו חכמים?"
חודש של הלוויות
רעייתו של בני, נאווה, היא בת שדרות; אביה היה ממייסדי העיר ומזכיר המועצה הראשון שלה. היא מכהנת כסמנכ"לית הכספים של המתנ"ס המקומי. הם הורים לשלושה בנים. הגדול נשוי ואם לבת, ומתגורר בראשון־לציון. שני הבנים הרווקים לא שבו לעיר מאז המלחמה, ומתגוררים כעת בתל־אביב. בית משפחת כהן אינו רחוק מהכיכר שאליה הגיע הטנדר הראשון של המחבלים בבוקר שמחת תורה תשפ"ד. "היינו בבית, פתאום היה גל של קסאמים ואחר כך שמענו ירי בתוך העיר", משחזר כהן. "כשהבנו מה קורה, נכנסנו לממ"ד. בן אחד שלי עמד במרפסת עם סכין, והבן השני עמד עם סכין מול הדלת של הבית. היו שני מחבלים שעברו בשכונה שלנו. בהתחלה לא רציתי להתפנות מהעיר כי אני תמיד מעדיף להישאר בבית, אבל הבן שלי אמר שחייבים ופינה אותנו כמו במבצע צבאי למשפחה בחולון. היינו שם שלושה שבועות, ואז עברנו למלון בתל־אביב".
ניב, בנו הצעיר של כהן, היה אמור להשתתף במסיבת הנובה ברעים יחד עם חברו מכפר־עזה, גלי ברמן. "הוא היה עייף והתקשר לגלי כדי לבטל. גם גלי ויתר ונשאר בקיבוץ. חטפו אותו כשהוא הלך לעזור לאמילי דמארי, וחטפו גם את אחיו זיוי. הבן שלי היה בטלטלה גדולה מהחטיפה שלהם, הוא היה מרוסק מזה. המורה שלו לתנ"ך ולהיסטוריה, טובה גורן, נרצחה בכפר־עזה עם הבת שלה ארן. הוא היה קשור אליה מאוד ועבד אצלה בקייטרינג. זיו חג'בי, חבר של הבן שלי מיטב, נרצח בנובה. הוא גדל במושב יכיני והיה בן בית אצלנו. אביב ברעם, חבר של שני הבנים שלי, נרצח בכפר־עזה, ושילה כהן הגיבור משדרות, הבן של אריה שלמד איתי בכיתה, נהרג בקיבוץ בארי. עשרות מנויים של הסינמטק נרצחו. בחודש הראשון של המלחמה כל הזמן הלכנו להלוויות, זה היה מרסק".
ואחרי הכול, כהן אוהב מאוד את שדרות עיר הולדתו. גם לאחר שיסיים את תפקידו בסינמטק בסוף דצמבר, אין לו תוכניות לעזוב. "שדרות היא עיר לתפארת", הוא קובע, "יש פה הכול – תרבות, בריאות, השכלה שרק הולכת ומשתפרת. האוכלוסייה פה לא מבינה שהיא בגן עדן".
הוא עוד לא בגיל פנסיה, וכרגע התוכניות שלו הן לנוח ולפתח את תחביביו האמנותיים, בהם ציור ופיסול. "תמיד אהבתי אמנות, כמו שאהבתי שירה. כבר בתור ילד אהבתי לשמוע הרצאות באמנות שהתקיימו בבית הספר ולהשתתף בשיעורים במלאכת יד. בגיל מאוחר התחלתי לצייר, ואחר כך גם לפסל. בגיל חמישים הענקתי לעצמי מתנה ובניתי לי בבית סטודיו לאמנות. זה נותן לי אתנחתא לנפש, זה במקום פסיכולוג".