"הדתיים לא היו חייזרים, אבל כן היו האחר המוחלט"

מעניין מה יחשבו חברי קיבוץ עין־דור וגמלאיו על ספרו החדש של בן הקיבוץ אמנון לורד. מצד אחד, הספר מקים לתחייה את עין־דור של פעם (תחת שם הקוד "מעיין דבורה"). מצד שני, הסופר עצמו עזב את המשק השמוצניקי הקטן מול הר תבור לפני הרבה מאוד שנים, ועוד במאה שעברה גם שבר ימינה. ומצד שלישי, שבירה ימינה כבר אינה חיזיון נדיר במחוזות הקיבוציים, אחרי 7 באוקטובר. אבל לורד היה אחד מחלוצי השבירה. בדור של עריקות מימין לשמאל, הוא צעד בכיוון הפוך. בהתחלה לאט, אחר כך כמעט רץ.

למען הסר ספק, "זרוק אותו לוואדי" אינו ספר תיעודי - הסוגה הספרותית המועדפת על לורד עד כה - אלא רומאן. "מי אני שאכתוב אוטוביוגרפיה?", הוא מתנצל קלות כשהספר החדש בחיקו. "אני לא כזה חשוב, אבל מי שעקבו אחר כתיבתי בעשורים האחרונים עשויים לזהות את החומרים שמהם בנוי ספרי החדש. רציתי לתעד זיכרון מתקופה מסוימת, של אנשים מסוימים שהיו קרובים אליי. בספר עיוני קשה לתאר דברים כאלה".

קוראי מקור ראשון ודאי עקבו אחרי כתיבתו של לורד במשך שנים רבות, מן הסתם גם אחרי שהמשיך מכאן לישראל היום. אני אישית מכיר אותו עוד מ"חדשות" של עמוס שוקן, שם לורד היה עורך־משנה של מוסף האקטואליה שבו כתבתי בין האינתיפאדה הראשונה למהפך 92'. כשנפגשנו לראשונה במערכת בתל־אביב הוא עוד היה שמאלן, וכמו היום איש רך דיבור וידען גדול. פרוטוקול שיחותינו בענייני דיומא ובסוגיות תמול־שלשום משתרע על פני ארבעה עשורים כמעט, כך שקריאת ספרו החדש לא הפגישה אותי עם עולם מושגים זר, רק רעננה את הזיכרון.

חולצת תכלת ישנה שנמצאה פתאום בארון הבגדים מזכירה גם לגיבור הספר את שנות החמישים. קוראים לו אסי שיינברט, לא אמנון לורד, אך סביבת העבודה דומה: הקיבוץ, עולם העיתונות, עולם הקולנוע, כדורסל, זיכרונות סטלין. היא רק מוגשת הפעם לקוראים עם סכו"ם אחר. הסכין ידידותית יותר מזו שלורד משתמש בה בטורים השבועיים שלו, גם המזלג, אבל הכף ענקית. העיתונאי הוותיק משחזר את האווירה הפרו־סובייטית באגף הרדיקלי של התנועה הקיבוצית לפני שבעים שנה, ואת עידן השתלבות האגף הזה ונספחיו בעיתונות הישראלית. גיבור הספר מתגורר ברחוב סוקולוב, רמז לשמו של בית אגודת העיתונאים, שבדור האחרון ירד מגדולתו, אך במשך שנים רבות היה מועדון הבית הברנז'אי. לורד הכיר מקרוב את רוב החברים ששתו בו אספרסו או ויסקי. הם כתבו איתו או העניקו לו השראה מקצועית. גם היום הוא מדבר עליהם בהערכה, מהולה אומנם בשאט נפש משנאותיהם המוחצנות לימין ומשיטות השכנוע הדורסניות שאימצו.

לעניות דעתי, המנוגדת לדעתו דלעיל על עצמו, לורד כן אדם חשוב. אומנם לא חורץ גורלות כמו אח"מים תקניים, אך בהחלט משפיען בולט. טיעוניו ונימוקיו חלחלו לשוק הדעות. עצם נוכחותו בו, אחרי חציית הקווים, הפיחה אומץ באחרים ועודדה אותם ללכת בעקבותיו. בין השאר היא הוכיחה שאין צורך להיות חובש כיפה סרוגה או מתנחל כדי להתנגד לאוסלו או להתנתקות.

לורד רחש אהדה גלויה לבנימין נתניהו הרבה לפני הפטריוטים מערוץ 14, והתכתש מעל דפי העיתון עם ראשוני הרל"ביסטים. ב־1992 עדיין הצביע למרצ, אולם ב־96' כבר שלשל לקלפי פתקים של מחל ונתניהו. יחד עם קומץ אינטלקטואלים אחרים שחצו קווים, כמו ד"ר יובל שטייניץ או פרופ' מעוז עזריהו, הוא גם נתן פומבי לתמיכתו בנתניהו. ראש הממשלה החדש לא נשאר אדיש לחיבה הזאת, ורקם קשרים מסוימים עם לורד. השמאלנים כעסו, אבל לורד לא נבהל ולא חזר בו. "אחת ההנאות הגדולות שבלהשתייך למחנה השמאל היא היכולת להשתחרר מהמחנה הזה", הצטחקק בריאיון להארץ ב־1998.

"השיקולים הפוליטיים של כלל קואליציית הימין, לאו דווקא השיקולים האישיים של נתניהו, מעניקים בסיס להחלטתו להישאר עד שיימצא מישהו שכן יכול לקחת את התפקיד. אולי אייל זמיר, אחרי שיפרוש ויסיים את תקופת הצינון. הטיפול המהיר וההחלטי שלו בעניין הפצ"רית מלמד משהו על אופיו"

פעם ביובל הוא עדיין מגיע לביקור בקיבוץ, וליתר דיוק בימי הזיכרון. הוריו טמונים בבית העלמין שם, וכן אחיו הבכור אבנר, לוחם שריון שנפל ב־1969 מפגיעת פגז ירדני. ההורים, חיים וקטי, נמנו עם מייסדי המשק בסוף שנות הארבעים. האב הצליח לחמוק ארצה מפולין הכבושה בידי הגרמנים, האם עלתה מקנדה כחברה בגרעין סוציאליסטי אמריקני. בבית דיברו עברית וקצת יידיש. "הקבוצה של אמא עלתה ארצה ב־46' עם נדוניה של 60 אלף דולר", חושף לורד סוד תנועתי נשכח. "זה היה אז סכום אדיר. ואתה יודע מה, הם היו הקבוצה הכי מבוקשת בארץ. כולם חיזרו אחריהם, ממש נלחמו עליהם. הם התיישבו קודם במשמר־העמק, היו שם שנה, אבל רצו להקים יישוב חדש, וכך הגיעו לעין־דור".

כֶּשֶל־דמיון פראי

הוריו לא נמנו עם מעריצי סטלין בקיבוץ, אלה שנערכו לקדם בתשואות את חיילי הצבא האדום כאשר יגיע למגר את השלוחה הציונית של האימפריאליזם האמריקני. רבים מחבריהם נמנו גם נמנו. חלקם, אגב, היו יוצאי קיבוץ בארי שהורחקו ממנו עקב שמאלנות־יתר ועיסוקים מחתרתיים שלא נחקרו כדבעי מעולם. לורד היה בקושי בן שנה כשהרודן המוסקבאי הלך במפתיע לעולמו, ומסיבת פורים במשק בוטלה בעיצומה. האירוע הטראומטי ההוא מוזכר כבר במשפטי הפתיחה של "זרוק אותו לוואדי". אחד מזקני המשק ממלמל על ערש מותו, בשנות השמונים, שהוא עדיין יכול להרגיש בתוכו את הצער שפילח אותו בפורים 53', בהיוודע דבר הסתלקותו של "שמש העמים". "יש זוכרים את מותו של סטלין כמעבר ממצב צבירה אחד לאחר", נכתב בפסקה הראשונה בספר. אחרי הטיהורים הפוסט־סטליניסטיים בקרמלין והקרע המטלטל בתנועה הקיבוצית, נרשמו גם בעין־דור כמה הדחות פרסונליות של קנאים קומוניסטיים מקומיים, אבל המשק לא נקרע כמו שקרה בקיבוצים שכנים.

אחד החברים היחידים שמוזכרים בספר בשמם האמיתי הוא יהושע זמיר, במעין מחוות הוקרה והערכה מיוחדת מצד המחבר. "זמיר היה דמות דומיננטית מאוד בתקופת נעוריי, השפיע עליי רבות", מספר לי לורד. "המחנך שלי מכיתה ז' ועד כיתה ט'. אלו שלוש שנים מעצבות. הייתה לו מצלמה גרמנית מסורבלת, והוא תיעד בה את הקיבוץ. אחר כך התפתח מקצועית גם בחוץ ופרסם אלבומים. לדעתי הוא אחד הצלמים הגדולים בתולדות המדינה. בנו ירון נפל בבופור ב־1982".

גיבורה אחרת בספר, החברה צלינה ברזל, מגלמת אף היא את הזיכרונות הטובים יותר של לורד ממחוזות נעוריו. מסירותה האידאולוגית עדיין נוגעת לליבו. בימים שתלה עצים, בערבים הפיצה בהתנדבות את מנשרי מפ"ם בתיבות דואר בעיר הסמוכה. עד סוף ימיה המשיכה לעבוד בגינון. "היא הדמות החיובית והמרגשת ביותר בספר", מעיד הנחתום לורד על עיסתו הספרותית. רוב כוכבי העלילה האחרים אינם מעוררים אהדה. הרגלי השתייה שלהם מדכדכים. חלקם אלימים, עתירי מזימות, אפילו רודפי בצע.

כמותם, גם לורד התחנך בסניף המקומי של השומר הצעיר. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים היה סגן־משנה ביחידת מודיעין, גרסת הימים ההם ל־8200. הספיק לחצות את התעלה, לחוות הפגזות מצריות ולראות הרבה גופות לפני שבשלישות נזכרו שהוא בן למשפחה שכולה והוציאו אותו ממצרים. אבל מלחמת יום הכיפורים לא יצאה ממנו. לורד מומחה גדול להשתלשלות המערכה הכבדה ההיא. ספרו המשובח "הדור האבוד", שהתפרסם בעשור הקודם, עוסק בה בהרחבה ומשלב תחקיר עם זיכרונות. "זו איננה מלחמת 'המחדל' ולא חוויית ה'טראומה'", כתב בהקדמה. "אוקטובר 73' הוא בוחן פתע של הציונות".

האם גם אוקטובר 23' היה בוחן פתע של הציונות, ולא מחדל או טראומה?

"אוקטובר 23' זה אירוע בממד אחר, חוויית רצח עם שנמשכה יום אחד, ושישראל מצאה לה את התשובה. מרדכי הורוביץ המנוח, בעלה של נעמי שמר, כבר טען פעם שהמלחמות של הערבים נגדנו הן תמיד סוג של פוגרום, ואיכשהו ישראל מצליחה להפוך אותו לשדה קרב. גם הפעם חיילי צה"ל והמתנדבים שיצאו מבית הכנסת הצליחו לכבוש מחדש את השטח, ואפילו מהר יותר מאשר ביום כיפור, אף שאתגר הלחימה היה גדול יותר מכיבוש הגולן חמישים שנה קודם לכן".

"אוקטובר 23' זה אירוע בממד אחר, חוויית רצח עם שנמשכה יום אחד, ושישראל מצאה לה את התשובה. מרדכי הורוביץ המנוח, בעלה של נעמי שמר, כבר טען פעם שהמלחמות של הערבים נגדנו הן תמיד סוג של פוגרום, ואיכשהו ישראל מצליחה להפוך אותו לשדה קרב"

ומה היה המחדל?

"כֶּשֶל־דמיון פראי. ב־73', עוד לפני המלחמה, הצמרת הביטחונית חיה בתודעה שצפויה איזו מתקפה של המצרים והסורים. הפעם לא הייתה תודעה כזאת. אף אחד בצמרת לא חשב על תקיפה רבתי שיבצע חמאס ב־60 נקודות. גם לא הייתה התרעה מוקדמת לדרג המדיני, בנוסח ההתרעה שהמלך חוסיין סיפק לגולדה ערב המלחמה. ביבי לא זכה לשמוע בעוד מועד סודות דומים מראש ממשלת קטר או מהנשיא א־סיסי".

מה דעתך על ועדת חקירה? באמת צריך אותה?

"עקרונית, אני בעד ועדה. יש פה עניין של סגירת אירוע. הציבור צריך לדעת מה קרה ב־7 באוקטובר, מה היה המחדל, מה ידענו, מה לא ידענו. ועדה יכולה גם להחליט שהיא בודקת לאחור כמה שמתאים לה - שבועיים, שנתיים, עשר שנים אפילו, אם כי לא הייתי הולך אחורה עד ההתנתקות".

ואולי נתניהו היה צריך להתפטר מזמן?

"מיד בשמונה באוקטובר? הוא סתם היה מכניס את המערכת לטרלול, לסחרור. בדיעבד הוא גם הוכיח יכולת השתלטות מרשימה על האירוע. הוא לא התיישב במושב האחורי, אלא ניווט את העניינים בהצלחה, לפעמים אפילו בהצלחה אדירה. עכשיו נראה טבעי שהוא ייפרד מעם ישראל וילך הביתה, אבל השיקולים הפוליטיים של כלל קואליציית הימין, לאו דווקא השיקולים האישיים שלו, מעניקים בסיס להחלטתו להישאר, עד שיימצא מישהו שכן יכול לקחת את התפקיד".

אתה מוכן לנקוב בשמות של מחליפים אפשריים?

לורד מפתיע, וכבדרך אגב מבהיר שהנושא לא בוער בו: "אולי אייל זמיר, אחרי שיפרוש ויסיים את תקופת הצינון. הטיפול המהיר וההחלטי שלו בעניין הפצ"רית מלמד משהו על אופיו".

נתניהו כן, שמיר לא

אחרי הצבא, בשנות השבעים, נסע לורד ללמוד קולנוע בבוסטון. טביעות האצבע של החוויות הלימודיות שם ושל המפגשים הבלתי אמצעיים עם ענקי מסך הכסף פזורות אף הן לאורך הספר החדש. "הייתה לי אז תחושה שבוסטון, כמו שאמרו פה הסטליניסטים על רוסיה, היא מולדת שנייה שלי. באותה תקופה עוד היו שם המון בתי קולנוע, וכל סרט ששמעת עליו, כל קלאסיקה, יכולת ללכת לראות איפשהו. בתקופה ההיא יכולת גם להיתקל אישית בשמות הגדולים. הם היו באים להופעות, להרצאות. וינסנט מינלי, למשל, גדול הבמאים של מחזות הזמר. או קינג וידור, שביים את 'כמעיין המתגבר'".

עיניו נוצצות כשהוא מדבר על ימי בוסטון. נדמה לי שגם החתול הביתי הענק, למרגלות כורסתו, מתמוגג כששיחתנו עוסקת בפרק הביוגרפי הקדום ההוא. קולנוע הוא אהבה גדולה של לורד. כשחזר ארצה מבוסטון, השתקע בתל־אביב והשתלב בעבודות קולנועיות כבמאי וכתסריטאי. בין השאר כתב עם הקולנוען הבכיר יהודה ג'אד נאמן את התסריט של "מגש הכסף". גידי גוב שיחק בתפקיד הראשי - קיבוצניק צנחן שהוא גם נציג של קבוצה ערבית־יהודית המזדהה עם המאבק הפלסטיני. הימים היו ימי מלחמת לבנון הראשונה, כשרעיון המדינה הפלסטינית כבר התחיל ללבלב בערוגות השמאל. "סרט מהמם", התלהב מבקר הסרטים של שבועון השמאל "העולם הזה".

"זה אחד הסרטים הכי שמאליים־רדיקליים שהיו אז", נתקף לורד נוסטלגיה פרדוקסלית. "עשיית הסרט יצרה חיבור וקרבה בין האנשים שהיו שותפים לה. נשארתי בקשרים עם ג'אד, אפילו שהוא הלך הרחק שמאלה. הייתי אז תמים מאוד, ולא הבנתי מה בדיוק רוחש סביבי. הייתי שמאלן מהסוג הציוני, בזמן שסביב היו דמויות כמו איציק לאור, חיים הנגבי, ג'אד ובת זוגו. רק לימים קלטתי כמה עמוק השמאל הזה. בין השאר הוא העניק לי חוויית השתתפות בהפגנה של 'הוועד לסולידריות עם אוניברסיטת ביר־זית'. הייתי שם, אכלתי גז מדמיע ממג"ב ונעצרתי. חלק מהפרטים מופיעים בספר".

בעצת פרופסור ידוע למתמטיקה, שהשתתף בהפגנה אף הוא, לורד בחר לחמוק מהמעצר, בין השאר בגלל בעיית חסרונה של תעודת הזהות שנשכחה בבית. "פשוט הלכתי לש"ג בשיא הקוּליות, לא מצמצתי, והסתלקתי. זה היה ליד רמאללה. לקחתי מונית עם ערבים לירושלים. באותו יום הבנתי שבצבא השמאל יש מעמדות. מצד אחד היו החבר'ה המיוחסים והמבוגרים יותר, שהגיעו להפגנה במכוניות פרטיות ועקפו בקלות את המחסומים. איכשהו, לא יודע למה, הם לא נעצרו. כנראה ידעו לנתק מגע בעוד מועד, להיכנס למכונית ולחזור הביתה. לעומתם, המפגינים החפ"שים התמימים נעצרו בידי המג"בניקים, והפכו לבשר תותחים של חקירה ורישום. היום הם כבר פחות תמימים. כל אחד שהולך לחסום כביש יודע מה צפוי לו".

"אכלתי גז מדמיע ממג"ב ונעצרתי. אחר כך הלכתי לש"ג בשיא הקוּליות, והסתלקתי. באותו יום הבנתי שבצבא השמאל יש מעמדות. החבר'ה המיוחסים הגיעו להפגנה במכוניות וידעו לנתק מגע בעוד מועד ולחזור הביתה. המפגינים החפ"שים נעצרו והפכו לבשר תותחים"

בתור חפ"ש שמאל הוא הפגין גם בעצרות בחירות של הרב מאיר כהנא והשתתף באחת ההפגנות של שלום עכשיו, ביום עלייתה של התנחלות הר־ברכה לקרקע השומרון, יום העצמאות תשמ"ג. "זה היה אירוע חווייתי חזק מאוד, תחת גשם סוחף וברד. משה ארנס ודוד לוי הגיעו, והסתגרו באחד הקרוואנים. היה קונצרט של שריקות נוראיות, עד שדוד לוי נאלץ לבטל את נאומו, אם אני זוכר נכון. אשאל את גַּיִל. גם היא הייתה שם".

גיל היא אשתו - הסופרת, כלת פרס ספיר, חברת האקדמיה ללשון העברית, אם שתי בנותיהם התאומות. כבר שנים רבות הם אינם רואים עין בעין את המצב הפוליטי בישראל, אבל את אחד מספריו הקודמים הקדיש לורד באופן יפהפה לה ולמחלוקת הרעיונית: "לאשתי חברתי גיל הראבן, שעוזרת לי תמיד להבין את הדברים טוב יותר על ידי מבט מהצד השני". הספר, אגב, נקרא "מלחמה בבית", ובו חשבון נוקב עם השמאל שלורד עזב ושהוא מכיר היטב מהקיבוץ, ממערכות העיתונים במאה שעברה ומהבית. חותניו המנוחים היו איש המוסד אלוף הראבן והסופרת שולמית הראבן, ממייסדות גלי צה"ל ומראשונות שלום עכשיו. "לא הייתה בינינו מתיחות על רקע רעיוני, כי תמיד נשאר הרבה מהמשותף. שולמית ניסתה להסביר את עמדותיה, וכנראה לא הפריע לה שחשבתי אחרת. אהבה אותי כמו שאני. פעם העלתה השערה שאני מחבב את נתניהו מפני שאני רואה בו דמות קולנועית; שהוא מתאים לי לאיזה תסריט. והאמת, הצבעתי לנתניהו, אבל לא הייתי מסוגל להצביע ליצחק שמיר".

את ראשית פעמיו בעיתונות עשה בביטאונים קיבוציים. משם הגיע ל"חדשות", שבמידה רבה היה בית הספר לעיתונות שלו, ובמידה מסוימת גם שלי. מיטב יבואני העידן הניו־ג'ורנליסטי לישראל שוטטו במערכת ברחוב יגאל אלון 108, מעל תחנת הדלק, מול זירת קפלן של ימינו: רון מיברג, אמנון דנקנר, יגאל סרנה, יעל גבירץ, והעורכים יוסי קליין, רינו צרור ורמי רוטהולץ. "כשאני שומע היום את קולו של רינו בגלי צה"ל זו אינה חוויה מלבבת", אומר לורד. "אבל עד היום, אם אני צריך לחשוב מי עורך המגזין הכי טוב שנתקלתי בו, או שהיה בעיתונות בארץ, זה רינו צרור. עולם המושגים הראשוני שלי על העיתונות הוא רינו ורוטהולץ".

"חדשות" גווע ב־1993, והוא בן תשע בלבד. עוד קודם לכן המשיך לורד לרשת המקומונים של ידיעות אחרונות, שם היה מבקר קולנוע. באותם הימים פרש נפשית מהשמאל. קו פרשת המים היה הסכם אוסלו, שהדהים אותו בעוצמת הוויתורים של רבין לערפאת. התחנה העיתונאית הבאה שלו הייתה מקור ראשון, עוד בימים שהמערכת שכנה בפתח־תקווה, העורך היה עמנואל שילה, והבעלים – מייקל כריש המנוח.

"המעבר למקור ראשון ביטא את המהפך שעברתי מזהות תרבותית של בן קיבוץ שמאלן למי שנטש את השמאל לטובת זרמים אחרים וניסה אחר כך ללמוד מאין כל זה בא", כתב לורד פעם. בחורף 2004 נעשה לעורך הראשי של העיתון, ומילא את התפקיד במשך כארבע שנים. השנתיים הראשונות עמדו בסימן ההתנתקות, והעורך לורד שלח עוד ועוד כתבים לגוש קטיף המחשב את קיצו לאחור, ואחר כך לשכונות העקורים.

"אני זוכר את תקופת מקור ראשון, ובייחוד את התקופה העריכתית, כמעין חזרה על החוויה המרעננת שהייתה בתחילת ימי 'חדשות'", הוא מספר. "לא הייתה אווירה של עייפות, כלומר שמישהו מחזיק בבטן נושא שהוא חושב שצריך לעסוק בו, אבל לא מדבר עליו בישיבת מערכת מחשש שהמשימה הקשה תוטל עליו. לצידי היו שם צעירים חרוצים, גברים ונשים, שאהבו לעבוד. בנוסף, הבאתי לעיתון קולקציה של אנשים שלא היו מזוהים דווקא עם הימין הקשה. איל מגד, למשל, או אוריה שביט, איש שמאל שערך את דיוקן ובינתיים נעשה לפרופסור. גם בני מוריס כתב אצלנו קצת".

במשך שנים רבות, טורו של לורד היה הטור הפותח בעיתון. אחר כך גם בישראל היום. במבט לאחור אין לו סיבה להתבייש בהטפותיו הפובליציסטיות. לדוגמה: באוקטובר לפני ההתנתקות, כמעט שני עשורים לפני אוקטובר 23', הוא ביקר קשות את מדיניות ההכלה של פיקוד הדרום וקרא לכבוש מחדש את ג'בליה, שננטשה עוד במסגרת הסכם אוסלו. "צה"ל, בדרגים הגבוהים, עדיין כבול בתורת העימות המוגבל שלו ובראשו תקועה כמו ברזל זווית ההכלה", התאונן מעל דפי מקור ראשון. ובהמשך כתב: "בעקבות מה שאירע בחודשים האחרונים בנגב המערבי ובשדרות, מתחייב חשבון נפש בנוגע לצה"ל. את חשבון הנפש הזה של החברה הישראלית עם הצבא שלה יכולה לעשות רק ועדת חקירה ממלכתית". אילו קמה הוועדה שלורד הציע כבר לפני עשרים שנה, אולי לא היה צורך בוועדות עתידיות.

ארגזי המסמכים נעלמו

כמומחה להיסטוריה ארצישראלית, וכמי שמנעד זיכרונותיו האישים משתרע לאחור עד שלהי שנות החמישים, אפשרויות הניתוח של לורד את אירועי דורנו רחבות פי כמה משל הצעירים. ב־2005 הוא הזכיר לקוראים מה קרה כשממשלת רבין גירשה ללבנון מאות מחבלי חמאס בשלהי 92', אך אולצה להחזיר אותם. "במבט לאחור", כתב אז, "אפשר ממש לשים את האצבע על הנקודה שבה פרץ נושא זכויות האדם את הסכר בפני שיטפון הטרור. זה קרה מתוך שילוב שאז עוד לא הובן כל צורכו בין ארגוני שמאל ישראליים וחמאס, במה שנקרא אז אוהל חמאס, לפני 13 שנה. בעזרת המאבק של השמאל הישראלי, הפך האירוע לניצחון היסטורי של תנועת הטרור האסלאמי".

"גדלתי בעולם ללא דתיים. בספר מוזכר אירוע שבו לקחו מקלות של טורייה כדי להכות את החרדים. היו דברים כאלה, שמעתי על זה מחברי משק. בדיעבד זה מזעזע אותי אפילו יותר מהסטליניזם. אני לא מבין מאיפה בא הספורט הלאומי הזה"

אוהל חמאס, כהגדרתו אז, הוקם מול הכנסת בידי אורי אבנרי, אושיית העיתונות והשמאל הרדיקלי. לורד רואה באבנרי את מעצב דעתה הבכיר ביותר של האינטלקטואליה בישראל, מי ששכנע אותה בהדרגה לכפור בצדק הישראלי, טווה עבורה בשקידה את אגדת העם הפלסטיני, ובעקיפין סחף גם את רבין ופרס להרפתקת אוסלו. העיסוק העיתונאי של לורד בתופעה האבנרית הפך בסופו של דבר לביוגרפיה "רצח בין ידידים", שראתה אור ב־2010. אבנרי תואר בה כתלמיד נאמן של השיטות הלניניסטיות וכמעריץ תת־מודע של מכונת התעמולה הנאצית. לפי לורד, הרבה לפני מלחמת ששת הימים טמן אבנרי בעולם העיתונות את זרעי האיבה המקומית והבינלאומית לישראל.

לזכות אבנרי ייאמר שהוא שיתף פעולה עם הביוגרף הימני, לא רק עם אש"ף. מן הסתם ניחש שמראיינו אינו מתכנן להדפיס אלבום חגיגי לכבודו, אך השיב על כל השאלות. בספר ההוא נחשפה בקיאותו העמוקה של לורד בתולדות השמאל. גם גיבור ספרו החדש בקי מאוד בתחום, במיוחד אחרי שהשתלט בדרך אפלה על מסמכים מוכמנים ומפלילים של אחד החברים. "זה פיקשן", מרגיע לורד. הוא עצמו לא גנב מסמכים מאף אחד. שורשי המעשה הספרותי הזה חבויים בעזבונו של שמואל דותן, מחבר הספר "אדומים" על מעללי המפלגה הקומוניסטית בארץ ישראל לפני הקמת המדינה. דותן חולל בשעתו סערה כשטען כי רוצחי חיים ארלוזורוב היו הקומוניסטים, לא אנשי ימין. "אלמנתו של דותן נתנה לי את הארכיון של בעלה המנוח", מספר לורד. "היה לו משרד בבית ברל, וכל החומר היה מונח שם בקרטונים. הוא התכוון לכתוב ספר המשך על השמאל הרדיקלי בין 48' ל־67', אבל לא הספיק, והחומרים האלה נעלמו. זה השתלב לי עכשיו בסיפור על גנבת המסמכים".

האם בספר החדש אתה מציב אנדרטה לשבט נכחד שהוא חסר השפעה היום, פלח דעה שאיננו עוד, או שמא רוחו מרחפת פה גם בימינו?

"חברי הקיבוץ מעיין דבורה הם זן שנכחד, אבל הספר נכתב תחת תחושה ששורשי הפילוג התהומי העכשווי בעם נמתחים עד הימים ההם. הייתה פה אז קבוצת אוכלוסייה מסוימת, מין קולוניה סובייטית, שלא קיבלה בעין יפה את המדינה היהודית, או לפחות לא את ההגירה היהודית ההמונית לארץ ישראל אחרי הקמת המדינה. ל־650 אלף היהודים שכבר התגוררו אז בארץ הייתה זהות משותפת - שפה, תרבות, יכולת יצירה גאונית. פתאום הגיעו מאות אלפי ניצולי שואה ומזרחים שלא הכירו את כתבי מרקס ולא שׂמו על א"ד גורדון וטולסטוי, והיו להם רגשות לאומניים מטורפים, והם קלקלו את האוטופיה. נדמה לי שעמוס עוז עסק בכך במפורש במאמר שפרסם במלחמת לבנון הראשונה או בביקור שלו בעפרה. הוא טען שהיינו נהדרים ונפלאים, עד שהגיעו העולים ואחר כך המתנחלים".

ובכל זאת, המתנחלים הראשונים ראו בעצמם את ממשיכי החלוציות של התנועה הקיבוצית. משלחת קטנה מחניתה אפילו הגיעה לסבסטיה.

"נכון. אחרי מלחמת ששת הימים, אחדים מראשי התנועה הקיבוצית היו גם בעד ארץ ישראל השלמה, אבל התנועה כולה לא קיבלה את המתנחלים".

שמתי לב שבספר שלך אין כמעט זכר לדתיים, חוץ מנציגי החברה קדישא שמגיעים לקבור חבר קיבוץ שבנו חזר בתשובה.

"גדלתי בעולם ללא דתיים. הדתיים לא היו חייזרים, אבל כן היו האחר המוחלט. בספר מוזכר אירוע שבו לקחו מקלות של טורייה כדי להכות את החרדים. היו דברים כאלה, שמעתי על זה מחברי משק. זה מזעזע אותי אפילו יותר מהסטליניזם. אני לא מבין מאיפה בא הספורט הלאומי הזה".

בספר אין גם זכר לירושלים.

"אתה צודק, הגאוגרפיה של הספר היא הקיבוץ, היא עפולה והיא תל־אביב, המון תל־אביב".

ירושלים, חשוב למנוע אי הבנה, הנה כתובתו של אמנון לורד כבר שנים רבות. הוא וגיל לא נסחפו עם הנהירה החילונית החוצה, לכיוון השפלה. בעבר התגוררו ברחביה, עכשיו בקטמון הישנה, לא הרחק מבית משפחת נתניהו ומהרחובות שנחסמים בידי מפגינים שעולמם חרב עליהם אחרי הבחירות. "הרבה מהאקשן קורה פה למטה, בצומת מטודלה ורחוב עזה", לוקח אותי בעל הבית לסיור קצר במרפסת מרהיבת הנוף. "כששרפו את הפחים רצתי לראות מה קורה. שמעתי את הדיבורים בזמן אמת. מדובר באנשים מבוגרים, אחד מהם היה מחופש. זה נראה לי על סף המגוחך, הרדיקליזציה של אנשים בני שישים־שמונים. אני מכיר חלק מהמפגינים הקבועים, הם מהמחזור שלי או צעירים קצת יותר. בני קיבוצים. לא זכור לי שהם היו פעילים פוליטיים או שהלכו להפגנות, ופתאום נהיו חיות של הפגנות, משמרות מחאה, שלטים. זה די מדהים".

אתה מנסה להרגיע אותם? להסביר להם שלא באמת צפויה פה דיקטטורה?

"לצערי, אי אפשר לשכנע. לפני שבועיים פגשתי עוזב קיבוץ, אדריכל או משהו, קצת יותר מבוגר ממני. הוא רצה לשוחח איתי. בסוף הפגישה היה מוכן להסכים שאין פה דיקטטורה, אבל התעקש שהדיקטטורה בדרך. השנאה שלהם לנתניהו תהומית, חשוכה. היא מזכירה לי את היחס בסביבת ילדותי לבגין, לאב"א אחימאיר או לאורי צבי גרינברג. ובכל זאת, יש יתרון מסוים במגורים במקום שאני מתגורר בו, בלב אזור מחאה נגד הממשלה. אני מכיר את הסביבה האנושית. דווקא בגלל הקיטוב הנורא, טוב שאנשים משני הצדדים מקיימים קשרים אנושיים".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il