כשניצן אהרן (30), מתמודדת העונה ה־12 של מאסטר שף, נכנסת למטבח הכול בשליטה. היא חוגרת את הסינר, מלקטת מצרכים במהירות, ומאותו הרגע היא כמו מנצחת על תזמורת. אין כלי אחד שלא מכוון לפי הסולם שלה. ככה היא סללה את דרכה אל גמר מאסטר שף בצעדים בטוחים. לפחות ככה זה נראה מהצד.
"אף אחד לא רואה את מה שקורה אצלי בפנים", היא מודה, "אני מקרינה משהו מאוד בטוח החוצה. אני לא בן אדם שמשתף או מראה חולשה. אין את זה אצלי, לא קיים. אני תמיד מראה שהכול בסדר, גם כשבתוכי יש סערה. היה לי כלל מרכזי בתוכנית - בכל פעם שנותנים משימה אני הולכת על המנה הראשונה שעולה לי באינסטינקט, ולא נסוגה".
אבל גם חץ מכוון מטרה כמוה מוצא את עצמו סוטה לפעמים מהמסלול בעל כורחו. בפרק רבע הגמר ששודר בשבוע שעבר, אהרן התקשתה במשימת העוף התובענית ובפעם הראשונה כמעט והרימה ידיים.
"זה היה קרב אמיתי. קיבלנו עוף שלם, והיו שלושה סבבים כמו בטורניר כשכל פעם משתמשים בחלק אחר של העוף, ומי שהכין את המנה הכי מוצלחת עלה למרפסת. המנות שלי לא עבדו והגעתי לחלק האחרון של הדו־קרב. אני מול צחי. אחד מאיתנו הולך הביתה. ואז מתחילים לסדר את העמדה ואני בצד, בוכה בפעם הראשונה בתוכנית. וכמעט בפעם הראשונה בחיים".
את לא בן אדם שבוכה?
"ממש לא, ובטח שלא בציבור. לבכות ממקום של קושי? מגיל מאוד קטן זה לא קרה לי. אני לא מרשה לעצמי. ופתאום חוויתי רגע מאוד קשה. סיבוב אחרון של המשימה, אין לי רעיונות לכלום, נגמר לי הסוס. חושך. כבר רציתי לוותר, לחזור הביתה. ואז שמעתי מלמעלה את יובל (רוזן, אחת המתמודדות) אומרת 'אני הייתי עושה קציצות'. כמו סאונד של מלאכים בסרט. הבנתי מה אני הולכת לעשות, התאפסתי על עצמי והכנתי מרק פו ויאטנמי, שמכינים עם כדורי עוף. עד היום זו אחת המנות שאני הכי גאה בה".
בניגוד לרבים שמגיעים למאסטר שף, אהרן לא חלמה להפוך את הבישול למקצוע. אבל את האוכל היא אוהבת מאז שהיא זוכרת את עצמה. הוריה התגרשו כשהייתה קטנה, ובבית אימה בישלו אוכל פשוט שילדים אוהבים. אבל אהרן הצעירה, שנחשפה לעולם האוכל דרך תוכניות בישול מזדמנות ומסעדות בחו"ל, לא הסתפקה בזה.
"אני חושבת שזה מה שהניע אותי להביא את האוכל בעצמי לבית שגדלתי בו", היא נזכרת, "בהתחלה הכנתי דברים מגעילים ואחי המסכן היה שפן הניסיונות. אני אפילו לא זוכרת מה ערבבתי שם. אבל האסתטיקה הייתה חשובה לי עוד מאז. שהכול יהיה 'פיין'. הייתי לוקחת למשל נקניק, מגלגלת, מכניסה לזית ופותחת, שיהיה כמו פפיון. וייאמר לזכותה של אימא שלי, שהיא נתנה לי חופש מוחלט".
רגע קשה. ההסתבכות בחצי הגמר | צילום: צילום מסך באדיבות קשת 12
מהיכן שאבת את ההשראה?
"במשפחה המורחבת כן אהבו מאוד לבשל. וגם הייתי צופה בעיקר בתוכניות אוכל. עד היום. הייתי צופה בכל תוכנית בישול שרק אפשר, ומבקשת מדודות שלי שילמדו אותי להכין את זה כמו שצריך".
אומנם קסמיה במטבח הלכו והשתפרו, אבל היא שמה את הבישול ברקע, הרבה מאחורי אהבתה לריקוד ולציור. כנערה היא הבינה לראשונה את הכוח שבידיה, כשהצליחה לעורר בסבתה זיכרון טעים מאוד.
"סבתא שלי אושפזה לזמן ארוך בבית חולים. הזיכרון שלה הלך והתדרדר, עד למצב שהיא כבר לא זיהתה אותנו. זה היה כשהייתי בת 17. יום אחד ביקרתי אותה עם סיר של דגים חריפים. זו לא מנה מבית ילדותה, כי היא הונגרייה. אבל היא אכלה את זה בתענוג. כאילו זה הזכיר לה משהו. תמיד ידעתי שיש לאוכל כוח, אבל אז הבנתי כמה הוא גדול".
המנה הזו התבררה כמנת הדגל שלה, אחרי ששבתה גם את ליבו של אוריאל, מי שלימים הפך לבן זוגה.
"הכרנו בגיל עשרים, בקורס מתמטיקה לשיפור הבגרות. הוא היה מעולה במתמטיקה, וערב אחד הוא בא אליי לעזור לי להתכונן למבחן, כזה חמוד. וכמובן הכנתי לו דגים חריפים. הוא נהנה בטירוף, לא האמין שזו אני בישלתי. חשב שזה מקייטרינג. בסופו של דבר האוכל שלי חיבר אותי גם לחברים שלו. הם היו מאוד תל־אביבים. תמיד יוצאים למסעדות, למסיבות. אבל אני לא אהבתי לצאת. הייתי שונה. עד שהגיעה הקורונה. לא הייתה להם ברירה אלא להגיע למושב שלנו לארוחות. ואז הייתי מלכה. הכנתי להם ארוחות, ובשנייה הפכתי להיות 'האימא של החבר'ה".
מסלול החיים שלה המשיך כך, כשהבישול נותר הממלכה הפרטית שלה ולא יוצא החוצה. בינתיים היא התחילה תואר במשפטים, ובמקביל ניהלה פרויקטים. גם כשהבינה בשנה השנייה שמשפטים זה לא המקצוע שחיפשה, היא לא הסכימה לעצמה לפרוש.
ניצן אהרן | צילום: אבישג שאר–יישוב
"באופי שלי אני ווינרית. אני לא מסוגלת להתחיל משהו ולעזוב אותו באמצע. ככה זה היה גם עם מאסטר שף. התחלתי – אני אסיים. מימנתי את עצמי לגמרי. עבדתי משש בבוקר עד שמונה בערב. לא הייתי באווירת סטודנטים, מסיבות וכיף. למדתי רק בלילות או בימי שישי. והמשכתי בעיקר כדי שיהיה לי איפה לנחות. העצמאות שלי מאוד חשובה שלי, ורציתי שלא משנה מה אבחר לעשות בחיים, יהיה לי מקצוע, כמו משענת".
גם כשהחליפה את קריירת הניהול בעיצוב ואסתטיקה, הלב של אהרן לא היה שלם. "לא עזבה אותי התחושה שאני לא במקום הנכון. אבל בגלל השאיפה שלי לעצמאות כלכלית, לא עצרתי. הייתי במרדף. מה שהייתי צריכה זה סיבוב אחד קטן. אחרי תשע שנים סוף־סוף התחתנו ונסענו למיני ירח דבש ביוון. אני במרפסת. יש שמש, ים. אבל הייתי חסרת מנוחה. אמרתי לבעלי 'תקשיב, לא טוב לי'. ודיברנו, והבנתי שהבישול עוד בוער בי. שבא לי שיכירו אותי, שידעו איזה אוכל אני מכינה, שיאכלו אותי".
לאכול אותך?
"זו התחושה שיש לי כשאני מגישה אוכל שלי לאנשים", היא צוחקת, "כאילו הם אוכלים אותי, לכן כל ביקורת על האוכל שלי קשה לי בטירוף. אני מרגישה שמבקרים את מי שאני. הוא הציע לי לנסות את הרשתות החברתיות. לא קפצתי על זה. הרגשתי שאני לא יודעת מאיפה להתחיל".
בן הזוג שלה עשה את הדבר ההגיוני היחיד ורשם אותה בסתר לאודישן לעונה הקרובה של מאסטר שף.
"הזמן עבר, זנחנו את הנושא והמשכנו בחיים. אחרי כמה חודשים מצלצלת אליי מפיקה של מאסטר שף ואומרת לי 'תבואי לאודישן'. עניתי לה 'בחיים לא' ולהתראות".
וואו, למה?
"קודם כול היא תפסה אותי מאוד מופתעת. לא ידעתי שרשמו אותי וחששתי מזה. יש משהו מאוד חשוף ומפחיד בלהביא את עצמך למסך. גם היום, כשאני כבר שם, אני מרגישה ככה. חשבתי להתחיל מרשתות חברתיות, ממשהו קטן. לא מהפריים טיים".
אז מה שכנע אותך?
"היא הסבירה לי שלפני שמגיעים לאודישן שרואים בטלוויזיה יש כל כך הרבה שלבים. וזה נכון. הליהוק מתחיל עם 1,700 מתמודדים, משהו כזה. ויש כל כך הרבה שלבים בדרך, אז מה הסיכוי שלי לעבור. וגם חשבתי על זה שבעלי שם לי אבן דרך ראשונה כדי שאתחיל את המסע שאני מחכה לו, אז המינימום שאני יכולה לעשות זה לנסות. היא אמרה לי 'בכל שלב את יכולה לעצור ולהגיד לא. אבל אם תגידי "לא" עכשיו, אין דרך חזרה'. מה יש להגיד, היא צודקת. למה שאסגור לעצמי דלת לפני שבכלל הצצתי לראות מה מסתתר מאחוריה?"
כשהיא בטוחה במאה אחוזים שלשלב הבא היא לא תגיע, אהרן הרשתה לעצמה להיות נינוחה ביום האודישנים הראשון. עד כדי כך שההפקה הוקסמה ממנה, והיא מצאה את עצמה עוברת עוד שלב ועוד שלב, ואפילו מתחילה ליהנות מהדרך.
"הגעתי ליום הראשון באווירה של לעשות דאחקות וללכת", היא מספרת בחיוך, "זה מה שגרם לכולם לשים לב, במיוחד להפקה. לא התייחסתי לכלום ברצינות. עשיתי בלגן. פתחתי דלתות ואמרתי 'נו יאללה, תקראו לי, נמאס לי לחכות'. המפיק הראשי עשה לנו שיחה, לא ידעתי שזה הוא והתיישבתי לו על השולחן תוך כדי שהוא מדבר. אפילו אמרתי לו 'היום־אודישנים הזה לא מתנהל טוב' והתחלתי לתת הערות כשכולם מסתכלים עליי בהלם. לא האמנתי כשאמרו לי שעברתי לשלב הבא".
הופתעת?
"מאוד. בעיקר לא חשבתי שהם יאהבו את האוכל שלי. זו הייתה תחושה נעימה. ואז כבר התחלתי לאהוב את זה. נהניתי מהמצלמה, נהניתי מהמחמאות על האוכל. ופתאום את גם מוקפת אנשים שמדברים את השפה שלך, מתרגשים מאוכל כמוך. משם כבר לא הייתה דרך חזרה. הרי הייתי אמורה לפרוש בדרך, זה מה שתכננתי כל הזמן הזה".
ולא פרשת.
"כמו בלימודים, כמו בכל שלב בחיי. אני לא פורשת. אף פעם".
המסע המהנה שעשתה לא הכין אותה לדרך המפרכת שתפגוש בצילומים. במהלכה היא הבינה ששיטת "ללכת על בטוח" בהכנת המנות היא אומנם נוחה יותר, אבל לא בשבילה.
ניצן אהרן | צילום: אבישג שאר–ישוב
"מבחינתי התוכנית מתחלקת לשניים. בחלק הראשון הייתי מתמודדת 'פרווה'. ממוצעת. לא מצטיינת. וזה לא בשבילי. אני ווינרית, תמיד הייתי. ואז באחת המשימות נדרשתי להכין סיגרים, כמו לחתונה. באופן משונה, זו מנה שגרמה לי להבין מה השופטים יותר מחפשים, איך לנצל בצורה יותר מקורית את מה שאנחנו מקבלים. הבנתי שאני צריכה להיות יותר חדה, מתוחכמת. הרבה מהמתמודדים הולכים על בטוח, ובצדק. אבל אני צריכה מקוריות".
למרות כל הלחץ היא הצליחה לשמור על קור רוח מרשים כמעט לאורך כל העונה, אפילו כשמחבת לוהטת נצמדה לכף היד שלה. פציעה שהפכה לוויראלית ברשתות.
"זה היה מחריד", היא משתפת, "החובש אמר לי 'אני צריך שתצאי איתי החוצה. וכמובן סירבתי. שמרתי על הסנטר שלי. אני זוכרת שהייתי צריכה לשקשק קרם תפוחי אדמה ולא הייתה לי התנועה הזו ביד. בסוף קפצתי ושקשקתי תוך כדי. ואז הקרם התפרץ החוצה, וכל אנשי ההפקה היו מרוחים מכף רגל עד ראש, כולל המפיק הראשי. אבל קשה לי לוותר. יכולתי לא להגיש מנה בסבב הזה, איכשהו הכאב והלחץ גרמו לי דווקא למצוא איזשהו סנטר ולהמשיך עד הסוף".
שמה לב שכואב לי. רותי ברודו | צילום: צילום מסך באדיבות קשת 12
כחלק מהתעקשותה לא לחשוף אף צד פגיע, הצליחה אהרן להסתיר עד הרגע האחרון את העובדה שהיא סובלת מדלקת פרקים חמורה שבעבר הובילה גם לפסוריאזיס. כשהיא רצה ומתזזת בין המזווה לעמדה, ברגליים נפוחות וגוף כואב, אהרן שמרה על השתיקה, עד שהחליטה שהפעם היא צריכה לשתף, לא בשביל עצמה, אלא בשביל הקהל.
"הרגליים שלי היו נפוחות בטירוף, כל אחת כפולה בגודל. לא ראית דבר כזה. ואני לא נחה. רצה למזווה, הלוך וחזור. אפשר לראות בתוכנית שבהרבה חלקים אני צולעת. ואני לא אומרת כלום לאף אחד. אני זוכרת שפעם אחת רותי (ברודו) שאלה אותי 'לא נוחות לך הנעליים?'. עניתי לה שכן. היו כלי בישול שהרמתי ונפלו לי מהידיים. ואני לא מבקשת עזרה, ואני לא מבקשת פסק זמן או לשבת".
את מאמינה ב 'לא להראות חולשה'?
"זה לטוב ולרע. כי לפעמים את צריכה עזרה ואת צריכה לדעת לבקש. פסוריאזיס זו מחלה אוטואימונית שמתבטאת בעיקר בפנים אצל אנשים שכל הזמן שומרים בבטן. וכשאת בלחץ זה רק מתפרץ עוד יותר. אני לא באמת מאמינה בלשמור בבטן, אני בעד לספר, וגם להודות שקשה".
היה לך טוב לספר את זה למצלמה?
"היה לי ממש קשה. זה לא נושא שבאופן טבעי אני שמחה לדבר עליו. הוא רגיש מילדות. במשך כל הצילומים התלבטתי אם כן לדבר על זה או לא. כמה זה מהותי. ברגע האחרון תפסתי את עצמי ואמרתי 'איך אני לא אנצל את הבמה הזו?' יש לי את הכוח להראות לילדים שיש להם פסוריאזיס שזה הכי סבבה. והם יפים והם טובים כמו שהם. אז דיברתי על זה בשביל כל מי שמרגיש את מה שאני הרגשתי. היום אין לי נגעים על הגוף, אבל הם עדיין בלב שלי".
ובתור ילדה איך התמודדת?
"נשים את הדברים בפרופורציה. פסוריאזיס זו לא מחלה מסכנת חיים", אהרן מבהירה, "אבל החיסרון הברור הוא שאי אפשר להסתיר אותה. זה כמו לשים על עצמך שלט 'אני חולה'. התביישתי מאוד. כבר אז לא הראיתי חולשה ומבפנים היה לי מאוד קשה. כאב לי, הייתי מתוסכלת. לא הייתי ילדה שצוחקים עליה. הייתי אהובה. אבל לא היה לי נוח בנפש. סבלתי כל הזמן והייתי נבוכה. גירדתי את כל הגוף עד שהיה יורד לי דם. לא אספתי את השיער ולא לבשתי קצר. רק שרוולים ארוכים.
"הקושי העיקרי נבע מזה שלא היה שיח ולא הייתה מודעות. גם תרופות כמעט לא מצאו. היו רופאים שהביאו לי משחות של ים המלח, קרמים, וכלום לא עוזר, ואני מפוצצת בפצעים. עד שפעם אחת באתי עם בעלי לרופא מומחה גדול ואמרתי לו 'או שאתה מטפל בי או שאני מתאבדת'. ככה אני לא ממשיכה לחיות. אז הוא נתן לי זריקה ביולוגית והנגעים נעלמו".
יחד עם הפרגון הגדול וגל העוקבים החדשים ששטף את חשבון האינסטגרם שלה, אהרן מצאה את עצמה מתמודדת גם עם ביקורת. למרות החוסן שלה, היא לא מכחישה שזה פוגע.
ניצן אהרן | צילום: אבישג שאר־ישוב
"בתקופת הצילומים הרגשתי כל כך טוב, שבכלל לא חשבתי איך אני איראה ומה יגידו. לקח לי זמן להתרגל לראות את עצמי על המסך, ורוב הזמן זה באמת כיף. אומרים לי דברים מדהימים ברחוב. יש כאלה שמתאמצים וכותבים לי במיוחד באינסטגרם שהם אוהבים אותי. ולצידם יש את כל גיבורי המקלדת, שאני משתדלת לא להתרגש מהם, אבל אני תמיד מופתעת מהמאמץ שהם מקדישים כדי לבקר אותי. לא יודעת אם זה מתוך שנאה או חוסר פרגון. גם אני לפעמים רואה ברשת כאלו שאני לא מתחברת אליהם, אז אני גוללת הלאה. לא טורחת לכתוב כמה הבן אדם מגעיל או מעצבן בעיניי. מצד שני אני מנסה כמה שפחות לתת להם במה. זה מינורי וחוזר על עצמו, וזה גם כלום לעומת הטוב שיש. לא מגיע להם שאני אדבר עליהם, ובחיים לא הייתי מתנהגת ככה".
אחד הנושאים שעליהם חטפה אהרן הרבה אש הוא נושא הכשרות. כחובבת גדולה של תרבות המזרח ואוכל עולמי, אהרן משתמשת בהרבה מוצרים חריגים בנוף המטבח הישראלי ורחוקים מכל כללי הכשרות.
"אני עדיין חושבת שאיש באמונתו יחיה", היא מצהירה בתוקף, "כמו שאני לא נכנסת לאף אחד לצלחת, ככה צריך לנהוג. אני יכולה להבטיח לך שכשיש לי אורחים שומרי כשרות אני מכבדת אותם כמה שרק שאפשר. כל עוד אני לא פוגעת באף אחד ברמה האישית, אני לא רואה סיבה לביקורת כל כך ירודה שהופנתה נגדי. זה היה מבאס".
כמו שאר המתמודדים, ההשתתפות בתוכנית דרשה מאהרן להניח את רוב חייה בצד ובעצם לשים את כל הז'יטונים על שיש המטבח. אבל היא מודה בפה מלא שגם אם תזכה היא לא רואה את עצמה מנהלת מטבח בקרוב או מתישהו בעתיד.
"מאסטר שף זו מסגרת מדהימה, עם אנשים מאוד מוכשרים. אבל מפה ועד לנהל מטבח יש עוד דרך ארוכה לעבור. אני טבחית טובה. אני אלמד ואתנסה במסעדות הכי טובות לפני שיהיה לי אומץ לעשות צעד כזה. הכיוון שלי הוא ללכת על דברים קטנים יותר - פופ־אפים, סדנאות, אירועים פרטיים. להיות ברשתות החברתיות שגיליתי לא מזמן. זה כלי מדהים שיאפשר לי לתת רעיונות, השראה, לעודד את העוקבים להיכנס למטבח ולבשל".
בעצם שמת את החיים שלך בהמתנה בשביל התוכנית.
"הייתי חייבת. אלו צילומים כל כך אינטנסיביים, ואין חיים. הם עוצרים. הרבה אנשים לא יכולים לאפשר את זה לעצמם, במיוחד אם הם שכירים. למזלי היה לי גב מאוד רציני מבעלי שאמר לי 'אני מכיר אותך. את רוצה להצליח, תני בראש, תהיי במקסימום. תעזבי הכול'. יש בזה איזה סיכון, אבל מבחינתי הוא השתלם. כשאני מחליטה, אני עושה. יש לי מוסר עבודה, אני חרוצה, ובתוכנית כל זה התחדד לי. זו תוכנית שדוחקת אותך ולא הייתה לי ברירה אלא לגלות על עצמי את החוזקות שלי".
אהרן ומי שיתמודדו מולה בגמר על התואר הנכסף הוכיחו שעולם המסעדנות הידוע כעולם גברי ותובעני, מתחיל להתאים את עצמו גם לנשים ואימהות. ועם זאת, החיוך של אהרן מתרחב דווקא כשהיא מדמיינת את עצמה במטבח הביתי, מוקפת בילדים עם תשוקה לבישול, מבמטבח תוסס של מסעדה.
"העונה הזו של מאסטר שף הייתה נשית ברמות, ולראיה גם חצי הגמר וגם הגמר מלאים בנשים. יש להן חד־משמעית יותר מקום במטבח. נכון שעדיין כל התחום של ניהול מסעדה הוא תחום של גברים, אבל בצילומי התוכנית רותי הייתה אומרת לנו 'אתן תצאו מפה, תנהלו, תנהיגו. תבואו בביטחון ואנחנו נהפוך את העולם'. מבחינתי רותי היא הדוגמה הכי טובה לאישה שפורצת גבולות. היא ונשים כמוה סללו לנו, הדור החדש של הטבחיות, את הדרך והיכולת לנהל מסעדות. יש הרבה כאלה שיכולות. מותר לך להיות גדולה ולדרוש ולהגיד 'מגיע לי'".
נכון, אבל זו עדיין עבודה שדורשת מחירים. גם לגברים וגם נשים.
"בדיוק. וזה שיקול שמאוד משפיע על הדרך שאני בוחרת לצאת אליה. בעתיד אני רוצה להיות זמינה לבית שלי ולמשפחה שלי. כשאני מסתכלת על השנים שלפניי, אני יודעת שקודם כול אני רוצה להיות אימא, וחסר לילדים שלי אם הם לא יאהבו לאכול את כל מה שאני אבשל. אני מצפה שיהיו לי ילדים שיאהבו לבשל, או שיהיו מתוקים וישטפו כלים. זה חשוב לי במיוחד אחרי שנים ארוכות שבהן עבדתי כל כך קשה, שמתי את הקריירה לפני הכול. גיליתי שלא הכול זה כסף. הרבה שנים עבדתי כדי לעשות כסף. היה לי טוב, היה לי מדהים. אבל זו לא הייתה התשוקה שלי, וזה מה שבאמת חשוב".
גמר מאסטר שף ישודר בשלישי הקרוב אחרי החדשות בקשת 12