"המלחמה הציפה את השוק בנשק גנוב": מפקד תחנת ערוער נלחם על הנגב

זו הייתה שעת לילה מאוחרת. סגן־ניצב ברוך הוניג, מפקד תחנת ערוער, שצעד בסמטה חשוכה יחד עם אנשיו ביישוב הבדואי ערערה־בנגב במסגרת פעילות מבצעית זיהה לפתע דמות חשודה שרצה מולו. ממרחק מטרים ספורים הוא הבחין ברובה אם־16 שהאיש נושא על גופו. הוניג פתח באש ונטרל את החמוש, שבחיפוש התגלה עליו גם אקדח.

תחנת ערוער חולשת על גזרה של 490 קמ"ר, שמתגוררים בה כשליש מהתושבים הבדואים בנגב. הוניג החל לפקד עליה לפני שנה וחצי. תחת פיקודו 105 שוטרים, והמאבקים שהם מנהלים לא יביישו שום תסריטאי של סדרת משטרה הוליוודית.    

"אנחנו פועלים 24/7", אומר סגן־ניצב הוניג, "משנים כל הזמן את דפוסי הפעולה שלנו כדי שהעבריינים לא ידעו לצפות אותנו". השנה תפסה התחנה 90 כלי נשק – יותר מפי שניים מבשנה שעברה, ועשרות אלפי פריטי תחמושת כמו רימונים, לבנות חבלה ועוד. לצד הפעילות הזו נרשמה עלייה של 225 אחוז בהגשת כתבי אישום בעבירות ירי.

אבל הקצין בן ה־39, שמאחוריו קריירה מעוטרת במג"ב ושנלחם בגבורה ב־7 באוקטובר, יודע שזו טיפה בים. הוא עשוי לסיים יום שבו נתפסו כמה כלי נשק, ואז לשמוע בתקשורת על עבריינים שפרצו לבסיס צבאי וגנבו 60 אלף כדורים. "אתה מבין מה חזר לשוק מול מה שתפסת", הוא משתף. נשמע מבאס, אני אומרת, כמו להילחם בפול גז על ניוטרל. "לא", משיב סנ"צ הוניג. "בסוף, כל נשק או כדור שאנחנו מוציאים ממעגל הפשיעה זה מבחינתנו אירוע ירי אחד פחות. אנחנו מצילים חיי אדם".

עם זאת, הוא מסכים שעל המשטרה להשקיע מאמצים עילאיים כדי לצמצם ואף למגר את תופעת הנשק הבלתי חוקי בחברה הבדואית בנגב. "קחי למשל את סיפור הברחות הנשק בגבול באמצעות הרחפנים. היום קיימים רחפנים שמסוגלים לסחוב שלושה עד חמישה כלי נשק ארוכים, כמות שלפעמים לוקח לנו שבועות לתפוס".

אתם מצליחים לעקוב אחרי הנשק שמוברח בגבול מצרים?

"יש יחידות, בעיקר צבאיות אבל גם משטרתיות, שעוסקות באתגר הזה, שהוא די חדש והתפתח בשנים האחרונות. בפעילות מול ההברחות יש לא מעט הישגים, אבל התופעה הולכת וגוברת".

הוניג משוכנע שניתן למגר את האיום הזה. דברים שאמר  בנושא השבוע בוועידת בן־גוריון בנגב של מקור ראשון והמכון למורשת בן־גוריון הדהדו בכותרות בכלי התקשורת. "חייב להתקיים פה שילוב זרועות בין משטרת ישראל לצה"ל", הוא סבור. "המשטרה נמצאת בשטח ומגישה כתבי אישום, אבל גם הצבא הוא חלק מהתמונה. מרבית הנשקים שאנחנו תופסים במגזר הבדואי בנגב הם צבאיים, וכל התחמושת היא תחמושת צבאית. אנחנו גם רואים את זה בשוק. לפני 7 באוקטובר המחירים של האמל"ח היו בשיא. היום, בעקבות המלחמה, אנחנו רואים ירידה דרמטית במחירים".

כלומר, ההיצע גדל אז המחיר יורד?

"בדיוק. המלחמה יצרה הצפה של השוק בכלי נשק צבאיים גנובים, מכיוון שהנשק הזה היה מאוד זמין בשטחי הכינוס, בימ"חים ובבסיסים. המלחמה הייתה הזדמנות עבריינית עבור גנבי הנשק בחברה הבדואית, אם כי התופעה הזו קיימת שנים אחורה. הצבא חייב לעשות צעדים אופרטיביים בשמירת אמל"ח ובמניעת זליגת הנשק לעבריינים. בשילוב זרועות מוצלח, האפקט יהיה משמעותי.

"כשאני מגיע לזירת רצח, הרבה פעמים מי שמזהם את הזירה זו המשפחה של הקורבן. לא תמיד הצד של הקורבן הוא צד תמים"

"צריך להבין את המאמצים שהמשטרה עושה. בכל אם־16 שאני תופס, בכל אקדח או תחמושת, אנחנו משקיעים משאבים ששווים לפעמים מאות אלפי שקלים – בשוטרים, ברכבים, בדלק, באמצעים, בשעות עבודה ובטכנולוגיה. תחום האמל"ח הבלתי חוקי נמצא בלב העשייה שלנו, מתוך הבנה שהנשקים האלה נוטלים חיים. נכון, זה לא הנשק שיורה אלא העבריין, אבל הקלות שבה הוא משיג את הנשק ומחזיק אותו היא אחד האתגרים הגדולים שלנו".

בעיני סנ"צ הוניג מדובר בנושא אסטרטגי לאומי, ולא באירוע נקודתי לטיפול המשטרה. "ראינו את זה בשומר חומות, כשהייתה התקוממות לאומנית בקרב ערביי ישראל והיו גם לא מעט אירועים בדרום. הנשק שמופנה אחד כלפי השני, בסכסוכים בין משפחות בדואיות, יכול להיות מופנה גם לכוחות הביטחון ולאזרחים נורמטיביים. לצערי, ההחזקה בנשק הפכה לסמל סטטוס במגזר. שורש הבעיה הוא לא באכיפה אלא במאפיינים החברתיים של האוכלוסייה ושל חינוך הנוער הבדואי. אנחנו נתקלים בעבריינים צעירים שלא יודעים לנהל שיחה בעברית. אני שואל את עצמי איך הצעיר הבדואי הזה עתיד להשתלב בחברה הישראלית, והתשובה היא שהוא כנראה ייתקל בקשיים שיובילו אותו לעבריינות".

מחצית מתושבי היישוב ערערה־בנגב הם קטינים, מציין הוניג בהקשר הזה, ו־70 אחוז מהאוכלוסייה בגזרת ערוער רבתי היא מתחת לגיל 30. "אנחנו רואים את תופעת החזקת האמל"ח גם בקרב קטינים", מספר הוניג. "רק לפני שבוע וחצי תפסנו בן 17 שיושב בבית קפה בערערה, מעשן נרגילה, ובמכנסיים שלו יש אקדח. אנחנו מבינים שאם לא נגיב לו מיידית, עוד חמש דקות הוא יסיים את הנרגילה והקפה וכבר לא יהיה שם. במקרה הזה הפעילות נעשתה בחתימה נמוכה, עם רכבים סמויים ועל אזרחי, כדי להגיע למגע עם העבריין מבלי שהוא יבחין. הכוחות נתקלו בהתנגדות מקרב האוכלוסייה, אבל לשמחתי הבלשים היו נחושים והצליחו להוציא את העבריין עם האקדח.

"תפסנו גם בן 14 עם אקדח. העבריינים משתמשים בקטינים בעיקר להובלה של אמל"ח, כאילו המשטרה לא תחשוד בילד בן 14, אבל לעיתים אנחנו רואים את הקטינים גם עושים שימוש בנשקים. לכן נדרש טיפול רב־מערכתי. המשטרה היא חלק מתמונה רחבה של חינוך ורווחה, תשתיות וכלכלה, וגם אכיפה על ידי גופים אחרים. בסוף אנחנו מתעסקים בתוצאה, אבל צריך לטפל גם במקור שממנו מגיע הנשק".

למרות הביקורת הלא־מרומזת, הוניג מבהיר שלנוכחות המוגברת של צה"ל ביהודה ושומרון יש השפעה. "רוב כלי הנשק הבלתי־חוקיים הם צבאיים, חלקים אחרים מגיעים מהברחות מהגבולות, וחלק אחר הוא נשק בייצור עצמי. החלק הזה צומצם בשנים האחרונות כי הצבא עושה עבודה מצוינת ביו"ש, מחסל מחרטות יחד עם מג"ב ומחוז ש"י, פוגע במבריחים ובסוחרים".

למרות הפעילות הענפה הזו, הוניג מודה: "גם אם מהיום והלאה לא יחדור עוד כלי נשק אחד למגזר הערבי, ייקח לנו יותר מעשור לתפוס את הנשקים שכבר מסתובבים בחוץ".

מדובר צה״ל נמסר בתגובה: "צה"ל רואה בחומרה רבה כל אירוע של גניבת אמצעי לחימה, פועל בנחישות למניעת אירועים אלו ומשקיע משאבים רבים בחיזוק יכולות ההגנה של המחנות והבסיסים הצבאיים. גורמי האכיפה בצה״ל פועלים בשיתוף פעולה עם משטרת ישראל, על מנת להביא לדין את המעורבים, תוך החמרה בענישה בעבירות מסוג זה. צה״ל פועל למען ועבור ביטחון התושבים וער להתפתחות תופעת ההברחות ברחפנים. צה״ל פועל בשיתוף המשטרה, תוך מעקב הדוק במגוון דרכים ואמצעים ובהם תצפיות, אמצעי איסוף ומודיעין".

מלחמת המשטרה הראשונה

הוניג, תושב אשבול שבצפון הנגב, נשוי לאדווה, גם היא קצינה במשטרה, ולהם שלושה ילדים. את המסלול למשטרת ישראל החל כבר בתיכון, כמתנדב. בהמשך עשה קריירה ארוכה כקצין מג"ב, עד לתפקיד סגן מפקד יחידה. מהשטח הוא נשלף לתפקיד דובר משמר הגבול, ובין השאר היה גם דובר המפכ"ל הקודם, קובי שבתאי. משם חזר לשטח ושימש מפקד הזרוע הדרומית בחטיבה לביטחון פנים של מג"ב. בתפקיד הזה תפסה אותו מתקפת חמאס בשמחת תורה תשפ"ד.

באותו בוקר הוא יצא מביתו בשעה 7:17, ואז חלפה על פניו שיירת רכבים עמוסים מחבלים. הוניג ולוחמיו, יחד עם שני קציני ימ"מ, ניהלו באותו בוקר קרב גבורה במושב יכיני. קצת לפני השעה 11 בבוקר, ולאחר שעתיים של קרב במטע זיתים מול שני מחבלים וחיסולם, חילק ברוך את הכוח שלו לסריקות במבנים סמוכים כדי לטהר את האזור. "חלק מהכוח הגיע לאחד הבתים וזיהה פתח של מחסן. אחת הלוחמות, רווית אסייג, אמרה באומץ לכוח שהיא נכנסת ראשונה ושיחפו עליה. היא נכנסה עם מפקד החוליה ואז נפתחה לעברם אש ממחבל שלישי שהסתתר במחסן. מהירי נפגעה רווית ונהרגה. כששמענו את הירי רצנו למקום, ולוחמי הימ"מ חיסלו את המחבל השלישי. נכנסנו מיד אחריהם, וראיתי את הלוחמת שלי שרועה על הרצפה".

הוא עוצר לרגע את שטף דיבורו, משתנק מכאב. "בשלב הזה כבר הבנו שאנחנו במלחמה", הוא ממשיך. "למעשה המשטרה הייתה הראשונה שהבינה את זה. פינינו את רווית לבית החולים וכאבנו את האובדן, אבל כמפקד אני מבין שאנחנו חייבים להמשיך קדימה, שיש עוד הרבה מאוד אזרחים במצוקה ומחבלים שעדיין מבצעים טבח. אני נותן לאנשים שלי כמה מילות חיזוק, בוכה יחד איתם, מסביר שהם הצליחו לשחרר מושב שלם ממחבלים, ואנחנו מרימים ראש וממשיכים הלאה".

רגע נפילתה של רווית אסייג ז"ל, הוא מספר, מלווה אותו מאז בכל עת. "הרגע של הכניסה למחסן, להוריד ממנה את האפוד והקסדה ולהוציא אותה החוצה, זה אחד הרגעים שלא אשכח בחיים. חוויתי אובדן של הרבה מאוד חברים, אבל לאבד לוחמת בת 19 בקרב מול מחבלים, כשאני יודע שבבית מחכים לה הורים ששלחו אותה לשירות משמעותי במג"ב, וסמכו על המפקדים ועליי שנחזיר אותה בשלום – זה קשה ביותר".

בדרך להמשך הלחימה, באופקים וגם בשדרות, החליט הוניג לעצור בבית, לבדוק את שלום אשתו והילדים. "קודם כול סריקה מסביב לבית עם כדור בקנה, דרוך", הוא מתאר. "אחרי מה שראינו אתה מצפה לנורא מכול. אני נכנס הביתה, הכול חשוך ומסוגר, קורא לאשתי מעבר לדלת הממ"ד הסגורה, והילדים רצים לחבק אותי אחרי שהם הסתתרו שם שעות ארוכות, מאחורי מזרנים, בחושך ובלי חשמל", הוא אומר, מנסה שוב לעצור את הדמעות. "לא אמרתי הרבה, רק חיבקתי. אשתי התעקשה שנצטלם לפני שאני יוצא בחזרה".

באיזה אופן היום הזה שינה את המשטרה?

"זו הייתה מלחמת המשטרה הראשונה", אומר סנ"צ הוניג. "בשום תרחיש משטרת ישראל לא אמורה להילחם מול צבא אויב, היא לא מוכשרת לכך. יש לה כל כך הרבה משימות, זו אולי המשטרה העמוסה ביותר בעולם, שעוסקת גם בטרור, גם בפלילים, גם בבנייה בלתי חוקית ובאכיפה כלכלית. וב־7 באוקטובר ראינו משטרה לא גדולה שמצאה את עצמה בקו ראשון מול המחבלים, אחרי שהקו הראשון נפל. זה קרה גם בזכות חוכמתו של מפקד המחוז הקודם, ניצב אמיר כהן, שבשש וחצי בבוקר הכריז 'פרש פלשת', פקודה ששלחה את כל כוחות המשטרה לחסימות בצמתים המרכזיים, יחד עם השוטרים שיצאו מהבית ביוזמתם. הפקודה הזו הפכה את המשטרה אולי לגורם המכריע במלחמה הזו. איפה שנלחמנו, אומנם ספגנו אבדות אבל הכרענו, הצלנו חיים.

"היום המשטרה מבינה שהיא יכולה למצוא את עצמה בחזית הלחימה, וזה צייד אותנו באמצעים הרבה יותר כבדים. זה הביא להקמתו של המשמר הלאומי, ולפיצול מרחב נגב לשני מרחבים, כך שמרחב אחד אמון על כל תחנות המשטרה בעוטף עזה ומרחב נוסף מוקדש לתחנות המגזר בנגב, מה שחיזק את הביטחון של כל תושבי הנגב. זה גם הביא להרבה מאוד גאווה. אנחנו מבינים שאם לא היינו איפה שהיינו, המחבלים היו מגיעים לבאר־שבע, לאשקלון, לאשדוד, לראשון־לציון ואולי אפילו מעבר לכך. את הגבורה העילאית שהשוטרים הפגינו באותו יום, הם מפגינים גם במאבק בפשיעה. בסוף אלה אותם שוטרים. אלה שנלחמו על אופקים, על בארי ועל שדרות, הם השוטרים שיוצאים יום־יום, לילה־לילה, לפעילות מבצעית ברחבי הדרום כדי לסכל פשיעה. והם עושים את זה בהצלחה יוצאת דופן, עם ברק בעיניים והרבה מאוד אמונה".

קטטה במספרה

"באחת הפשיטות שביצענו בעקבות סכסוך בין שתי משפחות, הגענו לבית של אחד החשודים המרכזיים", מתאר הוניג. "על פניו זה נראה בית תמים. ביצענו חיפוש קפדני ולא מצאנו כלום, למרות שהמידע המודיעיני דיבר על הימצאות של נשקים. בחושים מחודדים יוצאי דופן, אחד הבלשים שלי הסתכל על קיר גבס מאחורי גרם מדרגות, זיהה סימנים מחשידים והחליט לשבור את הקיר. מצאנו מאחוריו סליק אמל"ח עם רובים ואקדחים. אלה נשקים שנמצאים שם מבחינתם ל'שעת חירום'. הם יכולים להיות מוחבאים בקיר הזה גם שנים, ממתינים ליום פקודה. לרוב הנשקים מוסלקים ברמת תחכום גבוהה – קבורים מתחת לאדמה, בחצרות, מוסתרים על גגות. זה מייצר לנו אתגר".

אתגר נוסף ממתין למשטרה בבתי המשפט. "באחד החיפושים שביצענו בבית של עבריין מרכזי מצאנו אם־16 קבור באדמה, עטוף בניילון. בבדיקות המעבדה קיבלנו ממצאים פורנזיים של החשוד על הניילון. הוא בילה כמה ימים במעצר, אבל אז בית המשפט קיבל את טענת הסנגור שהממצאים לא מעידים על שיוך הנשק לעבריין. זה היה מתסכל מאוד, אבל לא ויתרנו. נכנסו לחיפוש נוסף בבית ולשמחתי מצאנו עוד כלי נשק, הפעם עם טביעות אצבע, ובית המשפט קיבל את גרסתנו והצלחנו להרשיע אותו בהחזקת שני הכלים".

לעיתים גם תור במספרה עלול להצית סכסוך מדמם. מדובר במקרה טרי מהשבועות האחרונים, שמעורבים בו שני פלגים מאותה משפחה המסוכסכים ביניהם. ויכוח בין שני אנשים בשאלה מי צריך להסתפר ראשון, הפך לקטטה שכללה גם אירועי דריסה וירי. "עצרנו כמה מעורבים אבל לצערי הם השתחררו אחרי כמה ימים, ושוב פעם היה אירוע ירי בין שני העבריינים, שגרים דלת מול דלת. בבית החולים נקבע מותו של בן 20. השוטרים הגיעו לזירה במהירות, חתרו למגע והשיבו אש לעבר חמושים שנמלטו. הסרנו את הכפפות גם בחתירה למגע כדי להעביר מסר שכל עבריין שיוצא למרחב הציבורי עם נשק, יֵדע שדמו בראשו. מבחינתנו זה פיגוע פלילי".

התפתחות מפתיעה בעקבות אותו אירוע המחישה את ייחודיות תפקידו של הוניג, כמפקד תחנה בלב התיישבות בדואית. אחרי הרצח, בהתאם לנוהג השבטי, משפחתו המורחבת של הרוצח עזבה את הכפר, והבתים נותרו נטושים. כמה דקות לאחר שסיימנו את הריאיון עדכן אותי הוניג שהוא קיבל טלפון מאותה משפחה, עם בקשה לא קונבנציונלית: "התבקשתי לסייע להחזיר את הילדים למסגרות הלימוד בכפר. על הגברים אין מה לדבר, הם לא יחזרו לכפר בזמן הקרוב. אבל הנשים והילדים מבקשים לחזור כדי שהילדים לא יפסידו בית ספר".

זו לא הפעם הראשונה שבה הוניג ופקודיו מסייעים ברישום ילדים לבית הספר, כמו גם בבעיות חשמל, מים ופינוי פסולת. מדוע המשטרה היא כתובת בנושאים כאלה, אני תוהה. "אנחנו מבינים  את חוסר היכולת של המגזר הזה לעמוד בפני גופים ורשויות אחרות, שהוא לא רואה אותם בעיניים. את השוטר הוא רואה, ומבחינתו הוא הריבון", מסביר הוניג. "התחנה יושבת בלב היישוב הבדואי, יש עליה דגל ישראל, ומבחינת התושב זו המדינה, והוא רואה בה כתובת לכל הבעיות שלו".

אבל יש גם רשויות מקומיות.

"המשטרה היא לא תחליף, והרשות מטפלת בהמון דברים. אבל לעיתים מי שעובד ברשות הוא חלק ממשפחה מסוכסכת, ובדואי ששייך למשפחה השנייה לא יכול אפילו ליצור איתו קשר. אז הוא פונה למשטרה. התושב הבדואי הנורמטיבי צמא היום לשירותי משטרה. אם בעבר הייתה התנגדות או הרמת גבה כשבנינו תחנת משטרה בלב התיישבות בדואית, היום זה משהו שהאזרחים מבקשים. אנחנו מפריעים לעבריינים.

"מפקד תחנה במגזר הבדואי זה ראש אחר לגמרי", אומר הוניג. "חלק מהאוכלוסייה חי עדיין בצורה מסורתית מאוד. מצד אחד הם חיים במדינה דמוקרטית וחל עליהם החוק הישראלי, מצד שני הם נשמעים לחוק השבטי שלפעמים מעצים את הסכסוכים, מה שהם קוראים 'דם מול דם'. למשל, במקרה רצח מסוים הצלחנו להוכיח את האשמה ולהגיש כתב אישום חמור, אבל מבחינת המשפחה הסכסוך לא נגמר. לצד המאמצים של המשטרה, החברה הבדואית, בטח ההנהגה, חייבת לזנוח את החוק הבדואי. אתה לא יכול לחיות במדינה דמוקרטית ולשחק בחוקים אחרים".

בעיה נוספת שהוא מציג קשורה בפענוח הפשעים: "כשאני מגיע לזירת רצח, הרבה פעמים מי שמזהם את הזירה זו המשפחה של הקורבן. לא תמיד הצד של הקורבן הוא צד תמים. מדובר בעבריינים שיורים האחד על השני, ובלא מעט זירות גם הקורבן הוא חלק מהעבירה, והמשפחה שלו תטשטש את הזירה. היא תעלים את הנשק שהוא ירה בו, תרים תרמילים. היה מקרה שהגעתי למקום והמשפחה פיזרה חול על כל כתמי הדם בזירה. בהרבה מקרים יש אפס שיתוף פעולה מבחינת עדויות, תולשים מצלמות אחרי האירוע, מעלימים סרטונים. זה הופך את העבודה שלנו להרבה יותר קשה".

מה אתה עושה בזירה מזוהמת?

"אני עוצר גם על שיבוש ראיות. אפס סובלנות מבחינתי. אני משחק לפי החוק הישראלי, ומי שיחבל בעשייה של המשטרה ישלם את המחיר גם אם הוא קרוב של הקורבן".

האדרת העבריין

לצד השבטיות המסורתית, הוניג מזהה גם תמורות בחברה הבדואית. "יש שינויים מעודדים מבחינת השתלבות בחברה הישראלית, אבל יש גם תהליכים של האדרת העבריין  שמחזיק נשק, נוסע ברכבי יוקרה ויש לו הרבה מזומן בכיס. אלה שלושה צירים שאנחנו תוקפים. אני מחרים כלי רכב ומחלט רכוש על בסיס שבועי, גובה חובות וקנסות של המדינה, מתוך הבנה שהכסף הוא מחולל משמעותי בסכסוכים. לצד זה יש גם התפרקות של המסגרת השבטית. למרות שהחוק הבדואי משמעותי, אנחנו רואים היחלשות במעמד השייח'ים ועלייה של גורמים עברייניים צעירים, שפחות נשמעים למבוגרים".

תחום הבטיחות בדרכים הוא אתגר נוסף בגזרתו של הוניג. אזרחי ישראל נחשפים אליו דרך הסרטונים שמתעדים לעיתים תכופות את ההשתוללות בכבישי הנגב. "אנחנו מאוד ממוקדים על טיפול בבטיחות בדרכים. יש לנו יחידות אופנועים וכלי שטח. כמפקד משטרה שיושב על צירים מרכזיים, כל מה שקורה על הכבישים האלה מעסיק אותי מאוד ואני משקיע שם הרבה כוחות ופעילות. למשל לאחרונה, אחרי אירוע ירי זיהינו רכב חשוד שנוסע בין הכביש לשטח נגד כיוון התנועה, ומסכן חיי אדם. התחלנו מרדף שכלל ניידות, רחפן משטרתי ואופנועים. הצלחנו לחסום את הרכב, וכשהחשוד ניסה להימלט, אחד השוטרים שחש סכנה לחייו מחשש לדריסה, ירה באוויר וכך הצלחנו להביא למעצר שלו".

מתיאור השגרה הזו בנגב, נשמע שאין כל כך הרתעה.

"חד משמעית יש התרעה", חולק הוניג. "האירועים האלו מצולמים ומגיעים לתודעה של העבריינים".

מה חסר לך מבחינת משאבים?

"חסרים שוטרים במשטרת ישראל, גם בנגב, אם כי מרחב נגב ומחוז דרום בכלל הוא שיאן הגיוסים במשטרת ישראל. ראינו את זה גם אחרי 7 באוקטובר. תושבים התגייסו ורצו לעשות שירות משמעותי, וזה קורה גם בקרב היהודים וגם בקרב הבדואים".

באופן אישי אתה מרגיש מאוים או להפך, שיש כבוד אליך במגזר?

"אין שום מקום בנגב ובמגזר הבדואי שכף רגלו של שוטר לא יכולה לדרוך. אנחנו מסתובבים בכל המקומות, בלא מעט מקרים תחת אש, ואני באופן אישי מסתובב חופשי. לא מפחד, ומאוד בטוח במה שאני עושה.

"אני מאמין שאנחנו עושים פה ציונות", מסכם סנ"צ הוניג. "זו תחנת משטרה בלב המגזר הבדואי, ששומרת על ביטחון מדינת ישראל וביטחון התושבים, שומרת על אדמות המדינה, מצמצמת את הפשיעה ונאבקת בעבריינים ביד ברזל. אין לנו ארץ אחרת, ולכן אני גם אופטימי שנצליח במשימה שלנו".