במהלך ביקור שקיים לאחרונה אילן חממי, אביו של אל"מ אסף חממי ז"ל, בהר מירון, ניגש אליו חסיד גור וביקש שיברך אותו. האב השכול נענה ואיחל לו דברים שונים, אך החסיד התעקש שיניח יד על ראשו ויברך אותו באמת. "הרכנתי את הראש כדי להתרכז, בירכתי אותו בכל מה שרק אפשר – בריאות ופרנסה ונחת", תיאר אילן השבוע. "כשהרמתי את הראש ראיתי טור של חמישים חסידים מחכים שאברך אותם. בירכתי את העשרה הראשונים, ואת השאר חיבקתי כולם ביחד. אבל רגע לפני שהלכתי שאלתי אותם: 'למה אתם מבקשים ברכה דווקא ממני? אני לא אדם חובש כיפה, אני נוסע לרב רצון ערוסי בשבת כדי לעלות לתורה, מי אני שאברך אתכם?'. והחסידים ענו לי: 'אתה אבא של אסף חממי, שהוא יותר גדול מרבי עקיבא. רבי עקיבא אומר לבן שלך עכשיו, 'אתה יושב ליד הקב"ה ואני יושב לידך'".
צער והקלה שימשו בערבוביה בהלווייתו של אלוף־משנה אסף חממי ז"ל שהתקיימה ביום שלישי השבוע, הלוויה שנייה. במשך 25 חודשים ליווה את משפחתו ואוהביו הרבים החשש שמא ישמש קלף מיקוח בידי חמאס למשך שנים ארוכות, נוכח היותו בעל הדרגה הגבוהה ביותר שנפל במערכה במהלך 7 באוקטובר ושגופתו נחטפה לעזה. לפני שבועיים, במהלך אזכרתו, דיברה אליו אלמנתו ספיר וביקשה שישוב כבר הביתה. השבוע נודע על השבת שרידי גופו, יחד עם שרידיהם של הלוחמים סרן עומר נאוטרה וסמל־ראשון עוז דניאל ז"ל, שנפלו גם הם בקרב במהלך מתקפת הפתע.
אישי ציבור רבים, לוחמים ואזרחים נכחו בהלוויה בקריית־שאול, רבים מהם לבושים בחולצות "צוות חממי", ביטוי שמכוון להמשכת מורשתו מלאת החסד. לאורך התקופה הוזכרו שוב ושוב עיניו הטובות, שובות הלב, שעלו מתמונת דיוקנו בפרסומים השונים. העיניים הללו, כפי שמתברר מהסיפורים הרבים עליו, היו חלון ראווה לאישיות מיוחדת במינה. הרמטכ"ל אייל זמיר השמיע בהספדו את המילים שהפכו לסיסמת משפחתו וחבריו של חממי בשנתיים האחרונות: "תהיו טובים, תהיו חממי".
אל"מ אסף חממי, שנפל ב־ 7 באוקטובר | צילום: דובר צה"ל
"רציתי כל כך סוף אחר, סוף טוב באמת, אבל לחיים יש תוכניות משל עצמם, וזה כנראה הסוף הכי טוב שיכולתי לחלום עליו מאז 7 באוקטובר". במילים אלו שיקפה אלמנתו, ספיר חממי, את תחושותיהם של בני המשפחה, החברים ורבים מאזרחי ישראל נוכח השבת גופתו של בן זוגה למנוחת עולמים. "לדעת שאתה פה, נותן אוויר לנשימה שנעצרה בשנתיים האחרונות, כמו משימה אינסופית ואני רק בורג קטן במערכת ההפעלה של חזרתך הביתה.
"כמה זה קשה כשאין לי שליטה על התוצאה", המשיכה ספיר. "להילחם באפלה, להילחם לשובך, להילחם ביום, בלילה, בחלומות. לשנות עוד דרך, לעלות עוד מדרגה, והכול גם צריך להיות בדרך שתכבד אותך. גם כשבא לי לצרוח לעולם שזה לא הוגן, לא עבורך, לא עבורי, לא עבור אלון, אלה וארבל. לא עבור כל האנשים שהמדינה הזו חשובה להם".
ספיר שיתפה בקשר שיצרה עם קרנית גולדווסר, אלמנתו של אודי גולדווסר, שנהרג ונחטף בידי חיזבאללה ביולי 2006. "ביקשתי להתייעץ איתה, דיברנו ארוכות, ובסוף השיחה קרנית סיכמה: 'ספיר, אני מבטיחה לך, אני לא יודעת כמה זמן זה ייקח, אבל את תצליחי להחזיר את אסף הביתה'". אף שלא הבינה מניין הביטחון הזה, מילותיה של קרנית, אמרה ספיר, ליוו אותה לאורך השנתיים האחרונות, כאשר נעה בין ייאוש לתקווה. "והצלחנו", סיכמה, "הצלחנו עם שלם, עם משפחה וחברים אהובים, להחזיר אותך הביתה".
ספיר ציטטה מתוך פוסט שפרסם לאחרונה מוטי רוזנבלום, חברו של אסף, ובו העלה זיכרון על חברו לשירות: "לילה אחרון במוצב סופה בעזה, שתיים וחצי לפנות בוקר, אתה מג"ד צבר אני סמג"ד", כתב רוזנבלום. "רגע לפני שיורדים לאימון ברמת הגולן, אני תוהה לעצמי ומאתגר אותך בשאלה: 'אם אני אומר לך עכשיו חממי שיש לי את הנ"צ של הדר גולדין ואורון שאול, אתה נכנס להביא אותם?'. אני מיד מקבל את המבט הלוחמני שלך, שכל מי ששירת איתך יודע על מה אני מדבר, ואתה עונה: 'אם יש לי נקודה, עכשיו אני נכנס להביא אותם, בלי לשאול אף אחד'. ואני כמובן שוכב במיטה, צוחק שהצלחתי להדליק אותך, אבל בתוך תוכי אני יודע שאם אני נותן לך מיקום אתה נכנס בלי לחשוב פעמיים", סיכם רוזנבלום.
"מותק שלי, אני יודעת שהשבת חללים חטופים הייתה ערך עליון עבורך", המשיכה ספיר, "כי במדינה שלנו לא משאירים אף אחד מאחור. לא חי, לא פצוע, לא מת. אני יודעת שהיית רוצה לחזור אחרון, כי ככה אתה – קודם אחרים ואחר כך אתה".
האב, אילן חממי, שיתף בצוואתו של בנו בכורו: "אבא, אימא, אם אני נופל בשבי, אני לא נכנס חי", ציטט האב, "ועוד בקשה: אל תעשו עסקאות עליי".
בקול שבור הודתה האם, קלרה חממי, לאלפים שהגיעו להלוויה ולכל מי שעטף את המשפחה לאורך השנתיים המייסרות, ונפרדה ממנו במילות אהבה קורעות לב: "בשמיכה שהייתי מכסה את אסף, לצערי כבר לא אוכל לכסות אותו. אבל אסף חזר הביתה. זה לא הבית שרצינו, אבל הוא הגיע לנוח. אספי יפה שלי, ילד של אימא. בני הבכור, גיבור ישראל, חזרת היום הביתה. לא לחיבוק של אימא, לא של אבא, לא של אחיך איתן, אלא למנוחת עולמים במולדת שאהבת, שעל מזבחה נפלת.
"אספי שלי, שבת הביתה אחרי שנתיים ארוכות של המתנה, של תפילה ודממה. בננו האהוב, שהדרגות לא שיחקו אצלו תפקיד. גיבור ישראל שנפל בקרב הרואי, שב הביתה למולדת. איך בכלל אפשר לכתוב לך הספד במקום ברכה? איך אפשר לאסוף את השברים כשהלב והראש מסרבים להתחבר לרגע הזה, מסרבים להאמין ולקבל? מי יכתוב לי ברכה ליום ההולדת עם החרוזים היפים שלך? מי ישלח פתאום הודעה קצרה 'מה נשמע', שמספיקה כדי להפוך את היום לטוב יותר? הארת את עולמנו בגבורתך, בצניעותך, בערכיך. לו רק לרגע אחד יכולתי לאחוז בך ברגעים האחרונים, לחבק אותך חזק אל ליבי וללחוש לך כמה אני אוהבת אותך. לו רק יכולתי לעלות איתך גבוה עד לעננים, בן אהוב שלי, ולומר לך: עשית את שלך. היית אור והותרת אחריך אור".
"תזכור שאבא אוהב אותך"
אסף חממי גדל בראש־העין, ובנה את ביתו בקריית־אונו יחד עם ספיר ושלושת ילדיהם – אלון, אלה וארבל. הוא החל את שירותו בפלס"ר גבעתי והמשיך לשרשרת תפקידים פיקודיים בחטיבה, כמו גם במגלן ובתפקידים נוספים. את שבת שמיני עצרת העביר בבסיס רעים יחד עם בנו אלון. עם תחילתה של מתקפת הטרור הכניס חממי את בנו לחמ"ל, ונפרד ממנו במילים: "תמיד תזכור שאבא אוהב אותך". בהמשך חולץ אלון מהבסיס על ידי אחד הקצינים האחרים בחמ"ל.
בשעה 6:35 הבין אל"מ חממי שמתפתח אירוע ביטחוני באזור קיבוץ נירים, ויצא לשם יחד עם סמ"ר תומר אחימס וסמל קיריל ברודסקי. חמש דקות לתוך האירוע הבין חממי שמדובר במתקפה רב־זירתית, והיה הראשון להכריז ברשת שמדובר במלחמה. בהקלטות שהותרו לפרסום נשמע קולו יציב וחד, מודע מאוד למתרחש: "להעיף כבדים קדימה, טנקים כנ"ל", קרא קולו ברשת. "קדימה, פשיטה לשטחנו, חבר'ה. להקפיץ כיתות כוננות ליישובים. לדבר עם המח"טים. אנחנו במלחמה, קדימה. להקפיץ את כל כיתות הכוננות של היישובים".
במחשבה בהירה ובקול נטול פניקה עודד חממי את פקודיו, כשהוא מכניס לתוך הביטוי "חבר'ה" חום אבהי וחברי כאחד, גם באותה שעה קשה של פקודת מלחמה. כאמור, יחד עם תומר וקיריל שעט לכיוון נירים, תוך שהשלושה חותרים למגע ומנהלים קרב מול עשרות מחבלים. במשך דקות ארוכות הצליחו לבלום את מחבלי הנוח'בה ולמנוע אסון כבד עוד יותר בקיבוץ נירים, שתשעה מחבריו נרצחו וחמישה נחטפו לרצועת עזה. חממי נפל בשעה שבע בבוקר, יחד עם שני לוחמי החפ"ק שלו. גופות המח"ט ושני החיילים הועמסו לטנדרים הלבנים של הנוח'בה, שיצאו לכיוון עזה רק ב־9:15. כיתת הכוננות של הקיבוץ לחמה במשך שעות. בהמשך הצטרף אליה כוח של יחידת דובדבן, ויחד הם טיהרו את נירים ממחבלים. גופותיהם של סמ"ר תומר אחימס וסמל קיריל ברודסקי הושבו בפעולת חילוץ שהתקיימה ב־24 ביולי 2024.
בני המשפחה בהלוויה השבוע | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
גבורתו ומסירותו של חממי הפכו לסמל ומופת בצבא ומחוצה לו, בנוגע לתפקידו של קצין בכיר בעת שכזו. באזכרה לפני שבועיים, בטרם הושבה גופתו, אמר האלוף אבי בלוט, מפקד פיקוד מרכז: "למדתי להיות מפקד משני אנשים. הראשון הוא דרור ויינברג שהיה המג"ד שלי, והשני הוא הפקוד שלי אסף חממי, שהיה מ"פ אצלי".
ב־2 דצמבר 2023, יום הולדתו ה־41 של חממי, וכחודשיים לאחר שנפל בקרב, הותר לפרסום כי הוא נחטף לעזה. הממצאים בשטח אפשרו קביעת מוות וקבורה ראשונה, על סמך כמות הדם שנמצאה. השבוע, כאמור, הובאה גופתו למנוחת עולמים. מסע הלוויה השני יצא מבית הוריו, דרך בית הספר "אסף" בעיר ילדותו ראש־העין, שנקרא על שמו. משם המשיכו המלווים לעיר מגוריו קריית־אונו, ולבית העלמין בקריית־שאול. לאורך כל הדרך קידמו אזרחים את השיירה בדגלי ישראל ובהצדעה.
שעות אחדות מאוחר יותר התכנסו ברחבת בית הכנסת הסמוך לביתו חברים ובני משפחה, אישי ציבור וצבא, מדליקים נר זיכרון ומעלים זיכרונות יחד עם ספיר והילדים. במקביל התקיימה קבלת מנחמים גם בבית הוריו למשך שעות אחדות, שם בלטו בנוכחותם בוגרי והורי לוחמי סיירת גבעתי. בפתח הבית הוצבו שתי כרזות גדולות שפניו הטובות של חממי ניבטות בהן. באחת הזכירה משפחת גבעתי: "תהיו טובים, תהיו חממי – הכי פשוט, הכי טוב". באחרת הוצגו "עשרת הדיברות" של חממי. לצד הדבקות במטרה, במעשים ולא בדיבורים, בולטות המידות שהעריך והחזיק בהן, כמו צניעות ודרך ארץ, היכולת למחול ולסלוח באמת, והקריאה להתאמץ על אהבת חינם.
"ידעתי שמתישהו הוא יחזור"
מטבע הדברים, האווירה בשעות הניחום השבוע היו שונות מימי ה"שבעה" לפני קרוב לשנתיים, אולם האובדן והכאב עדיין כאן. "כל עוד אסף לא היה פה, מבחינתי הוא היה בצבא", אמרה האם קלרה למנחמים. "ועכשיו...", היא נאנחה בדמעות והניפה ידיים לצדדים, כאומרת: עכשיו אין לאן לברוח, עכשיו זה אמיתי.
במהלך השנתיים מאז הטבח נמנעה משפחת חממי מלהגיע לכיכרות ולמחאות פומביות, ולמעשה ניהלה מאבק סמוי מהעין הציבורית. "בטח שמתם לב שלא היינו בכיכרות", אמר האב, אילן. "אם אתם חושבים שוויתרתי לראש הממשלה, אתם טועים טעות גדולה מאוד", מיהר להבהיר. "ואם אתם חושבים שוויתרתי לרמטכ"ל הקודם, הרצי הלוי, אתם טועים. לא ויתרתי גם לאלוף במיל' ניצן אלון, שהיה אחראי על המודיעין בנושא השבויים והחטופים, וגם לא לבני גנץ ולגדי איזנקוט כשהצטרפו לקבינט. וכשאני אומר לא ויתרתי, זה לא להגיד 'תחזיר, תחזיר, תחזיר'. לא ככה, זו לא הייתה הדרך שלנו. אבל אמרתי דברים מאוד לא קלים, בכלל לא קלים, שאני לא רוצה לחזור עליהם. נתתי להם להבין שאין להם טאבו ולא מנדט על המדינה הזו".
אילן גולל את סיפור הולדתה של עמותת "אוהבי אסף: בדרכו של אל"מ אסף חממי", שהוקמה "לחיזוק החוסן הלאומי על ידי העצמת המשאב האנושי – אנשי המילואים". כשנשאל איך תחושותיו נאנח והבהיר: "ברגע שקברנו את הדם לפני כמעט שנתיים, מבחינתי קיים קבר. הדם הוא הנפש, הגוף הוא הכלי שמכיל אותה. כמובן רצינו להגיע לקבורה מלאה, אבל הגוף הוא המכל, כי צריך משהו שיחזיק את הנפש, אבל הדם הוא הנפש שהיא העיקר. לכן לא יצאתי מדעתי מזה".
עם זאת, החשש הכבד שגופת בנו לא תשוב בזמן הקרוב למנוחת עולמים, הורגש כל העת. "ודאי שחששנו מגורל אחר. השמות של אלי כהן ורון ארד עברו לנו בראש, שניהם עדיין לא הושבו ארצה", שיתף האב. "היו לנו גם שיחות לא פשוטות עם שמחה ולאה גולדין, ההורים של הדר זיכרונו לברכה. ידענו שיש חשש כבד שלא נגיע לרגע הזה שהגופה של אסף תוחזר, ולקחנו בחשבון שאולי זה לא יקרה בימינו. אבל כבר אז אמרתי: 'אני לא מוטרד. אם אני אלך לעולמי ועדיין אסף יישאר בעזה, אני מאמין שיחזירו אותו, עם ישראל יחזיר אותו. ידעתי שמתישהו הוא יחזור".