החזאית התורנית בשירות המטאורולוגי הנמיכה ציפיות ב־10 בנובמבר 1975. "עונת הגשמים עדיין לא הגיעה", היא צוטטה למחרת בעמוד הראשון של מעריב, אחרי שירדו כמה מילימטרים בכל מיני פינות בארץ, שבעיקר הספיקו להרוות את אשליית קץ הבצורת. גם הכותרת הראשית בעמוד הייתה מדכדכת, חמש מילים מפיו של שגרירנו באו"ם חיים הרצוג. ישראלים ותיקים מסוגלים לדקלם אותן עד היום: "היטלר היה מרגיש כאן בבית".
כאן בבית, זאת אומרת בעצרת הכללית של האו"ם. בשבוע הבא ימלאו חמישים שנה לנאום ההרצוגי הבלתי נשכח בעצרת ולאירוע שעורר את קצפו של השגריר, נשיא המדינה לעתיד: ההכרזה שלפיה "הציונות היא צורה של גזענות ואפליה". כן, כבר לפני חמישים שנה עמד הסתיו הישראלי בסימן של יובש, ומצבנו בעולם היה בכי רע. 72 מדינות הצביעו בעד החלטה מטורפת, שדיברה בנשימה אחת על מדינת היהודים, על האפרטהייד בדרום אפריקה ועל האימפריאליזם לדורותיו. 32 מדינות נמנעו, 35 התנגדו.
"אנחנו בישראל נלחמים לבד, היחידים בעולם החופשי העומדים על נפשם", קונן בעל הטור מאיר עוזיאל, אחרון כותבי מעריב שממשיך לכתוב בו בימינו. גם בישראל תשפ"ו התחושה הרווחת היא של בדידות לאומית משוועת מול כוחות האופל הגלובליים שנהנים מרוב סוחף באו"ם. רוב הזמן היא מאפילה על שאר דאגותינו. סערות מקומיות בנוסח פרשת הפצ"רית, מטלטלות ככל שיהיו, הן בדרך כלל הסחת דעת זמנית מהצונאמי המדיני. מערכה כבדה ניטשת בזירה הבינלאומית גם כשאנחנו מתעסקים פה בשטויות. כשהשר עמיחי אליהו מתקוטט כאחד הטוקבקיסטים עם גיא פלג מחדשות 12, ניו־יורק מכתירה ראש עיר אוהד חמאס.
| צילום: איור: שי צ'רקה
"בכל דור ודור קמים עלינו", מודאג הנשיא יצחק הרצוג, בנו של הנשיא השישי, מהעוינות הגלובלית הגואה לישראל, ומציע ש"תלמידים בכל הארץ ילמדו את הנאום ההוא. הוא קצר ומסביר להם את צדקת הדרך, משימה לא הכי קלה".
נאום הרצוג האב הוא אכן מדריך עתיק יומין להתנהלות מדינית וחינוכית עדכנית, הבהוב כוכב ממרחק חמישים שנות אור וחושך. תוכנו הודהד בשעתו בתקשורת הזרה יותר מההחלטה המקוממת שהוא לא הצליח למנוע. תשומת הלב הגדולה לדיון באו"ם הוסטה לטובת המדינה שהושבה על ספסל הנאשמים. היא הפכה את גזר הדין לכתב אישום נגד חבר המושבעים ובית המשפט. שגריר ישראל באו"ם, אלוף במילואים, המסבירן הרשמי של מלחמת ששת הימים, התייצב מאחורי דוכן הנואמים המפורסם בתבל ובפיו סקירה תמציתית רהוטה של תולדות העם היהודי והצבעה על הקשר הגורדי היהודי עם ארץ ישראל.
"ציונות היא הביטוי המודרני של המורשת היהודית העתיקה", אמר השגריר הרצוג. הוא הזכיר לעמיתיו באולם העצרת ש־10 בנובמבר הוא גם יום השנה לליל הבדולח, קריסטל־נאכט, וטען כי הגזענים האמיתיים הם שגרירי מדינות ערב ומנהיגיהם, המתעקשים לפרז את המזרח התיכון מנוכחות יהודית ולאפשר בו נוכחות מוסלמית בלבד. "אני רואה את העמים שדיכאו את עמי במרוצת ההיסטוריה חולפים זה אחר זה בתהלוכת רשע אל תהומות השכחה", התרה בהם ובתומכיהם בגוש הסובייטי, באסיה ובאפריקה. לקראת סוף הנאום הכריז ש"כבני העם היהודי אנו שמים מבטחנו בהשגחה העליונה", ולפיכך "להחלטה הזאת המבוססת על שנאה, זיוף ויהירות, אין כל ערך מוסרי ומשפטי. בעינינו, זו אינה אלא פיסת נייר".
ואז קרע לגזרים את טיוטת ההחלטה וירד מהדוכן.
"הייתי אז בן 15, תלמיד בבית הספר 'רמז' בניו־יורק", נזכר הנשיא הנוכחי. "למחרת בבוקר התעוררנו מוקדם, ואני רואה אותו יושב בפיג'מה, סתור שיער, ומתבונן, אולי בוהה, בערימת עיתונים ענקית לצידו, כשבכל עיתון ועיתון הוא מופיע בעמוד הראשון. אני כנער התרשמתי שהחיים שלנו השתנו באותו יום. העולם ראה את ישראל אחרת. בבית הספר הציפו אותי בשאגות גאווה. למחרת הייתה הפגנת ענק בלב מנהטן שהגיעו אליה מאות אלפים, וזה היה אירוע שלא אשכח לעולם. אבא דיבר עברית, אנגלית ויידיש".
אחיו המבוגר יותר של הנשיא, תת־אלוף במילואים מיכאל (מייק) הרצוג, שגרירנו הקודם בארצות הברית, היה כבר קצין צעיר בצה"ל כשאביהם נאם באו"ם, הרחק ממנהטן, אך זיכרון הנאום ולקחיו המודרניים טבועים גם בו. "יש ביטוי באנגלית 'לתפוס את הרגע', ואני חושב שאבא תפס את הרגע", אומר מייק הרצוג בשיחה משולשת שקיימנו השבוע. "הוא הבין שזו לא עוד הצבעה באו״ם, שזה לא עוד נאום באו״ם, אלא רגע מכונן. פשוט הבין את מהות האירוע, את גודל האירוע, ונהג בהתאם, להבדיל מאנשים בבירוקרטיה האמריקנית וגם בבירוקרטיה הישראלית שלא תפסו את הרגע. הם התייחסו לאירוע בסגנון 'או"ם שמום' וכולי וכולי".
מייק הרצוג מתכוון לנזיפות הפומביות של אביו במנהיגי היהדות האמריקנית, אשר התרשלו בנקיטת פעולת מנע לסיכול ההחלטה האנטישמית באו"ם. ההחלטה ההיא, שמספרה הסידורי היה 3379, התפרשה בעיניו כמבוא מדיני לחיסול ישראל, אך לא בעיניהם, והוא בא איתם חשבון מילולי. ראש הממשלה יצחק רבין ואחדים משריו הגיבו בתרעומת על העימות שלו עם הנהגת יהדות ארה"ב. שר המשפטים חיים צדוק הציע לזמן ארצה את השגריר לצורך בירור דחוף. רק שר החוץ יגאל אלון נזעק להגן עליו, ולהרצוג נותר זמן להתכונן לנאום במקום לטוס ארצה.
הוא ראה בזה את נאום חייו?
הנשיא הרצוג: "אני בטוח שכן".
מייק הרצוג: "אני מאמין שכן. אף פעם לא הצגנו לו שאלה ישירה כזאת".
שני האחים לבית הרצוג גאים מאוד במורשת אביהם ומתאמצים לשמר אותה. "תוכן הנאום נלקח מהדי־אן־איי של אבא", אומר הנשיא. "הוא שיקף את מה שאבא שלו, הרב הראשי, עשה כשנאבק כאן בשלטון המנדט, את מה שאחיו יעקב עשה בוויכוח המפורסם עם ההיסטוריון טוינבי ב־1961 בקנדה, את מה שהוא הכי האמין בו בעולם, את נצח ישראל. צריך לזכור שפעמיים קודם לכן הוא כבר הושיע את העם באמצעות מילים, בפרשנויות שלו ברדיו במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים".
מייק הרצוג: "קבוצת היסטוריונים בראשות סיימון סבג מונטיפיורי הכלילה את הנאום בקובץ של 50 הנאומים ששינו את העולם. כשראיינתי את מונטיפיורי לפני כעשר שנים הוא הסביר שזה היה בזכות הרהיטות והסגנון, ובעיקר מפני שמדובר בכתב הגנה עוצמתי על הציונות. הוא הציג אותה כתנועת השחרור הלאומי של העם היהודי, וזה מאוד רלוונטי לימינו, כשהציונות היא מונח טעון בשיח הציבורי האמריקני. דווקא עכשיו חשוב לזכור ולהזכיר".
תלמידות תיכון מפגינות בכיכר המדינה בתל־אביב נגד החלטת עצרת האו"ם, 1975 | צילום: ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
הנשיא הרצוג: "אבא התכונן לזה מאוד מאוד. כבר שבוע לפני הוא התחבט כיצד צריכה להיות הפתיחה. ואז הוא פגש את נשיא הפדרציה היהודית של ניו־יורק, ארני מישל. ארני היה ניצול ברגן־בלזן, ואבא היה מראשוני המשחררים של ברגן־בלזן כחייל בריטי. ארני אמר לו: תזכור, 10 בנובמבר זה קריסטל־נאכט, ואבא אמר בינגו, ופתח את הנאום באזכור של צירוף המקרים הכרונולוגי הזה. אימא הציעה לו לבצע את המעשה של קריעת הנייר בסוף הנאום, כמו שאביו עשה לספר הלבן בהפגנה ב־1939. הרי מה בעצם תפס את העין וצרב את התודעה? הקריעה בסוף. הוא עמד במין תנוחת מתאגרף, ובמקום לעשות תנועה מגונה, קרע את הטיוטה מול העיניים של כולם. אמר 'זו רק פיסת נייר, וככה נתנהג'. הנאום והקריעה העניקו זהות יהודית מחודשת ליהודים רבים. עשרות שנים אחר כך עוד קיבלתי מכתבים ומיילים שעסקו באירוע ההוא, שעיצב גם את תקופת נעוריי".
מייק הרצוג: "אחרי הנאום אנשים התהלכו בגאווה עם סיכות וסטיקרים 'אני ציוני'. זה עושה לי אנלוגיה למה שאני חוויתי כשגריר בארצות הברית אחרי 7 באוקטובר. היום הזה לחץ על עצב זהותי עמוק בקרב יהדות אמריקה. כשהם מרגישים שקורה פה משהו שיורד לשורשי זהותם או שהוא אירוע קיומי, הם יוצאים החוצה. זה מה שקרה אז וזה מה שהיה אחרי 7 באוקטובר. היהודים חשו איום הן על המדינה היהודית והן על הקהילה שלהם בארצות הברית. בשגרירות הוצפנו בטלפונים מאנשים שעד אז לא היה להם קשר איתנו".
כתב ההאמנה של השגריר הרצוג למזכ"ל האו"ם הוגש פחות משלושה חודשים קודם לכן. אגב, המזכ"ל, קורט ולדהיים, התברר לימים כפושע מלחמה נאצי. הרצוג עוד לא ידע זאת כשאמר כבר בפתח נאומו ש"היטלר היה מרגיש כאן בבית בכמה הזדמנויות בשנה האחרונה אילו האזין לדברים שהושמעו באולם הזה, ובעיקר לדברים שהושמעו במהלך הדיון על הציונות".
האם גם היום היטלר ירגיש באו"ם כמו בבית, אני שואל. הנשיא הרצוג, בתוקף תפקידו הממלכתי, משיב בזהירות. הוא חושב שמצבנו בזירה המדינית לא רק הורע בינתיים, אלא פה ושם דווקא הוטב. ישראל כרתה הסכמי שלום עם כמה וכמה מדינות ערביות, יש לה יחסים דיפלומטיים עם כל המעצמות הגדולות, וגם אירופה אינה מקשה אחת של איבה כלפיה. "היום כשאתה בא לבניין העצרת, אתה לא יכול להגיד שהיטלר היה בהכרח מרגיש עכשיו בבניין כמו בבית. לעומת זאת, דווקא המוסדות שהאו״ם הקים בעקבות שואת היהודים, כמו מועצת זכויות האדם או בית הדין הפלילי הבינלאומי, הם היום כלי השרת של שונאינו. אוניברסיטאות חשובות נמנעות מעשיית הסכמים עם מוסדות ישראליים, כי על פי ה־ICC אנחנו עבריינים. זו פשוט אנטישמיות טהורה".
מייק הרצוג: "בחלק מההפגנות האנטי־ישראליות בארצות הברית, סינוואר היה מרגיש בבית. נסראללה היה מרגיש בבית".
הנשיא הרצוג: "זה לא רק בארצות הברית, זה בכל העולם. היו הפגנות כאלו גם באיטליה, בקנדה, באוסטרליה. לצערי, אני לא בטוח שאנחנו מתמקדים כאן מספיק באיום הזה ומטפלים בו בצורה נכונה".
יש בכלל טעם לטפל? אולי פשוט צריך להוריד את הראש עד שהגל יעבור?
הנשיא הרצוג: "ישראל היא מעצמת הייטק אדירה שיכולה לייצר תוכן שמסביר את עמדותיה, את מה שהצבא עושה, ויודעת גם לעבוד חזק ברשתות. דוגמה קטנה לכך מהזמן האחרון: איגוד השידור האירופי פרסם שהמדינה שהייתה הכי פעילה ברשת באירוויזיון, מול עשרות מדינות, הייתה ישראל. כלומר, אם רק רוצים, אפשר. ראש הממשלה וגם אני מתראיינים הרבה לתקשורת הזרה, אבל זו לא הסברה. הסברה היום זה בטיקטוק, אבל ישראל טרם העמידה כלים אמיתיים שייאבקו בעשרות מיליוני החשבונות שמנוהלים שם נגדנו מאז 7 באוקטובר. לא היה לנו מערך הסברה יעיל במלחמה".
מייק הרצוג: "הגל העכור הזה לא יעבור. הוא יתעצם אם לא נעשה שום דבר, ויש הרבה מה לעשות. ישראל חייבת אסטרטגיה ארוכה, לא רק הסברתית, ואני מדבר כרגע יותר על הזירה האמריקנית, שבה שירתּי כשגריר. אם נשב בחיבוק ידיים, אנחנו עלולים ברבות הימים, חלילה, להפסיד את אמריקה. המקרה של ממדאני בבחירות לעיריית ניו־יורק הוא רק דוגמה לכך".
ממדאני נבחר השבוע גם בזכות הרבה קולות יהודיים. אם ליהודים באמריקה אנחנו לא מצליחים להסביר את עצמנו, איך נסביר לגויים?
הנשיא הרצוג: "תמיד היו פיצולים בעם היהודי, תמיד היו דעות אחרות, תמיד היו אצלנו כאלה שלא קראו את המפה. מצד שני, לקהילה היהודית באמריקה יש עדיין כוחות אדירים, וגם למערכת המשפט האמריקנית יש כוחות כאלה, ואפשר להשתמש בחוקים הברורים שם מאוד נגד האנטישמיות. זה רק מחייב עבודה, כמו שמייק אומר, עבודת הכנה. את מנגנון ההסברה צריך להכין כמו שמכינים מבצע צבאי. גם אבא התכונן מאוד לנאום שלו, אבל השיטות התאימו לתקופה שלו. עכשיו צריך לבנות מערך שישתמש בשיטות עדכניות".
מייק הרצוג: "ההחלטה שהשוותה את הציונות לגזענות החלה להתבשל בברית המועצות עוד בשנות השישים. לסובייטים הייתה מטרה מאוד ברורה, להתמודד גם עם התעוררות הזהות היהודית הפנימית אצלם. למזלם היה להם באו"ם גוש מדינות שסר למרותם, ואיתו הם הלכו והצביעו נגדנו. היום אנחנו מאותגרים על ידי גורמים אזרחיים שפועלים בקרב בני נוער, בקמפוסים, באקדמיה וברשתות החברתיות. זהו שדה ענק, אוקיינוס, וחייבים להתארגן לקראתו אחרת ולהשקיע המון כסף במדיה החברתית. תוכנית הלימודים בכל מחוז בחירה בארצות הברית נקבעת על ידי ועד מיוחד שבודק את התוכניות. יש מקומות שבהם כבר ניתנה הוראה להסיר את ישראל מהמפות של בתי הספר. יש לנו בעיה גדולה בקרב הדור הצעיר, גם הרפובליקני".
"אמרתי לו 'היינו פה לפני כולם'". הנשיא הרצוג עם סגן נשיא ארה"ב ג'יי־די ואנס בביקורו בישראל | צילום: EPA
נאום הרצוג 75', שכל אחד יכול למצוא ברשת, עסק ברובו הגדול בשיח זכויות. הוא הסביר מדוע ארץ ישראל היא מחוז הקיום הטבעי והחוקי של עם ישראל. אלא שבמרוצת השנים והתהליכים המדיניים העדיפו מנהיגינו ודוברינו לעבור בהדרגה לשיח הביטחוני, לכאורה מטעמי נוחות לוגית. ואולם, הנשיא הרצוג הבן טוען השבוע ש"שיח הזכויות קיים ולא נעלם, וחשוב מאוד להדהד אותו. כשנאמתי בקונגרס ביולי 23' התחלתי עם הבטחת הא־ל לאברהם אבינו ולמשה רבנו, ועברתי באזכור הבטחות הא־ל לכל מי שבאו אחריו. אבא שלנו, במסגרת נאום היסטורי נוסף במועצת הביטחון, רשם כתעודה רשמית של האו״ם את שטר המכר של מערת המכפלה מעפרון החיתי לאברהם אבינו. הוא קיבל אז מכתב מרגש מאוד מהרב צבי יהודה קוק זצ״ל. לדעתי, צריך לדעת לשלב בהסברה את כל המסרים שלנו, כי חלקים גדולים בעולם לא מכירים את התנ״ך או לא רואים בו משהו מחייב. כשסגן נשיא ארצות הברית ג׳יי־די ואנס ביקר פה לפני שבועיים הצגתי בפניו פריט ארכיאולוגי מבית כנסת בטבריה שנמצא כעת בגינת בית הנשיא, עם מגן דוד ומנורה. אמרתי לו 'אנחנו היינו פה לפני כולם', והוא התרגש מאוד".
החודש לפני חמישים שנה, שגריר ישראל באו"ם השתלח גם במנהיג אש"ף יאסר ערפאת, ששנה בלבד קודם לכן עלה לנאום באו"ם כשאקדח מוצמד למותנו. הרצוג הוקיע את האמנה הפלסטינית המטיפה להשמדת ישראל. בדיון בכנסת יומיים אחר כך, שעמד בסימן הזעזוע הכללי מהחלטת האו"ם, גם ראש הממשלה רבין הוקיע את אש"ף והתחייב שישראל לא תנהל מו"מ כלשהו עם ארגוני המחבלים. אבל כעבור פחות מעשרים שנה, רבין נשא ונתן עם ערפאת ואש"ף. חיים הרצוג, אולי למזלו, הספיק לפרוש לגמלאות חודשים אחדים קודם לכן.
"אני חייב להגיד, לא דיברנו על זה הרבה", נבוך מעט בנו הנשיא, "אבל אני לא חושב שאבא נורא התלהב מהפרטנר ההוא, אם כי בינתיים הייתה אבולוציה פוליטית־מדינית שהביאה אותנו עד הלום. הרבה דברים קרו, כמו מלחמת לבנון הראשונה, והם חייבו את ישראל לנסות להגיע לשלום. פעם אחת אבא פגש את ערפאת באיזה כנס בספרד, ולא חזר מוקסם".
מייק הרצוג: "הוא כתב בעיתון מאמר על אוסלו עם הרבה מאוד סימני שאלה".
להרצוג האב היו גם סימני שאלה בקשר לעצם נחיצותו של האו"ם. ביולי 76', בריאיון לערוץ טלוויזיה אמריקני, אמר על רעיון חיסולו של האו"ם, כי "נוכח הפעולות האחרונות של האו"ם ולאור העבודה שהקיצונים הערבים השתלטו עליו במידה רבה, זה בכלל לא רעיון גרוע. נחסוך הרבה כסף". אבל ייתכן שזו הייתה עקיצה גרידא. שני בניו המפורסמים של הנשיא המנוח מאוחדים בדעה שישראל חייבת להישאר חברה באו"ם ובמוסדותיו, למרות כל המרורים שהיא נאלצת לבלוע שם.
הנשיא הרצוג: "חד וחלק, כן. אני מתנגד בתוקף לכל דיבור על יציאה מהפורומים הללו. התנגדתי אפילו ליציאה מאונסק"ו. חשבתי שזו הייתה טעות. אסור שעם ישראל לבדד ישכון, או שירגיש כמו ספרטה. הוא חייב להיות חלק ממשפחת העמים, ובסופו של דבר יש לנו גם המון חברים בעולם, המון. מגיעות הנה הרבה משלחות, מגיעים הרבה מעצבי דעה, וזו תהיה טעות נוראית להרים ידיים ולצאת. זה בדיוק מה שאויבינו רוצים שנעשה. לכן אני גם פועל שישראל תמשיך להניף את הדגל ביורוליג ובאירוויזיון, הכי גבוה שאפשר".
סוף טוב: בדצמבר 91' ביטלה עצרת האו"ם את ההחלטה הזכורה לדיראון מנובמבר 75', שהביאה להסבת שמם של רחובות ראשיים במרכז הארץ משדרות האו"ם – זכר להחלטה המפורסמת ב־47' על הקמת המדינה - לשדרות הציונות. הנשיא הרצוג אומר השבוע ש"למען ההיסטוריה צריך לזכור שמי שהוביל את ביטול ההחלטה היה שגריר ארצות הברית באו״ם תומאס פיקרינג, שבעבר היה גם השגריר בארץ. זה היה תחת ממשל ג'ורג' בוש האב, שגם לו מגיע קרדיט. כעבור זמן מה פיקרינג הביא לאבי עותק מההחלטה, וכתב עליה: 'מיסטר פרזידנט, בבקשה לא לקרוע'".