הם לא פוחדים לצחוק על הסרטן שלהם, גם כשזה כואב

חבורה של צעירים מוכשרים שעולים על הבמה הוא עניין די שגרתי בתל־אביב: כל אחד בתורו עולה עם קטעי סטנדאפ או מוזיקה, מסביב קהל נלהב, בירות, נאצ'וס ואדממה. אבל שום דבר לא באמת היה רגיל במופע "וריד פתוח" בבר התל־אביבי "בר גיורא", מבט שני הבהיר שבקהל נצפות יותר קרחות מהרגיל, ויש ווליום חיים גבוה במיוחד. ככה זה כשמדובר בערב סטנדאפ של חולי סרטן.

המופע הזה התחיל מחלום של עגור לוי־מוגליבסקי, 39, מחלימה מסרטן השד ואמנית רב־תחומית. "כשחליתי הבנתי שבעצם כל החיים רציתי להיות זמרת ושמוזיקה היא חלק מהיצירה שלי", היא מספרת לי רגע לפני שתעלה על הבמה. "התחברתי לעמותת חלאסרטן שהקימו הוריה של טל יעקובסון שנפטרה בגיל 26 ממחלת הסרטן, עבור כל אותם עשרה מאובחנים ביום בממוצע בגילי 18-44 שמצטרפים למעגל החולי הזה. עשינו כמה פרויקטים יחד, וכשחיפשתי במה חשבתי שלא יכול להיות שאני המסורטנת היחידה שרוצה להופיע, כי להרבה אנשים משתנים החיים ופתאום הם מעיזים להוציא את הכישרון החוצה. אז הבנתי שהחלום שלי יכול להשתלב עם 'חלאס' וככה נולד המופע הזה. הערב אני אשיר שיר מקורי שכתבתי עם יואב חמדני ואת השיר 'בך לא נוגע' של דן תורן. דן היה מנטור שלי ושרנו יחד כמה שבועות לפני שהוא נפטר מסרטן, הוא היה אדם מדהים".

בעיני לוי־מוגליבסקי הסרטן והיצירה קשורות זו בזו. "פלירטטתי עם המוות כאמנית, הקרבה אליו יוצרת השראה, הכול יותר מזוקק ורוחני, היא מביאה פרספקטיבה שקיימת רק שם. היום, כשאני בריאה, אני לא מצליחה לשחזר אותה".

על הבמה באותו ערב שלוי־מוגולובסקי שרה, עלו גם שלושה סטנדאפיסטים, כולם חברים בקהילת חלאסרטן: שיר איפרגן, 33, דיאטנית מגבעתיים, "אוהבת בתי חולים, מתברר - דיאטנית ביום ומתאשפזת בלילה, יש לי ברקורד מעל 98 אשפוזים".

איתי זינגר, חתן טרי בן 25, שנמצא בעסקי הסרטן שנה בערך. את האבחנה הוא קיבל שבוע אחרי שסגר את האולם לחתונה, ואת הטיפולים, שבועיים לפני שעמד מתחת לחופה. "הייתי קירח לגמרי, למזלי הזקן התחיל לצמוח קצת אז לא הייתי לגמרי ביצה. חזרתי עכשיו לעבוד, אבל זה קשה. אני מרגיש שלא קשור להתעסק עכשיו יום שלם עם לקוחות, למי אכפת מזה? תפיסת העולם שלי השתנתה, ואני עוד מחפש את עצמי".

והשלישית היא רחלי רוטמן, 30, מרכסים, אימא לשלושה ומורה, "לפני הסרטן הייתי מחנכת משוגעת שיושבת על שולחנות וכל הכיתה שלה מלאה בדשא, כריות וכיסאות ים, אבל כרגע אין יותר בית ספר, מדי פעם אני עוד מבקרת את התלמידות.

"אני נשאית של הגן אז עשיתי ניתוח כריתת שד מניעתי ומיד אחריו הגיעה פתולוגיה. אבא שלי אומר שיש לו מקום בטוח בבית הקברות ליד אימא שלי, שנפטרה מאותו סרטן שלי יש, אבל כשאני רוצה לעצבן אותו אני אומרת לו שלא יתלהב כי יש מצב שאני גונבת לו. התברר לי לפני יומיים שהייתה לי גם גרורה בלימפה, אז יש לי תור לברר מה המצב. חשבתי שהסיפור שלי קל, ניתוח, הקרנות – חלאס, נגמר". אבל בעקבות הסרטן היא חלתה במחלה אוטואימונית נדירה ששיתקה אותה לחלוטין, "אמרו לי שלא אדבר כל החיים, אבל תראי, אני פה, מתראיינת על מופע סטנדאפ".

"איתי זינגר: "הרבה אנשים חולים סיפרו לי שהם איבדו חברים בגלל הסרטן, אנשים לא ידעו מה להגיד והעדיפו להתרחק. אני מההתחלה אמרתי לחברים שלי - אין לי בעיה שתגידו כל דבר, כל עוד הוא מצחיק, עדיף כמה שיותר שחור. ככה לא רק שלא איבדתי חברים בסרטן, הם היום הרבה יותר קרובים אליי"

"אני משותקת בדימוס", איפרגן מתלהבת ובהמשך יתגלו עוד מכנים משותפים רבים בין השלושה.

רוטמן: "הייתי מאושפזת יותר מ־80 יום בבית חולים בילינסון, בהתחלה במצב קשה – הריאות קרסו לחלוטין אז הייתי מונשמת ומטושטשת. אחר כך עברתי לשיקום בבני ציון בחיפה, עד לאחרונה עוד עברתי שם דיאליזה לסינון הדם, אבל תודה לא־ל, ארבעה חודשים המחלה ישֵנה".

וכך הן מגלות עוד מכנה רפואי משותף, "שלי התעוררה לפני חודשיים", אומרת איפרגן. "לי יש מלא מחלות, אוטואימוניות או לא, כאלה שנולדתי איתן ואחרות שאספתי בדרך. נולדתי עם fmf, בגיל 19 התפרצה מחלת כבד ומחלת מעי, עברתי השתלת כבד שהסתבכה, ואז מזריקות בגב השתתקתי ולקינוח הגיע סרטן - משם כמעט מתּי, הייתה לי סטומה, שרדתי כדי לספר והנה הסרטן חזר שוב. הוא החליט שהריאות לא מספיקות לו, אז עכשיו הוא גם בעור".

"איפה את מטופלת? אני התפרסתי, כל מחלה במקום אחר", שואלת רוטמן. אבל לטענת איפרגן מאחר שכל בית חולים כמעט יהרוג אותך היא מעדיפה לרכז הכול באותו מקום, "לא יודעת איך יגיבו בבית חולים אחר כשיקבלו את התיק הרפואי שלי".

זינגר: "ליד שתיהן אני מרגיש ילדון במחלה, אני אחרי סרטן של ארבעה חודשים וחצי בסך הכול. זה נותן לי פרופורציות, כשאנשים בחוץ שומעים שהייתי חולה הם בהלם ושואלים איך אני בחיים".

איפרגן: "אחח, אני חיה בשביל הפרצופים האלה, אני גם מגזימה את הסיפור בשבילם, לא שיש עוד הרבה מה. אני אוהבת את התמימות כשרופאה במיון מביאה פתקית לכתוב בקצרה מה יש".

העטיפה הקלילה שהם נותנים להכול הופכת את הסיפורים מסמרי השיער שלהם לשיחת חולין קלילה, אבל מדי פעם בין הבדיחות מציצה גם מצוקה מסוימת. רוטמן למשל מסבירה שהטיפולים הם גם נטל כלכלי לא פשוט, "הקופה לא אישרה את הטיפול הביולוגי שלי אז כל אחד עלה לי 70 אלף שקל והבאתי את זה במיוחד מגרמניה. הלכתי לתוכנית 'יהיה בסדר', הם עשו הכול וממש עזרו, אבל עד שהתוכנית עלתה והקופה אישרה אני כבר הייתי בטיפול נמרץ".

איפרגן: "זאת אופציה שלא חשבתי עליה, גם לי לא אישרו עכשיו את התרופה, אולי אדבר איתם. השאלה מה יקרה קודם, אני אקרוס או שהקופה תאשר – זאת ועוד בפרק הבא. העניין הוא שאני לא בטוחה שהכבד שלי יעמוד בעוד תרופות, אפילו שהוא חדש. נכון שהוא חתיך יותר, צעיר ואמריקאי, אבל לא בטוח שהוא יעמוד בעומס. ראיתי את המוות כל כך הרבה פעמים לפני הסרטן, אז כשהוא הגיע זה היה סבבה, עוד תוספת נחמדה".

רוטמן: "אני עצרתי את הטיפול בסרטן מבחירה בגלל המחלה האוטואימונית שהתפרצה לי, אז עכשיו אני לוקחת רק תרופה להפרעות בקצב הלב וקלקסן כי היו לי קרישי דם בלב, בקטנה. יש גם יתרונות לבעיה בלב, כי אסור לעצבן אותי, אז הכול חייב להיות רגוע רגוע".

אתם מרגישים שאנשים נזהרים עליכם?

איפרגן: "בחברה אין התחשבות אמיתית, לי יש מזל שהלב שלי בסדר, אחרת הייתי מתה מעצבים במריבות על חניה. איך אנשים אוהבים לחנות בחניות נכים, יש לי חניה אישית ואנשים בכל זאת חונים. אין לי א־לוהים במקרים האלה, אחרי שהמשטרה כבר מגיעה ונותנת להם דו"ח אני צועקת עליהם 'החניה הזאת באה עם סרטן, רוצה?'. גיליתי שיש הרבה אנשים מאוד מהירים במדינה, כשאומרים להם את הדברים הנכונים הם יודעים לרוץ מהר מאוד".

רוטמן: "לי היה מקרה שבחדר לידי הייתה אישה מבוגרת שכל הזמן צעקה וקיללה, היה ממש קשה להיות לידה. אמרתי לה פעם אחת שתנסה להירגע קצת והיא התחילה לצעוק 'אני לא מאחלת לך את המחלות שלי', ופשוט התחלתי לצחוק כי בסך הכול הייתה לה בעיה בלחץ דם ואנמיה, אני אפילו לא קוראת לזה מחלה".

זינגר: "כשאנשים מתלוננים על דברים אני ישר אומר 'וואי נראה לי זה סרטן, לך תבדוק את זה', בדרך כלל יש שתיקה של הלם אחרי זה".

איך אתם מרגישים כשההומור לא מתקבל יפה?

איפרגן: "אין מה לעשות, חייבים לצחוק על זה. אני התחלתי לצחוק כשהודיעו לי בגיל 23, אז סיימתי את התואר בתזונה והודיעו לי שאני צריכה השתלת כבד. ניסו כל מיני דברים קודם, דיאליזה של הכבד היה כיף גדול – את תקועה חמישה ימים בטיפול נמרץ ומחוברת שמונה שעות רצוף למכונה. פשוט הבנתי שאני לא יכולה לשמור את זה יותר בפנים והתחלתי לצחוק על המצב. מבחינתי, ככל שזה היה יותר שחור זה היה יותר טוב. היה רק דבר אחד יותר שחור מההומור, וזה הכבד".

רחלי רוטמן: "בחדר לידי הייתה אישה מבוגרת שכל הזמן צעקה וקיללה. פעם אחת אמרתי לה שתנסה להירגע קצת והיא התחילה לצעוק 'אני לא מאחלת לך את המחלות שלי', ופשוט התחלתי לצחוק כי בסך הכול הייתה לה בעיה בלחץ דם ואנמיה, אני אפילו לא קוראת לזה מחלה"

אבל צריך משהו חזק יותר כדי לשבור אותה, "הפעם היחידה שהתעלפתי הייתה בשיא החום של אוגוסט, חזרתי מהעבודה והתחילו לי צמרמורות. לא הצלחתי להבין אם שמתי את המזגן על קור נמוך מדי או שעולה לי החום, בגלל שנזכרתי שעוד לא הספקתי להדליק את המזגן הבנתי שהחום עולה. חברה שבאה לאסוף אותי להופעה רצתה להזמין מד"א, אמרתי לה ממש לא, אנחנו הולכות להופעה, 39 מעלות זה כמו 37 אצל אדם רגיל. הגענו, חנינו, התיישבנו, יחד עם מופע החימום שהסתיים גם ההכרה שלי הסתיימה. התעוררתי כשמד"א מעליי והם אומרים 'צריך לפנות אותך, את לא מרגישה טוב'. אמרתי להם 'אני יודעת, אבל אתם לא מפנים אותי לשום מקום'. חברה שלי הסבירה להם שחבל להם על הזמן והם נתנו לנו ללכת וליהנות מההופעה. את הערב סיימתי כמובן באיכילוב, מה שיפה זה שכשאת יוצאת מהופעה באמבולנס את חוסכת את כל הפקקים של היציאה".

זינגר: "אני התחלתי לצחוק ביום הראשון של הכימו, בכל מקרה יש לי סרטן, אז לפחות שיהיה מצחיק. האחות הגיעה וחפרה לי עם אלף טפסים והרצאה ארוכה על מה הולך להיות, זורקת מילים כמו MNM, ובסוף אומרת 'יש לך שאלות?'. אמרתי שכן, 'הקרחת כלולה במחיר או שזה תוספת תשלום?'".

איך הארוסה שלך דאז קיבלה את המצב?

"היא הייתה מסכנה, לכולם סיפרתי בהומור, אבל אבא של טלי נפטר מסרטן והייתי צריך להיות רגיש אז דיברתי בעדינות וברצינות והיא הסתכלה עליי בזעזוע ואמרה 'למה אתה לא מספר בדיחות? אתה כנראה ממש לא בסדר', עניתי שאני מנסה להיות רגיש אליה אז היא אמרה 'לא לא, זה מפחיד אותי, תפסיק עם זה'".

גם בעיני רוטמן זו הדרך הטובה ביותר לעבור את המסע הזה, ולה גם יש למה להשוות, "ארבע שנים אחרי שאמא שלי נפטרה חזרתי לבניין שהיא הייתה מאושפזת בו, הפעם כמטופלת. ידעתי שזכרו אותי כבת מסורה וחשבתי איך אני רוצה שיזכרו אותי, וכשהאחות הראשונה אמרה שאני מוכרת לה ידעתי שאני רוצה להשאיר חיוך, ואמרתי לה נכון, היה מבצע אחד פלוס אחד במשפחה שלנו. אני לא רוצה שיהיה מישהו שיגיד רחלי וזה יהיה סתמי, אני רוצה שהזיכרון יתקשר עם שמחת חיים ואמונה".

שיר איפרגן: "השאלה מה יקרה קודם, אני אקרוס או שהקופה תאשר את התרופה שלי – זאת ועוד בפרק הבא. אני גם לא יודעת אם הכבד שלי יעמוד בעוד תרופות, אפילו שהוא חדש. נכון שהוא חתיך יותר, צעיר ואמריקאי, אבל לא בטוח שהוא יעמוד בעומס"

כשאימא שלך הייתה חולה לא היה הומור?

"ממש לא. היה קשוח לראות את אימא שלי ככה ולסעוד אותה ואז ללוות את אבא שלי שהתאלמן והאחים שהתייתמו. אני מניחה שזה גם השפיע על דרך ההתמודדות שלי, לא רציתי שלילדים שלי, שהיו אז ממש קטנטנים, תישאר טראומה דומה. כשהכול התחיל אמרתי להם שאנחנו הולכים ליהנות מדברים שילדים אחרים לא פוגשים, ובאמת זה הפך לחוויה מטורפת. גם לי זה עוזר, כשרופאים אומרים לי 'רחלי, את חולה קשה', אני אומרת להם, 'מעולה, ככה ניפגש שוב בקרוב ותראו שאני עדיין פה למרות התחזית'".

שעון החול שעומד מעל הראש של רוטמן, זינגר ואיפרגן בולט לעין, אבל גם הנחישות לחיות כל רגע ורגע בולטת אצלם באופן מיוחד. "אני עשיתי קעקועים בזמן של הכימותרפיה", אומרת איפרגן, "גם ככה הייתי על סף קריסה ומוות, אז מה אכפת לי?! הגוף שלי יכול לעמוד בדברים לא רגילים, כך שגם בתקופת הטיפולים עשיתי צניחה חופשית ובנג'י עם מקל הליכה. אני אוהבת לעשות דברים לא צפויים, למשל עשיתי טיול פארקי שעשועים בארצות הברית. הדבר האחרון שאני רוצה זה שיחשבו שאני מסכנה. נכון, יש לי מזל מעפן, והחיים מנסים להרוג אותי אבל אני לא נותנת להם, צריך לעבוד ממש קשה כדי לקחת ממני את הרצון לחיות.

"את יודעת מה הדבר הכי כיף במיון, חוץ מללכת הביתה? זה שרופא מגיע, רואה בחורה צעירה ושואל אם אני בריאה בדרך כלל. אני מחביאה את המקל ועונה, כן רק יש לי FNF, הוא בא ללכת ואני מוסיפה: קרונקוליטיס, מושתלת כבד, בעיות עצביות וסרטן. זה הכיף שלי, שהוא מבין שאני בעצם גריאטרית בת 95 וכנראה יש טעות בתאריך הלידה. רופאים לא מצפים לכזאת כמות של מחלות אצל בחורה בת 33".

איפה ההומור תופס אתכם יותר, ברגעים של תקווה או ברגעים של ייאוש?

איפרגן: "ככל שהמצב קשה יותר, ככה הצחוק היה יותר גדול. יש הרבה בושה להגיד שאת חולה, כאילו את אשמה – וזה לא נכון, אנחנו לא אנשים נגועים או מסכנים. כנראה אנחנו בעלי מוגבלויות, אבל כל אדם מוגבל במשהו. אני כמו כולם ויכולה לעשות הכול, חוץ מלרוץ למקלט – אם תהיה אזעקה, נדפקתי".

רוטמן: "אצלי זאת הייתה בחירה איך אני יוצאת למסע הזה: האם אני נשברת וגוררת את כולם איתי למטה או שאני הולכת להיות מבסוטה מכל מה שמגיע. אני חושבת שזה הפך את הכול להרבה יותר קל, ככל שעובר הזמן הבחירה להיות מבסוטה נותנת לי עוד יותר כוח, ואני כל הזמן משדרגת אותה. אנשים משתפים אותי שהסיפור שלי משפיע עליהם, וזה נותן תחושה שעשיתי משהו טוב עם המסע הזה ולא סתם נעצרו לי החיים".

זינגר: "כל אחד מקבל קלפים לחיים והשאלה היא איך משחקים בהם. אני קיבלתי קלף של סרטן. אפשר לשחק איתו בדיכאון או להשתמש בהומור ולנצל אותו ככלי להחלמה. הרבה אנשים חולים סיפרו לי שהם איבדו חברים בגלל הסרטן, אנשים לא ידעו מה להגיד והעדיפו להתרחק. אני מההתחלה אמרתי לחברים שלי - אין לי בעיה שתגידו כל דבר, כל עוד הוא מצחיק, עדיף כמה שיותר שחור. ככה לא רק שלא איבדתי חברים בסרטן, הם היום הרבה יותר קרובים אליי. הם התחילו להתקשר אליי על בסיס יומיומי. אני גבר, גברים לא מדברים בטלפון כל כך הרבה, אבל כל דבר מצחיק שעלה הם התקשרו לספר".

פתאום חותך את השיחה צליל חד של סירנה, ואיפרגן מיד מבהירה, "מבטיחה שזה לא בשבילי". ובאותה נשימה היא מודה שתמיד רצתה לעשות סטנדאפ אבל חששה שאנשים בריאים לא יבינו אותה, "מה הם יודעים על אשפוזים ומחלות?! ואז בשנה שעברה פרסמו את הקול־קורא למופע 'וריד פתוח'. הייתי תחת טשטוש, בקושי הלכתי ישר, ואמרתי יאללה, זה הזמן לעשות אודישן, פתחתי מצלמה בחניון של בית החולים ושלחתי את הסרטון לעגור, שליהקה את המשתתפים.

"כמה ימים לפני המופע יצאתי מניתוח, הייתי עם כאבי תופת אבל חתמתי על ויתור ויצאתי הביתה יום לפני המופע, לא הייתי במצב - עזבי לצאת מהבית - לקום מהספה. אבל בזמן אמת גררתי את עצמי לאולם למרות שאפילו לא הכנתי קטע. עליתי לבמה, אמרתי לעצמי שבאתי ליהנות ומה שיהיה יהיה, אלתרתי על הבמה והקהל פשוט צחק. קצת אחרי כן היה אירוע התרמה לחלאסרטן בבית ציוני אמריקה עם כמה סטנדאפיטים כמו יוחאי ספונדר וגורי אלפי, וגם אני הופעתי. אנשים צחקו ואפילו לא שילמתי להם בשביל זה".

זינגר יעלה הערב בפעם הראשונה על הבמה, "חבר שלי אליעד אוחיון ואבא שלו משה נלחמו ונהרגו ב־7 באוקטובר. אח של אליעד הוא גם חבר שלי וכשחליתי הוא אמר לי, 'תשמע, לצחוק עם חברים זה נחמד, אבל מניסיון של אח שכול, לעשות הומור שחור עם אנשים שנמצאים באותו מצב זה ליגה אחרת'. לכן ברגע שראיתי את המודעה על הערב חשבתי שאני חייב לנסות".

רוטמן מספרת שזו לא פעם ראשונה שהיא עומדת מול קהל, אבל סטנדאפ עוד לא יצא לה לעשות, "החלטתי לתפוס אומץ להריץ בדיחות. הסרטן עיצב את הדמות שלי, עד שחליתי העדפתי בפורום גדול להתכנס באיזו פינה שקטה והסרטן גרם לי לפרוץ".

כמה יוצא לכם לחשוב על המוות? הוא מעצב את החיים?

איפרגן: "את חושבת על המוות כשאת רואה אותו מגיע. כשנסעתי לארצות הברית בשביל השתלת הכבד, התהליך כל כך הסתבך שכולנו ידענו שהמוות מגיע. השאלה היחידה הייתה אם אספיק להגיע לארץ בחיים ולהיפרד מכולם או שאגיע כבר בארון. חיכיתי לו, כי הכאב מגיע לעוצמה שאי אפשר לתאר, לא פחדתי ויכולתי ממש לדמיין איך זה ייראה - יתנגן שיר הפתיחה של "Friends" וכולם ימחאו לי כפיים. כשאת יוצאת מזה את מבינה כמה כוחות יש לך, אשכרה התגברת על המוות ואת הרבה יותר חזקה נפשית, שום דבר כבר לא שובר אותך. הנה, כששוב הגיע הסרטן המשכתי כרגיל בסבבה, אני הולכת לעבודה, מתכננת טיסה לתאילנד והולכת לערבי פוקר ובמקביל אין לי מושג מה יהיה".

רוטמן: "תמיד נמצא הפחד מהישנות של המחלה, ויש פעמים שאני חוטפת התקף חרדה מהמחשבה על מה יהיה, רק שלא יחזור. אם כי אני יודעת שכבר עברתי את הסטאז' והעיקר הוא לא מה יהיה, אלא מה אעשה עם זה".

קיימת הסכמה מקיר לקיר בין המרואיינים שאין קווים אדומים בהומור, אבל באשר לעיתוי הם דווקא חלוקים, "גם ברגעים שסבלתי ברמה שלא יכולתי לצחוק התגאיתי שלימדתי את המשפחה והחברים שלי שאפשר לצחוק, אין דבר כזה לא מתאים", אומרת איפרגן.

אבל רוטמן רואה את זה קצת אחרת, "מחלת העצבים גרמה לי לגמגום כבד ברמה שלא הצלחתי להוציא מילה, בקושי הצלחתי לנשום בין הברה להברה, ואז אישה מהכוח־עזר צחקה על זה, ונשברתי ממש. הייתי בכזה חוסר אונים שלא יכולתי להכיל צחוק".

זינגר: "אצלי זה לא היה קשור לעיתוי אלא לאדם. בדיחות של חברים הרימו אותי ממש, אבל פעם בא אליי ברחוב מישהו מהתיכון שלא סבלתי ואמר בזלזול 'מה זה הקרחת הזאת? אתה חולה סרטן?', הוא ניסה לתת איזו בדיחה אבל זה היה בלתי נסבל".

אחרי שאנשים בריאים רואים את המופע שלכם או סתם שומעים איזו בדיחה שלכם, הם מבינים אתכם קצת יותר?

איפרגן: "הם יותר יכולים להכיל. אם אני אספר למישהו על הקושי והכאב הם יזוזו באי־נוחות, ההומור מאפשר להם להקשיב בלי כל הרחמים. כשחזר לי עכשיו הסרטן כינסתי את הבנות במשרד, פתחתי קונפטי ואמרתי - 'יש לי סרטן'. זה היה שחור אבל שחרר את האווירה. בכלל, לדעתי אפשר להתחיל להסתכל על סרטן כעוד מחלה ולהפסיק להתייחס לזה כ'ה'מחלה. זו לא מילה גסה; זו מחלה שחלק מחלימים ממנה וחלק לא, אנחנו רוצים להיות בסטטיסטיקה עם אלה שמבריאים, אבל זה נכון בכל מחלה".

זינגר: "לי יש מישהו בעבודה שכועס על מי שמתעסק בטלפון במעלית כי זה לא בריא, וכשסיפרתי לו אמרתי - 'לי כבר אין בעיה עם זה'".

רוטמן: "סרטן הוא לא שווה ערך למסכנות או לעצב. אנחנו יכולים לעשות הכול, אולי אפילו יותר מאחרים, בגלל כל מה שעברנו. יש ליחס הזה גם צדדים חיוביים, את יודעת כמה אנשים קראו תהילים והדליקו נרות שבת בזכותי?".