מפעולות תגמול ועד העלאת יהודי אתיופיה: דוד בן-עוזיאל חוגג 90

דוד בן־עוזיאל, "טרזן", מלוחמי יחידה 101 ומפקד במוסד, מייצג בדמותו את סיפור דור התקומה, דור שראה את הפיכת היישוב העברי למדינה, את המלחמות הגדולות ואת המאבק שאיננו מסתיים על הקיום היהודי בארץ. טרזן גם מייצג את ערכיו של דור זה: ידיעת הארץ ואהבתה, חיבור לספר הספרים ולמשעולי הארץ, והנכונות שאינה מובנת מאליה ללחום על העצמאות הישראלית.

לרגל הגיעו לגיל תשעים, ננסה לפענח בשורות הבאות את דמותו של אותו דור דרך התחנות העיקריות בחייו של טרזן: הלחימה בצנחנים וביחידה 101, הפעילות בדרום סודן, והעלאת יהודי אתיופיה ב"מבצע אחים".

בן־עוזיאל נולד בחיפה ב־1935, והתחנך בתיכון תחכמוני ובקיבוץ חולדה. את הכינוי המפורסם קיבל לאחר שהציל ילד מטביעה בנחל נעמן. עם פרוץ מלחמת העצמאות התגורר טרזן בירושלים. הוא היה אז בן 12, ומדריכיו מתנועות הנוער התגייסו ללחימה. למרות גילו הצעיר התקבל טרזן לפלוגה של האצ"ל. במסגרת תפקידו הוא מילא שקי חול, טען כדורים במחסניות של הלוחמים וסייע בביצור בתים, וכל זאת תוך כדי הפגזות של כוחות אויב. ואולם מלחמת העצמאות הייתה רק המפגש הראשוני שלו עם לחימה ואש. העיקר יגיע אחר כך, בשנות החמישים הסוערות.

מסורת הצבא הבריטי

בשנים שלאחר הקמתה התמודדה מדינת ישראל עם מסתננים ערבים שחצו את גבולותיה הארוכים. לעיתים הם עשו זאת "רק" כדי לגנוב ציוד חקלאי, בעלי חיים או כסף, אך במקרים חמורים יותר היו אלה מחבלים שבאו לרצוח את מתיישבי הספר. מרבית היישובים החדשים בגבולות היו יישובי עולים, ממזרח אירופה או מארצות המזרח, וההסתננות גרמה לדמורליזציה ביישובים ולעיתים אף לנטישה חלקית או מלאה שלהם.

ישראל ניסתה למנוע את ההסתננות בכמה דרכים. כך למשל, באותה תקופה קם מערך ההגנה המרחבית (הגמ"ר), שנועד לתת מענה ליישובים, והוקם חיל הסְפר שלימים יהפוך למשמר הגבול. לצד הפעילות ההגנתית סברו מפקדי צה"ל שיש לפעול גם בדרך התקפית כדי לגרום למדינות ערב למנוע את ההסתננות.

אולם צה"ל של תחילת שנות החמישים היה צבא חלש. אילוצים תקציביים גרמו לקיצוץ מצבת הכוחות שלו מ־100 אלף חיילים בסיום מלחמת העצמאות, ל־30 אלף חיילים. מפקדים בכירים, משני צידי המפה הפוליטית, אולצו לפרוש מכיוון שלא התאימו לתפיסה הפוליטית של ראש הממשלה דוד בן־גוריון. מפקדים שנותרו בצבא לא השקיעו ביכולות צבאיות בסיסיות, ובמקרה של היתקלות באש אויב הורו במהירות על פקודת נסיגה, גם כאשר מספר הנפגעים היה קטן ביותר. לעומת זאת, וכהמשך למסורת הצבא הבריטי, הקפידו המפקדים על אכיפת כללי משמעת חמורים, תרגילי סדר ודיסטנס בין מפקדים לפקודים.

לתוך חלל זה נכנסה יחידה 101, שקמה ביולי 1953 ביוזמת מפקד חטיבת ירושלים מישאל שחם, ובפיקודו של אריאל שרון. היחידה פעלה בכוחות קטנים (בשיא שירתו בה כ־50 חיילים, כולל אנשי מִפקדה) אך יצרה סטנדרט של ביצוע הפעולה בכל מחיר, דיווח אמת ותחקור אמין של הביצוע, היכרות מקסימלית עם תוואי השטח (חלק גדול מהאימונים בוצעו בשטח האויב), ופעילות בכוחות קטנים, כאשר כל לוחם חונך לחשוב כמו מפקד. במובנים רבים, האתוס שהציגה היחידה שחזר את האתוסים המכוננים של דור הפלמ"ח.

טרזן התגייס לנח"ל דרך גרעין נווה איתן, יצא לפיקוד ועבר קורס מ"כים. באחד הימים הגיע מאיר הר־ציון לבסיס הנח"ל שבו התקיים הקורס. כאמור, צה"ל היה באותה עת צבא כמעט בריטי בהתנהלותו ובהופעתו, אך הר־ציון, רק סמל בדרגתו, שידר משהו אחר: הוא לבש מכנסיים קצרים והרכיב חגור משונה. להר־ציון התלווה גם שמעון כהנר (קצ'ה), אגדת 101 נוספת וידיד של טרזן. קצ'ה זיהה את טרזן ולחש באוזנו: "אנחנו ביחידה מיוחדת, מחפשים מתנדבים". טרזן חש שהיחידה החדשה נועדה בשבילו והסכים.

יכולים להגיע לכל מקום

טרזן ספג את רוח היחידה והשתתף בפעולות מעבר לקווי האויב, בין השאר במבצעים הבאים: מבצע אלקיים, מבצע שושנה (המוכר יותר כפעולת קיביה), פעולת כנרת, מבצע לולב בחוסאן, מבצע יהונתן בדרום הר חברון, ומבצע שומרון בקלקיליה.

אחת הפעולות שעליהן מרבה טרזן לספר ללוחמי ומפקדי צה"ל בהווה, יותר משבעים שנה לאחר התרחשותה, היא "מבצע שלח", שהתקיים בליל 21־22 בדצמבר 1953, במורדות המערביים של הר חברון. המבצע היה חלק מפעילות רחבה של יחידה 101, שבאה בתגובה לרצח שני חיילי צה"ל ליד בית־גוברין, חמישה ימים קודם לכן. באותו ליל שלג מקפיא במרומי הר חברון, יצאו ארבע חוליות קטנות של היחידה מבית־נטיף (רמת־בית־שמש של היום), במטרה לפגוע בכוחות צבאיים ירדניים בשטח הר חברון. החוליה שעליה פיקד מאיר הר־ציון ביצעה את מבצע "כפפות משי" המפורסם ליד חברון, תוך כדי הליכה של כ־40 קילומטרים ונסיגה בליל שלג. טרזן היה בחוליה השלישית, יחד עם עוד ארבעה לוחמים בפיקוד סגן יוסל'ה גרובר, שמטרתה הייתה לפגוע במפקדת הלגיון מצפון לתרקומיא.

החוליה יצאה לדרך עם רדת החשכה, וללא צילומי אוויר של היעד. הלילה היה ליל ירח מלא, עם ראות טובה. לאחר מעבר הגבול הצליחה החוליה לעקוף מארב של הלגיון בלי להתגלות. סביב השעה 20:00 עברה החוליה מתחת למקבץ מערות. עשרות בדואים יצאו מן המערות הללו, זיהו את החוליה בשטח והתחילו לחפש אותה, עד שעמדו ממש טרסה מעליה. טרזן מספר כי המפקד יוסל'ה צעק בעברית פקודה, "לא לירות", והורה ללוחמים להסתכל לצד השני. הייתה זו פקודה קשה ביותר לביצוע, העיד טרזן לימים – להתעלם מעשרות אנשים שכמעט דורכים עליהם, בשליטה עצמית שלא מהעולם הזה.

הבדואים הזעיקו כוחות חמושים, והחדירה השקטה הפכה לקרב יריות. מחנה הלגיון, יעד הפעולה, היה במרחק שמונה קילומטרים, ויוסל'ה הבין שהביצוע אינו אפשרי בתנאים כאלו. החוליה ניתקה מגע והצליחה להגיע בחזרה לגבול, אף שכדורים שרקו ליד הלוחמים בדרך הנסיגה. הפעולה לא השיגה את יעדיה, אבל הבהירה לירדנים שלוחמי צה"ל יכולים להגיע לכל מקום, ונטעה בקרב לוחמי ומפקדי ה־101 תחושת מסוגלות והרגשה שאין דבר בלתי אפשרי.

בינואר 1954, כחצי שנה לאחר הקמתה, פורקה יחידה 101 ושולבה בגדוד 890 של הצנחנים, שעליו פיקד כעת אריאל שרון. ערכי ה־101 עברו דרך הצנחנים לכלל צה"ל, שהפך לצבא המאמין ביכולתו, יודע לפעול בכוחות קטנים ומעדיף ערכי משמעת "פנימיים" – קרי תחקור אמיתי, אימון יסודי ומדוקדק ויכולת של כל מפקד זוטר "לחשוב כמו גנרל" – על פני ערכי משמעת "חיצוניים".

"אנחנו לא קולוניאליסטים"

לאחר מבצע קדש, שבו השתתף טרזן בקרב המתלה המפורסם, הוא פיקד על פלוגה א' בגדוד 890 של הצנחנים, והמשיך לאחר מכן לתפקידי פיקוד נוספים בצבא. בין השאר שימש במשך שנתיים כשליח צה"ל לצבא דרום־אפריקה. לאחר שחרורו התגייס למוסד והשתתף באחד המבצעים המרתקים והמשמעותיים שביצע הארגון – סיוע למורדי דרום סודן כנגד צבא צפון סודן המוסלמי בשנים 1969־1971. ממשלת ישראל החליטה על הסיוע למורדים כדי להשיג שתי מטרות עיקריות: ריתוק של כוחות צבא הצפון, כדי שלא יסייעו למצרים במלחמת ההתשה בחזית תעלת סואץ; וקידום "מדיניות הפריפריה", שבמסגרתה תמכה ישראל במדינות שאינן ערביות במזרח התיכון ובאפריקה, כדי לפרוץ את המצור המדיני והצבאי שבו הייתה נתונה. במסגרת מדיניות זו תמכה ישראל באיראן, אתיופיה, דרום סודן וטורקיה, כדי לפרוץ את טבעת החנק הערבית שהוביל נשיא מצרים עבדול נאצר.

טרזן נבחר על ידי ראש המוסד דאז צבי זמיר לעמוד בראש המיזם. הוא הוביל שתי משלחות קטנות, בנות שלושה סוכנים כל אחת, כדי ליצור את הקשרים עם ארגון המורדים "אניה ניה" ומפקדם ג'וזף לאגו. המשלחת הראשונה יצאה באביב 1969, והשתתפו בה טרזן ושני סוכני מוסד נוספים: צ'רלי – איש הקשר שהיה אחראי על התקשורת עם הארץ, וסוכן נוסף בשם אלי כהן שהיה אחראי על הצד המדיני. המשלחת חצתה את הגבול מאוגנדה לדרום סודן, ושהתה במדינה כשלושה שבועות. מטרתה הייתה להבין את תוואי השטח ולבחון את שיתוף הפעולה העתידי. שלושת הסוכנים התמודדו עם תנאי טבע קשים, ובעיקר עם המרחקים הגדולים בין יישוב ליישוב: הביקורים בכפרים היו רגליים, ובכל יום הלכו הסוכנים, מלווים במורדים, עשרות קילומטרים בתנאים קשים, בחום ובלחות של הג'ונגלים, הסוואנות ורכסי ההרים, ולעיתים ללא מים ומזון מספקים. בסך הכול צעדה המשלחת כ־300 ק"מ בדרום סודן.

במהלך ביקור המשלחת בלטו כמה תכונות אישיות של טרזן. לצד הסיבולת הגופנית, פרי המסעות ב־101 ובצנחנים, בלטה גם היכולת להזדהות עם האחר – במקרה זה המורדים והפליטים הדרום־סודנים שסבלו ממעשי התעללות, אונס, רצח והרס כפרים מצד המוסלמים שבצפון. במהלך המסע גמלה בלב טרזן ההחלטה שלצד היתרונות המדיניים שבשיתוף פעולה עם הדרום־סודנים, יש כאן גם מעשה מוסרי שמוטל על מדינת ישראל: לסייע לאוכלוסייה נרדפת, ולתרום מניסיונה הצבאי והמדיני. גם כושר הארגון של טרזן בלט במהלך המסע, כאשר הוא החל לתכנן את הסיוע הצבאי שיינתן למורדים, וכיצד אלו יתכננו ויבצעו פעולות גרילה נגד צבא הצפון, ובמקביל יתחילו לפתח מוסדות אזרחיים שיוכלו להוות בסיס למדינה עתידית. טרזן הדגיש כמה פעמים בפני מפקדיו במוסד: "אנחנו לא קולוניאליסטים, אנחנו דואגים לדרום־סודנים כבני אדם".

לאחר תום מסע המשלחת הגיע מנהיג המורדים לאגו לישראל, ונפגש עם ראש הממשלה גולדה מאיר. לאחר התלבטות אישרה גולדה את המשך שיתוף הפעולה עם המורדים, ואת חימושם בכלי נשק ישראליים. בעקבות ההחלטה יצאה לדרכה משלחת נוספת, הפעם ביצועית. מטרתה הייתה לאפשר הצנחת נשק בכמויות גדולות למורדים, גיבוש יחידות לוחמות וביצוע פעולות ראשונות נגד צבא הצפון. הפעם התלווה לטרזן ולצ'רלי ד"ר עמנואל שפירא, רופא המשלחת. שוב בלטה הנחישות של טרזן, לצד המטרות הצבאיות והמדיניות, להיטיב גם עם חיי היום־יום של אנשי הדרום. הוא דאג שלצד כלי הנשק יוצנחו לכפרי הדרום גם אלפי חיסונים נגד מלריה, טטנוס, אבעבועות שחורות וחצבת, וכן מטרנה לילדים ואנטיביוטיקה בכמויות גדולות.

אחד מכפרי המורדים, כפר בשם אואינקיבול, הפך לבסיס ההצנחות. מטוסים ישראליים עברו מעל בסיס הצנחה מאולתר שהוקם במקום והצניחו אלפי כלי נשק – רובים, תת־מקלעים, בזוקות, פצצות - וכאמור תרופות. במקום נפתחו בית ספר ובית חולים. במקביל הגיעו לכפר מורדים ממרחק, וטרזן החל לחנוך מפקדים מקומיים כדי שיהפכו את המורדים לכוח גרילה שיוכל להתמודד עם צבא הצפון. גם כאן בלט כושר הארגון והראייה למרחקים של טרזן: הוא הבין שיש להאציל סמכויות למורדים ולבנות שדרת פיקוד שתשתמש בעקרונות של פעולות הגמול מימי ה־101, אך תיישם אותם בצורה שונה בתוואי השטח האפריקניים ומול האויב השונה.

15 בנובמבר 1969 נקבע כיום פתיחת המבצע, שבו יחידות שונות של מורדים היו אמורות לחבל בשיירות של צבא הצפון שפעלו בשטח הכבוש בדרום־סודן. לאחת היחידות הצטרפו שלושת הסוכנים הישראליים. ההליכה המאומצת בסוואנות, עשרות קילומטרים בכל יום, נתנה בהם את אותותיה: טרזן נחבל בגבו, ושני האחרים נקעו את רגלם. אולם הישראלים הבינו שאין ברירה והם לא יוכלו לעכב את הפעילות. הם נשכו שפתיים והמשיכו בהליכה המפרכת.

באחד מימי ההליכה אזלו מי השתייה והמזון של היחידה. היחידה הגיעה לוואדי, והמורדים חפרו בקרקע בניסיון למצוא אפיק מי תהום גבוהים. החיפושים לא העלו דבר, ולוחמי המורדים נשכבו מטושטשים ובאפיסת כוחות על הקרקע החמה. אולם אז התברר כי שני מורדים לא התייאשו, חפרו לעומק של שני מטרים ומצאו מי תהום. טרזן ביקש מלאגו, מנהיג המורדים, לבצע טקס קצר של הכרת תודה, ולהעלות את שניהם בדרגה בו במקום.

היחידה המשיכה במסעה, ויחד עם יחידות נוספות של צבא המורדים גרמה לפגיעה משמעותית בצבא הצפון, כאשר בין השאר הותקפו שיירות אספקה ופוצצו גשרים על נהרות. בסופו של דבר, כאשר מנהיג הצפון, ג'עפאר אל־נומיירי, הבין שהמורדים התחזקו, נחתם הסכם שלום בין המורדים ובין ממשלת הצפון. לאחר כארבעה עשורים וגלים נוספים של מלחמות אזרחים, קמה דרום־סודן כמדינה עצמאית בשנת 2011, וטרזן הוזמן אליה כאורח כבוד כדי לספר יחד עם מנהיגי המורדים את עלילות הימים ההם. 

חש את יד האל

טרזן המשיך לפעול במוסד, ובשנים 1981־1990 היה פעיל ב"מבצע אחים" להעלאת יהודי אתיופיה. במסגרת המבצע הסודי הובאו יהודים מקהילת ביתא־ישראל מאתיופיה, בהליכה רגלית צפונה למחנות פליטים בסודן, ממזרח לח'רטום הבירה, משם הוסעו על ידי סוכני המוסד לחוף ים סוף, הועלו על ספינת חיל הים והפליגו לארץ. במהלך המסעות התמודדו סוכני המוסד עם חשש שייתפסו במחסומי דרכים על ידי כוחות הביטחון הסודניים, שהיו יכולים לאסור אותם בחשד לסחר עבדים. באחד המסעות נעצר טרזן על ידי מחסום של חיילים סודניים, שהיו כבר עם יד על ההדק וכמעט ירו בו, אולם למרבה המזל באותה עת המשאית, שלרוב היו עליה היהודים המיועדים לעלייה, הייתה ריקה.

במקביל להעברה הימית הכשירו טרזן וסוכני המוסד גם מנחתים למטוסים, שעליהם הועלו חלק מהיהודים כדי להגיע לארץ. טרזן הדגיש בפניי שאף שאיננו אדם דתי, במהלך המבצעים להעלאת יהודי אתיופיה חש את יד הא־ל מסייעת לו במצבים קשים ומסוכנים.

במהלך תקופת הקורונה, הוציא בית ספר שדה כפר עציון במשך שנתיים סדרת טיולים למיטיבי לכת בשיתוף טרזן, בשם "מסעותי עם ה־101". בסדרה, שהדריך בנימין טרופר, התבלט טרזן בכך שלצד ההיסטוריה האישית המרשימה שלו הוא מחובר בכל נימי נפשו לארץ, להיסטוריה ולסיפורי התנ"ך הקשורים לחבלי הארץ. בקצב ההליכה שלו הוא השאיר אבק למטיילים הצעירים ממנו ביובל שנים ויותר. בשבוע שעבר קיים בית ספר שדה כפר עציון אירוע לרגל הגעתו של טרזן לגיל 90, והשתתפו בו חברים ומכרים מהתחנות המרכזיות של חייו. טרזן מגלם בדמותו את הצבר הארץ־ישראלי, אוהב הארץ ותולדותיה, נאבק על קיומנו כאן כעם ומדינה, אוהב אדם, איש יודע ספר, ובעיקר מענטש אמיתי.

ד"ר נדב פרנקל הוא מנהל הפעילות לקהל הרחב בבית ספר שדה כפר עציון