אחרי שנה שבה אבי אבּוּרוֹמי לקח צעד אחורה מאור הזרקורים הוא מוצא את הכוחות לחזור. ובגדול.
"אחרי פרידה לא קלה הבנתי שזה מה שאני צריך לעשות עכשיו, להיות עם עצמי", הוא מסביר, "זה מצב שבו אני לא יכול לחלוק את אבי אבורומי עם כל העולם, כי הוא משתקם. בונה את עצמו מחדש. לא התביישתי לדבר על זה, לא ניסיתי להסתיר. זה היתרון במערכת היחסים שבניתי עם הקהל. הם עצמם קלטו שעובר עליי משהו ושאני עצוב".
ובאמת, מאז נכנס למוזיקה הישראלית, לפני כעשור, אבורומי מקפיד לשמור על קשר הדוק, כמעט חברי, עם הקהל הצעיר שמלווה אותו. קשר כל כך קרוב, עד שלאחרונה הוא הוציא את שירו 'רוקדת בלילה', הרבה לפני האלבום שהוא חלק ממנו, רק בגלל הביקוש. "העליתי את הסקיצה לסטורי בשיא התמימות וקיבלתי כמויות של הודעות״, הוא מספר, ״הקהל ממש רצה אותו וממש אהב אותו ואפילו שלא התכוונתי להוציא אותו בשלב הזה, בגלל שהם ביקשו כל כך אמרתי לעצמי 'טוב נו, נסטה קצת מהדרך', ושחררתי אותו. מבחינתי זו מערכת יחסים שחשובה לי מאוד ואני עובד בה. ביום שבו אני אפסיק להתייחס בצורה הזו לקהל, אני אפסיק גם להיות זמר".
והקהל מתמסר, וזהו הקהל הכי טוב שיש אבל גם הכי מאיים, או במילים אחרות, בני נוער. מהרגע שאבורומי פרץ לתודעה, הדור הצעיר הלך אחריו בעיניים עצומות, והיה אף מי שכינה אותו בכלי התקשורת "אליל הנוער החדש", תואר שהוא קיבל באהבה, כולל ההבנה שאת המוזיקה שלו יצרכו בעיקר ברשתות החברתיות ואין מצב שייתנו לו לחמוק מסלפי ברחוב.
ריגוש שאין לו תחליף. בהופעה | צילום: מתוך אינסטגרם
"אין לי בעיה עם סלפי", הוא מפתיע, "גם כשצועקים לי ברחוב או ניגשים זה בסדר. בחרתי במקצוע שאין בו פרטיות. זה כמו שאתה לא יכול להפוך לרופא ולקוות שלא יהיו לך מטופלים. אני לוקח את זה בכיף, ובואי נגיד שבמקומות שבהם אני רוצה פרטיות, יש לי פרטיות. אני שומר על גבולות ברורים. ועדיין ביני לבין הקהל יש קשר חברי. מדי פעם אני גם עושה פינות התייעצות כאלה אצלי בחשבון. אם בא להם לצחוק איתי או לקבל עצה טובה, הם מוזמנים ואני שמח לתת את עצמי מכל הלב, באהבה. זו בעצם גם הזדמנות לפרוק בעצמי, כמו אצל פסיכולוג. אני כאילו בא 'לפתור' לאנשים את הבעיות שלהם, אבל בעצם ככה אני פותר את הבעיות שלי".
אבורומי פרץ לתודעה לראשונה עם הסקיצות שהעלה לערוץ היוטיוב שלו בשנת 2014, ואחרי שנה העלה לשם גם את הסינגל הראשון "תדעי לך". הוא בחר לפרסם את השירים שלו בדרך שהיום אולי נראית לנו כמקובלת בשביל להתפרסם, אבל באותן שנים, הרבה לפני הטיקטוק, לסמוך שהרשתות החברתיות יעזרו בקידום - דרש הרבה יותר אומץ. "אני חושב שזה תהליך חיובי", הוא אומר. "מספיק שתביא להיט, תסחוף קהל, המדיה תאהב אותך ואתה תצליח. להוציא שיר זו כבר לא פריווילגיה רק של מיליונרים או של מקושרים".
הדבר האחרון שאפשר להגיד על אבורומי זה שמדובר באדם "מקושר". הוא גדל באילת במשפחה ערבית מוסלמית, אח בכור משלושה, ונקרא 'איברהים'. מוצאו ליווה אותו גם בבית הספר היסודי, שם התמודד עם חרם. בצבא התגייר דרך קורס נתיב. כשהיה בן 13 אביו נפטר מסרטן, ועול הפרנסה הוטל על כתפיו.
צילום: אריק סולטן
"הילדות שלי הפכה אותי לאדם מאוד הישרדותי, שמעריך את הדברים הקטנים", הוא נזכר, "למדתי להסתכל על מה שחשוב באמת. הכסף, המעמד, התהילה, פחות מעניינים אותי. מה שאני מחפש זה בית ומשפחה. בשביל זה אני מוכן לוותר על כל מה שהשגתי".
אף שפרנסת המשפחה הייתה באחריותו, בגיל 17 החליט אבורומי - שאז עוד היה כותב שירים במחברת - להשקיע את כספו המועט בשעות אולפן.
"אני זוכר שעל כל שעת אולפן שילמתי בערך 200 שקלים. זה יקר. עבדתי קשה בשביל הסכום הזה, ועדיין לא הצלחתי לשלם על יותר משעתיים או שלוש. ובכלל לא רציתי להיות זמר".
מה זאת אומרת?
"באותה תקופה הייתי מאוהב במישהי מהתיכון, וזה לא קרה. נשבר לי הלב בפעם הראשונה. אז רציתי להוציא לה שיר שנקרא 'אל תאמרי' שיגרום לה לחזור אליי. הקלטתי ופרסמתי אותו ברשתות. כולם באילת הכירו אותו. אבל אז מה שהכי רציתי זה שהיא תשמע אותו".
המחווה אומנם לא צלחה, אבל השיר לעומת זאת הצליח מעבר למצופה כפי שהוכיחו עשרות ההודעות שהציפו את אבורומי. הוא לא הבין את ממדי ההצלחה עד אותו רגע בתחנה המרכזית בבאר־שבע, שבו הבין שהמוזיקה צריכה להפוך אצלו מתחביב למקצוע.
אבי אבורומי | צילום: אריק סולטן
"יום אחד נסעתי לבאר־שבע, וכשהייתי בתחנה המרכזית קלטתי שמשמיעים את השיר באחת החנויות. לא היה לי מושג איך זה הגיע לשם. נגנבתי מזה שאפילו לא הייתי מודע. אז התקשרתי לבחור שהקלטתי אצלו את השירים, הוא הפך למנהל שלי, ויחד פתחנו הופעה ב"בית היוצר" של אקו"ם בתל־אביב. מאה איש סך הכול, אבל זה היה מדהים. אז הבנתי שאני הופך את המוזיקה למקצוע. השתחררתי מהצבא, וההחלטה הראשונה הייתה לעזוב את אילת. הרגשתי שיש לי שם איזו תקרת זכוכית, עם האנשים שאני עובד איתם או המרחק מהתעשייה. הבנתי שאני חייב לצאת מאזור הנוחות שלי".
והיה קשה לעזוב?
"נפשית לא, בעיקר כלכלית. למרכז הגעתי עם 5,000 שקל בתיק, זה כל מה שהיה לי. התחלתי לעבוד כמלצר. מצאתי את עצמי גר עם חבר בראשון־ לציון וניצלתי את זה לשנה של היכרות עם אנשים, מינגלינג, ולא יצא מזה שום דבר בפועל. אז ארזתי תיק וטסתי לדרום אמריקה".
הטיול בדרום אמריקה לא היה סוף הדרך, כצפוי, אלא רק ההתחלה. שם הוא פגש את שני מנהליו, שמלווים אותו עד היום. "הם שמעו אותי ואמרו לי 'אנחנו מאמינים בך ורוצים להשקיע'. אז הזמנתי אותם להופעה שלי בבית היוצר. הם באו וראו סך הכול 120 חבר'ה בקהל, אבל כאלה שמכירים כל מילה. יום אחר כך חתמתי על חוזה".
גם שיתוף הפעולה הזה לא הביא הצלחה מיידית. כמעט שנה עברה עליו בלי להיט אחד שתפס, אבל בנקודה הזו אבורומי הפתיע שוב עם ההכרזה שהסיבה שלא הרים ידיים היא שהמוזיקה עדיין לא העיקר מבחינתו.
"גם היום אני לא רואה את המוזיקה כקריירה הראשית שלי. האמת שאני בכלל רוצה לפתוח בית ספר לנוער, לעסוק בחינוך בלתי פורמלי. ובשביל זה צריך הרבה משאבים, כסף. אז בדרך לחלום האמיתי אני נהנה מהגשמת חלום לא פחות יפה ומשמעותי".
ובכל זאת, להיות זמר זה אחד המקצועות הכי קשים שיש.
"נכון, אתה צריך כל הזמן דרייב פנימי שיעזור לך להמשיך קדימה, גם כשלא מצליח. אצלי זה התחיל ממקום של 'להוכיח'. רציתי לסתום הרבה פיות, להראות לאנשים שלא האמינו בי בהתחלה, ופגעו בי, שהנה הצלחתי. אבל לאט־לאט זה השתנה והפך לרצון להוכיח לעצמי. היום אני מאמין שאני פועל ממקום של אהבה, מקום טוב. ואני יודע שאם אני לא נהנה, אני מרפה".
הקורונה הייתה זו שלבסוף דחפה אותו קדימה. השירים "לאהובי" ו"סיבה לנשום" נעשו למוכרים ביותר במדינה, והילד מאילת הפך להיות כוכב ענק בתעשייה, גם אם מעולם לא הרגיש חלק ממנה.
צילום: אריק סולטן
"אני לא מרגיש חלק מעולם הזוהר, התעשייה. זה ממש משעמם אותי, ברמה שאני פותח את האינסטגרם ושום דבר לא מפתה אותי. אני מרגיש שהכול שטויות, ושמזלזלים באינטליגנציה שלנו. בתור אמן אני רואה את זה מהצד ולא רוצה להיות חלק מזה. אני לא טוב בלשחק אותה, להיות צבוע ולחייך כשלא טוב לי. אני לא רוצה לעשות את זה. בגלל זה אני מתרחק מהשקות, מאירועים ומשתדל להימנע. רק איפה שאני צריך להיות אני נמצא. יש לי חברים בודדים מהתעשייה, אני לא יכול להימנע מהחיכוך הזה, אבל תמיד הצלחתי לבחור כמה אני משקיע בדבר".
ועדיין השתתפת ברוקדים עם כוכבים לפני שנתיים.
"זה בא מכך שרציתי חוויה חדשה, אתגר. וזה באמת היה מאוד מאתגר. פיזית וגם נפשית. הייתי צריך כל יום לעשות חזרות משש בבוקר עד הערב. לא נשאר לי כמעט זמן לעשות מוזיקה, לבלות עם חברים או זמן לעצמי. זה היה קשה. בלי לדבר על זה שנפצעתי בדרך".
ביחס להיום זה נראה סדרת ילדים. מתוך פאודה | צילום: באדיבות yes
אז אני מבינה שלא התאכזבת מההדחה המוקדמת.
"עשיתי בתוכנית דרך מאוד מדויקת, באמת. הגעתי עד לאמצע העונה, וחזרתי הביתה. הספיק לי. גם אם היית מציעה לי להמשיך עד הגמר, הייתי מסרב. כי לא היה לי כוח, לא רציתי. את הפסטיגל לעומת זאת יכולתי לעשות גם חצי שנה ברציפות", הוא מודה בחיוך, "ולא שזה היה לי קל. הייתי נוסע כל יום מיבנה לחיפה, שעתיים כל צד, אפילו לא ישנתי שם, חוזר באמצע הלילה אחרי שלוש הופעות. אבל כשאתה רואה ילדים מבסוטים, אתה מבין כמה כוח יש לך. הייתי מחכה בקוצר רוח לעלות לבמה, להרגיש את השמחה של כולם. זה רגש שאין לו תחליף".
אבורומי לא גדל בבית מוסלמי דתי, והחיבור ליהדות קרה כמו מעצמו. השיא הגיע כשהתעקש להתגייס לצה"ל, אף על פי שהיה פטור משירות. שם, בקורס נתיב, הוא גם עבר את תהליך הגיור.
"אני חושב שכל אזרח במדינת ישראל שמקבל 18 שנה מהמדינה צריך לתת בחזרה את השלוש שנים האלו. אתה חי כאן בזכות. זו מדינת צבא, מדינת ביטחון. אנחנו לא חיים באוסטרליה. כל יום מישהו אחר קם ורוצה למחוק אותנו, ויש מי שעובד יום־יום להגן על האנשים שיושבים בבית קפה בתל־אביב. הם מקריבים את החיים שלהם, את הזמן שלהם או את העיניים והאוזניים שלהם. אז כל אחד והתפקיד שהוא יכול לתרום בו, אבל כל דקה יש כאלו שדואגים שהשגרה שלנו, החיים שלנו יקרו. אז אם 18 שנה קיבלת כל מה שאתה צריך מהמדינה כדי לצאת לחיים האמיתיים, לא יקרה כלום אם תקריב בחזרה".
אז כשאתה מסתכל על המאבקים סביב חוק גיוס, איפה זה תופס אותך?
"אני לא מרגיש שיש ביכולתי לשפוט מישהו. באופן כללי אני חושב שכולם צריכים להתגייס. אבל גם לחרדים יש את העבודה שלהם, עבודת השם, שהיא בעיניי לא פחות חשובה. איך וכמה צריך לשלב עם זה שירות למדינה, אין לי מושג. אמא שלי תמיד אמרה לי 'אבי, אם אתה לא מבין במשהו, עדיף שתסתום'".
למרות זאת, בכל מה שקשור לדעתו על כל חברי הכנסת והממשלה, אבורומי לא יכול להתאפק. "כבר לא מעניין אותי כלום. אני לא יודע מי האנשים בממשלה, לא יודע מי זה שר הביטחון. לא בא לי לדעת ואין לי כוח. מיציתי. אני מרגיש שכולם ליצנים, אני רואה אותם רבים בערוץ הכנסת, וחושב 'אלה האנשים שאני משלם להם כסף כדי להנהיג את המדינה? כדי שישמרו עליי?' זה כמו סטנדאפ. אלה לא אנשים שאני יכול לסמוך עליהם. אז כשיהיו אנשים שיעניינו אותי, אני אפתח את הטלוויזיה ואקשיב. בינתיים זו נראית חבורה של אנשים שרבים את מי ישמעו יותר, ומי הכי סלב".
צילום: אריק סולטן
בשיא הקריירה שלו קיבל אבורומי הזדמנות נדירה לעבור מהבמה למסך בעונה הרביעית של "פאודה" וגילם דמות של עבריין סמים ערבי. למרות הרקע שלו, הוא עבר הכנות לקראת הצילומים. "לתפקיד בפאודה דווקא באתי ממקום מאוד אותנטי. אפילו למדתי ערבית מחדש, הלכתי למורה. למדתי את השפה, את הניואנסים. פאודה זה דבר מטורף, עולם אחר לגמרי. שונה מכל מה שאני מכיר, מכל מה שאנחנו רגילים אליו בטלוויזיה הישראלית. חטפתי שוק ביום הראשון. המזל היה שהיו על הסט אנשים כמו עידן עמדי, דורון בן־דוד ויעקב דניאל־זדה שידעו לתת לי מילים טובות וביטחון. אני מעריך אותם על זה מאוד. לא יודע איך הייתי מגיב לצילומים אם זה היה אחרת. זה כמו לצלול ישר למים העמוקים של הבריכה באולימפיאדה".
אבל הקושי האמיתי הגיע שנה וחצי לאחר מכן, עם טבח 7 באוקטובר שהפך את אירועי הסדרה שעוסקת ביחידת מסתערבים ל"קייטנה", כלשונו של אבורומי. "כשאני מסתכל היום אחורה, פאודה נראית כמו כמו סדרת ילדים. בסופו של דבר מדינת ישראל זה באמת צמד מילים שאומר הכול. מטורף שאנחנו חיים במציאות הזו כבר יותר משנתיים. אני לא מבין איך לא מחקנו עדיין את כל הרצועה. יותר מהכול רציתי שהחטופים יחזרו, ושיעשו מה שצריך בשביל זה".
איך השנתיים האלו השפיעו על היצירה שלך?
"אני חושב שהן שינו אותי בכלל כאדם. היום אני הרבה יותר טראומטי, הרבה יותר חרדתי ופחדן. יש לי פחות סבלנות. זה לגמרי השפיע על היצירה שלי. אבל המלחמה בעיקר פגעה בתמימות שהייתה לי, היא כבר לא קיימת. כמו צלקת שנחקקה בי. עד היום אני נלחם בעצמי כדי ליצור. אני חושב שאין אדם שהשנתיים האלו לא פגעו בו. לא משנה מה העיסוק שלך או מי אתה, בטוח זה נגע".
גם שנים לאחר שסיים את תהליך הגיור, אבורומי חי את חייו כאדם מאמין, אבל כזה שעדיין לומד את הדרך הנכונה.
"אני יכול להגיד שאני אדם מאמין מאוד שחי את האמונה ובכל פעם מתחזק מחדש. אני לא אחד שאפשר לכפות עליו לעשות משהו כמו 'לך תשמור שבת' או דברים דומים. עד שאבין לגמרי מה עומד מאחורי הבקשה. זה כאילו אני בשיעור נהיגה. אני לומד איך לשים ניוטרל, לחנות בכחול־לבן אבל בעיקר לומד את ההיגיון שמאחורי הדברים. וכשאגיע לטסט בעזרת השם, אני אעבור אותו. אבל כרגע אני רק לומד".
נתן לי ביטחון. עידן עמדי | צילום: באדיבות yes
למה הכי התחברת בתהליך הגיור?
"אני חושב שהכי התחברתי לתפילין. עד היום זו המצווה שאני הכי אוהב. אני מחכה לרגע שבו אני קם בבוקר, ומקבל על עצמי להגיד תודה רק על העובדה שהתעוררתי. לא משנה איך קמתי או איך הלכתי לישון. הרב שלי אומר שזה כמו להתחבר בבלוטות' לא־לוהים, לקבל טעינה לכל היום שמצפה לי קדימה. אני מתחיל אותו ממקום טהור, נקי. בלי כעסים, בלי טינה. ומאחל שיהיה הכי טוב שיכול להיות. אתה יוצא לעולם ומסתכל עליו אחרת. באופי שלי אני בן אדם מאוד עצבני. מסתובב לי הפיוז בשנייה. אבל אז, במקום להשתגע כשאני למשל נתקע בפקק בכביש, אני יודע להגיד לעצמי 'זה לא נורא, יש סיבה שאני צריך להיות תקוע כאן רבע שעה". זו הסתכלות מרגיעה הרבה יותר על החיים. בתקופת הסליחות לקחתי על עצמי שכל מה שלא עושה לי טוב בחיים האלה, אני ארחיק ממני . גם אם יש בן אדם שאני אוהב והוא עושה לי רע, אני מתרחק. אני אוהב אותו מרחוק".
ואיך אתה עם ביקורות שליליות למשל?
"אני לא הטיפוס שכותבים עליו משהו והוא סוחב את זה איתו ומשתגע. שום דבר לא ישפיע לי על היום. לפני כמה שנים כנראה שהייתי מתרגש מזה, אבל היום אני כבר לא במצב או בגיל שאכפת לי. אני כבר אדיש. אהבת? יופי, לא אהבת? יש עוד זמרים. חבל על האנרגיות שלי, אני מעדיף לשמור אותן להופעות. לשמחה שלי".
על השמחה שלו אבורומי מנסה לשמור בכל הכוח, ועכשיו, כשהוא שב להופיע, בין השאר ברדינג 3 עם הפרויקט המיוחד "הכחשה" שיוצא בימים אלו בקצב איטי. האלבום כולל חמישה שירים שתואמים לחמשת שלבי ההחלמה שהוא עדיין חווה.
"יש חמישה שלבים שאדם אבל עובר בדרך להחלמה״, מסביר אבורומי, ״הכחשה, כעס, ויכוח, דיכאון וקבלה, אז אני מתכוון להוציא כל אחד מהם כשיר. כל אחד בשלב שלו, מתוך השנה שעברתי. זה פרויקט שהוא מאוד שלי. יש פעמים שאני מוציא סינגל והוא ממש מתנה לקהל, אבל הפעם זה פרויקט מאוד אישי וחשוף שלי. אני פשוט מקווה להיות שמח, אחרי הרבה זמן שלא הייתי. אבל אני לא מודאג כי אין דבר בחיים שאני רוצה ולא משיג. לא כי אני מיוחד ובא להשתחצן. כי אני פשוט לא מפסיק לעבוד עד שאני מקבל את זה. שום דבר לא עוצר אותי".
עוד כתבות בנושא
