"ההיכרות עם הנופלים הופכת את המתגייסים ממודיעין למחויבים יותר"

שלום חיים, מה שלומך?

"בימים האלה זאת שאלה מורכבת. היינו מעדיפים להיות במקום אחר, אבל זאת המציאות".

העיר מודיעין מובילה בשיעורי הגיוס לשירות קרבי ומיצוי פוטנציאל הקצונה כבר שנים רבות. במה אתה תולה את הנתונים הגבוהים?

"כבר 16 שנה אנחנו מובילים בשדה הזה. יש לנו כמעט 92 אחוזי גיוס, ולפחות 60 אחוזים מהמתגייסים משרתים ביחידות מובחרות או קרביות, או ביחידות טכנולוגיות חשובות. זה קורה קודם כול כי אלה הערכים שבני הנוער גדלים עליהם בבית. שנית, מערכת החינוך. השקענו ואנחנו עדיין משקיעים יותר מ־50 אחוזים מהתקציב בחינוך, הכולל עידוד התנדבות ותרומה למדינת ישראל. יש שיח עירוני בנושאים האלה. זה חלק גדול מהשיח של הילדים שלי ושל הילדים האחרים בעיר.

"אתמול הלכתי לנחם את משפחת יעבץ. לסמ"ר איתי יעבץ, שנפל ברפיח, יש אח אחד שנמצא בשנת שירות, והוא מתחבט עם עצמו ועם חברים. הוא רוצה לתרום למדינה בצה"ל אבל נשאר בן יחיד. לא הייתי רוצה להתחלף איתו או עם ההורים שלו, אבל על זה הוא גדל בבית ובעיר. זה חלק ממה שהופך את מודיעין למה שהיא".

יש הבדל בין גיוס לקרבי בעיתות שלום ובין גיוס לקרבי בזמן מלחמה. המתגייסים מכירים את הנופלים מבית הספר, מתנועת הנוער, מהשכונה. הסיכון מוחשי.

"ההיכרות עם הנופלים הופכת את המתגייסים למחויבים עוד יותר, ערכית והתנדבותית. הם מבינים שבלעדי הדור הזה אין מדינת ישראל. מדינה לא יכולה להתקיים בלי צבא אחד, גדול וחזק. זה הדור שהציל אותנו ב־7 באוקטובר. החבר'ה הצעירים, הלוחמים והקצינים עד רמת המ"פ, יצאו להילחם ולהציל את המדינה, ואלה האנשים שגם בעתיד יצילו אותה".

גם הילדים שלך יצאו להילחם בשמחת תורה ההוא.

"ברור, כל הילדים יצאו. הילדים של השכן שלי, בני ישיבות הסדר, הגיעו לבית הכנסת, וברגע ששמעו מה קורה הם עזבו הכול וחיכו לקריאה צפונה או דרומה. גם הילדים שלי. הבן שלי היה בחטיבת המילואים כרמלי והוא וחבריו נעו צפונה. הבת שלי הייתה בתפקיד משמעותי וכבר ברבע לשבע בבוקר אשתי לקחה אותה לבסיס, תוך כדי אזעקות".

כתבת השבוע בישראל היום שהגאווה מוסתרת בין הדגלים שתושביך מנופפים בהם בדרך להלוויות, ושהלוחמים של העיר הם ממשיכי החשמונאים. באיזה מובן אתה מרגיש את זה?

"אתמול היה יריד התנדבות לנוער, שאנחנו מקיימים בכל שנה. הם מתנדבים במד"א, בכיבוי האש, בתנועות הנוער. רב־סרן יניב קולא התנדב בתנועת כנפיים של קרמבו ושם הכיר את רעייתו. כולם מחוברים דרך התרומה, והערכים האלה ממשיכים קדימה. יותר מ־50 אחוזים מבני הנוער שלנו חברים בתנועות נוער. כמעט כל תנועות הנוער הציוניות פועלות בעיר. זה חלק מהדנ"א ההתנדבותי. וכן, יש פה היסטוריה. לפני 2,193 שנה החשמונאים יצאו להילחם, ולא עניין אותם שהם מעטים מול רבים וחלשים מול חזקים. הם יצאו כדי להציל את מה שהיה אז בארץ ישראל. ככה הצעירים מרגישים כאן. אגב זה קיים בהרבה מקומות, אבל אצלנו ההיסטוריה טבועה בקרקע".

אמרת שאתה לא רוצה לספור את הנופלים בני העיר, ואתה צודק כי כל נופל הוא עולם ומלואו, ובכל זאת לפעמים חייבים לדבר במספרים. יש 35 נופלים ממודיעין. איך מתמודדים?

"יש עוד שישה נופלים שהם בוגרי מערכת החינוך שלנו, וחלקם קבורים בעיר. אנחנו מנציחים גם אותם, הם חלק אינטגרלי מהעיר, ויש לנו עוד שני נרצחים מהמסיבה. ב־7 באוקטובר הקמנו חמ"ל והתחלנו ללוות את המשפחות. רק ביום הזה נפלו לנו שמונה חיילים וחיילות. לקח לצבא חודש להתעשת ולהבין מה קורה, ובינתיים העמדנו את כל מה שצריך בשביל המשפחות השכולות. זה תפקידנו. ההלוויות הראשונות התקיימו בחופזה תחת אזעקות, המלחמה הייתה בשיאה. תוך כדי כך הצבנו מחסומים בחלקים הדרומיים והמערביים של העיר, וניסינו לתפקד עם סיירת ביטחון ש־70 אחוז ממנה גויסו באותו היום, אז היינו צריכים למצוא מתנדבים. אנחנו מלווים את האחים השכולים במערכת החינוך וגם לסבים ולסבתות עשינו תוכנית מסודרת. ברמה האישית כואב לי על המשפחות. צער עמוק. אי אפשר לעמוד מנגד ולא להזיל דמעה. אנחנו צריכים מצד אחד לכאוב ומצד שני ללוות ולטפל".

גם אתה שייך למשפחת השכול. בפיגוע בבית־שאן נרצחו אחי סבך ורעייתו, יהודה וזהרה ביבס.

"אני זוכר את זה כמו היום. 19 בנובמבר 1974. הייתי ילד בן חמש כמעט. הפיגוע התרחש שני בניינים מהבית של ההורים שלי. קמנו לבוקר של יריות. אבא שלי יצא מהבית עם נשק - לכולם היה אז נשק כי חששו מחדירות מחבלים. הוא יצא עם השכן שלנו, ראש העיר דאז יצחק קינן ז"ל. ואז הבנו שהדוד והדודה נרצחו. שלושת הילדים שלהם קפצו מהחלון, מהקומה השלישית, ברגע האחרון. היו להם שברים אבל הם הצילו את עצמם. עד היום חלקנו בקשר הדוק איתם. לימים הבנתי שהיו שם שר הביטחון שמעון פרס וסיירת מטכ"ל. בזמן אמת לא הבנתי, רק ראיתי חיילים. עם זה צמחנו וגדלנו".

הסיפור המשפחתי שלך משפיע על תפיסתך את השכול ועל היחס המיוחד שלך למשפחות שכולות?

"להיסטוריה של אדם יש משמעות והשפעה. היא מייצרת את הרגישות הנדרשת. אבל גם גדלתי בבית שהאכפתיות והדאגה לזולת ולסביבה היו משמעותיות בו מאוד, וזה מה שהביא אותי לחיים הציבוריים. כל הדברים האלה מתחברים גם להסתכלות שלי על כך שצבא ההגנה לישראל צריך להיות בקונצנזוס וכולם כולל כולם צריכים להיות מתחת לאלונקה. אין לנו זכות להחליט מי כן ומי לא. כשראיתי ב־7 באוקטובר שכל כך הרבה יצאו להילחם עם כיפות ועם ציציות ולא עניין אותם כלום, הבנתי שזה הדבר האמיתי, המשמעותי והמהותי. כולם צריכים לשרת בצבא ולהגן על מדינת ישראל ועל ארץ ישראל".

בוא נדבר על ההנצחה בעיר שלכם. העיר מתמלאת במשעולים על שם הנופלים.

"עסקנו בהנצחה עוד לפני המלחמה. המשפחה בוחרת בדרך כלל משעול או מעלה שהוא הכי קרוב לנוף ילדותו או לפעילות של החייל, ואנחנו קוראים למשעול על שמו. אני חושב שזה חלק מהמחויבות שלנו. זאת הדרך הצנועה ביותר להנציח את מי שהקריבו את החיים שלהם למעננו, ובסוף המטרה היא שהמורשת הזאת תהדהד ברחובות ותהיה תזכורת נצחית לגבורתם. החבר'ה הצעירים שעוברים שם רואים את השלט והגלעד, קוראים את המשפט שאפיין את הנופל או הנופלת, ומבינים את המורשת וההיסטוריה ובזכות מי אנחנו חיים פה".

מודיעין לא מפסיקה להתפתח. מה מונח על השולחן שלך בימים אלה?

"אנחנו ממשיכים להתמקד במערכת החינוך. זה הבסיס להצלחת העיר. יש לנו גם מרכז חדשנות שמגיעים אליו ראשי רשויות מכל העולם כדי לראות איך הופכים ערים לחכמות באינטגרציה עם בינה מלאכותית. אחד האתגרים שלנו בימים האלה הוא נושא שמשרד הביטחון והמנהל האזרחי צריכים לטפל בו, אבל הם לא מתפקדים בתחום הזה בכלל: השרפות והפגיעה באיכות הסביבה בשכונות שגובלות עם הכפרים הפלסטינים. התאגדנו עם כפר־סבא, ראש־העין וחבל מודיעין, רשויות שנמצאות על קו התפר, ואנחנו רגע לפני עתירה לבג"ץ כדי להניע את המדינה לטפל במפגע הזה. זה טרור לכל דבר ועניין. זאת פגיעה מכוונת של הפלסטינים בכל הערים על קו התפר.

"ויש עוד הרבה על הפרק. אנחנו מקדמים את שלב ב' של העיר - הקמת עוד 40 אלף יחידות דיור. אנחנו מקדמים את הפארק הטכנולוגי במרכז עינב, איצטדיון מרכזי, ארנה. רק השבוע דנו בוועדה המחוזית בבניית עוד 3,400 יחידות דיור. אנחנו עומדים על כך שלפחות 30 אחוזים מהן יוקצו לבני המקום, לזוגות הצעירים, לדור הניצחון".

החיבור לשורשים ההיסטוריים, לציונות ולעם היהודי מעניק עומק ותנופה לחדשנות ולקִדמה.