הספר שנותן את "הכלים להיות צ'רלי קירק" - בכל מה שקשור לישראל

סקר שהתפרסם מיד אחרי 7 באוקטובר גרם לחנן עמיאור להבין שהוא חייב לחזור אל הספר שהתחיל לכתוב שנתיים לפני כן. כבר ב־2021, נישא על הצלחת ספרו "הסדנה להנדסת תודעה", החליט עמיאור שהגיע הזמן לפרק את השקרים הבולטים של התעמולה נגד ישראל. "הייתי מתוסכל מאוד מהפער בין צדקת דרכנו הלאומית לבין היכולת של אחרים לערער עליה", הוא מספר. "הרי אין עוד עם שיכול להוכיח כמונו את הזכאות שלו על אדמת אבותיו, ואת אתיקת הלחימה במלחמת העצמאות שלו. האתגר שלי היה לקחת נושא מורכב מאוד שנוטה לשעמם, ולהנגיש אותו. ידעתי שאני לא פונה לאנטישמים ולמי שבכל מקרה נגדנו, אלא להמוני אנשים בעולם שיש להם יושרה אינטלקטואלית, ואם הסיפור יהיה כתוב בצורה טובה, הם יקראו אותו ואולי ישתכנעו".

הוא כתב בתנופה שלושה פרקים, אבל אז הגיעו הקורונה והחיים עצמם, וכתב היד נזנח. טבח 7 באוקטובר עורר בו צורך להמשיך ולסיים את הספר, אך הרגע שבאמת גרם לו להתיישב ולכתוב הגיע כמה ימים אחר כך, כשראה נתונים מסקר שנערך בקרב סטודנטים אמריקנים. "בסקר הזה, שנעשה אחרי הטבח, 86 אחוזים הביעו תמיכה בקריאה 'מהים עד הנהר פלסטין תהיה חופשית'. לאחר מכן הם נשאלו שאלות המשך, והתברר שרק חצי מהם ידעו באיזה ים ובאיזה נהר מדובר. אחרי שהסבירו להם עובדות יסוד על הסכסוך, שני שלישים החליטו למשוך את התשובה שלהם בחזרה. שתי תובנות לקחתי מהסקר הזה, שהיה מדהים בעיניי. הראשונה: התעמולה נגדנו אפקטיבית מאוד, עד כדי כך שהיא עומדת אפילו בפני פשע ברברי כמו זה שחמאס עשה בשמחת תורה תשפ"ד. והשנייה: התעמולה הזאת נשענת על בורות, וברגע שאתה מניח את העובדות, היא פריכה מאוד".

ספרו החדש, "מלחמת ששת השקרים", מתמקד בשש אמירות מרכזיות של התעמולה האנטי־ישראלית: "ליהודים אין זכויות על ארץ ישראל"; "היהודים ביצעו נכבה ב־1948"; הכיבוש בגדה המערבית אינו חוקי"; "ישראל היא מדינת אפרטהייד"; "ישראל סרבנית שלום"; ו"ישראל פושעת מלחמה". "הלקח העיקרי שלי מהספר הקודם היה שזה צריך להיות נוח לקריאה, מעניין ומלא סיפורים קטנים שבסופו של דבר מושכים את הקורא", אומר עמיאור. "זו גם הסיבה לכך שאין בספר הערות שוליים. נתתי בסוף רשימה של כל המקורות, בלי להקשות על שטף הקריאה".

בניגוד לספרך הקודם, שחשף את הקורא לנבכי התקשורת הישראלית ועסק רבות במאבקים בין ימין לשמאל, הספר הזה גדוש אמירות ותובנות שנמצאות בקונצנזוס הישראלי. אתה בהחלט מעניק בסיס וידע, אבל מקפיד לעקוף מחלוקות פנים־ישראליות שקשורות באותם שישה שקרים.

"'הסדנה להנדסת תודעה' הוא ספר שפתח ציר. הספר החדש לא פותח ציר, והמטרה שלו שונה. כישראלי, למדתי הרבה דברים חדשים במהלך התחקיר לצורך כתיבת הספר. יש פה הרבה פרטים, ופרטים זה דבר חשוב. מתהלכים בינינו המוני ישראלים שמכרסם בהם הספק - אולי אנחנו באמת עושים אפרטהייד? אולי אנחנו מבצעים פשעי מלחמה? המכבש של התעמולה נגדנו חזק מאוד, ואין להם כלים להתמודדות איתו. מתפרסמים עכשיו הרבה סרטונים של צ'רלי קירק - האיש יושב בוויכוח, והשליטה שלו בידע מקנה לו ביטחון ומאפשרת לו להיות בלתי מנוצח. הספר הזה נועד לתת את הכלים הדרושים על מנת להיות צ'רלי קירק בכל מה שקשור לצדקת הדרך של ישראל ולעמידה בפני הביקורת הבינלאומית, שנשמעת גם בישראל. האתגר הוא להפריך את ששת השקרים הגדולים האלה באופן שווה לכל נפש.

"בפרק התודות אני מציין גם חברים שלי מהשמאל הציוני. שלחתי להם את כתב היד וביקשתי מהם לסמן איפה קשה להם, הם באמת העירו לי פה ושם, והוצאתי מהטקסט כמה דברים. אני רוצה שכל אדם, ובראש ובראשונה כל ישראלי, שאינטואיטיבית בעד מדינה יהודית בארץ ישראל, ירגיש שהספר הזה מייצג אותו במאה אחוז"

"לגבי הוויכוח הפנים־ישראלי, אתה צודק. הספר הראשון עסק במחלוקת הישראלית, ואני לא מתחרט עליו ולא מתבייש בו, אבל הספר הזה מבקש לייצג את הקונצנזוס הישראלי הרחב, לא לחפש את המחלוקות בינינו. בפרק התודות אני מציין גם חברים שלי מהשמאל הציוני, בעיקר חבריי מהצבא. שלחתי להם את כתב היד וביקשתי מהם לסמן איפה קשה להם, הם באמת העירו לי פה ושם, והוצאתי החוצה מהטקסט כמה דברים. אני רוצה שכל אדם, ובראש ובראשונה כל ישראלי, שאינטואיטיבית בעד מדינה יהודית בארץ ישראל, ירגיש שהספר הזה מייצג אותו במאה אחוז".

יהיו שיגידו שהספר נכתב בידי ישראלי־ימני־מתנחל, כלומר מתוך פוזיציה שמעצימה את הדברים הטובים שישראל עושה, ומגמדת את הדברים הפחות טובים.

"הביקורת 'אתה תועמלן ציוני' עמדה לנגד עיניי לאורך כל כתיבת הספר. התשובה היא שלא יוכלו לומר את זה, כי אני לא מסתמך על משהו שאני חושב או אומר, אלא מביא תמיד מקור חיצוני: ציטטות מהקוראן, עדויות אנשים שטיילו בארץ, גנרלים של צבאות המערב. מי שאומר שישראל אינה מדינת אפרטהייד הם שחורים שחוו אפרטהייד בדרום־אפריקה. אותם אני מצטט בספר. לא אני זה שטוען שלא נעשתה נכבה ב־48' - אני מצטט את העיתונים הפלסטיניים של אותה תקופה, שמאשימים את ערביי הארץ בבריחה מבתיהם. לא השענתי את הטיעונים שלי על נימוקים שהמצאתי, אלא על הנימוקים שלהם. בעיתונות הערבית נכתב בזמן אמת ש'אנחנו מסתנוורים מהזהב הציוני, לא נוכל אחר כך לטעון שהאדמה שלנו, כי אנחנו מוכרים אותה'. צריך רק להכיר את הציטוטים האלה ולדעת להשתמש בהם".

אפשר לצפות שספר כזה ייתקל גם בטענת "קטיף דובדבנים": יאמרו שאתה אוסף מפה ומשם דוגמאות שמסייעות לטיעון שלך, אך יש נתונים וציטוטים אחרים שלא מסתדרים עם הנרטיב שבחרת.

"ראשית, מי שטוען כך מוזמן לכתוב ספר הפוך שיוכיח את דבריו. שנית, הטענות הקבועות של קטיף דובדבנים ו־וואטאבאוטיזם  הן לוזריות בעיניי. משתמשים בהן כשלא יכולים להתמודד עם טענה. אני פורס תזה, מגבה אותה במסמכים, עובדות והיסטוריה, ואורז אותה באמצעות דוגמאות. על כל דבר אפשר להגיד שהוא קטיף דובדבנים או וואטאבאוטיזם, ואי אפשר באמת להתמודד עם אמירה כזאת. שני המושגים האלה הם בני דודיה של המילה 'הסתה'. מרגע שאתה אומר את המילים האלה, כביכול גמרת את הוויכוח, וזה לא מקובל עליי. יש לך טיעון נגדי - תביע אותו, והקורא יחליט מי צדק".

מספיק הפסד אחד

כשאני שואל איזה מהפרקים היה הקשה ביותר לכתיבה, עמיאור מצביע על הפרק השלישי, זה שמוקדש לטענת "הכיבוש בגדה המערבית אינו חוקי". "הטענה עצמה לא קשה להפרכה: התשובה היא שהשליטה הישראלית ביהודה ושומרון חוסה לגמרי תחת כללי הדין הבינלאומי. הבעיה הייתה שזו שאלה משפטית יבשה יחסית, והיה קשה להפוך אותה למעניינת. מה שעשיתי היה לתאר גם את נסיבות פריצתה של מלחמת ששת הימים, כי יש הבדל בדין הבינלאומי בין מלחמת מגן למתקפה. ברגע שאתה מוכיח שזו הייתה מלחמת מגן, עשית כבר חצי מהעבודה. שם היה לי בשר. עיביתי את הפרק הזה בהיבטים אחרים של הזכות שלנו להיות ביהודה ושומרון, שאינם קשורים לדין הבינלאומי, כמו העובדה שאם לא נחזיק באזור הזה נהיה חשופים למתקפת פתע נוספת. גם בנושא הזה היה קל יותר לתאר מאשר להיצמד לעניין המשפטי".

עושה רושם שהספר מיועד בעיקר לשוק הבינלאומי.

"מספרית, ודאי, כי זה שוק רחב יותר. השאיפה היא להגיע לקהלים בחו"ל, אבל עוד לפני כן אני פונה פנימה, לתוך החברה הישראלית. יש בעיניי חשיבות רבה לכך שכמה שיותר ישראלים מהקונצנזוס הישראלי - אני לא מדבר על השוליים הרדיקליים משני הצדדים - יהפכו לאגרוף אחד. אני מאמין שהספר הזה יכול לעשות זאת, ואז יהיה לנו הרבה יותר תוקף בטענות כלפי חוץ. הוא מזכיר לנו מי אנחנו ואת צדקת דרכנו, וכמובן יועיל בקרב הרעיונות שאנחנו מנהלים מול שונאינו. לצד זאת, ברור שהספר מיועד לקהל בארה"ב, באירופה, ברוסיה ובסין. ככל שהוא יימכר יותר בארץ, כך יהיו לי יותר משאבים לצאת החוצה, ואני חושב שזה אינטרס של כולנו.

"לא אני זה שטוען שלא נעשתה נכבה ב–48' - אני מצטט את העיתונים הפלסטיניים של אז, שמאשימים את ערביי הארץ בבריחה מבתיהם. בעיתונות הערבית גם נכתב בזמן אמת: 'אנחנו מסתנוורים מהזהב הציוני, לא נוכל אחר כך לטעון שהאדמה שלנו, כי אנחנו מוכרים אותה'. צריך רק להכיר את הציטוטים האלה ולדעת להשתמש בהם"

"לשמחתי, הספר מרגש אנשים. פנה אליי לפני כמה ימים ישראלי יוצא רוסיה, אדם שהתעשר מהיי־טק, ואמר לי שכדאי לתרגם את הספר לרוסית, כי הקהילה הרוסית בישראל היא קהילה קוראת. אמרתי לו, 'בשמחה, תמצא מישהו שיממן מהדורה ברוסית, ומצידי הוא יקבל את כל ההכנסות עד להחזרת ההשקעה'. הוא ענה לי: 'מצאת, אני האיש'. אחרי כמה שעות התקשר אליי מישהו מדרום אמריקה ואמר: 'אני מממן תרגום לספרדית, יש לנו פה אתגרים גדולים שהספר יכול לסייע בהם'".

אני מניח שמהדורה באנגלית תהיה חשובה יותר מבכל שפה אחרת.

"נכון. התרגומים לאנגלית ולערבית מוכנים כבר, ויעלו בקרוב לאמזון. חשוב שהאמריקנים, והחברה דוברת האנגלית בעולם, ייחשפו לצדקת דרכנו. ישראל לא ממש הצליחה לעשות את זה עד היום, ובנושא הזה מתפתחת סכנה אמיתית. מספיק שהרפובליקנים יפסידו, ומישהו מהקצה הפרוגרסיבי יעלה לשלטון בארה"ב - ואנחנו בבעיה רצינית. אני מרגיש שכתיבת הספר וההפצה היא שליחות אישית שלי, כישראלי ציוני".

כשהבריון השכונתי משלם מחיר

חנן עמיאור (52) נולד ברובע היהודי בירושלים, שני מבין חמישה אחים ואחיות. כשהיה בן 13 עברה המשפחה לאפרת, וחנן למד בישיבה התיכונית נווה שמואל ובתיכון הימלפרב בירושלים. לאחר מכן למד במכינה הקדם־צבאית בעלי והתגייס לצנחנים. הוא גר באלעזר, נשוי לשירה ואב לחמישה ילדים. אחיו הצעיר עמיקם נפל ברצועת עזה בספטמבר 1996, בקרבות שפרצו אחרי פתיחת מנהרות הכותל.

ב־13 השנים האחרונות, אחרי ששימש דובר משרד החינוך ומנהל הדרכה בעמותת "אור ירוק", עבד עמיאור כעורך וחוקר ב"קאמרה" - ארגון יהודי־אמריקני מבוסטון שפועל לקידום סיקור פרו־ישראלי ומדויק יותר במזרח התיכון וברחבי העולם. עמיאור עמד בראש המחלקה הישראלית בעברית של הארגון, שנקראת "פרספקטיבה". בספר החדש הוא מודה לאנשי קאמרה ואומר כי בלעדי הכלים שרכש בעבודתו שם, הספר לא היה בא לעולם. עמיאור וקאמרה נפרדו אומנם לא מזמן, אך לדבריו הוא ממשיך בפעילות דומה תחת המותג "הסדנה להנדסת תודעה": "יש מספיק אנשים וגופים שרוצים לראות את העשייה הזאת ברשתות החברתיות ובהופעות בתקשורת הישראלית".

"שילמתי מחירים בחמש השנים האחרונות, הפסדתי חברים, וזה כאב גדול. יש בי כעס עמוק על תופעת קפלן, אני מרגיש שהם עושים לנו נזקים נוראים, ומדי פעם אני מחליק כשאני כותב עליהם. אבל אני לא חושב שתמצא ציוצים ארסיים שלי על השמאל באופן כוללני. רק על מעשים ואנשים ספציפיים - ועם יד על הלב, גם את זה אני לא אוהב"

בוא נדבר קצת על התקשורת ועל החברה הישראלית, תחום שאתה עדיין עוסק בו באינטנסיביות. בריאיון לפני חמש שנים, כשיצא הספר הקודם, אמרת לי שהלכידות החברתית בישראל גבוהה, אבל לשמאל יש אינטרס ליצור מצג של קיטוב כדי להוכיח כמה רע פה. אחרי שעברנו שורה של מערכות בחירות צפופות, מאבק פנימי על הרפורמה המשפטית ומלחמה בכמה חזיתות, אתה עדיין חושב שזה נכון?

"היום לא הייתי נותן את התשובה הזאת. אנחנו אחרי חמש שנים די מצלקות, והקיטוב התגבר. מצד שני, אולי אני משלה את עצמי, אבל לדעתי הוא חוזר ומתמתן. בכל צד יש קומץ שרוצה להיפרד ושש אלי קרב, הם עושים הרבה רעש, אבל מבחינה מספרית אני חושב שהם מעבר לשיא שלהם. היינו ברמת קיטוב גבוהה, והיא עדיין גבוהה יחסית למה שחשבתי לפני חמש שנים, אבל אני אופטימי. בעקבות 7 באוקטובר והמלחמה מתגבשת כאן זהות יהודית־ציונית כוללת וחזקה יותר, שתאפשר לנו להתגבש יחד".

כשאני קורא פוסטים שלך ברשתות החברתיות, אני מרגיש שיש בך שני צדדים שנאבקים זה בזה: אחד עוקצני מאוד כלפי השמאל, ואחד שרוצה אחדות.

"אני חושב שזה נכון. שילמתי מחירים בחמש השנים האחרונות, הפסדתי חברים, וזה כאב גדול. יש בי כעס עמוק על תופעת קפלן, אני מרגיש שהם עושים לנו נזקים נוראים, ומדי פעם אני מחליק כשאני כותב עליהם. עם זאת, אני לא חושב שתמצא ציוצים ארסיים שלי על השמאל באופן כוללני, מהסיבה הפשוטה שיש לי הרבה חברים בשמאל. על מעשים ספציפיים, על אנשים ספציפיים - כן. ועם יד על הלב, גם את זה אני לא אוהב. אני לא ישן טוב בלילה אחרי ציוצים כאלה, ומוחק לא פעם".

עוד דבר שלא היה ב־2020 זה ערוץ 14 – כלומר, היקף ההשפעה והפופולריות שיש לו היום. אתה חושב שהערוץ הזה תרם להגדלת הקיטוב במדינת ישראל?

"לא. תקשורת המיינסטרים היא בעיניי הבריון של השכונה שמרביץ לילד הקטן, ואז אותו ילד הולך הביתה בבכי, וחוזר עם אחיו הגדול - בעיניי ערוץ 14 – כדי להחזיר למי שהרביץ לו. האם אצא נגד האח? לא. והבריונות הזו נמשכת כבר שבעים שנה".

"הרשת נותנת תחושה שיש מקום להתבטא בלי שיורידו עליך את השאלטר. כשגדעון לוי כותב שהרשתות החברתיות מלאות נאצים, וכשנחום ברנע אומר שהן הפכו לכיכר ציון החדשה, זו הוצאת תסכול שמוכיחה את החיוב שברשתות. כבר אין חמישים בוסים שקובעים על מה נדבר. עולה שם הרבה זבל ורפש, אבל מבחינתי זו סוכה שצילתה מרובה מחמתה"

לפי נתוני הרייטינג, ערוץ 14 הוא המיינסטרים החדש, או בדרך להיות כזה. עד מתי הוא יישאר בעיניך האח שמגן על החלש?

"אני לא חושב שלערוץ 14 אין לפעמים החלקות, כמו שלי יש בטוויטר. אבל לגזור גזרה שווה בינו ובין ערוצים 11, 12 ו־13, זה לא משחק הוגן. אם יש כל כך הרבה צופים לערוץ הזה, אולי זה אומר שהמון ישראלים, מאות אלפים אם לא למעלה מכך, מרגישים שהתקשורת דורסת אותם במשך דורות? אז כן, לפעמים יש שם חדוות מריבה מוגזמת, אבל זה בכלל לא בר השוואה למה שקורה בערוצים האחרים. גם אם נשים את כל החשבון ההיסטורי בצד ונבחן את השידורים מדי יום ביומו, נראה שמה שגורם לקיטוב העמוק בישראל, בפער עצום, אלה אנשים כמו גיא פלג ואמנון אברמוביץ'. הם ארסיים לאין שיעור מינון מגל, למשל. מאה אלף 'אוי־אוי־אוי' ציניים של מגל לא ייכנסו בזרת של האשמת כוח 100 באונס מחבל נוח'בה - אגב, פרסום שחדשות 12 לא התנצלו עליו. מאות מיליוני צפיות יש לתועבה הזאת, שמתחרה בקלות בעלילות הדם הידועות מההיסטוריה. אז לא, אין סימטרייה".

לא הזכרנו עדיין בשיחה את עיתון "הארץ", ואולי זה אומר משהו. ההיסחפות הרחק שמאלה, לכיוון הפוסט־ציונות, הפכה אותו לרלוונטי הרבה פחות מבעבר.

"כן ולא. יסוד הזהות שלהם הוא כבר לא 'יהודים וציונים' אלא אזרחי עולם, וכשהמציאות היהודית־ישראלית מתפוצצת להם בפנים, הם לא יודעים איך להתמודד איתה. רציתי פעם לכתוב דוקטורט על התנועה של העיתון הזה לאורך השנים, מהמקום שבו הוא היה תחת גרשום שוקן, בלב הציונות – הרי מיד לאחר כיבוש ירושלים העתיקה במלחמת ששת הימים, כותרת מאמר המערכת הייתה 'צהלי ורוני יושבת ציון' – ועד לפוסט־ציונות. היום זה עיתון פוסט־ציוני בהגדרה, מבחינת הרוח שנושבת ממנו.

"ההשפעה של הארץ על מקבלי ההחלטות במדינת ישראל אכן ירדה דרמטית. פעם, כשהתפרסם שם מאמר נגד המערכת השלטונית, המערכת הזאת הייתה נדרכת. היום זה לא קורה, אולי אפילו להפך - זה נחשב למדליה על החזה. אבל מבחינת ההשפעה בחוץ לארץ, הכול נשאר כשהיה. עדיין נגרם לנו נזק עצום. האנשים שקוראים את הארץ באנגלית הם בדיוק האנשים שעבורם כתבתי את הספר, כדי ליצור משקל נגד".

ומה לגבי הרשתות החברתיות, בעיקר X, טוויטר לשעבר? הן לא גורמות נזק?

"אני חושב שהרשתות בכלל וטוויטר בפרט הן אינקובטור שבתוכו מתפתחים רעיונות שהופכים לסדר היום. את השנאה שם אני רואה די בשוליים. טוויטר הוא כלי עבודה בשבילי, ואף שהוא נתן פתחון פה להרבה אנשים בעייתיים, זו בגדול ברכה גדולה לחברה שלנו. הרשת עשתה דמוקרטיזציה לשיח, היא נותנת לאנשים תחושה שיש להם מקום להתבטא, ושם לא מורידים עליהם את השאלטר באמצע מהדורת חדשות, כמו שעשו לערוץ 7. כשגדעון לוי כותב שהרשתות החברתיות מלאות בנאצים, וכשנחום ברנע אומר שהן הפכו לכיכר ציון החדשה, זו הוצאת תסכול שמוכיחה לי את החיוב שברשתות. כבר אין חמישים בוסים שקובעים על מה נדבר ועל מה לא. אף שעולה שם הרבה זבל ורפש, מבחינתי זו סוכה שצילתה מרובה מחמתה".

הספר הקודם ראה אור בהוצאת "סלע מאיר", שגם היא התפתחה וגדלה מאז. ובכל זאת החלטת להוציא את "מלחמת ששת השקרים" בהוצאה עצמית.

"ההיגיון אכן אמר להמשיך שם, אבל תוך כדי כתיבה הרגשתי שיש לי משהו טוב ביד ושאצליח לשווק אותו בלי ההוצאה, וגם בלי חצי מיליון עוקבים שיש לחנוך דאום או לעמית סגל; לי יש בערך עשירית מזה. אי אפשר גם למצוא אותו בשלב זה בחנויות הספרים, אלא רק באתר ייעודי שהקמנו. היה לי טוב מאוד בסלע מאיר, אבל אני לא מתחרט על ההליכה לבד. זה שלי, מפעל חיי אף שאני עדיין צעיר, ובעיניי זה מהלך טבעי - לפרסם ספר ראשון בהוצאה שאני מכבד ומעריך, ואת הספר השני לקחת על עצמי. אציין שיש לי שותף יקר, בעז לוי, השותף הכי טוב שאפשר לבקש - לא רק ביכולות העריכה וההפקה שלו, אלא גם באישיות המופלאה".

הספר השלישי כבר בדרך?

"יש לי רעיון, הפעם לספר פרוזה, אבל אני חושב שבזמן הקרוב אהיה עסוק בעיקר בדחיפה של הספר הנוכחי קדימה, לכמה שיותר שפות זרות ולכמה שיותר אנשים ומדינות".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il