"כבר למדנו שאסור לשתף פעולה עם השטן, אז למה אנחנו חוזרים על זה?"

בלילה שבין חמישי לשישי שעבר, לצד גילויי השמחה על העסקה הצפויה שתשיב את החטופים משבי חמאס, רחלי אנקרי לא הצליחה להירדם. בפוסט מפורט שפרסמה בפייסבוק היא שיתפה את גזר הדין של המחבלים שהניחו 120 ק"ג חומר נפץ מתחת לטנק המרכבה של אחיה, סמ"ר אשר זגורי, לפני 24 שנה, והביעה את החשש מההשלכות הקשות משחרור מאות מחבלים.

"כמו שאתם רואים, אחד המחבלים כבר היה בכלא הישראלי כמה פעמים ושוחרר", כתבה אנקרי. "כמובן שחזר לפעילות חריפה יותר, שסופה המוות של אחי אשר. הוא קיבל שלושה מאסרי עולם ולא ישב אפילו שמונה שנים, כי שוחרר בעסקת שליט. ומי יודע, אולי הוא זה שרצח את תפארת בעצמו. מה שנקרא 'עסקה טובה' זה יום עצוב מאוד. יום כניעה. יום פרס לחיות ששחטו, אנסו וביתרו אותנו. יום שהוא מקדמה לטבח הבא שנקבל ממנו. ואנחנו נקבל אותו, כי מי שלא רוצה לסבול קצת — יסבול הרבה".

תפארת שהוזכרה בפוסט היא תפארת לפידות, בת אחותה שרית, שנרצחה במסיבת הנובה. בימים הראשונים אחרי הטבח הוגדרה תפארת כחטופה משום שהטלפון שלה אוכן בעזה. רק לאחר עשרה ימים זוהתה גופתה.

"גיסי אוהד היה בפגישה עם נתניהו באותם ימים", מתארת אנקרי, "והוא אמר לו 'אני מבקש שלא תעשה עסקה של שחרור מחבלים עם דם על הידיים, ואני מבין את המשמעויות ואת האפשרות שאנחנו נשלם בחיים של הבת שלנו'".

"לצערי אנחנו משפחה שכולה עוד לפני שבעה באוקטובר", אומרת אנקרי. "אח שלנו נהרג בגלל איזושהי עסקה, מחבל ששוחרר הרבה לפני שהיה אמור להשתחרר. יש לנו כבר פס התמודדות. המאסר הראשון של המחבל הזה היה על גניבה, ככה זה מתחיל. הוא נכנס לכלא, ואז שחררו אותו, ואז הוא נכנס שוב על זה שהוא החזיק כלי נשק, ואז בפעם השלישית הוא רצח. זה עניין של זמן.

סמ"ר אשר זגורי ז"ל נפל באפריל 2002. הטנק שלו נפגע ממטען חבלה רב־עוצמה, כשהיה בדרכו לסייע לשיירה אזרחית שהותקפה באזור נצרים. עימו נפלו סמ"ר משה פלד וסמ"ר רון לביא. אחד ממבצעי אותו פיגוע השתחרר לפני כן מהכלא הישראלי. הוא נדון לשלושה מאסרי עולם בעקבות הפיגוע, אך שוחרר שוב בעסקת שליט.

"אחי המתוק אשר היה בכלל אומן, צייר מטורף", מספרת אנקרי. "אחרי שהוא היה במסע בפולין והזדעזע עד עמקי נשמתו, הוא אמר לאימא שלי 'אני אעשה הכול כדי שדבר כזה לא יקרה שוב לעם ישראל'. מבן־אדם שכל היום יושב עם עפרונות־רישום וכולו עדין נפש, הוא נלחם להתגייס לקרבי. שנתיים אחרי שאשר נפל אבא שלי קיבל אירוע מוחי, הוא לא עמד בכאב. קראנו לזה 'נכה צער'. 13 שנה הוא שכב משותק, ולפני שמונה שנים הוא נפטר".

מה חשבת כששמעת על העסקה המתגבשת?

"אני בעיקר מרגישה שאנחנו לא מבינים ולא למדנו כלום. יש לנו זיכרון של דג, ואנחנו לא זוכרים איך הסיפור הזה נגמר. אנשים אומרים לי, מה, את לא שמחה שהם חוזרים? ברור שאני שמחה, אלה אחים שלי, מה השאלה. אני כל הזמן מתפללת עליהם. אבל לא במחיר של החלפת דמים והכפלת דמים, כי זה מה שזה אומר. הרי זה מה שהם עושים, חוזרים לעסוק בטרור. החיים הם שיעורים. אם אתה לא לומד, ייתנו לך את השיעור הזה עוד פעם ועוד פעם. למדנו שיעור לא לשתף פעולה עם השטן, אז למה אנחנו חוזרים על זה?

"יש לי כל מיני תשובות למה זה קורה, אבל נראה לי שאנחנו בעיקר לא מסוגלים לשאת סבל. אני רואה את זה בדור שלנו בהרבה תחומים. קשה להם לשאת אי נעימות. אתה צריך שהקפה יהיה מושלם, ואתה צריך שהזוגיות שלך תהיה בדיוק כמו הפנטזיות, ואתה צריך שהממשלה תעשה מה שאתה אומר ואתה לא יכול שנייה אחת של סבל, שנייה לחכות. הכול צריך להיות כאן ועכשיו. משיח עכשיו, עסקה עכשיו, שלום עכשיו, וככה זה נראה. כשאתה לא מוכן לסבול קצת, אתה סובל הרבה, זה פשוט בתשלומים. אנחנו כאילו נהנים כעת מהרכב החדש שקיבלנו, אבל אנחנו הולכים להיחנק עם החובות.

"אתה יודע כמה אנשים כתבו לי 'תודה שאת כותבת את זה, אנחנו כתבנו ומחקנו'? אנחנו מפחדים מתגובות ומעליהום בפייסבוק, יותר ממה שהולך לקרות לנו"

"המחבלים צוחקים עלינו, הם אומרים בעצמם 'אנחנו נצא בעסקה הבאה'. כמה מטומטמים אנחנו יכולים להיות? צוחקים לנו בפרצוף ואנחנו ממשיכים? ואגב, לא מיצו את כל האפשרויות. אם היו סוגרים להם מים וחשמל באמת, כמו שצריך, הם היו שולחים את החטופים הביתה במונית ספיישל. אומרים לי 'את מפקירה'. אלה סיסמאות. מכרו לנו את זה כעסקת חבילה, שאם אתה לא בעד העסקה אז אתה נגד החטופים".

כשהשמעת את הקול הזה, אילו תגובות קיבלת?

"שאני 'הורסת שמחות', שאני 'מפקירה'. בערב החג שאלתי את עצמי, כשראיתי מלא משפחות שכולות דתיות, אנשים שהם הקול של הציבור, אומרים 'כן, זו שמחה'. אמרתי לעצמי מה אני מפספסת. קראתי מלא על העסקה, תשמע, לא פספסתי כלום. אתה יודע כמה אנשים כתבו לי 'תודה שאת כותבת את זה, אנחנו כתבנו ומחקנו'? תבין, אנחנו מפחדים מתגובות של אנשים בפייסבוק שיעשו לנו עליהום, יותר ממה שהולך לקרות לנו. לאן הגענו? איזו אימה מטילים על כולנו בשביל העסקאות האלה. אסור לך להגיד את הדעה שלך כי מיד אתה 'חסר לב', 'חסר רחמים' ,'לא אכפת לך'.

"בעלי היה שישה סבבי מילואים במלחמה, תרמתי למלחמה יותר מכל האנשים שישבו בכיכר החטופים. מה שעזר פה הוא הלחץ הצבאי, אבל הופכים אותך למוקצה. גם בגלל זה כתבתי את הפוסטים. אמרתי 'אני לא מוכנה, אתם לא תבלבלו אותי. אני חושבת שהעסקה הזו היא טעות, ואתם לא תוציאו אותי חסרת לב'".

כחלק מהשיח הציבורי סביב העסקה, עוררו הדים אמירותיהן של משפחות שכולות שהביעו את תמיכתן במהלך לטובת שחרור החטופים, אף שרוצחי יקיריהן שוחררו במסגרתו. עם כל הכאב והאמפתיה שאנקרי מביעה למשפחות השכולות בימים מורכבים כאלה, כמי שמשתייכת בעצמה לקבוצה הזו היא מרשה לעצמה לומר שלעמדתן יש רלוונטיות מוגבלת: "זה שהוא הרג את המשפחה שלי, זה אומר שעכשיו הוא נכס משפחתי ואני צריכה לתת אישור לשחרר אותו? ואם אני נותנת אישור, אני מכשירה את העסקה? ממש לא. הדיון הוא בכלל לא על מה היה, הדיון הוא על מה יהיה, וזו הבעיה של העסקה. סליחה, אבל מה זה 'המשפחה מסכימה'? זה עסק שלהם?"

לשמור על התודעה

אחד המשפטים הנפוצים כדי לגייס תמיכה ציבורית לעסקה היה "מה היית אומר אם זה היה הבן שלך". בעיני אנקרי, צורת החשיבה הזו היא שורש הבעיה. "כל אחד חושב מה אם זה היה הבן שלו, אבל אם לא חושבים על האומה, בסוף זה מגיע אליך. לא שאני חלילה בעד שהם יהיו קורבנות, אבל אין מה לעשות, בחיים אנחנו משלמים מחירים. אלה שחשבו על עצמם בעסקת שליט, בסוף אכלו אותה בקיבוצים, וגם אנחנו אכלנו אותה למרות שהיינו נגד העסקה. אין כמעט משפחה שלא מכירה מישהו שנרצח בשבעה באוקטובר או נפל במלחמה. מה יקרה אחרי העסקה הזו? אותו דבר. הם עוד יחרבו לנו את פורים, הם יצירתיים. זה עניין של זמן, זה לא שהשתנה משהו במשוואה.

"נכון", מודה אנקרי, "כבת משפחה הייתי אומרת 'תעשו הכול', אולי אפילו הייתי מתבצרת עם בלוני גז ליד הכנסת. אבל התפקיד של נתניהו ושל הממשלה הוא לחשוב על הכלל, והתפקיד של הכלל הוא לחשוב על הכלל. אני יכולה להבין את הכאב, לא שפטתי חלילה שום הורה ושום משפחה של חטוף. כל מי שטינפו על אימא של מתן צנגאוקר, לא הייתי בסביבה הזאת בכלל, רק התפללתי עליה שתהיה לה נחמה ושתזכה לראות את הילד שלה בבריאות. אבל סליחה, זה התפקיד שלה בתור אימא, התפקיד של מנהיג הוא להגיד שהדבר הזה לא יכול להתקיים כל כמה שנים.

"הייתי בכנס עם דיצה אור, אמרתי לה 'קחי כרטיס ביקור שלי בתור די־ג'יי, כשהוא חוזר בעזרת השם, מתנה עליי חתונה'. אני הכי אשמח בעולם כשהוא יתחתן, הלב שלי לא אדיש לזה. אבל אני מבינה שעכשיו נכנסנו לסיכון מטורף, ושאני צריכה לשמור על התודעה שלי חזק כדי שלא ירעילו אותה. אז כן, יצאתי וכתבתי כי הרגשתי שאנשים לא מבינים על מה מדובר. הם כל כך רוצים להפסיק לסבול, שהם לא מבינים איזה סבל הם מזמנים לעצמם. אני מאמינה שהחטופים היו יכולים לחזור, יכול להיות שחלקם אולי לא, אבל בטווח הארוך כל עסק שאתה מנהל, ומדינה זה עסק, ההיגיון אומר שאתה לא יכול להמשיך משהו שמכניס אותך לעוד אוברדרפט ועוד הלוואה. אם החטופים היו כסף, שום בנק לא היה נותן לנו את זה.

"כשאחותי שרית התחתנה, הדבר היחיד שהיא ביקשה ממני לברך אותה היה שלא ימות לה אף ילד. אתה נפגש עם החידלון ואתה אומר 'רק שלא יקרה לי דבר כזה שוב'. והנה זה קרה אצלנו עוד פעם, שוב. אז למה אתם כל כך מתפלאים שאני נגד העסקה הזאת? למה זה לא רציונלי? למה אתם לא חושבים על כולכם? למה אתם לא חושבים על הילדים שלכם? מישהו יכול להבטיח לכם? אם כל האנשים בכיכר החטופים היו רואים חיצים אדומים שיוצאים מהעסקה הזאת, 'הנה אתה הולך למות, הבן של זאת הולך למות, זה כל המשפחה שלו תמות' – לא בטוח שכולם היו בעד. פשוט לחטופים יש פנים, והיו פה קמפיינרים מטורפים, סופר־שנונים. בתור בן אדם שמאוד אוהב הומור אני אומרת וואלה, הם גאונים. אבל זה שיש להם פרצופים לא אומר שהם יותר חשובים מהילדים שלי ושלך. למה, כי זה בעתיד, ואולי לא יהיה? ככה זה עובד, מה גורם לך לחשוב שזה יהיה אחרת? גרמו לכולם לחשוב שהמחיר הזה שווה. למה? כדי שבדמיון שלנו לא נצא מפקירים. כולנו רוצים הפי־אנד, אבל אני מבינה שהחיים הם לא הפי־אנד".

הצד השמח של החיים

את חג שמחת תורה השבוע עשתה אנקרי בבית אחותה שרית, בעיר חריש. "היינו שם כל החגים בשנה שעברה", היא מספרת, "ושמחת תורה כנראה יהיה החג שלנו עד מאה ועשרים. אני לא יודעת אם לומר לחגוג, אבל נהיה שם בשמחת תורה, בוודאי. שלחתי את בעלי עם הילדים להקפות ואמרתי לו 'יאללה תלכו, שיהיה קצת שמחת תורה, שהם לא יחשבו ששמחת תורה זה רק תופת'. בסוף זה יום האזכרה שלה, בתוך החג, ואנחנו יהודים מאמינים אז משתדלים לשמור על ארשת חג. המחבלים מכירים את לוח השנה העברי, הם ידעו איפה לפגוע".

איזו אווירה הייתה בבית בחג?

"משתדלים שהכול יהיה מוחזק כזה. זה כל הזמן עולה שם, ואתה מסתכל על השעון ואומר וואי, מה היה שם עכשיו לפני שנתיים, מה קרה בדיוק בשעה הזאת, עכשיו תפארת התקשרה. היא התקשרה לאחותי לטלפון והם לא ענו בגלל החג, ואז היא התקשרה לטלפון של הבית והם ענו לה בתשע וחצי, הם הבינו שהיא מתחבאת. כעת בכניסת החג מישהו התקשר לטלפון של הבית, ואמרנו מה, אנשים לא יודעים שלא מתקשרים לפה בשמחת תורה?"

רחלי מתארת בגעגוע את אחייניתה תפארת, מדברת על האור שהיה לה על הפנים. תפארת נרצחה יומיים לפני יום הולדתה ה־23. היא הייתה אז בעיצומו של טיול ממושך ברחבי העולם, וחזרה ארצה לתקופת החגים ולכבוד יום ההולדת של אביה. ביום שבו הייתה אמורה לשוב לאוסטרליה, לעבודתה כטרקטוריסטית בחוות, הובאה תפארת לקבורה.

"ההלוויה שלה נראתה כמו בית חב"ד אחד ענק. עגילים, קעקועים, חרדים", אומרת אנקרי. "גם אם אחיה עד גיל 500, לא יהיה לי רבע ממספר האנשים שהיו בהלוויה שלה. אי אפשר היה לעמוד בפניה, הייתה לה הקשבה מטורפת, והיא הייתה מרימה ברמות. היא לא הסכימה לכבות את הנפש שלה בכניסה לבית הכנסת. היא רצתה לחיות את עוצמות החיים ואת האש שלה עם הקדוש ברוך הוא. מאז שהיא נרצחה אחותי וגיסי מסתובבים ומדברים על הדור הזה של הנשמות העצמאיות שמאוד רוצות את השם, אבל לא היה להן כל כך מקום בבית הכנסת. ואני חושבת שהנשמה שלהם רצתה לחגוג את הדבר הגדול הזה שירד לעולם.

"מצאנו המון כתבים על המפגש שלה עם הנשמה, על השיח שלה עם ה', על הערכים שעליהם היא גדלה. היא חזרה לחודש, בדיעבד היא חזרה להיפרד. היא הגיעה לנובה בחמש וחצי בבוקר. שעה אחר כך התחילו הטילים. שלחו לנו סרטון שהיא עומדת ומסתכלת על הטילים כשכולם כבר בורחים. היא ישבה לעשות קפה עם חברים כי היה פקק. היא צחקה על החברים שלה, 'מתנחלים גידלתי ורוממתי, מה אתם בורחים, כולה טילים".

רחלי אנקרי, 40, ילידת שלומי, מתגוררת בפרדס־חנה עם בעלה ידידיה וחמשת ילדיהם. היא מוזיקאית, יזמית ומתקלטת, ואף הקימה בית ספר לתקלוט לנשים. היא נכנסה לתחום בעקבות נפילת אחיה. באותה תקופה היא ואח נוסף, ענר, החלו לכתוב ולהלחין והוציאו אלבום בשם "אשר אהבתי", לזכר האח. "הלכתי ללמוד סאונד רק כדי להפיק את האלבום הזה", היא מספרת. "לא תכננתי להישאב כל כך, אבל מהר מאוד נכנסתי לעולם הסאונד וההפקה, ואחרי שהתחתנתי נכנסתי לעולם התקלוט. הבנתי שזה חלק מהייעוד שלי. דווקא בגלל שחווינו במשפחה המון כאב וצער, וראיתי גם מה המשמעויות של הכאב הזה, בחרתי להיות שותפה בצד היפה והשמח של החיים, ולשמח אנשים".

לצד עבודתה כמתקלטת, היא הקימה עם רוחמה בן־יוסף תוכנית שנתית בשם "מעוררות אהבה", מרחב להעמקת התודעה הזוגית הנשית. בעיניה, הפעילויות השונות שלה מתחברות זו לזו. "אני מחברת נשים לתשוקה שלהן", היא אומרת. "אני מרגישה שזה חלק גדול מהשליחות שלי, לחבר אנשים לשמחה. מה שנקרא 'הפכת מספדי למחול לי'. אני מרגישה שדווקא בגלל שאני יודעת מה זה לכאוב, גם הפוטנציאל לשמחה הוא גדול מאוד. כשאתה מסכים לכאוב, אתה מגיע לעצם החיים ונותן גם לשמחה להיכנס. אני עובדת בכל מיני שמחות, אבל כשמזמינים אותי לשמחות של אלמנות, זה כאילו ה'היילייטס', בשביל זה הגעתי למקצוע, בשביל הרגעים האלה. למוזיקה יש כוח ריפוי גדול. גם בחיים שלי וסביבי וגם מול הקהל. בתוך כל הטירוף הזה שאנחנו חיים בו, העם הזה צריך שמחות".