"יש ממד אובססיבי": החובבן שהפך למומחה הגדול של חיות ארץ ישראל

ידיעה דרמטית אך מסויגת מעט התפרסמה בשער העיתון הארצישראלי "העם" ב־24 באפריל 1931. "מלומד חשוב של המכללה העברית נעלם במדבר?", תהתה הכותרת. בגוף הידיעה נאמר כי על פי דיווח בעיתון היידי "היינט" היוצא לאור בוורשה, "בציבור היהודי שוררת דאגה מחמת העובדה, שזה חודש ימים אין שום ידיעות על הזואולוג הידוע, פרופיסור המכללה העברית, ד"ר אהרוני, שנסע יחד עם אשתו במשלחת מדעית למדבר סוריה. הנסיעה של ד"ר אהרוני צריכה הייתה להקיף את כל המדבר, מדמשק עד מוסול, דרך תדמור ובגדד". מנגד סיפר "העם" לקוראיו כי "ד"ר אהרוני יודע היטב את המדבר, ואת העובדא שלא באו ממנו ידיעות, אפשר להסביר ע"י קושיים בתחבורה". בהמשך תהה עורך העיתון מדוע לא נמסר לתושבי הארץ כל מידע רשמי בנושא: "אנו מביאים כאן את הידיעה הזאת, אבל אנו מתפלאים, על שיש הכרח לשאוב אותה מעיתון יהודי־פולני, ושעל אבדן המלומד החשוב הזה לא הודיעו כלום כאן, לא המכללה ולא המוסדות הלאומיים. רוצים היינו לדעת, אם נמצאו כבר האנשים האלה, ואם לא נמצאו, מה עשתה הממשלה ומה עשו המוסדות בכדי לחפש אחריהם?"

המכללה העברית הנזכרת היא האוניברסיטה העברית בירושלים; פרופ' אהרוני שהלך לאיבוד הוא ישראל אהרוני, שלא היה דוקטור ובוודאי לא פרופסור, אך היה ראשון הזואולוגים העבריים שפעלו בארץ ישראל. הוא אכן יצא באותם ימים לאחד ממסעות החקר שלו במדבריות סוריה ועיראק, ואחד העיתונים כבר הספיק לפרסם הספד נרגש על החוקר שעקבותיו אבדו, אך ימים ספורים לאחר מכן התקבל אות חיים ממנו. הכותרת "מר אהרוני חי וקיים", שהופיעה בעמוד השער של העיתון דבר ב־27 באפריל, מעידה אף היא שרבים ביישוב העברי חרדו לשלומו של המלומד הנודע.

"באספנות יש תמיד ממד אובססיבי. 'עוד לא מצאתי את הנעמית, חסרה לי בת היענה'. בהתחלה אהרוני סייר סביב רחובות, ביריחו ובאזורים קרובים, ולאט־לאט פרץ. מארץ ישראל יכולת לנסוע עד טורקיה ועד תימן בלי לחצות גבול"

"את חרושת השמועות על גורלו של אהרוני ליבתה ידיעה שהופיעה בסמיכות זמנים בעיתון המצרי 'אל־אהרם', על נוסעים אנגלים שנטרפו בידי זאבים במדבר בין מוסול לדיר א־זור", מספר פרופ' זהר עמר, איש המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר־אילן. ספרו החדש "משפחת אהרֹני — חלוצי המחקר הזואולוגי הארץ־ישראלי" מביא את קורות חייו ומפעלותיו של החוקר היוצא דופן, ובכלל זה פרשת ההיעדרות שהסתיימה בכי טוב.

אהרוני כבר היה אז איש אקדמיה ואיש משפחה. מה דחף אותו לצאת למסעות כאלה, הרחק מהציוויליזציה, בשם המחקר?

"אני חושב שזה היה אירוע מתגלגל. בשלב הראשון הוא רצה לנסות לזהות את כל בעלי החיים במקורות היהודיים - לא רק במקרא, אלא גם בספרות חז"ל. הוא היה צמוד מאוד לנושא הזה. ואז הוא כותב: רגע, יש לי חלום, להקים למען עם ישראל מוזיאון זואולוגי כמו שיש לכל אומות העולם. בימיו כסטודנט בפראג, כשהיה משתעמם, אהרוני היה יוצא לסיבוב במוזיאון המקומי, לראות את המוצגים הזואולוגיים. בעת ההיא לא היייתה שום אוניברסיטה או מדינה שלא קישטה את עצמה במוזיאון שמציג פוחלצי חיות ממגוון מקומות בעולם, ובעיקר מארץ ישראל – שהיא ארץ המקרא וגם ארץ אקזוטית. העיסוק בזה נחשב לחלק מהזהות הלאומית. כך צמח בו החלום להקים למען עם ישראל מוזיאון שכל אחד יוכל לראות בו את בעלי החיים מהתנ"ך מול עיניו, וזה מה שהביא אותו להתחיל לאסוף בעלי חיים.

"לזה מצטרפת תכונה שמשותפת, נדמה לי, לכל האספנים, לא משנה מאיזה תחום: באספנות תמיד יש ממד אובססיבי. אתה מתחיל לעשות רשימות של מה עדיין אין לך, 'רגע, זה חסר לי, וגם זה חסר לי. עוד לא מצאתי את הנעמית, חסרה לי עדיין בת יענה'. בהתחלה הוא יצא לסיורים בסביבה הקרובה, בשדות סביב רחובות וגם באזור יריחו ובאזורים נוספים שהיו קרובים יחסית. לאט־לאט הוא פרץ את הגבולות והמעגל התרחב. בתקופה ההיא מי שגר בארץ ישראל היה יכול לנסוע עד טורקיה בצפון ועד תימן בדרום בלי לחצות גבול. בחלק מהמקרים הצטרפה אליו גם אשתו יהודית, אף שהמסעות היו כרוכים בסכנה לא מועטה".

ובפרספקטיבה של כמעט מאה שנה, האם המאמץ היה כדאי? האם המסקנות של אהרוני ממחקריו עדיין תקפות?

"בכל מה שנוגע לזיהוי בעלי החיים במקרא ובמקורות חז"ל, אני חושב שמסקנות המחקרים שלו רלוונטיות עד ימינו. בספר כתבתי ש'לא קם בישראל כאהרוני עוד', כי עד היום לא נמצא חוקר שיכול להשתוות אליו ומחזיק כלים כמו אלה שהיו לו. אתה צריך בשביל זה להיות תלמיד חכם ולהכיר את המקורות באמת לפניי ולפנים. יש הרבה חוקרים שיודעים אולי לקרוא את המקורות, אבל כשהם מצטטים את התלמוד אתה מבין שהם למדו אותו בקריאה שטחית. אצל אהרוני אתה רואה איך הוא לומד, איך הוא מבין את הסוגיה. השילוב הזה נדיר מאוד: גם מדען, גם תלמיד חכם, גם איש שדה וגם בלשן. וזה מה שמעניק לחלק ניכר מהמסקנות שלו תוקף גם בחלוף שנים רבות".

כשהמורה יוצא לשדה

הזואולוג ישראל אהרוני - אין כל קשר לשף הנודע ישראל אהרוני - נולד ככל הנראה ב־1880. פרופ' עמר מציין כי לפי גרסה אחרת, שמצאה את דרכה לערך הוויקיפדיה המוקדש לאהרוני, שנת לידתו הייתה 1882. "הוא כנראה שיפץ קצת את קורות החיים שלו בשלב כלשהו", אומר עמר, "אבל כשכתב את פרטיו לאוניברסיטה העברית, אהרוני ציין את שנת הלידה 1880".

הוא נולד בליטא למשפחה חרדית, התייתם מהוריו בגיל צעיר מאוד ונשאר תחת חסותה של סבתו. "לאחר שגם הסבתא הלכה לעולמה, הוא עבר לבית אפוטרופוס, שאת שמו אינו מזכיר בכתביו - אדם שכנראה פגע בו, וגם לקח את מעט הרכוש שהותירו ההורים. אהרוני הצעיר, שאז עוד נקרא אהרונוביץ', נשלח ללמוד בישיבת טלז, אחת הישיבות המובילות של אז, ונחשב שם לעילוי. אך בהיעדר עורף משפחתי שיתמוך בו, כישרונו לא עמד לו: לאחר שפרץ בישיבה מרד, הוא היה אחד הבחורים שסולקו משם. עולם הישיבות הפסיד, ללא ספק, תלמיד חכם בעל שיעור קומה".

"זה לא היה בית פרטי, אלא בית של עם ישראל. מי שנכנס אליו מצא מולו אוסף זואולוגי מדהים. ואיפה הילדים ישנים? בלילה מוציאים מיטה מתקפלת, ובבוקר קמים, סוגרים את המיטה, והבית חוזר להיות מרכז של מדע. חיים בתוך מעבדה"

לאחר הרחקתו מהישיבה התגלגל הנער הכישרוני לפראג, והפסיק לשמור מצוות. “כמו רבים מהצעירים היהודים הוא עזב את הדת, אבל בליבו נותרה פינה חמה ליהדות", מדגיש פרופ' עמר. "מדי פעם, כשהוא נכנס לאיזו צרה, הוא כתב ביומנים שלו: 'אני מתפלל לאבות אבותיי שיצילו אותי, יש לי זכות אבות'. מספרים עליו שכאשר היה לומד בשבתות את לימודיו האקדמיים, הוא היה קורא בנעימה ובניגון של לימוד הגמרא בישיבה.

"באוניברסיטה בפראג הוא למד שנתיים וחצי בסך הכול, ולא השלים אפילו תואר ראשון. תוך כדי הלימודים שם הוא נחשף לרעיון הציוני, וזה תפס אותו. אהרוני התאהב בשפה העברית, למד אותה מהר מאוד, והתחיל לדבר רק עברית ולכתוב עברית, בכתב עגול ויפה. אפילו את רשימות המכולת הוא כתב בעברית, וניקד את המילים. אגב, נוצרה אצלו איזו שריטה בעניין הכתיב: לאורך השנים הוא התעקש לכתוב ולפרסם רק בכתיב חסר". גם את שמו הוא הקפיד לכתוב "אהרני", ופרופ' עמר הלך בעקבותיו, אך בכל הפרסומים האחרים הקשורים לזואולוג השתרש הכתיב המלא.

אהרוני לא הסתפק בידיעת שפתו של העם היהודי, והחליט גם לעלות לארץ האבות. שמו של הצעיר הציוני המשכיל והמוכשר כבר הלך לפניו, ובבואו ארצה ב־1901 הגיעו לנמל יפו מנהיגי רחובות כדי לבקש ממנו שינהל את בית הספר הקטן במושבה. אהרוני נענה להפצרותיהם, אבל בדרך התעקש לעבור אצל אליעזר בן־יהודה, משום ששמע עליו עוד בהיותו בחוץ לארץ. בין השניים נקשרו מיד יחסי ידידות, ואלה יימשכו גם בשנים הבאות.

לצד עבודתו כמורה וכמנהל בבית הספר של רחובות, קיים אהרוני לימודי העשרה בשעות הערב לילדים ולבני נוער שלא יכלו ללמוד במסגרת מסודרת, משום שנאלצו לסייע בפרנסת משפחותיהם. במקביל נתן גם שיעורים פרטיים בשלל שפות. "היה לו כישרון לשפות", אומר פרופ' עמר. "הוא דיבר עשר שפות והכיר אותן לפניי ולפנים, ובכלל זה ערבית, ארמית סורית, יוונית ולטינית".

באחד השיעורים הפרטיים הללו הכיר את יהודית גולדין. "אהרוני העביר ליהודית ולכמה מחברותיה מעין חוג טבע בשפה הגרמנית. הוא לימד אותן על החי והצומח בארץ, יצא איתן לוואדי רובין ולנחל שורק, והם אספו יחד ראשנים, לטאות וכדומה. זה היה ייחודי אז, שמורה יוצא מהכיתה לשדה. שם, בסיורים הללו, ניצתה ככל הנראה האהבה. ישראל החליט שהוא רוצה להתחתן עם יהודית, אבל הדרך לחופה לא הייתה פשוטה: היו מי שניסו לשכנע את אביה, שלמה גולדין, שהמורה הצעיר והכריזמטי הוא שידוך בעייתי. אמרו עליו שהוא התפקר ולא בדיוק שומר מצוות, וחמור יותר - שהוא משוגע. סיפרו שראו אותו עומד מול החלון במשך שלוש שעות ומביט בריכוז בזבוב. גולדין האב נבהל בהתחלה, אבל אחרי ששלח מכתבים לליטא במטרה לתהות על קנקנו של החתן המיועד, הוא הגיע למסקנה שישראל יהיה בעל טוב לבתו, והחתונה התקיימה.

יהודית הייתה לא רק אשתו של ישראל אהרוני, מדגיש פרופ' עמר, אלא שותפה מלאה ובעלת תפקיד פעיל בעשייה המחקרית שלו, שהלכה והתרחבה. "היא הייתה גם עוזרת חרוצה וגם מי שנושאת בעול הפרנסה והחזקת הבית. ישראל היה המדען האידאליסט הקלאסי שנוטש הכול למען עבודתו, יהודית דאגה שכל החובות ישולמו, ושלכולם, גם לבעלי החיים שהוא מחזיק, יהיה מה לאכול. היא עבדה קשה מאוד לשם כך, וכאמור גם הייתה שותפה במחקר, ולא רק בצדדים הכלכליים והמנהליים שלו. לכן קראתי גם לה הזואולוגית העברית הראשונה. כשבעלה נעדר מן הבית לחודשים במסעות המחקר שלו, היא גידלה את בעלי החיים, פחלצה אותם וניהלה מעקב מדעי, שהוא הבסיס לחלק מהמחקרים שאהרוני חתום עליהם. בסדרה של מאמרים פרי עטו בעניין מזיקים לחקלאות, חלק מהתצפיות המתוארות נערכו כשהוא בכלל לא היה בארץ. זה אומר שהוא לקח את יומן המחקר שיהודית כתבה, ופרסם אותו".

יהודית, מציין עמר, הצליחה להשתלב במחקר אף שהייתה נטולת השכלה מדעית כלשהי. "היא הייתה מגויסת למחקר הזואולוגיה הארצישראלית, וכמוה גם שני הילדים, יוסף ובת־שבע. הבית היה מוקדש כולו למטרה. זה לא היה בית פרטי, אלא בית של עם ישראל. מי שנכנס אליו, מצא מולו אוסף זואולוגי מדהים. ואיפה הילדים ישנים? בלילה מוציאים מיטה מתקפלת, ובבוקר קמים, סוגרים את המיטה, והבית חוזר להיות מרכז של מדע. החיים של המשפחה היו בתוך מעבדה. בהתגייסות הזאת היה גם ממד טראגי, אבל צריך לזכור שזו הייתה תקופה של אידאלים, והם חיו ונשמו אידאלים".

אהרוני לא היה הראשון שעסק באופן שיטתי בזיהוי בעלי החיים שבמקרא; קדם לו הכומר האנגלי הנרי בייקר טריסטראם, שתר את ארץ הקודש לאורכה ולרוחבה במהלך המאה ה־19. בקיאותו הרבה של אהרוני במקרא, בתלמוד ובמדרשים אפשרה לו לרשום עוד הישגים בולטים משלו בתחום. הוא זיהה למשל את אייל הכרמל כ"אילה שלוחה", זאת שיעקב מתייחס אליה בברכתו לנפתלי, וקבע שהאנטילופה מסוג בובאל היא היחמור המקראי, אך בהמשך חזר בו והחליט שזהו התאו, המופיע גם הוא ברשימת החיות הטהורות. לא כל קביעותיו התקבלו בקרב החוקרים, והיום מוסכם שהאנטילופה הנזכרת היא אכן היחמור, כפי שטען אהרוני בתחילה.

הזואולוג העברי רשם לזכותו גם זיהויים של בעלי חיים ימיים, כדוגמת חלזונות התכלת. מנגד הצביע על שלל טעויות שעשו קודמיו, למשל בזיהוי שגוי של הנשר, הצבי, השפן והחולד המקראיים. אהרוני היה גם אחראי לכמה מהשמות והמונחים העבריים בתחום הזואולוגיה, ואף החל לחבר מילון למונחים זואולוגיים בתלמוד ובמדרשים, אך זה מעולם לא הושלם. בשורה התחתונה, השפעתו בענף זה איננה מרשימה כפי שאפשר היה לצפות מזואולוג מוביל שהוא גם בלשן הפועל בתקופת תחיית הלשון.

אהרוני, כאמור, לא השלים אפילו תואר ראשון. ובכל זאת, לאחר הקמת האוניברסיטה העברית צורף המדען המבריק לסגל ההוראה והמחקר שלה, בזכות כישרונו וידענותו. "מצד אחד העריכו אותו, ומצד שני לא התייחסו אליו כשווה בין שווים", אומר פרופ' עמר. "מכיוון שלא היה לו דוקטורט, ראו בו תמיד דרג ב'. אבל האמת היא שאהרוני לא נפל מאף אחד מעמיתיו. מבחינה אקדמית, מה הקריטריונים שמגדירים מדען כבעל שיעור קומה? אם נתייחס לפרסומים - היו לאהרוני פרסומים ברמה גבוהה. היו לו גם פרסומים פופולריים, וזה בסדר, כי הוא רצה לחלוק עם הציבור את הידע שגילה, אבל לצידם היו לו הרבה מאמרים אקדמיים חשובים מאוד. ואם נתייחס לתגליות חשובות - היו לו גם כאלה. באחד הדיווחים נאמר שהוא גילה יותר משלושים יונקים, ציפורים, זבובים, חיפושיות, כנימות ועוד. בין השאר אהרוני גילה חמישה מיני פרפרים שלא היו ידועים עד אז. אי אפשר להתעלם מזה. בהספד שנשא עליו נשיא האוניברסיטה, פרופ' יהודה לייב מאגנס, יש קטע נפלא שבו הוא מסביר היטב מדוע לישראל אהרוני הייתה חשיבות סגולית גדולה יותר משל הרבה מאוד חוקרים בעלי תואר פרופסור".

ובכל זאת הוא לא זכה בימי חייו להכרה שהיה ראוי לה.

"כנראה משום שהוא היה אדם לא קל. יהודית אמרה פעם שהחדר של ישראל צר כל כך, שהוא לא יכול להכיל את כל המחשבות הגדולות שלו. מערכות היחסים שלו, גם באוניברסיטה, לא היו פשוטות. מצד אחד הוא היה אדם חביב מאוד שיכול לדבר עם כל אחד, ומצד שני לא תמיד הוא תקשר עם עמיתיו, והיה קשה לבלוע אותו".

מאמציו של אהרוני בהנחלת שמות ומונחים עבריים נכשלו גם הם, לפי פרופ' עמר, בגלל אופיו. "הוא לא היה מוכן להתפשר ולא ידע לשתף פעולה. לפעמים זה ממש מטורף. ביאליק, שהיה אז נשיא 'ועד הלשון', רדף אחריו כדי שישב בוועדות למונחים בתחום הזואולוגיה, ואהרוני פשוט לא נענה. ביאליק לא היה רק משורר, אלא אחד המנהיגים הבולטים של היישוב היהודי בארץ, והיה מוכן למנות את אהרוני ליושב ראש ועדת השמות הזואולוגית - אתה מבין איזו חשיבות יש למינוי כזה? ובכל זאת אהרוני לא כל כך שיתף פעולה. גם כשהוא כן מונה לחבר בוועדות הוא לא הגיע לישיבות, וכשאתה לא נמצא אתה לא משפיע. הוא היה יכול להשפיע הרבה יותר. התוצאה היא שהיום קשה מאוד להבין חלק מהספרים שלו. אתה צריך מילון עזר, רשימה של המונחים העבריים שאנחנו מכירים, ולצידם חידושי הלשון של אהרוני שלא נקלטו בעברית".

הרושם הלא נעים שהשאיר אהרוני, מעריך פרופ' עמר, פגע לבסוף גם בקריירה של הבת שלו, בת־שבע. "גם היא הייתה עוזרת שלו והעריצה אותו. היא דווקא סיימה דוקטורט בהצטיינות, אבל כשביקשה להשתלב באוניברסיטה, לא קיבלו אותה. נראה לי שעובדת היותה 'הבת של' עמדה בעוכריה. מדובר באישה שכבר הייתה חתומה על רשימה מכובדת מאוד של פרסומים, חלקם יחד עם אבא שלה. לשום זואולוג באותה התקופה לא הייתה רשימה כזאת, אבל כל זה לא עזר לה".

חצי יומן נעלם

אהרוני נפטר בירושלים ב־9 באוקטובר 1946, ונקבר בהר הזיתים. הרפתקאותיו ברחבי המזרח התיכון הסתיימו הרבה קודם לכן, בתחילת שנות השלושים. "אחר כך הוא כבר לא היה בריא כל כך, וגם הנוהג של מסע לציד ולאיסוף של בעלי חיים נעשה פחות לגיטימי", אומר פרופ' עמר.

תחום המחקר העיקרי של פרופ' זהר עמר הוא תולדות הטבע, בדגש על העת העתיקה. מחקריו מוכרים היטב לכל מי שהתעניין אי פעם בזיהוי צמחים המופיעים במקורות, דוגמת סממני הקטורת או השמנים המוזכרים בפרק "במה מדליקין" במסכת שבת. הוא גם חוקר מסורות של כשרות, ואחת לכמה שנים שמו מגיע לכותרות לאחר שהצליח להוכיח שבעל חיים כלשהו – כמו הג'ירף, הג'מוס ועוד – יכול לעלות על צלחתו של יהודי שומר מצוות.

כדי לכתוב את ספרו על ישראל אהרוני הוא ערך מחקר מסוג שונה מאוד, אבל המוטיבציה לעיסוק בדמות הייחודית הזאת נולדה אצלו כבר לפני שנים רבות. "התוודעתי אל אהרוני דרך דפי ספרו 'זיכרונות זואולוג עברי', והוא הילך עליי קסם", מספר עמר בעיניים בורקות. "בתור נער שוחר טבע שגידל בעלי חיים כשעוד היה מותר ואפשר לעשות זאת, ועדיין היו שדות גם באזורים עירוניים - אהרוני היה מודל לחיקוי, מישהו שאפשר לשאוף להיות כמוהו. כשהפכתי לחוקר, התחלתי להתמחות במה שנקרא תולדות הטבע, שזה מקצוע שפחות מוכר בארץ ויותר בחו"ל. העיסוק בתחום הזה מתחלק לשניים: ניסיון לשחזר את הנופים, התכסית הבוטנית, הפאונה של הארץ בעת העתיקה; וגם כניסה לרזולוציה גבוהה יותר של צמחים ובעלי חיים שהיו כאן בעבר. ואז מגיעים לאחת הבעיות הקשות ביותר, שהיא תורה בפני עצמה: זיהוי של צמחים ובעלי חיים הנזכרים במקורות הקדומים – קודם כול במקורות היהודיים, כלומר בתנ"ך ובספרות חז"ל, אבל גם בספרות הקלאסית היוונית ובספרות הערבית.

"מהנושא הזה התחלתי, ולאט־לאט פרשתי כנפיים, והיום אני עוסק בטבע במקורות היהודיים בכלל. הפרשות הכי 'משעממות', כמו הפסוקים הראשונים של פרשת תרומה, הן חגיגה בשבילי. אפשר לעבור על כל מה שמופיע שם, כל שמות המוצרים מן הטבע, ולנסות לזהות אותם. זה דורש מאיתנו להיות מחוברים לשטח, ולעשות למשל ניסויי צביעה. כשאנחנו יודעים איך אבותינו צבעו בשיטות הקדומות אנחנו יכולים להתחקות אחר המקורות ולהבין אותם טוב יותר. בשנים האחרונות נסעתי פעמים רבות לאיטליה ולסלוניקי, ללמוד על שיטות הצביעה המסורתיות של התכלת והארגמן. לפני שבוע חזרתי מקמבודיה, אחרי שהשתתפתי שם בכמה סדנאות בניסיון ללמוד איך נעשית הצביעה המסורתית של 'קלא אילן', שמוזכר במדרש כזיוף של התכלת.

"בתור חוקרים אנחנו נותנים כבוד לאבות המקצוע, למשל פרופ' יהודה פליקס, שהיה המנחה שלי. מי שניצב בשורה הראשונה של התחום הוא ישראל אהרוני, החוקר העברי הראשון שעסק בתולדות הטבע בארץ ישראל. הוא היה איש רב־פעלים שהטביע את חותמו בהרבה מאוד היבטים, וכבר לפני זמן רב חשבתי שאם תימצא הזדמנות, נכון יהיה להקדיש מחקר לדמות שלו".

ההזדמנות הגיעה כאשר ד"ר עוזי פז, מחלוצי שמירת הטבע בישראל והמנהל הראשון של רשות שמורות הטבע, העביר לידי פרופ' עמר מסמך יקר ערך: מעין ספר שכתבה ד"ר בת־שבע אהרוני - ספק יומן משפחתי, ספק ביוגרפיה של אביה. "זה היה הטריגר שגרם לי להתחיל את המחקר. במשך שש שנים הסתובבתי בהרבה ארכיונים ועשיתי עבודת חקר גדולה בניסיון להקיף את סיפור מפעלו של ישראל אהרוני ואת סיפורה של המשפחה, שהייתה שותפה כולה לעבודה שלו. התוכנית הייתה לפרסם את המחקר ולהוסיף לו כנספח את היומן של בת־שבע. העברתי את הספר למערכת הוצאת הספרים של אוניברסיטת בר־אילן, וכבר התחילו לעבוד על ההכנה שלו לדפוס, אבל נותרה עדיין תעלומה אחת גדולה שלא נפתרה. המסמך שקיבלתי מד"ר פז היה בעצם רק מחצית מהיומן, ואני שאלתי את עצמי: איפה החצי השני?"

מי הכחיד את הדובים

תעלומת היומן מחזירה אותנו לגורלה הטרגי של המשפחה. "לישראל וליהודית אהרוני לא נותרו כיום כל צאצאים", אומר עמר. "בת־שבע מעולם לא נישאה, ובשנת 1952 נפטרה לאחר מאבק במחלה קשה, והיא בת 45 בלבד. אחיה יוסף היה פרופסור לפיזיקה, שעשה את עיקר הקריירה האקדמית שלו בבריטניה. הוא נישא אומנם, אך גם הוא לא הותיר אחריו צאצאים. לאחר פרישתו לגמלאות חזר ארצה, ובשנת 1987 הלך לעולמו בגיל 83. לאחר מכן הארכיון המשפחתי, שהיה בידיו של יוסף, נפוץ לכל עבר. אני לא יודע מה הייתה בדיוק הדינמיקה, אבל הייתי צריך לפנות לחמישה אנשים שונים שהצליחו לשים יד על חלקים מהארכיון, וככה הצלחתי להשיג את אלבום התמונות של המשפחה וחומרים נוספים. בשלב מסוים הבנתי שהיומן הגיע כנראה לפרופ' יוסי לשם. התקשרתי אליו, ושמעתי ממנו שהיומן היה אצלו אך אבד.

"בינתיים התחלתי בהכנת הספר לדפוס כפי שהוא, עד שיום אחד יוסי התקשר אליי בהתרגשות: 'לא תאמין, מצאתי עוד ארגז עם חומרים של ישראל אהרוני, ובתוכו גם החלק השני של היומן'. ביקשתי מההוצאה לעצור את התהליך, ולהוסיף את החלק החסר".

מה יש בעצם במסמך הזה?

"בת־שבע אהרוני, אחרי שכל ניסיונותיה להשתלב באוניברסיטה העברית נכשלו, החליטה להקדיש את חייה לכתיבת ביוגרפיה של אביה. בזה היא הטביעה את יגונה. המסמך שכתבה מתחיל כמעין ביוגרפיה, ובהמשך הוא פשוט ארכיון משפחתי. היא לקחה מכתבים של אביה ושל שאר בני המשפחה, מיינה אותם לפי תקופות והוסיפה משפטי קישור בין מכתב למכתב. החלק הזה של הספר תופס למעלה מ־480 עמודים, והוא לא מעניין במיוחד, ובכל זאת הבנתי שאני צריך לסדר אותו ולפרסם אותו כמעט בשלמותו. זהו חומר גלם חשוב לחוקרים, וטוב שיעמוד בפניהם. הטקסט הזה קשור לא רק למחקר הזואולוגי ולמשפחה הפרטית של אהרוני; זה פרק בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה ה־20. לכן החלטתי שמלבד הבאת מסקנות המחקר שאני ערכתי, נכון ונחוץ לעשות את השירות הזה ולהגיש את המסמך לקוראים כפי שהוא".

כמה מהאוספים הזואולוגיים של ישראל אהרוני נשארו בקמפוס האוניברסיטה בהר הצופים כשננטש ב־1948. חלקם הוברחו במשך השנים בידי שומרי ההר והוחזרו לרשות האוניברסיטה העברית, אחרים אבדו. חלק מהאוסף שימש בסיס למוזיאון הטבע שקם כעבור שנים באוניברסיטת תל־אביב.

סביב האוספים הללו התעורר גם פולמוס הקשור לשמירת הטבע: רבים מבעלי החיים המוצגים בהם ניצודו בידי ציידים שעבדו בשליחותו של אהרוני, ובשנים מאוחרות יותר הדבר עורר עליו ביקורת חריפה בתוך קהילת החוקרים. פרופ' עמר דוחה את הטענות בנושא הזה, ומבקש לא לשפוט את אהרוני במושגים המקובלים כיום. "מאשימים אותו שעסק בציד, וטוענים שאולי היה שותף להכחדה של חלק מבעלי החיים. פה צריך להגיד - כפי שכתבו עזריה אלון ועוזי פז, מראשי שמירת הטבע בארץ - שאהרוני פעל לפי הסטנדרטים שהיו מקובלים בתקופתו, ושהכחדת המינים הייתה מתרחשת איתו או בלעדיו. הדובים האחרונים בארץ ישראל היו ניצודים גם אם זה לא היה בשליחותו. נכון שהיום הסטנדרטים שונים, אבל אי אפשר להיות צדקנים בדיעבד ולשפוט את מפעלו באמות מידה מאוחרות. למעשה השינוי התחיל כבר בשנותיו האחרונות של אהרוני, והוא עצמו כתב על כך ושמח על כך".

מה הפרויקט הבא שלך?

"אני בן 64, ערכתי הרבה מחקרים וגם פרסמתי לא מעט, ומטבע הדברים בגיל כזה אני שואל את עצמי מה הלאה. החלום שלי הוא להקים מיזם שייקרא 'המרכז לתולדות הטבע במקורות ישראל', ושם כל אדם יוכל לחזות בחי ובצומח שהיו חלק מחיי היומיום של אבותינו".

כבסיס למרכז הזה מתכנן פרופ' עמר להשתמש באוסף המוצגים העשיר שצבר בעשרות שנות עבודה אקדמית, ושמקיף אותו מכל עבר בחדר עבודתו באוניברסיטה, ולא רק שם. "יש לי אוספי בעלי חיים, צמחים, תרופות עתיקות ועוד, ואני רוצה להנגיש אותם לציבור. באמצעות הטבע אנחנו יכולים לחבר אנשים דתיים ולא דתיים לאבותינו. זה המיזם שאני חולם עליו, ומקווה שאמצא את מקורות המימון הדרושים כדי להקים אותו".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il