"חיזבאללה הוכרע אבל יכול להשתקם": רמ"ט פיקוד צפון לשעבר מזהיר משאננות

כל הדרך מביתי בגבול הצפון לרעננה, שבה שוכן משרדו של תא"ל במיל' אשר בן־לולו, רמ"ט פיקוד צפון לשעבר, חשבתי על שאלה מרכזית אחת: מה היה קורה לי, לילדיי ולשכניי אם חיזבאללה הוא שהיה פותח במתקפת פתע ולא חמאס?

"אם חיזבאללה היה פותח במתקפת פתע בבוקר שבעה באוקטובר", משיב בן־לולו כשאני משתף אותו במחשבות הללו, "ללא שום מודיעין מוקדם כמו שהיה בדרום – התוצאה הייתה אסון בסדר גודל תנ"כי בצפון. אם נסראללה היה מצליח ליישם את התוכנית שלו לכיבוש הגליל באמצעות כמות גדולה של לוחמי רדואן, כוחות הצבא בצפון לא היו יכולים למנוע ממנו לכבוש את השטח. היינו רואים תמונות דומות מאוד למה שראינו בדרום, היינו רואים טנדרים לבנים של חיזבאללה ברחובות חיפה, כרמיאל וטבריה. טיהור השטח היה נמשך ימים רבים, כי צה"ל היה צריך לטפל בשתי חזיתות יחד".

בן־לולו, בן 54, ששימש גם כמח"ט אלכסנדרוני וכפיר וכמפקד עוצבת חירם החולשת על הגזרה המזרחית של גבול לבנון־ישראל, ממעט להתראיין. הפעם היו לו חשוב לדבר משום שהוא משוכנע שמדינת ישראל נמצאת בנקודה קריטית ביחס לצפון. "מרב הקשב נמצא בעזה, ובצדק", הוא אומר, "שם יש חטופים ושם יש תמרון, אבל המצב בצפון רגיש מאוד. אנחנו נמצאים שם בצומתי הכרעה משמעותיים. לכאורה יש שקט ויש הסכם הפסקת אש, אבל זה בדיוק הדי־אן־איי הישראלי. אנחנו מתמקדים בהישג ופחות באיך משמרים אותו. במלחמת לבנון השנייה, למרות כל המורכבות והביקורת שיש עליה, הושג הישג משמעותי מאוד נגד חיזבאללה, וגם אז כולנו ראינו איך ההישג נשחק לאורך 17 שנים".

השבוע מלאה שנה לרגע השיא של מבצע "חיצי הצפון", חיסול נסראללה וצמרת חיזבאללה בבונקר בביירות. המבצע, שהחל בפעולת הביפרים והמשיך בחיסול הבכירים, הסתיים בתמרון קרקעי בדרום לבנון ובהסכם הפסקת אש. במסגרתו, כוחות צה"ל נמצאים כעת במוצבים בתוך לבנון ותוקפים את חיזבאללה מדי שבוע, בזמן שכפרי חיזבאללה עדיין חרבים ונטושים.

"כשהייתי ראש מטה פיקוד צפון, בתרחישים הכי אופטימיים שלנו לא דמיינו הישג כזה", אומר בן־לולו. "חיזבאללה הוכרע והרצון שלו להילחם נשלל, לפחות לעת הזאת. הוא איבד הרבה מנכסיו, אולי הנכס המשמעותי ביותר שהוא איבד הוא התדמית שלו כמגן לבנון. מספיק להסתכל על הכפרים בדרום לבנון כדי להבין שהוא לא מגן לבנון אלא מחריב לבנון".

ואולם, מתריע בן־לולו, אסור שההתפעמות מההישגים תצנן את הדריכות שעודנה מתבקשת: "הכרענו את חיזבאללה, אבל יש לו יכולת להשתקם והוא רוצה להשתקם. האידאולוגיה עדיין קיימת וגם התמיכה האיראנית. זו הנחת היסוד שצריך לפעול לפיה, וצריך לראות איזה מנגנון משמר את ההישג ומונע מחיזבאללה להתעצם מחדש. בלבנון עצמה יש רצון לקחת שליטה על הגבול ולמתן את חיזבאללה, אבל השאלה היא האם למדינה שם יש גם יכולת לבצע את זה".

בן־לולו מכיר מקרוב מנגנוני פיקוח שלא צלחו. ב־2007, מיד לאחר מלחמת לבנון השנייה, הוא מונה למפקד עוצבת חירם הצפונית. החלטה 1701 ייצרה אז מנגנון לפירוז דרום לבנון, בהתבסס על צבא לבנון ויוניפי"ל. בפועל, המנגנון כשל. "היינו פונים למח"ט האיטלקי של יוניפי"ל בצד השני, אומרים לו 'תקשיב, יש בצד השני כוחות של חיזבאללה, תיכנס לעייתא א־שאב או לכפר כילא, תטפל בזה'. המח"ט של יוניפי"ל היה מתאם כניסה עם צבא לבנון, וצבא לבנון היה מתאם כניסה עם חיזבאללה. אחרי יומיים המח"ט היה נכנס לשם, עושה סיבוב, שותה קפה, לא נכנס לאזורים שאסור היה לו להיכנס, וזהו.

"ב־2007 היה קצין יוניפי"ל שהיה קצת יותר מדי דומיננטי לטעמו של חיזבאללה, אז הוא עלה על מטען באזור מרג'־עיון. במשך יומיים חיפשו את הגופות שלו ושל חמישה מחייליו. המסר היה ברור: 'חבר'ה, רק על הקווים. אתם לא נכנסים לכפרים ולא מפריעים לנו להתחמש'. ככה נוצר על גבולנו ארגון טרור עם יכולות צבאיות של מדינה. לכן אי אפשר לבנות מנגנון לשימור ההישג שיתבסס על צבא לבנון ויוניפי"ל".

מה כן צריך לעשות?

"תנאי ראשון הוא דרישה לפירוק חיזבאללה, לפחות מדרום לליטני. אי אפשר לוותר על זה. בנוסף, ישראל חייבת לשמר שליטה ביטחונית בלבנון כמו שהיא עושה היום. המבחן לא יהיה עכשיו אלא בעוד שלוש שנים, אחרי שנתמכר לשקט ונגלה שכוח של חיזבאללה נכנס לרכס חממיס. האם כוח של גולני יצא עם טנקים להשמיד אותם? זה יהיה המבחן. יהיו לזה השלכות מדיניות, יגידו שיש עכשיו חגים ויש רפטינג בירדן ואי אפשר לפגוע בתיירות, כל אותם שיקולים שכל השנים מנעו פעילות. שם ניבחן".

פיקוד חשדן

הוא גדל באשדוד, בן זקונים להורים שעלו ממרוקו. אחרי 30 שנה בצה"ל, רובן בתפקידי שטח, כיום בן־לולו הוא בעליה של חברה לייעוץ וניהול פרויקטים אסטרטגיים. הוא אב לארבעה; אחת מהן משתחררת השבוע מצה"ל אחרי שירות כמדריכת קליעה ("היא קולעת יותר טוב ממני...").

"צה"ל זו שמורת טבע של שליחות, ערכים ואחדות", הוא משיב לשאלתי מה גרם לו לשרת שנים רבות כל־כך. "קצת קשה לראות מה שקורה היום בחוץ. היו לי מפקדים חובשי כיפה, קיבוצניקים, תל־אביבים – לא הסתכלנו על זה בכלל. צה"ל בעיניי הוא מקום שמשמר הרבה ערכים ונורמות. לראות את צה"ל מתרומם מתוך השבר הגדול ועושה את מה שהוא עושה, גורם לך להצדיע למפקדים וללוחמים".

כשאני מבקש ממנו לציין מקום אהוב עליו בצפון, בן־לולו נוקב בשמה של מטולה. "אני מאוד אוהב את מטולה. היא מספרת סיפור על ראשית ההתיישבות בצפון, של חלוצים שמצליחים להאמין בחבל הארץ הזה. מטולה נמצאת בקו המגע והיא חטפה לא מעט לאורך השנים, והיא עדיין פנינה של חקלאות, תיירות וטבע. כשהייתי מח"ט בגזרה, הקפדתי לתת להם לחרוש ולעבד את השדות והמטעים ממש עד דרך הטשטוש, עד הסנטימטר האחרון".

עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל, גם פיקוד הצפון התעורר ונדרך. כוחות סדיר הוקפצו, כיתות הכוננות גויסו, וחטיבות מילואים עלו במהירות צפונה כדי להרתיע את חיזבאללה.

"הדי־אן־איי של פיקוד הצפון עוצב לאורך שנים קשות של חדירות ליישובים ושל לחימה מול חיזבאללה ברצועת הביטחון", אומר בן־לולו. "כל זה יצר פיקוד הרבה יותר חשדן ומשימתי, שלקח בכובד ראש את האיומים של חיזבאללה. היו המון תרגילים, חלקם עם תרחישים קשים מאוד, אם כי באף תרחיש לא פגשנו את מה שקרה בפועל ב־7 באוקטובר. לא היו תרחישים בסדר גודל כזה, אבל כן תרגלנו תרחישים קשים של כיבוש כמה יישובים על ידי מאות לוחמים של רדואן. בפיקוד הצפון התייחסו ברצינות לאיום כיבוש הגליל, וזה גזר המון פעולות בכל המובנים, כולל פעולות הגנה, בניית מכשולים ויכולות טכנולוגיות ואיסוף מטרות.

"אני לא יודע לומר אם מתקפת פתע לא הייתה יכולה להתרחש בצפון", מודה בן־לולו, "אבל אני כן יודע שהאחיזה המודיעינית של ישראל בחיזבאללה הייתה גבוהה וטובה לעין ערוך מאשר האחיזה בחמאס. בנוסף, פיקוד הצפון, בתקופה של אביב כוכבי כאלוף הפיקוד, קבע שהתוכנית של נסראללה לכיבוש הגליל היא תוכנית שאנחנו מתכוננים לקראתה. כלומר, זו לא תוכנית שהאויב הכין לבניין כוח בלבד, אלא תוכנית שהוא מתכנן ליישם בפועל". זאת בניגוד לתוכנית חמאס לכיבוש עוטף עזה, "חומת יריחו", שנתפסה בפיקוד דרום כמודל לאימון כוחות בלבד ולא כתוכנית ישימה.

"הבנו שיש תוכנית ממשית לכיבוש הגליל ונערכנו אליה", ממשיך בן־לולו. "עשינו שינויים דרמטיים לאורך הגבול, שחלקם באו לידי ביטוי כבר בשעות הראשונות של המלחמה וחלקם במהלך המערכה. אחד השינויים, למשל, היה בנושא גדודי ההגמ"ר וכיתות הכוננות, שהושקעו בהם משאבים רבים. פיקוד צפון הוביל גישה שחייבים להשקיע בהגנת הגבולות, אבל הגנת הגבולות הייתה הבן החורג בצה"ל. תר"ש גדעון חתכה בבשר החי, והיו גם מפקדים שקיבלו החלטות לא נכונות לגבי הגנת הגבולות. בפיקוד צפון הוכנו תוכניות הגנה עם חטיבות מהירות ונבנה בנק מטרות רחב מאוד. היו תאי תקיפה שישבו בהם יחד טייס, איש מודיעין ואיש אגף מבצעים. גם המכשול הקרקעי שופר. הארגונים הירוקים כעסו עלינו כי פרצנו צירים בשטח ובנינו מצוקים".

ועדיין, תחת מתקפת פתע זה לא היה מספיק.

"אם אתה מאפשר לאויב להיות מטרים מהגבול שלך, אז גם התרעה טובה ככל שתהיה, לא תיתן לך לוח זמנים שמאפשר לך להתארגן. צה"ל חייב להעריך את יכולות האויב ואת כוונותיו, אבל גם להרחיק את האיום כך שנוכל להתמודד גם עם מתקפת פתע. לכן סוגיית הפירוז היא דרמטית מאוד – בעזה, במצרים, בסוריה, וגם בדרום לבנון. בכדורגל, אם אתה מגן על השער מרחבת ה־16, בסוף תספוג שערים גם אם יש לך שוער מצוין. בשנים האחרונות ויתרנו על חצי מהמגרש ואפשרנו לגדודי אויב להימצא במרחק אפסי מאיתנו, בצפון ובדרום".

בתקופתך זה לא היה ככה?

"בסוף, כשמפקד בשטח מבקש ללכת ולטפל באיום, הדירקטיבה שיורדת מהמטה הכללי היא 'חבר'ה, אנחנו לא רוצים ימי קרב או מלחמה'. אומרים לך לפגוש את המח"ט של יוניפי"ל, שישלח הודעה לצבא לבנון. זו הייתה טעות. מיד לאחר לבנון השנייה, בפעם הראשונה שכוח רדואן הגיע לאחד הכפרים מדרום לליטני, ישראל הייתה צריכה להוציא פשיטה ולחסל את האיום".

מי אחראי לאסטרטגיית ההכלה הזו?

"כל חיי התחנכתי, גם בבה"ד 1, שתמיד לפני שאתה מצביע על האחר, תצביע עם שלוש אצבעות על עצמך. אז לפני הכול, כל המפקדים הבכירים, כולנו, כל מי ששירתו בגבולות, חייבים לשאול את עצמם מה היינו יכולים לעשות אחרת ומה מידת האחריות שלנו. לא שברנו את אסטרטגיית ההכלה שהייתה קיימת שנים. הרצון לאפשר שגרת חיים בצפון, וההבנה שלעימות יהיו מחירים קשים, טשטשו את הידיעה שביום הדין המחיר יהיה כבד בהרבה. צה"ל היה צריך להיות ערוך לתרחישים הפסימיים ולהיות חיץ בין המחבל ובין האזרח.

"יש אחריות לדרג המדיני. בסוף, ההחלטה לא לצאת למתקפת פתע נגד חמאס או חיזבאללה התקבלה שם. כל אחד בממשלות ישראל בעשר השנים האחרונות היה אחראי להחלטה לא לצאת למתקפת מנע. צריך לחקור את זה ולשאול את השאלות, לא רק כדי לחפש מי אשם אלא כדי ללמוד לעתיד. ויחד עם זה, ההשפעה של הצבא על מקבלי ההחלטות היא דרמטית. צה"ל הוא הגוף היחיד שיכול ליצור הערכות מודיעין, תוכניות, חלופות, עבודת מטה וחשיבה. הציפייה היא שצה"ל יהיה ממוקד ויעשה הכול כדי לצמצם את יכולות האויב בשטחו מבעוד מועד, ואני לא חושב שזה קרה. התמכרנו למב"ם (המערכה בין המלחמות; א"ג) שבה אתה מצליח להוריד חימוש מדויק בדמשק או בכל מקום אחר, אבל זו טיפה בים. זה לא אומר שאנחנו לא צריכים לעשות את זה, אבל אסור לשים את יהבנו רק על המב"ם. לכן כשמסתכלים על העתיד, ישראל צריכה כבר מעכשיו להכין את המתקפה על האויב. יש הסכמים, ואני גם מקווה שתהיה נורמליזציה, אבל צה"ל צריך להכין תוכנית למקרה שהכול כשל וצבא לבנון לא הצליח ויוניפי"ל עשה סיבוב בכפר ויצא – ועכשיו אנחנו צריכים לצאת לתמרון עם שלוש אוגדות כדי לנקות את דרום לבנון.

"כראש מטה פיקוד צפון פגשתי את מספר 2 בחיל האוויר. הצעתי לו שנציב צמד מסוקי קרב בבירנית, או אפילו בעמיעד. זה לא קרה. מישהו היה צריך לבוא ולהגיד לחיל האוויר 'אני רוצה אווירייה יבשתית', שמג"ד שנתקל יוכל להרים לאוויר יכולות סיוע מיידיות. זה נהדר שיש לנו מטוסים שיודעים לטוס אלפי קילומטרים עם יכולות תדלוק במבצע עם כלביא, אבל הייתי רוצה לראות יכולות כאלה גם בהגנת הגבולות. אנחנו צריכים גם וגם. האיזונים לא היו נכונים, ופה זו בעיה גם של צה"ל וגם של הדרג המדיני".

אין פעם אחרונה

"הייתי מג"ד בחומת מגן", ממשיך בן־לולו. "באיו"ש יש 2 מיליון איש, ואם תעשה סקר תגלה ש־100% מהם תומכים ברעיונות של חמאס, אבל שם האידאולוגיה לא מחוברת ליכולת. כל ערב יוצאים 30 צוותי מעצרים לתוך מחנות הפליטים והקסבות ומוציאים מהמיטה כל מי שרק חשב להשיג אקדח או ניסה לבנות רקטה. יש מולנו ארגוני טרור איסלאמיסטיים קיצוניים שרוצים להשמיד את מדינת ישראל, זו המטרה ולזה הם מחונכים. זה לא ייפסק ולא נוכל לחסל את הרעיון של חמאס וחיזבאללה, אבל גם אין לנו כוונה לעשות את זה. המשימה של הצבא היא להרחיק את האיומים מעל אזרחים, שאם יש איום מי שיתעסק איתו יהיה צה"ל ולא האזרחים. שנעסיק אותם באזור נבטיה, צור וצידון, ואם צריך בביירות, ולא בשתולה, יפתח או סאסא. עדיף שחיילים ייתקלו ברפיח ובחאן־יונס ולא בניר־עוז ובבארי.

"אסטרטגיית ההכלה נחלה כישלון חרוץ. בסוף אפשרנו לאויב להיות במרחק מטרים מהגדר. צריך ליצור מצב פתיחה שמאפשר לך להתמודד גם אם תופתע. בעזה הופתענו והוכרענו כי היו לנו 20 גדודים של חמאס על קו המגע. לכן הפירוז כל כך חשוב. אז תרכז עוד ארבעה גדודים של כפיר וגולני, תביא עוד יכולות, ועדיין, גם אם הם לא יצליחו ב־70 אחוז מהמקומות. הם יצליחו ב־30 אחוז. אז יהיו 'רק' שלושה יישובים שייכבשו ו'רק' עשרה חטופים. זו לא קטסטרופה? צריך לעבור לאסטרטגיה של התקפה יזומה בתוך שטח האויב, כדי להסיר איומים עוד לפני שהם מגיעים לשטח מדינת ישראל. בעשורים האחרונים הסתגרנו מאחורי חומות ומצלמות ושמנו את מבטחנו בדיפלומטיה ובכלכלה. זה לא עבד. מדינת ישראל אפשרה למפלצת להשתכן ליד הבית שלנו, מול חדר הילדים, והסתפקה בלשים עוד מצלמה ועוד מנעול ועוד גדר. זה לא פתרון. היה צריך לטפל בזה מראש ולצאת לפעולה יזומה כדי להרחיק את האיום מבתי התושבים".

אמרת בעבר שאתה מקווה ש"המלחמה הבאה תהיה מלחמת הצפון האחרונה". זה קרה?

"השימוש בשפה הזאת במזרח התיכון, להגיד 'הפעם האחרונה', הוא דבר לא נכון מיסודו. כשהייתי מח"ט אלכסדרוני ועשיתי סיור קרבות עם בוגרי החטיבה, אמרתי להם: 'נו, איך היה לסיים את מלחמת העצמאות?'. הם אמרו לי: 'שמע, גם הילדים שלנו, הבנים שלנו והנכדים שלנו ימשיכו להילחם'. המחשבה הישראלית הזו, שהנה אני אעשה מהלך ונסיים, היא לא הטבע של המלחמות פה. היום אנחנו עם מבט מפוכח יותר. אסור לשגות באשליות, ובכל זאת, אם נדע לעשות יוזמות חיוביות התקפיות בעת הנכונה, אולי לא נצטרך מלחמות גדולות".