בדרכי לריאיון הזה אני לא מפסיק לחייך מעצם המחשבה שאני לא צריך לחפש חניה. בין הפקקים לחניות, לפעמים אני מרגיש שאני "חי" בתוך הרכב שלי. אבל המרואיין שלי דניאל קייקוב, המכונה D-PRO והידוע בתור "האיש במשאית", באמת חי, ישן ואוכל ברכב שלו - משאית שהוא במו ידיו הפך לבית.
אתם בטח מדמיינים הומלס זרוק על מזרן בירכתי משאית, אבל קייקוב הוא לא מינימליסט או אחד שקורא תיגר על תרבות השפע. להפך. ב־15 מ"ר הוא פינק את עצמו בכל מה שבית צריך - מטבח עם חלון, מקלחת עם מים חמים, שירותים, מיטה זוגית, שולחן עבודה מאובזר, מקומות אחסון ואפילו מרפסת על הרמפה, כמובן עם נוף שמתחלף על פי בחירתו. ואת הכול, אבל הכול, הוא בנה במו ידיו.
"יש פה שלושה סוגי חשמל, אינסטלציה, נגרות עץ. ומכל אלו לא ידעתי לעשות כלום", קייקוב מסכם את מסע הבנייה הארוך. "כל המנגנון שיש פה במיטה מעלינו זה מנגנון פולי שמוריד ומעלה אותה. זו הנדסה. מה לי ולזה? יש לי השכלה של תיכון. לא ידעתי לתכנן רהיטים וביוב, ובניית המטבח היה אחת המשימות הקשות - מי יודע מה זה צוקל או למה צריך בכלל צוקל, אם אתה לא בונה מטבחים? אז אתה נכנס לכל נושא, חוקר עליו, מתייעץ עם אנשים, ויוצר אותו מאפס".
בהתחלה לא ידעתי לעשות כלום. הבית מבפנים | צילום: אריק סולטן
אבל למה בעצם לבנות הכול לבד?
"זה חלום של כל גבר בעיניי, לבנות את הדברים שלו, להתחבר לשורשים שלנו בתור ציידים־לקטים. לבנות בית על עץ זה איזה יצר קדום שלנו. אתה מכיר את הילדים האלה שמפרקים כל דבר? תמיד הייתי כזה. אני מניח שכשאנשים רואים אותי עם המשאית הם שואלים את עצמם אם אני נווד או איזה היפי. אבל זה לא התחיל ממקום של לטייל בארץ ובעולם, זה הגיע ממקום של 'בא לי לבנות את הבית שלי, ובא לי שהוא יהיה נייד'. יש כאן איזה עניין של עצמאות, ואת החופש לקחת את הבית לאן שאני רוצה. אבל זה לא אומר שאני יוצא כל סופ"ש לטיול".
יש משהו מאוד מרשים בקייקוב. בשאפתנות שלו, באוטודידקטיות, בשמחת החיים, ובעיקר בחוסר העצלות שלו. בעולם של אנשים שמחפשים רק לרבוץ על הספה ולהזמין וולט, אני מנסה להבין למה הוא בוחר לעבוד כל כך קשה.
"חלומו של כל גבר". שלב התוכניות | צילום: ללא
"לך קשה יותר בחיים ממני", הוא מטיח חזרה. "קודם כול, אתה משלם שכירות או משכנתא. אחר כך אם קורה משהו אצל השכנים, אתה שומע צרחות. אם מישהי מבשלת, נהיה לך ריח של קארי בבית. ואם אתה רוצה לפתוח חלון בקיר שלך אתה צריך כל מיני אישורים. אתה שולט בחיים שלך? לא. המשאית נותנת לי את החופש לבחור. אני יכול לנסוע לים לשבוע ולהשאיר את המזגן דולק 24/7 בחינם עם חשמל סולארי. ברור שיש אילוצים, אבל אני יותר ויותר מתקרב לעצמאות. אנשים שומעים את המילה 'עצמאות' הם חושבים שזה חופש רגל על רגל, ממש לא. אני מפנה את הביוב שלי, אני דואג לטיפולים של המשאית, אני דואג להכול כאן, אין בעל בית שאני אומר לו 'תסדר לי'. העצמאות זה לאו דווקא חופש מוחלט, זה החופש לבחור, זו לא חופשה. והתחושה הזאת שאתה יכול לשלוט בגורל שלך, זה ממש כיף, אבל עם כוח גדול באה אחריות גדולה".
אתה חושב שכל אחד יכול לחיות ככה?
"היום אני מבין שזה לא מתאים לכולם. לכל אדם יש את המסלול שלו. כולנו גדלנו בבית מסוים עם צלקות מסוימות שעיצבו אותנו כמו שעיצבו אותנו. אני אוהב לדבר הרבה, וכשאתה ילד ואתה משמיע את הקול שלך ומתעלמים ממך זו תחושה לא נעימה. הצלקות האלה שאף אחד לא שם עליי, זה מה שעיצב את מי שאני. היום אני מדבר אותו דבר, אבל יש לי קבלות".
קייקוב, 28, סטודנט לעיצוב תעשייתי, נולד בירושלים במשפחה דתית ולמד בישיבה תיכונית בבית וגן עד שהוריד את הכיפה. "יש הרבה דברים טובים בדת, כל הכלים שקיבלתי מהדת עזרו לי בחיים, כמו כיבוד הורים, לחשוב על האחר ודחיית סיפוקים. 'מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת' זה דבר שמוביל אותי בחיים, אם אני אעשה היום, מחר יהיה לי כל דבר בחיים".
אחרי הצבא עבד קייקוב בעבודת החלומות, הוא היה קצין אבטחה באוניית נופש. דרך הים הוא ראה את כל המקומות הכי יפים בעולם וקיבל על זה כסף. אבל אז הגיעה הקורונה שסגרה אותו בלב ים למשך שלושה חודשים, וזה כיבה את החלום. "כשהקורונה רק התחילה הורידו מהר את כל התיירים בברזיל, ואני נשארתי עם חלק מהצוות לשמור על האונייה דלוקה. כי אם אתה מכבה את המנוע באונייה היא שוקעת. אז כשהמנוע דולק, צריך מישהו שמתחזק את הכול, ומכין אוכל, ומנקה את החדרים. ועל כל הצוות הזה, שזה כמה מאות איש, מישהו צריך לשמור. וממאבטח שחי את החלום הפכתי להיות כלב שמירה, וזה לא מה שחיפשתי. שם התחלתי לחשוב על החיים שלי, וראיתי שבזמני הפנוי באונייה במקום לישון או לשחק בטלפון, אני הולך לסדנה ומחפש ליצור ולבנות ולתפור".
את המשיכה לתפירה הוא זוכר עוד מילדותו בסנדלרייה של אביו כשהוא היה לוקח דפים ותופר אותם יחד במכונה להנאתו. אבל המפנה המשמעותי התרחש כשהתגייס לגולני. "היום יש את הווסטים הכי טובים לכל חייל, אבל בתקופה שלנו קיבלנו וסטים ממלחמת יום כיפור. פתאום אני רואה מישהו עם וסט שונה לחלוטין מכולם, שתפרו לו במיוחד. הלכתי לקנות מכונת תפירה תעשייתית. לא ידעתי לתפור באמת, אז בכל פעם שבאתי הביתה למדתי מסרטונים ביוטיוב, ובמשך ארבעה חודשים תפרתי לי מה־זה וסט. עם סכין באמצע ופאצ'ים, אחד היפים. ופתאום הבנתי שאני יכול לעשות הכול".
צילום: אריק סולטן
וכשקייקוב אומר "הכול" הוא באמת מתכוון להכול. לאחרונה הוא בנה לעצמו אופנוע חשמלי, הלך ללמוד ריצוף להנאתו, והוא מאוהב בעבודות פחחות. אבל את רעיון ה"בית על גלגלים" הוא קיבל כבר על האונייה, כששמע מחברה על אנשים שגרים בוואן, וכשראה בפיורדים בנורווגיה לראשונה אנשים שגרים בוואנים. "אמרתי איזה מגניב, בא לי גם. אבל בקרוון אתה מרגיש בקרוון, וגם אמא שלי אמרה לי שהיא ואבא יעזרו לי, אבל אמרה שאביא משהו יותר גדול, כזה שיאפשר לי לחיות בו, שיהיה נוח לעמוד. אז ככה הגיע העניין של המשאית".
במשך שמונה חודשים עמל קייקוב על הפיכת המשאית לבית אמיתי, כשהוא משתף את כל התהליך בחשבון האינסטגרם שלו. עם הזמן הוא צבר כבר כמעט 100 אלף עוקבים והפך למשפיען רשת. "אנשים מקשיבים לי כי הם רואים משהו אחד שעשיתי טוב, אני כולה בניתי בית במשאית, אבל זה היופי ברשת, אתה עושה משהו אחד באמת פיקס, ואז לאנשים יש אמפתיה כלפיך, והם ירצו לשמוע את הדעה שלך ולהתייעץ איתך, ואתה יכול להשפיע עליהם".
מה היה החלק הכי קשה בבנייה?
"היו לי כל כך הרבה משברים, אבל ההתאקלמות הייתה השלב הכי קשה. לא דמיינתי שזה כזה קשה. פתאום הייתי צריך להבין איפה מחנים אותו, יש המון חוקים ועד שאין לך רכב כזה אתה לא שם לב לשלטים כאלה. ולא היה לי בידוד, היה קר מאוד או חם מאוד ולא ידעתי מה לעשות עם זה. המזל הוא שלמצוא פתרונות דרך משבר זה מפתח מאוד. אתה מבין פתאום מה אתה באמת צריך, ומה אתה רק רוצה".
ואז, כשהכול מוכן, אני מניח שבשונה מבית רגיל שבו צריך להזמין אורחים כדי שיראו את השיפוץ האחרון, אצלך אנשים פשוט מציצים פנימה.
"זה מסקרן את כולם. כל אחד שרואה אותי פותח את הרמפה מתפעל. והשאלות הן אותן שאלות, לא משנה מי עומד מאחוריהן. אתה מכיר אנשים חדשים, מציע להם משהו לשתות, משהו לאכול, הם יושבים מבסוטים, בין שהם הייטקיסטים או בין שהם בעצמם נוודים שעשו את שביל ישראל, כולם בסלון הזה יכולים להתחבר, ויהיה להם את אותו נושא שיחה, זה פשוט מדהים".
למה בעצם זה כל כך קוסם לאנשים?
"כי זה משהו שונה בנוף, זה איזה גליץ' במטריקס, לגור במשאית. אתה רואה משאית מבחוץ, זה לא נראה לך משהו מיוחד, ואז אתה מתקרב, בא מסביב ופתאום לאט־לאט זה נחשף לך, הצבעים והבית. הראש הרציונלי לא באמת מעכל את העניין עד שהוא רואה את זה".
המשאית הזו מלווה את קייקוב גם במילואים. ב־7 באוקטובר הוא היה בחו"ל, אבל מאז הספיק לעשות סבב בסוריה, אחר כך בלבנון, ולפני כחודשיים חזר משלושה חודשי שירות בשכם, ושם אומנם הצליח להכין לעצמו את האוכל במשאית, אבל זה לא בא בלי חסרונות. "ניהלתי חיים כפולים. המשכתי ליצור תוכן, המשכתי לעבוד, אבל זה גם מאוד לקח ממני. החברים הולכים לישון שנ"צ כי יש פעילות בלילה, אבל אני הולך לעבוד, כי יש לי אפשרות, אז יש פה יתרון וחיסרון. היום, גם כשהאירועים שחוויתי שוקעים, אני עדיין בהתאוששות מהחוויה הזאת".
הנה יש לך את חג סוכות לנוח, אני מציע, וקייקוב מחייך.
"אני אוהב את החג הזה, מאחר שאני חי את החיים האלה, אני חושב שכל אחד צריך את זה. כל בן אדם צריך מדי פעם לעזוב הכול, לצאת מאזור הנוחות שלו ולחוות משהו אחר, לחוות את ה'פחות'".
בסיום הריאיון, קייקוב מלווה אותי אל הדלת, ומראה לי עוד כמה דברים שלא שמתי לב אליהם. כל ידית, כל מנגנון מכני, כל סנטימטר כאן, מנוצל ובנוי מתוך מחשבה. החיוך לא יורד לו מהפנים כשהוא מציג בגאווה את מעשה ידיו, אבל כשאני שואל אותו מה עוד חסר לו במשאית הוא עוצר לרגע ועונה: "זוגיות".
צילום: מתוך הרשתות החברתיות
"אחרי הפאזה הזאת בחיים, אחרי התקופה הזאת של המשאית שחוויתי בה כל כך הרבה, יגיע השלב הבא. בן אדם צריך את המקום שלו להשתקע. אין מה לעשות, כולנו צריכים את המקום הבטוח שלנו. ברגע שתגיע האחת, אני מאוד רוצה לבנות בית פרטי ביחד איתה ולהקים משפחה. המשאית כמובן תהיה בחניה, אבל הבית יהיה מאבן, עם יציקות, שאני אבנה בשתי ידיי. יהיה לי מקום לסדנה שלי, יהיה לי מקום לגדל דברים בעצמי. אני גם מאמין שזה חשוב מאוד לחינוך של ילדים".
אבל מה יקרה אם לילדים שלך יהיו ידיים שמאליות, והם לא ירצו לבנות כלום?
"תראה, המטרה של כולנו בחיים היא להגיע לביטוי עצמי. המקום שלי לבטא את עצמי הוא לבנות, והתפקיד שלי בתור אבא, כמו שההורים שלי עשו, זה לחשוף את הילדים לכל מיני חוגים, כדי לראות למה הם מתחברים. יש גם אנשים מאוד מוכשרים בכל מיני תחומים אחרים. מאוד חכמים, מאוד ורבליים, מאוד הומניים. אבל ברור שאני רוצה שהם יבנו", קייקוב מוסיף ומחייך במבוכה, "אבל זה כבר קונפליקט של אבא. אני עוד לא שם".