"גם אם אני מתה מפחד, שום דבר לא יזיז אותי מהכבשים והכרמים"

כביש האספלט מסתיים ממש בסמוך לבית הראשון, משאיר רצועות עפר חשופות. על הגבעה בתי אבן לצד קרוונים ודשא. מול בית האבן הגדול ניצב מבנה גדול עוד יותר, מתכתי, המעניק קורת גג לשותפים החשובים בשטח – הבהמות.

נסיה שולב יוצאת מבית האבן בחיוך מתנצל: "לא חשבת שככה נראית חווה, נכון?". אני מודה שהיא צודקת, המקום נראה בורגני מהצפוי. "כשהתחלנו אי אפשר היה להגיע עם רכב, מתקדמים", היא מתייחסת לכביש שנסלל בדרך לביתה. למרות הדשא ובית הקבע, שולב מסבירה שההגדרה הבסיסית של חווה היא המרעה, ואת הדיר מול ביתה מריחים היטב. במובן מסוים, הבורגנות־למראית־עין היא הבשורה של המקום: אפשר לבנות מודל אחר של חווה, שונה מהסטיגמות.

אנחנו נפגשות בחוות השקדים שליד אלון־מורה, מפעל החיים שלה ושל בעלה נתי. לאחרונה היא הקליטה ופרסמה שיר נוסף, "אדמה שמיים". בשירים שהיא כותבת ומבצעת, היא מבקשת לספר את סיפורן של החוות.

היא נולדה במצפה־נטופה שבגליל, וגדלה במשפחה בת 12 ילדים. אביה הוא פעיל הימין מיכאל פואה. חוויה מרכזית שהיא זוכרת מהילדות היא נכונות משפחתית לכל משימה לאומית: "אבא שלי עזב את העבודה שלו בהוראה והלך להפגין הפגנת יחיד מול רבין בתקופת הסכמי אוסלו. לפני הגירוש מגוש קטיף אימא שלי הזמינה משאית, העמיסה את המקרר, התנור והכול – וכל המשפחה הלכה לגור שם. ככה גדלתי".

טיול משפחתי באזור השומרון נטע בה אהבה להרים שמעבר לקו הירוק: "כשהייתי ילדה בת 12 ביקרנו אצל אברי רן בחוות גבעות עולם. אני זוכרת שחשבתי שהוא משוגע. בתור ילדה מהצפון פחדתי לנסוע בכבישים של האזור הזה, והוא עוד הולך לגור מחוץ ליישוב. מצד שני זה גם קסם לי, אמרתי 'אולי כשאהיה גדולה אלך בכיוון הזה'".

המורה על הטרקטורון

המחשבה הזו קרמה עור וגידים עם נישואיה לנתי בהיותה בת 18, שנה לאחר הגירוש מגוש קטיף. "היה לנו ברור שאנחנו רוצים לעשות משהו למען ארץ ישראל. המושג 'חוות' עוד לא היה קיים אז", היא מזכירה. הם עלו להר סמוך לאלון־מורה, במקום שמכונה היום נחלת יוסף. זוג צעיר עם תינוק קטן ולב חושש.

"בהתחלה היו לנו שני בתים, כביסות הייתי עושה בבית השני", היא אומרת ומתכוונת לביתם באלון־מורה, זה שהיו בו חשמל ומים זורמים. "גרנו בקרוון על גלגלים, עם שירותים אקולוגיים בחוץ. פחדתי", היא מודה, שוברת את הדימוי ההירואי של החוואית העשויה ללא חת. "בבסיס אני מאוד פחדנית. כל הזמן הייתי על הציר שבין להחזיק משהו לאומי גדול ובין הקשר לעצמי ולרגשות שלי. מצד אחד להתמסר למשימה ולהיות שם גם אם אני מפחדת, מצד שני לא למתוח את החבל יותר מדי ולהתפרק. בסוף אני מאמינה שה' רוצה שנחיה פה חיים מלאים ושמחים, שנהיה גם שמחים בשליחות שלנו".

אנשים מופתעים כשרואים בך את הדואליות הזו, את שני הקצוות שאת מחזיקה?

"הרבה אנשים שבאים לפה מופתעים. הם מדמיינים חוואית שחולבת את העיזים ושוחה בבוץ", מספרת נסיה, ומדברת על הפערים הנוצרים לעיתים בין החיים בחווה ובין העולם שבחוץ. "בבית ההוא הייתה רצפת בטון. הילדה זוחלת ותוך שנייה הבגדים שלה מתלכלכים, ומצד שני את שולחת אותה למעון ורוצה שהיא תיראה נקייה וטובה ולא ילדת גבעות. הייתי אז מורה בבית ספר. יכולתי לצאת מבית הספר עם כל הלבוש ועם תיק המחשב, ואז לעבור ל'מדי ב'', לשים על עצמי חרמונית, לעלות על הריינג'ר ולנסוע לחווה בגשם ובבוץ".

לא היו גם רגעים של חרטה?

"היו רגעים שהייתי צריכה לבחור מחדש", היא מעדנת את הניסוח, וחוזרת אל הפינוי השני שלהם מנחלת יוסף, שלאחריו הם הקימו את חוות השקדים, ביתם הנוכחי.

"היינו עם ארבעה ילדים, וזה היה הבית שלנו, לא היה עוד בית אחר. בוקר בהיר אחד, ממש בלי הכנה, נתי העיר אותי והסביר לי מה קורה. היה לי ברור שאני לא רוצה שהילדים שלי יחוו פינוי, וגם היה ברור שאנחנו לא נאבקים מול הצבא. הערתי אותם, לקחתי אותם לאוטו עם פיג'מה ואמרתי להם: 'עושים יום כיף אצל סבתא'. זה מה שיצא לי באותו רגע.

"אני מתחילה לרוץ מהבית לאוטו, רק לשים דברים. בפינוי הקודם מעכו את הכול, לא הייתה שנייה לפנות חפצים. היה לנו ספר תורה בבית, כי היו אנשים שבאו להשלים לנו מניינים בשבת. אז אמרתי 'קודם כול הספר תורה', וחגרתי אותו במושב לידי. אמרתי לנתי 'מה יהיה? אין לנו בית, הרסו לנו את הבית', והוא אמר לי: 'הבית זה אנחנו – אני, את והילדים, ואת זה אף אחד לא יכול להרוס'. זה נתן לי אוויר לנסוע".

אחרי ההרס הם חיפשו מקום לכבשים, ליקב שהם הקימו, וגם לשש נפשות. הם מצאו חווה מתפתחת אחרת והשתלבו בה, ובכל זאת בחרו שוב לצאת לארץ לא זרועה. "העלייה לחוות השקדים הייתה בחירה בשבילי. כבר הכרתי את הקשיים של הלבד, וחוויתי גם את האפשרות הנוספת. אני מרגישה שהלכתי על זה כמו הריון חוזר – את יודעת שיהיה קשה ויהיו בחילות, אבל בסוף נוצרים חיים. ידעתי שאבוא לפה ואעבור שוב תקופה קשה של בדידות, אבל אמרתי לנתי 'אנחנו נקים קהילה. בסוף תהיה פה שכונה, יהיה יפה, יהיה דשא ויהיה בית כנסת'".

"אתה בא להר שאין בו כלום", היא מתארת, "רק קוצים ואבנים. ידעתי שאני מתחילה את המסע מההתחלה, אבל בטווח הרחוק הבנתי שאם אני נשארת בטוב החלקי שיש לי עכשיו, זה לא שלם. וזו גם לא השליחות שלנו, לחיות בסבבה".

שלא יירשו את השריטות שלי

אהבתה לכתיבה נולדה דווקא מתוך טרגדיה. בוקר בהיר בכיתה ב' הגיעה נסיה לבית הספר בקיבוץ לביא שבו למדה, והתבשרה שבתאונה בדרך לבית הספר נהרגה בת כיתתה, יחד עם עוד שתי תלמידות מכיתות אחרות. "אני זוכרת את עצמי בוכה יום שלם", היא משחזרת. "חזרתי הביתה מפורקת, ואבא שלי אמר 'נסיה תלכי לחדר, קחי עיפרון ותכתבי לה שיר'. ילדה בכיתה ב', מה היא יודעת לכתוב? אבל זה הרגיע אותי ויצא לי שיר חמוד. אחרי זה הקראתי אותו בטקס בבית הספר. הבנתי שהכתיבה עוזרת לי להתמודד עם הקשיים שלי כשאני מוצפת". מאז היא נוהגת לכתוב את קורותיה, בימי שגרה ובעיתות משבר.

יֶלֶד שֶׁל אִמָּא / אֵיךְ לָקַחְתִּי אוֹתָךְ לְהָרִים / עוֹלָם שֶׁמַּתְחִיל / בֵּין קוֹצִים וּסְלָעִים אֵיךְ הֵעַזְתָּ / צְעָדֶיךָ רִאשׁוֹנִים... יֶלֶד שֶׁל אִמָּא / אֵיךְ לָקַחְתָּ אוֹתִי לְהָרִים / חָזָק וְנָטוּעַ / בֵּין שׁוּרוֹת הַכְּרָמִים / אֵיךְ הֵעַזְתָּ  / צְעָדֶיךָ מְהִירִים ("ילד של אמא").

לנסיה ולנתי שמונה ילדים, מגיל שנתיים עד 17. סבתם, חמותה של נסיה, מנהלת את היקב שלהם, "נחלה", והילדים שותפים בעבודה בו. לפני ואחרי בית הספר הם מטפחים גינת ירק ומגדלים תרנגולות בלול.

לצד נימת הגאווה שמורגשת בדיבורה עליהם, אפשר לשמוע גם צלילים של תחושות אשמה: "אני חושבת שהאתגר המרכזי בחווה היה סביב הילדים. אמרתי לעצמי 'אוקיי, יכול להיות שאת בחרת בשליחות מסוימת ואת הולכת על זה, אבל למה את צריכה לשרוט את הילדים שלך?'. בכל פעם שהם גדלו, גם החששות גדלו. כשהם היו קטנים אמרת 'הוא לומד את הצעדים הראשונים שלו על קוצים ואבנים, ואין לו איפה לנסוע עם הבימבה'. ואז כשהם יותר גדולים הם לבד, אין להם חברים. וכשהם עוד יותר גדלו אז אין להם יידישקייט מבחינת קהילה. נגיד שמחת תורה, שמנו ספר תנ"ך על הכיסא וכל המשפחה רקדה סביבו.

"הם לומדים בבית ספר והולכים למסגרות", מבהירה נסיה. "יש חוואים שהילדים שלהם עובדים במשק ולא הולכים לבית ספר. אצלנו הם הולכים, אבל הם גם מאוד שותפים. בעלי מצליח לייצר את התודעה שזו זכות. למשל במוצאי שבת הוא אומר: 'מי ששוטף רצפה ועוזר בבית, יבוא איתי לדיר'. זה הופך להיות הצ'ופר".

במובנים רבים, אומרת נסיה, חווה היא עניין גברי: בנייה, מרעה, שמירה. "לקח לי זמן להבין מה המקום שלי בתוך כל הסיפור הזה". היא נזכרת כיצד בתור אישה צעירה שסלדה מקִרבה לבעלי חיים, היא מצאה את עצמה מבצעת המלטות, ואיך הקריבה שעות שינה כדי לקחת חלק בשמירות.

כעת היא מוצאת לעצמה אפיקים אישיים יותר של ביטוי. "היום אני יותר מזהה שהכישרון של הכתיבה והיכולת לעבד את החוויה הוא חשוב. נתי רץ אחרי פרות, אבל חשוב גם לבנות את התודעה, את הרוח והסיפור, לכתוב אותו. התחלתי לראיין נשים בחוות כדי לכתוב עליהן ספר. אני מרגישה שאני מחפשת את הסיפור של עצמי בתוך הסיפור שלהם. העולם של החוות הוא עולם נסתר, אנשים לא יודעים מה שקורה. ההיסטוריה תכעס עלינו אם לא נעשה עם זה משהו".

לפני כשנה הוקם "איגוד החוות", המקשר בין כל החוואים ביהודה, שומרון והבקעה. הם מקיימים פגישות עם גורמי הצבא בשטח ועם נציגי הרשויות. האדווה המשמעותית שהטרימה את הקמתו התרחשה בערוץ הרבה פחות רשמי: קבוצת ווטסאפ שמאגדת את כל נשות החוות. "קבוצת תמיכה מטורפת", מתארת נסיה, ומספרת גם על יציאות משותפות לנופש ואגירת כוחות.

מה מעסיק במיוחד נשים בפורום הזה?

"זוגיות זה ממש נושא", היא אומרת. "בחוות הרבה פעמים זה לא רק את והוא, אלא עוד המון מתנדבים שנמצאים לך בתוך החיים בכל המתרחש. הפרטיות היא ממש עניין. לפעמים יש פערים בתוך הזוגיות סביב החווה. אם זה היה החלום של האיש והאישה וזה מה שהם רצו – מדהים. אבל הרבה פעמים זה לא ככה. את יודעת כמה אנשים באו אלינו ואמרו 'וואי איך אני חולם להקים חווה, אבל אשתי פחות'? יש נשים שזה לא היה הסיפור שלהן מלכתחילה. וגם אם הם הלכו על זה ביחד – לא תמיד פשוט לעבוד צפוף עם בן הזוג. זה כמו עסק משותף, שקורה עם עוד מתנדבים כל הזמן".

עיניים לשמיים

עוֹד תִּטְעִי כְּרָמִים / יִצְחֲקוּ הַזְּקֵנִים / נְכָדִים יָבוֹאוּ לִבְצֹר / תִּרְקְדִי בֶּהָרִים / וְהַצֹּאן לָךְ מְרִיעִים / כָּל מַכָּה תָּבִיא לָךְ דְּרוֹר... נְבוּאוֹת מִתְגַּשְּׁמוֹת / הָרִימִי עֵינַיִךְ לַשָּׂדוֹת / כֹּל הַהַבְטָחוֹת / יָדַיִם מְלֵאוֹת / מָתַי / מָתַי / תַּתְחִילִי לִרְאוֹת ("נבואות").

החיבור לאדמה מגיע אצלה מהבית. "סבא שלי, ניצול שואה, הוא דמות מעוררת השראה", אומרת נסיה בגאווה.  "הם גדלו בהולנד, והחלום המשפחתי היה לעלות לארץ ולהיות חקלאים. אימא שלו נרצחה בשואה. הוא ליווה אותנו כל הדרך בהתרגשות. לפעמים הוא מתקשר אליי 'אני בירושלים, מתפלל על הגשם, איך הגשם אצלכם?'"

התפילה לגשם היא מרכיב מרכזי בחייה. "תמיד מתפללים לגשם אבל אומרים 'טוב, הכינרת מלאה, אז אם אפשר שזה ירד רק בלילה כי בבוקר אני נוסעת', נכון? כאילו לא באמת מבקשים את הגשם. בחווה את קולטת שמה שיֵרד – זה מה שיצמח".

התובנה הזו הכתה בה בשנה הראשונה שלהם בחווה, חורף 2011. השדה הענק שניתן לראותו מראש ההר עובד ונזרע, אבל כשהגיע הזמן לקצור נרשמה אכזבה. שלוש בלות (שקי ענק) בלבד נאספו. "אני בגדול בתפקיד של המייאש בבית", היא מחייכת. "אמרתי לנתי 'וואי עד שהשקעת... בוא תמצא משהו אחר לעשות'".

ובכל זאת, אין ייאוש באדמה כלל. בדיקת מעבדה הראתה שהאדמה ענייה. הם דישנו אותה, ובהמשך ראו גם את הפירות. "השנה יצאו לנו 120 בלות מאותו שדה", היא משתפת. "אבל הסיפור הכי מרגש קרה בזמן מבצע שומר החומות. זו הייתה השנה השישית לפני שמיטה, ובשמיטה אנחנו שומטים הכול – את הכרמים, השדות – ולא מעבדים שום דבר. בתקופה הזו היו מלא תמונות של הפצועים מעכו ומלוד, כל הארץ הייתה דם ואש ותמרות עשן, ואנחנו היינו עסוקים בשדה. זה היה קצת אחרי שבועות, אנחנו אוספים את היבול וקולטים שיש כמות מטורפת – ספרנו 267 בלות. זו הכמות הכי גדולה מכל השנים. זה בול 'וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית'. ראינו את זה עין בעין.

"העליתי תמונות מהשדה בסטורי, וקיבלתי מבול של התרגשויות. אנשים פתאום הבינו שיש עוד אירוע שמתרחש במקביל לחדשות. באותו רגע הבנתי שאני רוצה להתחיל לספר את הסיפור שלנו, של החוות, של ארץ ישראל, של החקלאות, של החיבור לה' שקורה דווקא דרך החקלאות".

החיבור לאדמת הארץ הוא מבחינתה גם חיבור לתורה ולעם. "התפיסה של הגלות היא 'תלך לבית הכנסת, תתפלל, תלמד תורה וכך תתחבר לה'. בארץ ישראל זה 'תזרע את השדה, תתפלל לה' ומשם תתחבר'. ה' מדבר אלינו דרך השדה. אנחנו אומרים את זה פעמיים ביום, 'ואספת דגנך ותירושך ויצהרך ונתתי עשב בשדך לבהמתך'. בבסיס אנחנו עם חקלאי".

איך מחברים היום את העם לערך של החקלאות?

"ישבו פה ביקב חרדים וקפלניסטים וחוצניקים ודתיים – כל הסגנונות. מרגשת אותי היכולת לייצר חיבור של ארץ ישראל ועם ישראל, לא כקלישאה. חשוב לי להחזיק את כל הערכים. אנחנו ארץ ישראל, ומחוברים לעם ישראל".

יש פתיחות לשמוע על המפעל הזה גם אצל אנשי שמאל?

"דווקא הם מרגישים שזה מחזיר אותם ליסודות שהם גדלו עליהם, של הקיבוץ וההתיישבות. זה נותן להם תקווה וחזון, הם מתחברים מאוד".

לא נזוז מכאן

כְּבָר שָׁנָה לֹא עוֹמֶדֶת / הָאֲדָמָה רוֹעֶדֶת / מַעֲדִיפָה לָרוּץ / לֹא לִפֹּל בִּסְדָקִים / כִּמְעַט שָׁנָה לֹא רוֹקֶדֶת / הַשִּׂמְחָה שֶׁלִּי נוֹדֶדֶת / אֶל אֲדָמָה בְּתוֹכָהּ / אַחִים חַיִּים ("אדמה שמיים").

בשמחת תורה תשפ"ד הם אירחו בחווה את המשפחה, ובמהלך החג נסיה מצאה את עצמה מתכוננת למלחמה. הפחד גבר במיוחד אחרי צאת החג, כשהם נשארו לבד על ההר. "כמעט כל השכנים הלכו, ואתה נשאר פה לבד ואומר 'עוד שנייה כל שכם עולים עליי'. אתה לא יודע לאן זה הולך. בימים הראשונים זה היה סטרס ברמה הקיומית, עם כל התמונות והסרטונים והסיפורים. היה שקט באוויר, והיה לי ברור שעוד שנייה זה מגיע לכאן".

ולא ברחת?

"לא. זה סיפור של חקלאים, הקשר הזה עם האדמה. אני מחויבת אליה, אני לא אלך. זה רגש קיומי שאין לי איך להסביר אותו, כי בעצמי לא חוויתי אותו לפני זה. כשאתה גר בחווה ויש לך כבשים, זו מחויבות ברמה קיומית 24/7. גם אם יש שבת חתן לאחי, או ליל הסדר שכל המשפחה אצל ההורים, אם אין מישהו שיחליף אותי בחווה אני לא הולכת. גם אם אני מתה מפחד, שום דבר לא יזיז אותי מפה. יש כבשים להוציא למרעה, יש כרמים לטפל בהם – את לא הולכת".

איך מתגברים על הפחד?

"הייתי יוצאת כל יום לכרמים, עושה ריצה של עשר דקות וחוזרת. זה החזיר אותי לשפיות, לנוכחות. בכרמים הרגשתי שהכול בסדר. יש אדמה, יש עצים, יש שמיים. תנשמי, הכול טוב. זה איפס אותי, קִרקע אותי, החזיר אותי לעצמי. אז כתבתי את השיר 'אדמה שמיים'".

יגידו לך שדווקא בחוץ מפחיד, אין מה שיגן עליי.

"אדמה זה יציבות, הבית הוא דמיון. המחשבה שהקירות של הבית שומרים עליי היא דמיון. ראינו שבכפר־עזה זה לא שמר עליהם. הנוכחות והחיבור עם מה שיש, זו המציאות".

נסיה מבקשת לעורר את אנשי ההתיישבות למשימה הלאומית של טיפוח החוות. "החזון של גוש אמונים היה יישובים ביהודה ושומרון, והם עשו אותו מדהים. החזון של החוות הוא התיישבות חקלאית ביהודה ושומרון. כל יישוב חזק רוצה שתהיה לידו חווה חזקה. המטרה של החוות היא לשמור על המרחבים הפתוחים. אתה מייצר מרעה, חקלאות, תופס שטח וערבים לא מתקרבים. מפה לבקעה יש רצף של התיישבות יהודית, זה משהו שלא היה. 'איפה שיעבור קו המחרשה שם יעבור הגבול'. ממש רואים את זה בעיניים".

"יש תנועה שאומרת 'טוב, עשיתם את שלכם, עכשיו יש פה גרעין משפחות – אתם יכולים ללכת'. אבל זה לא נכון. הקמנו את החווה, היא ממשיכה לשמור על המרחבים הפתוחים, ולצידה גרות משפחות. זה לא סותר, צריך ללמוד לעשות את זה ביחד".

החזון הזה מיושם בחוות השקדים, שעוד עשר משפחות הצטרפו אליה. "אנשים פה עובדים במקצועות חופשיים, אבל נהנים מהווייב של החווה. יש פה הפריה הדדית. גם אנחנו נהנים שיש קהילה בחווה, וארץ ישראל נהנית מזה. אם הבאת גרעין משפחות ששם סביבו גדר ונוסע לעבוד בגוש דן וחוזר – איבדת שוב את כל המרחבים הפתוחים".

עכשיו כשהחווה פחות בודדת, האתגרים קלים יותר?

"דווקא השלב של בניית קהילה לפעמים יותר מאתגר. פתאום כשמכירים עוד אנשים מתחילים החיכוכים. לדעת לייצר קהילה בריאה זה אתגר מטורף".

וכשמדברים על נסיה, מה החזון שלך?

"אם יש משהו שיש לי תשוקה אליו מאז שעזבתי את ההוראה, זה להביא את הסיפור של החוות בפן היצירתי, האמנותי. לייצר חיבורים בעם".