לתת־אלוף ערן אוליאל לא היה תפקיד בלחימה ברצועת עזה. בתור קצין צנחנים וחי"ר ראשי (קצח"ר), הוא לא נשלח לפקד על הכוחות בשטח – לא על לוחמי החי"ר, לא על חטיבת הצנחנים ולא על אף אחד מהחיילים בחזית. אז בשבועות הראשונים של המלחמה הוא סבב בבתי החולים, מבקר פצועי צה"ל ומעודד את רוחם. ולכל הלוחמים שהשתתפו בקרבות הבלימה ב־7 באוקטובר הוא הציג שאלה אחידה: מה היה חסר בהכשרה שלכם כדי להיות טובים יותר באותו היום?
זה היה מאמץ הפקת הלקחים הראשון של הקצח"ר, הסמכות המקצועית העליונה בצה״ל בתחומי החי״ר והצנחנים. אף שאינו מפקד ישירות על הכוחות, הוא אחראי על פיתוח תורת הלחימה, על גיבוש שיטות האימון וההכשרה, על הטמעת אמצעי הלחימה והציוד ועל בקרת המוכנות של יחידות החי״ר הסדירות והמילואים. מהמטה שלו יוצאות אמות המידה המקצועיות והערכיות שמונחלות לכלל הלוחמים והקצינים בתחום החי״ר בצה״ל. והסיכומים שנכתבו בפנקס שלו, שהתמלא בלקחי הפצועים בשבועות שאחרי 7 באוקטובר ובלקחי הלוחמים בחודשי המלחמה בעזה ובלבנון, עוררו כמה וכמה שינויים והתקדמויות בתחומים שתחת אחריותו.
למשל, תשובה שחזרה שוב ושוב בשיחות עם הלוחמים הפצועים מקרבות 7 באוקטובר הייתה שהם לא קיבלו די הכשרה ללחימה באמצעים המגוונים שיש בצה"ל, ולכן כלי נשק זמינים נותרו אילמים כשלא היה באזור מי שידע להשתמש בהם. אוליאל שמע, כתב את הדברים בפנקסו ועבר לעשייה: בתום דיונים מקצועיים הוא קבע שכל לוחמי החי"ר יקבלו הכשרה בסיסית לשימוש במקלעים מא"ג ונגב, במטול רימונים ובמשגרי הכתף מטאדור ולאו, במטרה שיוכלו להפעיל אותם במקרה הצורך. "הוספנו שבוע ייעודי לזה בהכשרות", אומר אוליאל. "כל לוחם צריך לדעת להשתמש בכל הפק"לים. המון חיילים נפגעו במלחמה דווקא מכך שהשימוש בפק"לים לא היה מספיק מקצועי, אז החלטנו שצריך גם לשפר את ההכשרה של הפק"ליסטים".
אלפי חיילים הוכשרו בתפעול.לוחמים מטיסים רחפן | צילום: אריק סולטן
גם הפק"לים עצמם היו חסרים ב־7 באוקטובר בעוטף. אולי כדאי להתחיל מהקפדה על זה.
"המחסור בפק"לים בעוטף היה קשור לנהלים בגזרה ולכשלים אחרים של המערכת. לא היינו מספיק טובים, והרבה אזרחים וחיילים שילמו בחייהם. אבל הסדיר והמילואים, בתוך האירוע הנוראי הזה, הצליחו ללכת קדימה ולהגיע להישגים של היום. זה לא מובן מאליו. הכישלון לא קשור להכשרה, אלא לעצם ההפתעה ולסוגיות מערכתיות. אני מסתכל קדימה, ויודע מה עשיתי ומה אמרתי כדי שהטעות לא תחזור שוב, אבל זה תלוי במפקדים, ורק אחר כך בעוד הרבה דברים אחרים. אני מקווה שזה לא יקרה שוב, ובשביל זה אנחנו נלחמים היום בעזה".
"למה לי אין"
אוליאל נכנס לתפקידו שבוע לפני 7 באוקטובר, ובכיסו רשימת משימות ושיפורים לחטיבות החי"ר. אחת מהמשימות ברשימה הייתה לבדוק את הרלוונטיות של ההכשרה למלחמה הבאה, שהגיעה מוקדם מהצפוי. בריאיון הנוכחי איתו, שנערך שבוע לפני ראש השנה תשפ"ו מיד אחרי שסיים את תפקידו ולקראת פרישה מצה"ל, הוא אומר שרבים מהדברים ששיער שצריך לתקן התגלו אכן ככשלים, שדרשו שיפור ואף תיקון של ממש. "המלחמה הוכיחה שצריך לסדר בדיוק את הדברים שחשבתי שצריך לסדר", הוא אומר. "אני בחי"ר כבר 28 שנים. המלחמה התחילה בדרך נוראית, והייתי שמח שהיא לא הייתה קורית כלל, אבל זאת הזדמנות אמיתית לקדם דברים שלא הצלחנו לקדם במשך זמן רב, כי יש יותר משאבים והצורך מורגש".
דוגמה בולטת לתיקון הכרחי, לדבריו, היא סגירת הפער בין חיילים סדירים לחיילי מילואים, מבחינת היכולות והציוד. "זה הוסדר כמעט באופן מלא. אנחנו עוד בתוך התהליך ועובדים כדי שלא יהיה פער בכלל", הוא אומר. "כשפיקדתי על חטיבת המילואים 'שועלי מרום', 646, זו הייתה חטיבה חזקה מאוד, ועדיין - חייל מגדוד 890 של הצנחנים היה לבוש בצורה מסוימת, עם אמצעים, ציוד, נשק וכוונת ברמה מסוימת, אבל ברגע שהשתחרר והצטרף למילואים ב־646, אוטומטית הוא נפגע ביכולות, במראה ובאיכות הציוד. כשאנשי המילואים הגיעו ליחידת מחסני החירום (ימ"ח) וראו דברים שלא מספיק טובים בעיניהם, זה גרם לבעיית אמון".
לא רק משוחררים צעירים חוו את הירידה ברמת הציוד. "חייל שהשתחרר לפני עשור מגיע למילואים, ורואה קסדה טקטית אצל חייל סדיר. הוא שואל את עצמו: למה לי אין? יש לו קסדה, והיא שומרת על הראש, אבל קסדה טקטית נוחה יותר, והנוחות היא דבר חשוב בלחימה מתמשכת. בתור מח"ט מילואים היה לי ציוד טוב בימ"ח: תוכנית 'אשד נחלים', שהושקה אחרי מלחמת לבנון השנייה בעקבות המחסור החמור בציוד לחטיבות המילואים, הייתה סבירה מאוד. אבל זה לא דומה למה שיש לחייל סדיר היום. עברו מאז כמעט עשרים שנה, והאמצעים והציוד השתפרו. המדים הטקטיים, הקסדה הטקטית, הנשק והכוונת שיש ללוחם סדיר - אלה דברים שלא היו במילואים. עברנו מהפכה במלחמה: צה"ל השקיע המון כסף כדי לקנות הכול. זה משפיע וישפיע על אנשי המילואים לשנים רבות קדימה.
"היום אנשי המילואים מבינים ומאמינים שצה"ל משקיע בהם כראוי. כך זה צריך להיות. אם יש חטיבה מתמרנת שיש לה משימה כמו לחטיבה סדירה, אין סיבה שאנשיה ייראו אחרת או שהיכולות שלהם יהיו פחותות. לך תשאל אנשי מילואים ותראה: ההרגשה בשטח שונה. האמצעים והציוד הגיעו וכבר שמים אותם במקום אחר. חטיבות מילואים נראות אחרת".
זה מרשים, אבל זה לא נשמע תקין שרק מלחמה עושה סדר בתנאים האלה. זה בדיוק מה שהיה אחרי לבנון השנייה.
"בלבנון השנייה היה מחסור בציוד, וגם הציוד שהיה - היה ברמה נמוכה. בשגרה, ההחלטה מה קונים ובמה מצטיידים נעשית בהתאם למשימות השוטפות. אפשר להגדיל את תקציב הביטחון ולקנות הכול מראש, אבל יש לזה מחיר. אני שמח שהספקנו להסדיר את זה עכשיו. מלחמה היא הזדמנות להטמיע דברים חדשים ולהתחיל תהליכים חדשים. היא זמן ללמוד כדי לשנות ולשפר בהתאם לצורך. כמי שחווה כמה מלחמות, מאז רצועת הביטחון ועד היום, אני יודע שכל מלחמה מלמדת אותך דברים נוספים. בהתאם לזה מתכננים את ההכשרות ואת בניין הכוח לטווח ארוך. החוכמה היא לדעת מה ללמוד מכל מלחמה, כדי שאלה יהיו בדברים נדרשים שיישארו רלוונטיים לשנים רבות, ושלא נתכונן למלחמה שכבר הייתה. צריך להתאים את הלקחים למה שצריך קדימה, להסתכל הלאה ולהגיד שבעתיד אצטרך דברים מסוימים, גם אם אין לי אותם היום, כדי שנוכל להילחם טוב יותר. המלחמה היא מקום נוראי, אבל היא מקום טוב ללמוד בו. יש חיכוך ממשי, יש אויב שמאתגר אותך, יש שטח מורכב ומאתגר, ולכן זאת הזדמנות".
"הרבה כלבים נהרגואו נפצעו, אבל היחידהשמרה על כשירות".לוחמי עוקץ בעזה | צילום: דובר צה"ל
אתה חושב שהגענו מוכנים למלחמה?
"ברוב המוחלט של הדברים כן. לא שינינו מהקצה אל הקצה את תהליכי ההכשרה, כי לא צריך. הם היו טובים. רק עשינו דיוקים בדברים שלמדנו תוך כדי המלחמה".
מהם הדברים החדשים שהכנסתם להכשרה?
"התמודדות עם מרחב רווי מטענים, למשל. באימונים לא מפוצצים מטענים על אנשים. תוך כדי המלחמה התחלנו להכניס לאימונים ערכות שלמות של מטעני דמה, כמו אלה שקיימים בעזה ובלבנון, כחלק מתהליך ההכשרה, כדי להגביר את המודעות. זה כולל הדרכה על הסוואת מטענים, איך הם אמורים להיראות, איך מוצאים אותם ואיך מטפלים בהם. בתמרון יש לא מעט נפגעים ממטענים, ואין מענה של 100 אחוזים. מודעות היא חלק מהפתרון.
"בית הספר ללוט"ר נקרא היום בית הספר ללוחמה, כי הגדרתי שהוא אחראי על אופן הלחימה בכלל, ולא רק בטרור. יש גם שבוע שמכין לקראת לחימה בצפון. הכנסנו מקצי ירי עם אפוד קרמי. בהיבטי כושר קרבי עשינו כמה דיוקים. המהות לא השתנתה, כי הלוחמים מוכשרים טוב ונלחמים טוב".
החידוש הגדול ביותר בתורת הלחימה של זרוע היבשה הוא השימוש ברחפנים, שאין יחידת חי"ר שאינה משגרת אותם כיום לאוויר. לפני המלחמה נוכחותם בשדה הקרב הייתה דלה להפליא, אך כעת, בהיערכות למרכבות גדעון ב', נרכשו יותר מעשרת אלפים רחפנים למפקדי המחלקות והפלוגות במילואים, לצורכי מודיעין, תקיפה וסיור. כ־3,500 מילואימניקים הוכשרו בשימוש ברחפן האיסוף הטקטי "איבו", כ־1,400 ברחפן "אבטא" וכ־270 ברחפן מתאבד "עטלף". מדי שבוע "נצרכים" בין 100 ל־150 רחפנים ברצועת עזה. "זה לא היה לפני המלחמה", אומר אוליאל, "בטח לא בתפוצה כזאת, עם הכשרה והדרכה מלאה".
מי שלמד את מלחמת רוסיה־אוקראינה הבין שהרחפנים הולכים להיות חלק בלתי נפרד משדה הקרב. התחושה היא שצה"ל לא נערך לזה.
"חד־משמעית. היה תהליך בניין כוח והוא היה צריך להבשיל. אם לא הייתה מלחמה, בעוד שנה היו יותר רחפנים ביבשה. לפני כן היו כאלה אבל לא מספיק. המלחמה האיצה את העניין, כי זה מה שהיה צריך כדי להילחם. אבל למדנו ממלחמת רוסיה־אוקראינה. שלחנו צוותי למידה לשם, גם לפני 7 באוקטובר וגם בזמן המלחמה פה. זה גם הופיע אצלי במשימות – לברר איך נכון להשתמש ברחפנים. בזכות מילואימניקים שהביאו מידע ממקומות אחרים התהליך התקדם, וסידרנו את התחום בתהליכים הנכונים בצבא, כדי שהרחפנים יהיו רלוונטיים כמערכת, ולא רק כי מישהו החליט להביא מהבית. כיום הרחפנים כבר נרכשים בכמויות גדולות והצבא מספק אותם, ולא צריך להביא שום דבר בתרומה. השימוש שלנו ברחפנים נותן אפקט מבצעי ועוזר לנו לנצח ולהיות טובים יותר מהצד השני. הרחפנים מאפשרים לכל מ"מ, מ"פ ומג"ד הרבה יותר יכולות משהיו לו לפני כן, עם טכניקות ותרגולות בכל תחום, במיוחד בלחימה בשטח בנוי ובהריסות".
יש תורת לחימה נפרדת ללחימה בהריסות?
"מול מקום הרוס, התפיסה הראשונית של החייל היא שאין שם אויב, כי הוא מסתכל אופקית ולא רואה את המחבל שזוחל בין ההריסות. אנכית זה נראה אחרת. מלמעלה אתה מצליח לזהות גם אדם שזוחל".
במרכבות גדעון ב', יש הכנה מיוחדת ואימונים ללחימת גרילה?
"לא. היה דגש אחד, לגבי לחימה במבנים רבי־קומות שנמצאים בעיר עזה יותר מבשאר הרצועה. עשינו דיוקים מקצועיים, אבל זה קיים בתו"ל, לא המצאנו כלום. לוחמים היו בעזה בתחילת המלחמה, הייתי שם בעצמי, ועכשיו עשינו שוב דיוקים. יש שטח בנוי ויש תת־קרקע, וצריך לדעת להילחם בשניהם במקביל. ברור שגם איום המטענים גדל. לקראת הכניסה עשינו כנס מפקדים מאחת מחטיבות המילואים, והבאנו סדנת מטענים".
חרדים ולוחמות
אף שהוא קצין מטה אוליאל מפקד על כמה יחידות ייחודיות הקשורות בתפקידו, שאחת מהן היא חטיבת מרום, המפעילה את בית הספר ללוחמה ואת יחידת הניוד, וכן את יחידת הכלבנים עוקץ, שמציינת כיום יובל להקמתה. "הרבה כלבים ביחידה נהרגו או נפצעו, אבל היחידה שמרה לאורך כל המלחמה על כשירות ועל יכולת לתת מענה בשטח", הוא אומר. "קצב רכש הכלבים גדל כמעט פי ארבעה במהלך המלחמה, בגלל הכלבים שנפגעו. גם ההכשרה השתנתה כי היינו צריכים להכשיר כלבים מהר יותר. מצאנו את האיזון והדירוג כדי שההכשרה תהיה מהירה יותר, אבל באותה איכות".
כאחד מלקחי המלחמה, כל לוחמי החי"ר מוכשרים על כלל הפק"לים. תרגול לחימה במבנה | צילום: אורן כהן
רובוטים יכולים להחליף כלבים?
"לא יעזור כלום, לרובוט אין אף. מחבל שמתחבא בתוך ארון – רובוט לא רואה אותו. רחפן לא רואה מחבל מתחת למיטה. כלב משלים את זה. רחפן גם לא יודע לרחרח מטענים. במאות אירועים כלבים הצילו חיים כשידעו לסמן ולהגיד שיש מטען או מחבלים במבנה. גם אם הכלבים נהרגו הם הצילו חיים של אנשים. אין דילמה. יש תהליכים, ביחידת עוקץ ובכלל, שמנסים להביא יכולות של בעלי חיים שישרתו את הלחימה".
גם הכשרת חטיבת חשמונאים נמצאת תחת אחריותו, והוא מרוצה ממצבה ומהתקדמות כשירותה. "יש לא מעט לוחמים חרדים, אפילו כאלה שהתחזקו בזכות החטיבה, וזה תהליך מדהים", אומר אוליאל. "הגדרנו את חטיבת חשמונאים 'חי"ר מובחר' - גם בהכשרה וגם במשימות. היא גם מביאה איתה עוד בשורה: גם תומכי לחימה יהיו בהכשרות החטיבה עצמה, כדי ליצור מסגרת ששומרת באמת על הצביון החרדי שלה. יש פלוגה של החטיבה שעברה הכשרה במילואים, לחמה בצפון רצועת עזה והביאה תוצאות מדהימות בשלושה שבועות וחצי, מבחינת היתקלויות, הרג מחבלים ותרומה למשימה".
בסוף, לכל אחת מהפלוגות בחטיבה עד כה התגייסו רק שישים חיילים. זה כישלון.
"זה תהליך. זו תחילתה של מערכת יחסים בין הצבא לחברה החרדית האדוקה יותר. יש חבלי לידה, זה הגיוני. גם המערכת המדינית מקשה על הגיוס, ועדיין, עובדתית, אנשים באים. אתה אומר איך אלה פלוגות של רק שישים, ואני אומר הפוך, רק התחלנו והגיעו כבר שישים - זה יותר ממה שהיה לפני כן. אם העסק ימשיך ויגדל, ונוכיח שאנחנו באמת מצליחים לשמור על מה שהצבא התחייב לו, יבואו יותר אנשים. יש פה המון פוטנציאל.
"הרמטכ"ל וראש הממשלה אמרו לנו שהכוונה היא להגדיל את היכולת של צה"ל לגייס יותר חרדים, כדי לאפשר להם להשתלב ולהיות חלק מהכוח התורם לביטחון מדינת ישראל. עשינו כמה תהליכים בשביל זה. הכשרנו אנשי מילואים כמעט כמו שמכשירים חיילים סדירים. זה חריג. דרשנו מהם יכולות כושר גופני, תרגילים וירי כמו בסדיר. דרשנו מהם, והמוטיבציה והרוח שלהם הן גורם מנצח. הכול בא ממקום אמיתי, אין נשירה. גם עכשיו בתמרון יהיה להם כוח בתוך עזה, כוחות סדירים ומילואים. זו הוכחה לכך שעשינו תהליך נכון בהכשרה. סומכים על הסד"כ הזה, אחרת לא היו מכניסים אותם".
כמה כוחות צה"ל צריך עכשיו כדי להחזיק את הגבולות?
"זה תלוי במציאות המבצעית. אני רוצה להאמין שהמציאות המבצעית הנוכחית לא תישאר ככה לאורך שנים. אנחנו מתקדמים כל הזמן, מצליחים לפגוע באויב, מנצחים במלחמה. חמאס לא נראה אותו הדבר. הוא לא ארגון צבאי כמו לפני 7 באוקטובר. לא סתם הוא עבר ללחימת גרילה. ועדיין, המציאות הביטחונית לא תחזור למה שהייתה. תהיה נקודת איזון. מה שחשוב זה שאנחנו עומדים במשימות. יש נטל כבד על המילואים. כשהמציאות הביטחונית תשתנה זה יקל על המילואים. בינתיים צריך עוד אוכלוסיות שישתתפו, וחשמונאים היא דוגמה טובה לזה".
אפרופו אוכלוסיות נוספות שיישאו בנטל: לאחרונה סגרתם את הפיילוט של המחלקה המגדרית לנשים ביחידת הניוד. הניסוי לשילוב לוחמות נכשל?
"אנחנו לא עושים ניסויים בבני אדם. לפחות אני. עשינו התנסות, במטרה לראות אם באמת אפשר לגייס בנות ללחימת חי"ר כמו גברים. יש לוחמות בהרבה מערכים בצה"ל, למשל בעוקץ וביהל"ם, אבל גם הן לא ברמת הכשירות של הלוחמים. ההכשרה שלהן מותאמת למשימות שהן נדרשות לעשות. גם בעוקץ, לוחמות שהיו בעזה עשו משימות בהתאם לכשירות שלהן.
"ניסינו להכשיר חיילות כמו בגבעתי, גולני ונח"ל. הכנסנו שלושים בנות לרצף ההכשרה, לפי אותו המסלול בדיוק. מ"פ חי"ר פיקד על הפלוגה ועזר בחניכה ובלמידה, והמ"מ הגיעה מעוקץ, בכשירות הכי גבוהה שיכולתי להביא. הענקנו למחלקה מעטפת פלוגתית עם כל מה שצריך, כולל מעטפת רפואית מותאמת כדי שהבנות לא ייפצעו. אחרי פרק זמן לא קצר אבל לא מאוד ארוך, שבעה חודשים, הבנות הצליחו לעמוד בכל התנאים בתחום הירי והלחימה, בדיוק כמו בנים, אבל בכושר הקרבי הן לא הצליחו לעמוד בדרישות. הן התחילו להיפצע למרות המעטפת הרפואית.
"לפני שהעלינו את העומס בסוף האימון המתקדם החלטנו לעצור את ההכשרה כדי שהן לא ייפצעו עוד יותר. אמרתי שאנחנו לא עושים ניסויים באנשים, הגענו לרמטכ"ל והוא החליט לעצור אבל הנחה לקיים התנסות נוספת בדצמבר 2026, בהתאם לפסיקת בג"ץ. נעשה התאמות מסוימות".
אל המלחמה הבאה
במשך שנים בחר צה"ל להסתמך על הטכנולוגיה, התצפיות והמודיעין שיתריעו לפני מתקפה, ולכן אפשרו את הקטנת היקף הכוחות בגבולות. אחרי 7 באוקטובר נמתחה ביקורת רבה על התפיסה הזאת, המסתמכת על טכנולוגיה; אבל דווקא במהלך המלחמה, אמצעי לחימה רובוטיים רבים שולבו בשדה הקרב, לא רק באוויר, והם מסוגלים להקל על הצורך בכוח אדם. אבל אוליאל מנסה להבהיר מה בכל זאת למדנו לפני שנתיים: "טכנולוגיה לא תייתר את כוח האדם, אבל היא תורמת ליעילות שלו. בזכות רובוטיקה אפשר לעשות הרבה דברים שאי אפשר לעשות עם אנשים, כמו לשלוח כלי רובוטי במקום לסכן את החיילים. זה לא סותר את העובדה שכדי להכריע את האויב אני צריך להיות עם החיילים על הקרקע. רובוטים לא מכריעים אויב, כמו שפצצות מהאוויר לא עושות את זה. אי אפשר להגיד שצריך רק לוחמי חי"ר בלי טכנולוגיה, ואי אפשר להגיד שצריך רק טכנולוגיה. זה הולך ביחד. כך נלחמים.
לוחמות השריון בהכשרה. | צילום: דובר צה''ל
"הדרך להגיע לכל מקום בעזה היא עם לוחמים, לא רובוטים ולא רחפנים, אבל הם משרתים את מאמץ הלחימה של הכוח המשולב. לפני המלחמה היו שדיברו בשבח ההישענות על טכנולוגיה. היום אין ספק שצריך צבא גדול עם הרבה לוחמים שיודעים להיות גם טכנולוגיים כדי להיות קטלניים יותר. יש הרבה כלים שמתפתחים כל הזמן, וצריך להתאים אותם למה שדורש שדה הקרב ולמה שהלוחמים יודעים לעשות. לא כל לוחם יודע להפעיל הכול. גם בזה עשינו כל מיני דברים כדי לנסות לפשט, כדי שהחייל ידע להפעיל את מה שהוא צריך כדי להילחם".
אז מבחינתך, החי"ר עדיין עליון בחשיבותו?
"אי אפשר בלי השריון, ההנדסה, התותחנים והחי"ר. אין היום גדוד, יש צק"ג – צוות קרב גדודי. לא משנה איזה סמל יש לך בכומתה. לכל מג"ד בלחימה יש שריון, חי"ר והנדסה. כולם נלחמים ביחד. התאמנו כך שנים, מאז מלחמת לבנון השנייה, וזה בא לידי ביטוי בעופרת יצוקה ובצוק איתן, ובמלחמה הזו אנחנו נלחמים ככה כבר שנתיים. יש היום מג"דים בחיל השריון שבמשך כל המלחמה היו תחת חטיבת חי"ר ולא פגשו את מח"ט השריון שלהם אפילו פעם אחת. יש גם מג"די חי"ר שהיו תחת מח"טי שריון. הלחימה ביחד התחזקה בכל זרוע היבשה. השילוב מנצח".
אין אימונים בצה"ל בשנתיים האחרונות בגלל המלחמה. זה משפיע על האיכויות והיכולות?
"ההכשרה נעשית הכי טוב שאפשר, עם כל הזמן שיש ושצריך. כל מג"ד בעזה עושה בכל יום תרגיל גדודי - זה מה שהוא עושה כשהוא נלחם. רמת הכשירות גבוהה מאוד. הייתי בעזה כמעט בכל סוף שבוע, בכל פעם עם יחידה אחרת, וישבתי עם מ"פים ומג"דים, כמעט עם כולם. האם יש כשירויות מסוימות שצריך לפתח ולחזק כדי להכין את הכוח לתרחישי ייחוס במלחמה כוללת? ברור שכן. הייתי מעדיף שיהיו גם תקופות אימון כאלה. אבל את רוב הכשירות המלחמה נותנת. אם אני צריך לקחת עכשיו את כל הסד"כ מעזה ולעבור לצפון, הכשירות תהיה נמוכה יותר, כי הכוח לא התחכך עם השטח שם זמן רב. לכן ניקח את כולם להתאמן קודם לכן, נעלה את הכשירות. אבל בהפעלת אמצעי הלחימה, בחיבור בין החילות, בחיבור עם חיל האוויר – זה מאוד דומה למה שיש בעזה. לכן אני לא מוטרד. הייתי שמח שתהיה תקופת הפוגה לתת לאנשים גם זמן אוויר אחר, כי באימון אתה מצליח להרוויח עוד דברים כמו רוח, הפוגה לנפש ועוד".
לפני ההחלטה על מבצע מרכבות גדעון ב', אומר אוליאל, נערכה תוכנית מסודרת ליציאת הכוחות לאימונים באופן מדורג, בהנחיית הרמטכ"ל. "המבצע דחה את התוכנית. כבר כתבנו את הגרפים והתכנונים, מה יקרה בכל תקופת אימון, אילו כשירויות צריך לחזק, מה הלקחים מעזה ומה הלקחים מלבנון. התכנון קיים. המציאות המבצעית עצרה את זה, אבל כשהיא תשתנה יהיה קל יותר להוציא את זה לפועל. בכל מקרה, גם אם המלחמה תימשך, נדע לעשות גם וגם".
איך נערכים לתרחישי ייחוס חמורים יותר מצבאות הטרור, בגבול מצרים או בגבול סוריה, אולי אפילו במקרה שטורקיה תתמקם שם?
"צה"ל יכול להתמודד גם עם צבאות", אומר אוליאל, אבל מודה שצבא סוריה אינו קיים כרגע, טוען ש"יש עוד מרחק עד שנתחיל להילחם בצבא טורקיה על גבול סוריה", ומסייג שמלחמה מול מצרים נראית לו בלתי סבירה, כי "זאת מדינה שיש לנו כרגע הסכם שלום איתה ולא צפויים להילחם בה". הוא מכיר בכך ש"הצבא צריך להיערך תמיד לכל המצבים", ומבטיח שיכולות חיל הרגלים מאפשרות את הלחימה הזאת, ושהן יותאמו לכל גזרה דרושה, "מול צבא מצרים, אם פעם נצטרך את זה, או כל צבא אחר בגבול הצפון. היכולת לעשות התאמות היא חלק בלתי נפרד ממה שהצבא נדרש לו וממה שאנחנו, המפקדים, צריכים לדעת לעשות. הגמישות לחשוב אחרת מחייבת אותנו, כי אף פעם לא יודעים מה יקרה, כמו שקרה לנו ב־7 באוקטובר".
לוחמי צה"ל במבצע מרכבות גדעון ב' בעזה | צילום: דו"צ
מה אנחנו לא יודעים עכשיו?
"שנתיים אחרי 7 באוקטובר, אין לנו פריבילגיה להגיד שיש משהו שאנחנו לא מתכוננים אליו. אין לנו פריבילגיה לחשוב על זה בכלל. חלק לא קטן מהעומס והנטל על אנשי המילואים היום הוא כי לקיחת הסיכונים שונה לחלוטין משהייתה לפני 7 באוקטובר. לשמחתי אנחנו מתייחסים הרבה יותר לכל האיומים, באופן מותאם למציאות. הזמן יעיד, והחוכמה היא איך שומרים על זה לאורך זמן, ואיך מדברים על האתגר הזה ומנחילים את מה שקרה לנו ב־7 באוקטובר כך שלא יקרה שוב. מאז מלחמת יום כיפור ועד 7 באוקטובר עברו חמישים שנה ויום. אני מקווה שהפעם הבאה לא תקרה אף פעם".
חשיבותה של רצינות
במשך תקופה ארוכה ליווה אוליאל את מפקדי החטיבות שתחקרו את קרבות 7 באוקטובר, והשלב הבא הוא לדבריו תחקירי התמרון – "בעיקר על אירועים שבהם נפלו לוחמים", הוא אומר, "כדי שנוכל לתת את התחקירים למשפחות השכולות".
הצוות של סמי תורג'מן, שמונה לבדוק את התחקירים שנערכו כבר לגבי 7 באוקטובר, לא נתן הערות?
"לא ראיתי עדיין תחקיר שתורג'מן אמר שהוא מופרך מיסודו ולא מספק. לכל מפקד יש זווית ראייה, ואפשר להביא דיוקים, אבל זה תמיד נכון. לא שמעתי על תחקיר אחד שנאמר שהיה גרוע לחלוטין ולא רציני. דיברתי עם לא מעט מהמפקדים שתחקרו, אני יודע באיזו רצינות הם עשו את זה, באיזו חרדת קודש. הם ידעו להסתכל לאזרחים בעיניים ולומר להם שנכשלנו".
בדיוני השיבוצים בצה"ל לאחרונה החליט הרמטכ"ל אייל זמיר למנות שלושה קצינים לתפקידים נחשקים: תת־אלוף מנור ינאי לתפקיד ראש מטה זרוע היבשה, אלוף־משנה אפרים אבני למח"ט הצנחנים ותת־אלוף אליעד מואטי למפקד אוגדה 210. שר הביטחון ישראל כ"ץ סירב לאשר את מינויים באמתלות שונות, ולאוליאל אין הסבר לכך. "כל שלושת המפקדים האלה הם עם המון זכויות", הוא אומר. "אני מכיר את אפרים אבני המון שנים, והוא ראוי להיות בכל תפקיד פיקודי בצבא – כמפקד, כבן אדם, בהיבט הערכי. אני לא יודע להגיד מה היו השיקולים לא לקדם אותו. אני מכיר גם את אליעד מואטי כמח"ט גבעתי ועוד לפני כן, וגם את מנור ינאי שעבדתי איתו במהלך המלחמה".
ערן אוליאל | צילום: אביטל הירש
אוליאל, שיחגוג באוקטובר 48, נשוי ואב לשלושה. בתו הבכורה קצינה בצה"ל. במלחמת לבנון השנייה היה סמג"ד ולאחר מכן מונה למג"ד 890 בחטיבת הצנחנים. אחר כך היה קצין אג"ם באוגדת עזה, מח"ט 646, רמ"ח מבצעים באמ"ץ ומח"ט כפיר. בשבוע שעבר סיים באופן רשמי כמעט שנתיים בתפקיד, והעביר את המקל למחליפו, תא"ל עומר כהן, עד לא מזמן מפקד חטיבת הקומנדו. "הוא היה חייל שלי לפני הרבה מאוד שנים", מגלה אוליאל, "כשהייתי המ"פ שלו התעקשתי שיצא לקורס קצינים".
בסבבי המינויים האחרונים לא נמצא תפקיד לאוליאל, ובנאום הסיום שלו סיכם את תפקידו וכמעט שלושים שנות שירות בצה"ל. בעוד כחודש יתחיל בחופשת פרישה. זהו מקרה חריג, לנוכח עברו וכישוריו וכן בהשוואה לקצח"רים בשני העשורים האחרונים, שכולם התקדמו לתפקידים בכירים, וחלקם מונו לאלופים וישבו בפורום מטכ"ל. "זה קורה. המערכת החליטה, וזה בסדר", אומר אוליאל. "אני מבין שזה נראה מוזר, אבל זה בסדר. אחרי שלושים שנה אני מסתכל על מה שנתתי למערכת ומה קיבלתי ממנה, וזה מספק אותי מאוד. הייתי מפקד של הרבה אנשים והרגשתי משמעותי לאורך כל הדרך. אני עם הפנים קדימה. כמו שאמרתי בנאום, יש שליחות גם בדברים אחרים. אפשר להשפיע על מדינת ישראל גם בדרכים אחרות. יש לי כבר תוכנית מוכנה, אפשר לומר שזה קשור לתחום החינוך. זה מה שמעניין אותי. אני עוסק בחינוך כבר 29 שנים, מאז שהפכתי למפקד בצבא, וגם כהורה".
מפתיע. בדרך כלל קצינים שפורשים בדרגות כאלה ממשיכים לתעשיות הביטחוניות.
"כל אחד עושה מה שהוא אוהב ומה שטוב לו. אולי אמצא את עצמי שם בינתיים, עד שאצליח להגשים את מה שאני רוצה. אבל זה לא מתוך עניין מיוחד. החלום שלי הוא בתחום החינוך ולשם אני מכוון. יש הרבה מה לעשות ולהשפיע גם בזה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il