"ידענו שסביר שאנחנו לא חוזרים": 50 שנות המאבק על הגולן של הרב אהרן איזנטל

הרב אהרן איזנטל זוכר היטב את השאגות של הקצין שניגש אליו ואל חבריו בבוקר שאחרי יום הכיפורים תשל"ד. "עסקנו בזיווד וחימוש הטנק שלנו לקראת עלייה לרמת הגולן, והקצין ההוא צעק עלינו: 'מה אתם עומדים פה? הרמה בוערת ואין מי שיעצור את האויב'. כששאלנו אותו להיכן בדיוק נעלה, הוא אמר: 'תעלו עד שתפגשו את הסורים'". הם החלו לנוע, וכשהגיעו לגשר בנות יעקב פגשו לוחמי הנדסה שעסקו בהכנת הגשר לפיצוץ. מפיקוד צפון הגיעה הוראה לעשות זאת, מחשש שהסורים ישלימו את כיבוש הגולן ואז ידהרו לגליל. "לא אשכח גם איך מפקד הטנק שלנו, דב פסטרנק, אמר לי בקול שקט 'נהג, התקדם', כשאנחנו יודעים שמדובר בכרטיס לכיוון אחד. עד היום אני שומע באוזניי את שקשוק קורות העץ של הגשר תחת משקלו של הטנק. הבנו היטב שיש סיכוי גבוה שאנחנו עולים לגולן ולא חוזרים".

קורותיו של הרב איזנטל בחזית הגולן זכו לתיעוד באחד הספרים המוכרים ביותר שנכתבו על מלחמת יום הכיפורים, "תיאום כוונות": אהרן איזנטל הוא "רוני הנהג" מצוות הטנק של הרב חיים סבתו. במהלך קרבות הבלימה הקשים שניהלה חטיבה 679 באזור נפח, הטנק שלהם נפגע והרב איזנטל נלכד בתוכו, אך הצליח להיחלץ בזכות גבורתו של הרב סבתו. בהמשך חזר ללחימה והשתתף בקרבות במובלעת הסורית.

52 שנה אחרי המערכה הקשה ההיא אנחנו נפגשים בביתו בחיספין, לא הרחק מהאזור שבו לחם על הגנת הגולן. זה למעלה מארבעים שנה הוא מתגורר ברמה, ובמהלך התקופה הזאת הספיק להיאבק שוב ושוב על עתיד האזור, במלחמה מסוג שונה: כאחד ממנהיגי ועד יישובי הגולן הוא התייצב מול תוכניותיהם של ראשי ממשלה לנסיגה מהרמה. אנחנו נפגשים לרגל פרישתו מתפקיד רב היישוב חיספין בתום 38 שנות כהונה, וגם לרגל הוצאת ספרו החדש "באר האורות". אבל לפני הכול, אני מבקש שידבר על קווי הדמיון בין שתי המלחמות הקשות שהתרגשו עלינו בחגי תשרי, בהפרש של חמישים שנים בדיוק.

"ראשית - עצם ההפתעה, על אף שהיו סימנים מקדימים", פותח הרב איזנטל. "רפול, מפקד האוגדה שלנו, אמר באחת מעצרות החטיבה שערב המלחמה אפשר היה לראות במשקפת את כל הצבא הסורי פרוס על קו הגבול. אורי אור, מפקד החטיבה, סיפר שבליל יום הכיפורים רפול קרא לו וליאנוש בן־גל, מפקד חטיבה 7, והראה להם את המפות שמעידות שכל הצבא הסורי נמצא במערך התקפי. כשהם יצאו מחדרו של רפול, יאנוש אמר לאורי: 'זה כלום, נהיה פה שבוע בכוננות ואז נרד למטה'. למרות כל הסימנים המוקדמים הם אמרו שזה לא ייתכן, כי הם היו מקובעים כל כך. על המלחמה הנוכחית אנחנו עוד לא יודעים הכול, אבל ממה שכבר פורסם, עולה שצה"ל לא קרא את הסימנים המקדימים.

"במהלך השנים חיפשתי את נקודת העומק בתופעה הפלאית הזאת, של אנשים שיצאו להילחם לפני שקיבלו צווים, והיו מוכנים למסור את נפשם. בתורת הרב קוק למדתי שיש ברוח הישראלית כוח פנימי עמוק ששאוב מנשמת עם ישראל. כל זה התחבר לי יותר במלחמה הזאת"

"נקודה שנייה של דמיון היא חוסר ההיערכות. צה"ל אמור לספק הגנה מלאה, ובשתי המלחמות צה"ל לא עמד במשימתו זו. הכוחות שהיו ב־73' ברמת הגולן לא היו ערוכים לעמוד במתקפת פתע, והתוצאה הייתה שבגזרה המרכזית הם אכן לא עמדו בפני העוצמה של הצבא הסורי, והייתה פריצה. גם במלחמה הנוכחית אנחנו יודעים שלא הייתה היערכות מתאימה, וזה נגמר בתוצאה איומה. שלישית, חיל האוויר לא סיפק את מה שהיה מצופה ממנו, בשני המקרים. במלחמת יום הכיפורים החיל יצא ל'מבצע דוגמן 5' (שנועד להשמיד את מערך הנ"מ הסורי, וכך להשיג עליונות אווירית בשדה הקרב ברמה – א"ר) אך כשל, וטילי קרקע־אוויר של הסורים עשו שמות במטוסים שלנו".

אבל מהעבר האחר, אומר הרב איזנטל, יש קו שמחבר בין המלחמות, ועומד לזכותה של ישראל: "דווקא בגלל ההפתעה הקשה והנוראה ראינו גבורה עצומה. לוחמים רצו למחנות הצבא במלחמת יום הכיפורים עוד לפני שנקראו. הם עלו לגולן בטנקים מקרטעים, לא מזוודים וללא תיאום כוונות, והיו מוכנים למסור את נפשם. גם כשטנקים נפגעו וחיילים נפצעו, הם עלו שוב ושוב על טנקים אחרים וחזרו לחזית. אני עצמי החלפתי ארבעה טנקים, והיו רבים כמוני. במלחמה שפרצה לפני שנתיים היו אנשים שרצו ליישובי העוטף כשהם חמושים באקדחים, וחלקם שילמו בחייהם. זו גבורה של אזרחים, שהיא גדולה יותר.

"המלחמה הזאת מגלה גובה חדש, גבוה יותר, של הגבורה הישראלית. המלחמה שלנו ביום הכיפורים הייתה עצימה מאוד אבל קצרה בזמן, וגם כוחות הנפש שנדרשו היו קצרים. אנחנו ירדנו מהמובלעת הסורית כבר בשמחת תורה. המלחמה הזאת נמשכת כבר שנתיים, היא שונה מאוד באופייה, והמבחן הוא גם של עמידה בלחץ הנפשי המתמשך לאורך תקופה. אנחנו רואים גם את גבורת העורף – הנשים תומכות הלחימה, המשפחות של הלוחמים. זה באמת מופלא.

"הציונות גילתה מחדש את הגבורה הישראלית. אנחנו עם של גיבורים. אברהם אבינו היה הלוחם העברי הראשון, ואחר כך יעקב אבינו ומשה רבנו שלחם פה בגולן לבדו מול עוג מלך הבשן. אחר כך הגיעו שאול ודוד והחשמונאים ולוחמי המרידות הגדולות שהיו גיבורים של ממש. אנחנו מחדשים את כוח הגבורה הזאת, והיא הולכת ומתעלה".

השנתיים האחרונות שינו את ההסתכלות שלך על המלחמה שאתה השתתפת בה?

"במהלך השנים חיפשתי את נקודת העומק בתופעה הפלאית הזאת, של אנשים שיצאו להילחם לפני שקיבלו צווים, והיו מוכנים למסור את נפשם ללא היסוס. בתורת הרב קוק למדתי שיש ברוח הישראלית כוח פנימי עמוק מאוד ששאוב מהנשמה של עם ישראל. כל זה התחבר לי יותר במלחמה הזאת. אנחנו רואים לוחמים בעלי משפחות גדולות, אפילו סבים בני חמישים, שנלחמים בעזה. זו תופעה שאין כדוגמתה בשום צבא בעולם. יש פה משהו גבוה יותר מאשר החינוך למסירות ולאידאלים, ולכן המלחמה הזאת הסבירה לי יותר את המלחמה ההיא".

ההשוואה בין המערכות נמשכת גם כשמתמקדים באזור הגולן. כשהרב איזנטל עלה צפונה במוצאי יום הכיפורים 1973, הסורים היו קרובים לכיבוש הרמה; היום כוחות צה"ל יושבים בתוך סוריה. "התחושה הראשונית היא כמובן הודאה לקב"ה על ההתפתחות הזאת. בעצרת החטיבה שלנו, רפול אמר שחוט שערה הבדיל אז בין הסורים לבין גשר בנות יעקב. כשדיברתי אחריו בשם הלוחמים, אמרתי שחוט השערה הזה היה עשוי מפלדה, לא של טנקים אלא של אנשים.

"אחרי שהטנק שלנו נפגע, נטשנו אותו ושרדנו כמה שעות בשטח שהיה כבוש בידי הסורים. כבר חשבנו, מי יעצור אותם עכשיו. אבל חיים (הרב סבתו) ואני שוחחנו בינינו על הביטוי 'נצח ישראל לא יינחם ולא ישקר', והייתה לנו אמונה גדולה שננצח. ובאמת, סיימנו את המלחמה ארבעים ק"מ מדמשק. אני זוכר את השעות הללו לא רק מהזווית של רגשי ההודאה האישיים שלי על שהקב"ה פדה אותי ואת חבריי בשלום מהקרב הקשה, אלא גם בגלל המשמעות של ישיבתנו כאן בגולן".

דרשה עם דרישה

עשר שנים אחרי המלחמה ההיא הפך הרב איזנטל מלוחם בחזית הגולן לתושב הגולן. הרב אמנון שוגרמן, ראש ישיבת הגולן, קרא לו אז לבוא ללמד בישיבה. "לא הייתה לי זיקה חיובית לגולן באותם ימים", הוא מודה. "האזור הזה נתפס בעיניי כשדות מוות. אחרי המלחמה עשינו כאן הרבה תקופות מילואים, וזה תמיד היה בחודשי החורף, נרטבנו מהגשם, כך שהזיכרונות לא היו מעודדים. אבל חלפה במוחי המחשבה שהמקומות שהיו פעם שדות מוות ואימה, הפכו ויהפכו לשדות של חיים". כשהתבקש לקבל על עצמו כעבור שנתיים את תפקיד הרב של חיספין, "הבנתי שזו ההזדמנות להפוך את המקום לשדות של חיים - גם במובן הגשמי, כפי שעושים פה התושבים, וגם במובן הרוחני".

"אפשר לשאול את גוגל כל דבר, אבל אנשים מבינים שבפנייה לרב יש קשר אישי שמתבטא בתשובה שניתנת. גם אדם שלא שואל את הרב, חשוב שידע שאם תתעורר בעיה, תהיה לו נגישות לרב שמביא את רוחה של התורה. כשיש דמות יציבה, אפשר גם להתרחק ממנה קצת, כי יודעים שיש לאן לחזור"

הוא בן 74, נולד וגדל בתל־אביב.  אביו יצחק עלה ארצה מפולין בראשית שנות השלושים, אמו רחל (לבית ארליך) נולדה בירושלים לפני מאה שנה. "אבא של אמי עלה לארץ בשלהי תרפ"ה עם סרטיפיקט שקיבל מהרב קוק, וכך החל הקשר שלי עם הרב", הוא מחייך. אביו הצטרף בצעירותו לתנועת הנוער הדתית־לאומית "ברית החשמונאים", ועמד בראש קן תל־אביב של התנועה. במשך שלוש שנים היה לוחם באצ"ל, ואז עבר ללח"י וסייע לשיקום הארגון לאחר רצח מנהיגו יאיר. "ההורים שלי הכירו בל"ג בעומר תש"ו באירוע של התנועה, כך שאני ילד של ברית החשמונאים".

בנעוריו הוא למד בישיבת היישוב החדש, ומשם המשיך לישיבת ההסדר כרם ביבנה. בקיץ תשל"ג התארס עם ציפי לבית קוטנר, ותכנן לעבור ללמוד בישיבת מרכז הרב, אבל מלחמת יום הכיפורים שינתה את התוכניות. לאחר החתונה, שהתקיימה עוד בזמן המלחמה, החליט הרב איזנטל להישאר בכרם ביבנה, בעקבות האבדות שספגה הישיבה. הוא למד שם שבע שנים בכולל האברכים, והיה שותף להקים עם חברים כולל דיינות דתי־לאומי. בשנת 1982 היה שותף בהקמת היישוב פסגות, שם גם היה שותף לייסוד מכון גבוה לדיינות לבוגרי ישיבות הסדר. שלוש שנים לאחר מכן פנה אליו כאמור הרב שוגרמן וביקש שיצטרף לישיבת הגולן.

תפקיד הרב של חיספין נוצר למעשה בעקבות ביקור של הרב הראשי דאז, הרב מרדכי אליהו. הרב נשאל כמה שאלות הלכתיות, ועל אחת מהן ענה: "את השאלה הזאת צריכים להפנות לרב המקום". התושבים אמרו לו שאין רב לחיספין, והרב אליהו הגיב: "יישוב שאין לו רב אינו יישוב". "להערכתי הרב אליהו ידע שאין פה רב", אומר הרב איזנטל, "אבל בכל מקרה, התושבים לקחו את זה ללב".

זמן קצר לאחר מכן הוא מונה לרב של חיספין. ביישוב היו אז חמישים משפחות בלבד; היום יש בו 350. "אבני היסוד של תפקיד הרב הונחו על ידי משה רבנו, הרב של כולם ושל כל הרבנים: 'כי יהיה להם דבר בא אליי ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חוקי הא־להים ואת תורותיו'", אומר הרב איזנטל. "התביעות השלמות מהרב הן אולי הרחבות ביותר שיש בתחום הציבורי. במאמר שפרסמתי בעבר מניתי שבעה שדות של פעילות, שכל אחד הוא עולם בפני עצמו.

"כרב של חיספין רציתי להיות שותף לבנייתה של קהילה שהתורה נמצאת במרכז החיים שלה - גם בחיי המשפחות והפרטים, אבל לא פחות מכך בהיבט הציבורי. זה תהליך שבדרך כלל נתון למשא ומתן בין הרב לקהילה, והוא תלוי באופי של הקהילה, במקום שהיא נותנת לרב, וכמובן גם ברב עצמו - ברוחב ידיעותיו, בכישרונותיו ובמטרותיו. שאפתי להעמיד חזון שירומם את התושבים ויבוא לידי ביטוי בכל תחומי החיים, ולא רק בבית הכנסת ובתפילות. רציתי שכל שיחה או דרשה תביא לכך שהשומע יצא ממנה מרומם יותר ומוסרי יותר. בדרשות שלי בליל שבת יש בדרך כלל נגיעות אקטואליות, כדי שהתורה תהיה תורת חיים שמכוונת את החיים שלנו כאן ועכשיו".

נראה שעידן האינטרנט השפיע על תפקיד הרב: בעבר הוא נדרש יותר לשאלות הלכתיות, והיום מבקשים ממנו יותר עצות רוחניות.

"מנהיגות רוחנית היא ודאי רכיב מהותי בתפקיד. חלק גדול מעבודתו של הרב הוא קשר אישי ותמיכה בחברי הקהילה שזקוקים לכך. זה מחייב מידה גדושה של אמון מצד התושבים, הן ביכולות של הרב להגיש להם עזרה, והן בהיותו אוזן קשבת ואיש אמונם. רב לא אמור להיות פסיכולוג וגם לא עובד סוציאלי או רופא, אבל הוא אמור לדעת להגיש עזרה ראשונה, להיות אחיעזר ואחיסמך לאנשים במצוקתם, ושותף איתם כמובן גם בשמחות. הוא צריך להיות אב ואם לחברי הקהילה, ושהם ירגישו וידעו את זה. אגב, המעשה הראשון שעשיתי בתפקידי היה להקים קופת צדקה. אנחנו נמצאים בספר, מקיימים את הפסוק 'נחנו נעבור חלוצים לפני השם', ויש לזה משמעות גם בהיבט של חסד. בעיר מתדפקים על דלתך, ופה רציתי לבנות תנועה של הקהילה החוצה, ואכן רוב התרומות שלנו מחולקות בערי הצפון.

"יש נקודה נוספת חשובה בעיניי. עבור הרבה מאוד אנשים, ואני מקווה שגם בקהילה שלנו, הרב הוא מצפן מוסרי. אנחנו חיים בחברה אינטלקטואלית, ואפשר לשאול את גוגל כל דבר, אבל אנשים מבינים שבפנייה לרב יש קשר אישי שמתבטא בתשובה שניתנת. גם אדם שלא שואל את הרב, חשוב שידע שאם תתעורר בעיה, תהיה לו נגישות לרב שמביא את רוחה של התורה. עצם הנוכחות של הרב אמורה לתת שקט פנימי. דווקא בדור הנוכחי, שיש בו הרבה תזזיתיות, אנשים רוצים יציבות - ורב יכול לספק יציבות, אם הוא ממלא את כל מה שנדרש ממנו. כשיש דמות יציבה, אפשר גם להתרחק ממנה קצת, כי יודעים שיש לאן לחזור ושתמיד יהיה שם מישהו".

חמישה ראשי ממשלה וחמישה חקלאים

בתקופת ממשלת רבין השנייה הצטרף הרב איזנטל לוועד יישובי הגולן, שנאבק נגד התוכניות לסגת מהרמה במסגרת הסכם עם סוריה. במאמר שפרסם לאחרונה אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל ומהפעילים הבולטים בוועד, הוגדר הרב איזנטל "המנהיג הרוחני של המאבק על הגולן, כפי שרבי עקיבא היה הרב של מרד בר כוכבא. הוא האיש שידע, גם בשעות הקשות, גם ברגעי סף הייאוש, לבטא את המשמעות הרוחנית של מאבקנו, לחזק ולרומם את הנפש".

"לו יצויר שהגולן היה נמסר, ואחר כך היו באים דאעש ומשכשכים רגליים בכנרת, מי היה נשאר בטבריה ומה היה קורה בערי הצפון? ההתפתחויות רק חיזקו תפיסה עקרונית שאני מאמין בה: הזמן פועל לטובתנו"

"חמישה ראשי ממשלה רצו להגיע להסכם כזה או אחר עם השלטון הסורי, שהתוצאה הוודאית היחידה שלו היא חורבן יישובי הגולן", אומר הרב איזנטל. "הרב שוגרמן אמר פעם שבדרך לניגוב חומוס בדמשק, הם רצו לנגב 32 יישובים. כשנקראתי להצטרף לוועד, סגרתי את הגמרא ויצאתי להיאבק. מה שהיה נפלא במאבק הזה הייתה האחדות הפנימית. בגולן יש יישובים בעלי אופי שונה זה מזה מבחינת התרבות ואורח החיים, והיה צריך לאחד את כולם סביב מטרה אחת. בהתחלה היו לנו ויכוחים – כמה חברים ואני הצבנו עמדה נחושה שאומרת שלא זזים מהגולן בשום מובן ולא מוותרים על אף יישוב, אבל היו גם עמדות אחרות, פשרניות יותר, והיינו צריכים להגיע להסכמה. אני מוכרח לציין את הכבוד הגדול שרחשנו זה לזה. כל הדיונים התנהלו בצורה מעוררת התפעלות.

"משימה שנייה הייתה לרומם את הרוח, כי היו רגעי משבר קשים. רבין אמר עלינו פעם ש'חמישה חקלאים משגעים את כל המדינה'. היינו צריכים לחזק את האנשים ולנסוך בהם אופטימיות ואמונה שננצח. משימה שלישית הייתה האסטרטגיה. החלטנו שצריך לשמור על המהלך של 'העם עם הגולן', מתוך הבנה שנוכל לנצח רק אם נביא את העם איתנו, במסרים ובדרכי הפעולה".

בימי ממשלת אהוד ברק הונח שוב הגולן על שולחן הדיונים, והרב איזנטל נקרא שוב אל הדגל. "הייתי אז ראש כולל דיינות בישיבה, ואמרתי לאברכים שאנחנו סוגרים את ה'שולחן ערוך' כי המאבק הזה הוא פיקוח נפש של עם ישראל. כשברק טס לשיחות, הערכנו שההסכם כבר סגור ונשאר רק לקבוע איפה בדיוק יעבור הגבול. ראש הממשלה נהנה מתמיכה של שישים אחוזים בדעת הקהל, והיה לנו זמן קצר ביותר לנסות להפוך את המגמה. שטפנו את הארץ, והדבר נתן את אותותיו בסקרים. לפי דעתי, ברק לא חתם על ההסכם כי הוא הבין שיצטרך להביא אותו למשאל עם, ויסתכן באיבוד השלטון. אז למדתי את כוחה של האחדות. הבנתי עד כמה היא המפתח לקיומו של עם ישראל ולקיומה של כל חברה, שיודעת להתכנס סביב מטרה וסביב ייעוד למרות חילוקי הדעות".

כשהרב איזנטל מדבר על חמישה ראשי ממשלה שהיו מוכנים לוויתורים בגולן, הוא מתכוון לרבין, פרס, ברק ואולמרט - וגם נתניהו. "בתקופת החילופין בין נתניהו לברק, נפגשנו עם נתניהו כדי לשמוע על השיחות שניהל עם הסורים. ראש הממשלה היוצא אמר לנו: 'השגתי הישג גדול - תחנת התרעה ישראלית בחרמון'. אמרתי לו שיש כלל תלמודי שאומר 'מכלל לאו אתה שומע הן, ומכלל הן אתה שומע לאו'. אם הוא מדבר על מה שהשיג בחרמון, המשמעות היא שעל השאר הוא ויתר".

המחשבה שהגולן היה עלול להימסר לסורים מעוררת בו חלחלה, במיוחד בעקבות האירועים שהתרחשו מאז ועד היום. "לו יצויר שזה היה קורה, ואחר כך היו באים אנשי דאעש והמורדים ומשכשכים רגליים בכנרת, מי היה נשאר בטבריה ומה היה קורה בערי הצפון? ההתפתחויות רק חיזקו תפיסה עקרונית שאני מאמין בה: הזמן פועל לטובתנו. כששאלו את רבין למה הוא מוכן למסור את הגולן, התשובה שלו הייתה שהוא רוצה ליצור חזית עם סוריה נגד עיראק. זה היה קוצר ראות. גם עכשיו צריכים לחשוב בקווי אורך. אנחנו מביאים מבנה של 4,000 שנה שנקודת היציאה שלו היא מאברהם אבינו. זה מבנה מורכב וארוך, שקשה לתפוס אותו.

"את המלחמה הנוכחית התחלנו ממש על הברכיים, ותראה איפה אנחנו נמצאים היום. צריכים לראות את הישועות הגדולות ואת הדברים המופלאים שמתרחשים. אנחנו לא יודעים איך המלחמה תסתיים, אבל מספיק מה שעברנו בשנתיים האחרונות כדי לראות חסדי שמיים. שר בממשלה אמר לי - אין לך מושג כמה סייעתא דשמיא יש במלחמה הזאת. אני אומר לחיילים ולתלמידים ולנשות החיילים שצריך תמיד להרים את המבט למעלה. לא להסתכל בגובה השרוכים, אלא בגובה השמיים".

פגז של סגולת ישראל

הרב איזנטל ביקש לסיים את כהונתו כרב יישוב כבר לפני חמש שנים, כשהתקרב לגיל שבעים. הקורונה והמלחמה עיכבו את תהליך בחירתו של רב חדש. בחורף האחרון נבחר הרב שי וינטר, רב בישיבת הגולן, לרשת את הרב איזנטל, וכעבור כמה חודשים נכנס לתפקידו.

מלבד אירוע הוקרה לרגל פרישתו של הרב איזנטל, התקיים לפני שבועות אחדים אירוע השקת ספרו החדש, "באר האורות". שני כרכי הספר הם פרי עשרות שנות לימוד ומסירת שיעורים על "אורות ישראל", החלק האחרון בספר אורות של הראי"ה קוק. "כותרת השיעור הראשון שלי בישיבת הגולן, בג' באלול תשמ"ד, הייתה 'כלל ישראל במשנת הרב קוק'", מספר הרב איזנטל. "אחרי השיעור הרב שוגרמן ביקש שאמסור שיעורים בספר אורות, ומאז אני מלמד אורות כבר ארבעים שנה. גם כשרציתי ללמד חלקים אחרים בתורת הרב, או כתבים של הוגים אחרים, התלמידים לא הניחו לי. גם הוצאת הספר החדש מגיעה מיוזמה של התלמידים. כל השנים הם דחקו בי לכתוב ולפרסם, מתוך אמירה שיש ציבור גדול שמחכה לפירושים כאלה".

זה לא מובן מאליו, להוציא עכשיו ספר תורני שעוסק בכלל ישראל. בבתי המדרש של הציונות הדתית נוטים בעשורים האחרונים להתמקד יותר בתורת הפרט, בין אם זה בספרי חסידות ובין אם זה בכתבים אחרים של הרב קוק, שמדברים על האדם הפרטי.

"אם הייתי שואל את הרב קוק, גם הוא מן הסתם היה תומך בגיוון בלימוד, בתכנים ובהוגים, וגם אני חושב כך, אבל תמיד צריכים לחזור לבסיס וליסוד תורתו של הרב קוק – כלל ישראל. זה המקום שממנו אנחנו יוצאים. אני גם חושב שהספר מתאים מאוד לאירועי השנים האחרונות. הוא רלוונטי קודם כול לתקופה שקדמה למלחמה, ימים של קרע חברתי ושנאת חינם ששטפה את הרחובות. הרב מסביר שהמשמעות של שנאת חינם היא שאנשים לא מכירים בערך של האחר והוא מאיים עליהם. מי שמפחד מהאחר לא מבין שהוא חלק ממנו, שהוא צריך אותו, ושרק ביחד כולנו מרכיבים את עם ישראל. וכמובן, ספר אורות רלוונטי למלחמה, כי הוא מסביר מהיכן שואבים את הכוחות ומהיכן באה האמונה בסגולת ישראל.

"היינו שלושה בחורי ישיבות בצוות הטנק. המפקד שלנו, דב פסטרנק, אמר לנו לפני שיצאנו לקרב: 'אני רוצה שתדעו עם מי אתם יוצאים להילחם. אני אתאיסט'. למחרת הוא נפצע; פגז שנורה עלינו שפשף לו את הקסדה, והוא איבד שמיעה וראייה. אחרי שהרב סבתו הזיז במסירות נפש את התותח מעל גבי המדפים וחילץ אותי מהטנק, מצאתי את דב. היינו במסע של הישרדות שנמשך  שעות, והיה ברור לי שאני לא נוטש אותו ויהי מה. כעבור זמן, כשכוחותינו כבשו מחדש את השטח והדי הקרב שככו, הוא התעורר מעלפונו. שאלתי אותו איך הוא מרגיש, ולתדהמתי הוא אמר לי 'יש אלוקים'. אני ראיתי באמירה הזאת התפוצצות של סגולת ישראל שהייתה מכוסה לחלוטין תחת מעטה של תפיסה אחרת. דב נפטר לפני כמה שנים, וכשדיברתי עם בתו, היא אמרה לי שזו הייתה הפעם היחידה בחייו שהוא אמר את זה".

מטרת ספרו החדש, אומר הרב איזנטל, היא להנגיש את תורת הרב קוק לכל אדם. "קראתי לספר 'באר האורות' כי מים צוננים נמצאים בבאר ההגיונות של הרב קוק, ויש אבן על פי הבאר שמקשה לשתות מהם. אני משתדל לבאר כל מילה וכל פסקה, ולתת רקע שיהפוך את המילים למובנות יותר. הרב קוק פרס בפנינו מפה של תקופת התחייה על כל סיבוכיה. הוא מראה לנו דרכים ללכת בהן, מציב לנו מטרות, והוא אופטימי. כשהרב קוק כתב את הדברים, מי האמין שהם יתגשמו כך? זו לא רק הפסקה המפורסמת שלו על 'מדינת ישראל יסוד כיסא ה' בעולם', אלא כל פסקה ופסקה. הוא כתב אז שהדברים הולכים לכיוון נכון, ושגם מה שקורה עם החילוניות, הפניית העורף למסורת וההתיישבות החדשה שהייתה אז בחיתוליה - כל זה הולך אל הטוב וילך ויתקדם. אני עוד זוכר, משנותיי כילד בתל־אביב, מה חשבו אז על הכיוון שמדינת ישראל הולכת אליו, והיכן אנחנו נמצאים היום. אנחנו רואים בעינינו איך הדברים מתגשמים".

שמונת ילדיהם של הרב איזנטל ואשתו ציפי פזורים ברחבי הארץ, מחיספין וקצרין שבגולן ועד שיזף שברמת הנגב. חלקם רבני קהילות, אחרים עוסקים בחינוך, בהיי־טק ובעבודה סוציאלית. במקביל לפרישתו מרבנות היישוב פרש הרב איזנטל גם מתפקידו כר"מ של שיעור וכראש כולל הלכה בישיבת הגולן, אך הוא ממשיך למסור שיעורים בישיבה גם בימים אלו. אחרי 56 שנים בעולם ישיבות ההסדר, כתלמיד וכרב, הוא עומד ומשתאה נוכח צמיחתן והשפעתן. "על ישיבות ההסדר אפשר לומר את הפסוק 'והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאוד'. כשנכנסתי לישיבת כרם ביבנה, אפשר היה לספור את הישיבות על כף יד אחת. היום ישיבות ההסדר הן חלק מעמוד השדרה של החברה הישראלית בכל מובן, והמלחמה הנוכחית חידדה את זה מאוד.

"החיבור של לימוד תורה עם שירות צבאי באופנים שונים הוא הבשורה המרעננת שישיבות ההסדר הביאו לעולם התורה, אבל בעצם זה לא חידוש. גם לאברהם אבינו הייתה ישיבת הסדר. כתוב שהיו לו 318 לוחמים כשהוא יצא למלחמה בקואליציה של ארבעת המלכים, ומן הסתם הם היו מאומנים. אני מאמין שגם בני ישראל במדבר לא רק למדו תורה, אלא התכוננו למלחמה. זה היה אז סוג של ישיבת הסדר, ואנחנו ממשיכים את המסורת של עם ישראל שרואה בשילוב הזה את הסדר הנכון. לכן אני קורא להן ישיבות הַסֵּדֶר. אני רואה היום את התלמידים - איזו גדולה, איזו עוצמה. גדודים של תלמידי חכמים ואוגדות של בעלי בתים שהחיים שלהם הם חיי תורה עם תודעת שליחות עצומה. בישיבת הגולן חינכנו את הבוגרים שבכל מקום שהם נמצאים בו, הם יהיו שליחים, בין אם זה לתת שיעור תורה, לארח שיעור או לעשות חסד. כבוגר הישיבה אתה נושא את דבר השם בכל מקום, בכל שטח ובכל הענפים".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il