יואל שפיץ מעולם לא קרא לרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ רב. עד היום הוא קורא לו "המורה שלי". "אף פעם לא קראתי לו הרב שלי. עד היום אני אומר שהוא מורה גדול, מנטור". דרכיהם הצטלבו כששפיץ היה תלמיד בישיבת מקור חיים, המוסד החינוכי שהקים הרב וחתן פרס ישראל שביאר את כתבי היסוד של היהדות ובהם גם ביאור שטיינזלץ על התלמוד. גם ד"ר שפיץ עצמו, חוקר ומרצה שמנהל את האגף הפדגוגי במכון שטיינזלץ, מעדיף קודם כול להיות מורה. אבל עוד לפני כן הוא היה כאמור תלמידו של הרב עדין. כמי שנפגש עמו לא מעט וליווה אותו לאורך השנים, הוא החליט לתווך לקהל את קולו הייחודי, והוא עושה זאת בעזרת אסופה מסיפורי הרב. "אש לא יכולה לנוח" (בהוצאת ידיעות אחרונות), הוא הקובץ השני שהוא מוציא מסיפוריו של הרב שטיינזלץ.
אנחנו נפגשים לריאיון בביתו בתקוע, ששלוש מהדמויות שהווייתן נכרכו ביישוב השפיעו עליו – הרב פרומן, הרב שטיינזלץ והרב שג"ר. ההיקשרות הראשונית עם אותן דמויות הייתה כשהיה נער, אז הגיע לישיבת מקור חיים שבכפר־עציון, מקרני־שומרון. "הייתה שם סצנה דתית מאוד־מאוד בועטת, תחושה של משהו אחר שלא היה חלק מהציונות הדתית באופן מובהק. היו למשל דיבורים נגד בני עקיבא, לא הלכנו למצעד דגלים. התודעה הייתה מאוד אחרת. עשינו 'הפצות', הלכנו להניח תפילין לאנשים, לחלק נרות שבת, הבנתי שנקלעתי למקום אחר, גם באתי מבית חסידי וסבא שלי היה חסיד, וממש גדלנו בצל החסידות. אז מצד אחד זה היה מאוד מוכר לי, ומצד שני זה היה מאוד לא קוקניקי, מאוד לא דתי־לאומי, גם מאוד לא פוליטי ולא מזוהה מגזרית".
הרב שטיינזלץ | צילום: אריק סולטן
מה היה המשותף לשלוש הדמויות?
"כולם הקימו יחד איזשהו עולם, שבזמנו היה עולם מאוד קטן. מעט מאוד אנשים הכירו אותם, הרבה הודות לסגנון האישי של כל אחד מהם שלא חיפש רבנות והכרה". שפיץ עצמו הבין כבר בתור תלמיד ישיבה שקורה משהו מעניין בתקוע, וכתב על הרב פרומן ועל הרב שטיינזלץ. "אני חושב שברגע שהצלחתי לבטא את הרוח של שניהם במילים, אנשים שתו את זה בצמא, כי הם חיפשו אנרגיה דתית אחרת, משהו שמנגן להם על אזור אחר, לא דרשות ולא נאומים, אנרגיה אחרת".
איך אתה מגדיר את האנרגיה הזו?
"אני חושב שמקום שיש בו הרבה מאוד חופש יכול לבלבל. אנשים דתיים הם אנשים שמתבלבלים מאוד בקלות, ולא מצליחים להבין איך חופש ומחויבות יכולים ללכת ביחד. הרב פרומן והרב שטיינזלץ היו מאוד חופשיים בדרכם, שניהם הגיעו מבתים לא דתיים. הם היו בלי טיפת פוזה, בלי ההדר הרבני, והם היו חופשיים במובן שדיברו כמו בני אדם ובלי מניירות רבניות, בלי ברוך השם ובעזרת השם ובלי נדר. הם היו אנשים שהתורה נראית להם פשוט דבר מדליק, חשוב ועמוק. הרב עדין תמיד היה צוחק: 'אתם רואים שכתוב על הגמרות "שטיינזלץ" ואומרים לעצמכם שבטח הוא כבר מת, אז הנה אני חי, ואני איתכם'. רבנים אומרים על בראשית, נח, לך לך את אותם דברי התורה שאמרו בשנה שעברה. למרות שנפרשת שם דרמה ענקית, עולמות נבראים ונחרבים, והרב שטיינזלץ לקח את התורה מאוד ברצינות אבל גם מאוד בפשטות וחופשיות. עוד נקודה משותפת שאני מוצא בין הרב עדין לרב פרומן היא תודעה מאוד יסודית שעלינו לדאוג לעולם. לא דאגה לעם ישראל, לא לתקוע. וכשאתה בתור ילד רואה את השילוב הזה של חופש, מחויבות, סקרנות ואחריות לכל העולם, אתה אומר וואו, הדבר הזה מגניב. זה מה שמשך אותי אל דמותו".
בכיתה י' הכיר את אשתו יונת הלוי, ירושלמית שהדריכה בתקוע, וגם הייתה שכנה של הרב שטיינזלץ במושבה הגרמנית בירושלים. מכיוון שתקוע היה אז יישוב קטן היא הרבתה להתארח בבית משפחת פרומן. "הסתובבנו כל היום בין הרגליים של הרב פרומן ושל הרב שטיינזלץ. לא ידעתי שהרב פרומן נפגש עם שייח'ים ומנהיגי עולם, פשוט הבנו שהוא אדם צדיק ונורא מגניב. הרב שטיינזלץ היה אותו דבר - מדובר בזקן ירושלמי, סופר נגיש שנפגש עם שועי עולם. אני זוכר שכשהוא נפגש עם פוטין, אמרתי לעצמי - למה לפספס את ההצגה הכי טובה בעיר".
אחד הסיפורים המופיעים בספר מעבירים את חוכמתו הפשוטה ופתיחותו של הרב שטיינזלץ. "בשנות ה־70 הוא הוזמן להעביר שיעור גמרא קבוע באחד ממכוני המחקר החשובים שקמו אז בירושלים", נזכר שפיץ, "יום אחד בדרכו לשיעור הוא פגש במסדרון את אחד מראשי המכון והציע לו להצטרף. האיש חייך במבוכה ואמר 'האמת, אני רחוק לגמרי מיהדות ומלימוד תורה. אין לי דבר וחצי דבר עם העניין הזה'. הרב עדין לא ויתר ושאל: 'כמה רחוק אתה בדיוק?'. האיש ענה בחצי לעג: 'כל ערב שבת אשתי ואני אוכלים צלעות חזיר. ככה רחוק'. הרב הרים גבה ושאל בשקט: 'רק בשבת?'. 'כן, רק בשבת', השיב האיש בעצבנות. ואז הרב חייך ושאל: 'נו, אז למה דווקא את יום השבת אתה מציין בכזו חגיגיות?'. האיש שתק רגע, ופתאום הבין. משהו בסדק הקטן הזה פתח לו צוהר פנימי: אולי בעצם הוא לא כל כך רחוק. באותו יום נכנס בפעם הראשונה ללמוד דף גמרא עם הרב, ולא הפסיק להגיע לשיעורים עד יומו האחרון".
איך למעשה זכרת וכתבת את הסיפורים?
"הסיפורים נשמרו אצלי בראש. הבנתי משלב מאוד מוקדם שמדובר באדם יוצא דופן ומאוד מרתק. הייתי קורא הרבה, אז הבנתי גם שיש פה משהו ייחודי, ומה שקרה זה שכל הזמן הייתי חוזר מפגישות איתו ומספר לכולם מה הוא אמר. הייתי מאתגר אותו קצת בכוונה, קצת כמו עיתונאי, ושואל: "הכרת את עגנון? את בן־גוריון? ומה עם לוי אשכול? כדי לנסות להוציא ממנו סיפורים. לפעמים לא היה לו כוח אליי, לפעמים היה לו כוח. ובתור זוג שהתחתן בגיל צעיר נעזרנו בו גם כסוג של מנחה לחיים. התייעצתי איתו, ובכל פעם הוא אפשר לנו זווית מעניינת ושונה על הדברים".
אחד האנשים שעיצבו את חייו של שפיץ ואת היכולת שלו לספר סיפור היה סבו ניצול השואה. "הייתי הולך אליו אחרי הגן, והוא היה מספר לי סיפורי שואה. אצלו השואה נשמעה כמו סיפור חסידי. כשהייתי ביסודי כתבתי את הסיפורים שלו, ואני קורא את זה היום והשואה מצטיירת שם אחרת, מאוד 'סיפורית'. אני חושב שגם עם הרב עדין זה מה שקרה. לא כתבתי בשום שלב דברים שהוא אמר לי, הכול מהזיכרון, זה לא תיעוד היסטורי".
יואל שפיץ | צילום: מאיה משל
ב־2016 הרב שטיינזלץ עבר שבץ מוחי, "הרגשתי שיש כאן אדם סופר מעניין, ואיזה באסה שהעולם לא ישמע את מה שיש לו להגיד. עם זאת אני מוכרח להודות שהעובדה שידעתי שהוא לא יקרא את זה הקלה עליי. הוא לא אהב שעושים ממנו עניין, חששתי שזה יעצבן אותו, שהוא ירד עליי".
בעבודת הדוקטורט שלו, שעסקה גם היא בחלקה ברב שטיינזלץ, לא שיתף שפיץ את הרב. "התלבטתי אם לכתוב עליו בדוקטורט, אבל פרופ' אבינועם רוזנק, המנחה שלי, אמר שאני חייב לעשות את זה, וכך עשיתי אבל לא סיפרתי לרב עדין".
ומה הרגשת כשכתבת עליו?
"הרגשתי שיש פה בן אדם שמוביל אותי בדרכים הכי נפיצות בעולם - בין ימין לשמאל, בין אורתודוקסים לרפורמים, בין יהודים לערבים, הוא כאילו נוסע על נתיב מקביל שבו אין את כל הבעיות הרגילות. היו לי המון שעות איתו וממש חשוב לי לתת את זה לעוד ילדים בעולם, ולנערים ולנערות, כי זה יחסוך להם מיליון בעיות. שיוכלו להסתובב הרבה יותר חופשיים בעולם, בלי כל המעמסה הדתית במובן הרע שלה. בזכותו לא הרגשתי חלק ממגזר. הוא נתן לי חופש נורא גדול. התלבטתי למשל אם ללמוד תואר שני ב־HUC, שהוא מוסד רפורמי, הלכתי לרב והייתי בטוח שהוא יגיד לי 'לא' ובזה יפתור לי את ההתלבטות. הוא אמר לי שהרפורמים של היום זה לא הרפורמים של גרמניה של פעם, ובמידה רבה אלו אנשים שרוצים קשר ליהדות גם אם הדרך שלהם לא מקובלת עלינו. הוא אמר שאם אני רוצה להישאר בשטעטל שלי בתקוע ולהבין רק את עצמי ואת החברים שלי וללכת להתוועדויות ולסלסל את הפאות, אז שאישאר בתקוע. ואם אני רוצה להבין את העולם היהודי, אז כדאי שתלך ללמוד גם ב־HUC".
היו לו אמירות לא קלות לעיכול.
"אבל הוא לא היה אדם שמתפרע. לעיתים אמר דברים חדים מאוד, קיצוניים כמעט, אך לא במובן הפראי של המילה. היה בו משהו עגול, נינוח, כזה שיכול למצוא את מקומו בכל מקום - ובו בזמן להרגיש זר בכל מקום. באחד הראיונות, כשנשאל לאיזה מגזר הוא משתייך, השיב בחיוך: או שאני כל כך גדול שאי אפשר להכניס אותי לשום קופסה, או שאני כל כך קטן שאני נופל בין החריצים. אבל להכניס אותי לתוך קופסה - זה לא יקרה".
זו באמת הייתה התחושה במחיצתו. הוא לא היה פרוע כמו הרב פרומן, אלא להפך - הרבה יותר עדין, מעודן אפילו. פעם אמר לי משהו שנחרט בי במיוחד: "מהי דרך האמצע של הרמב״ם? זה לא ללכת ישר באמצע. זה להיות נורא־נורא בימין, נורא־נורא בשמאל, למעלה ולמטה, קדימה ואחורה, ומתוך כל הקצוות האלה למצוא את עצמך לבסוף באמצע".
שפיץ עצמו הוא דמות ייחודית. הוא בן 38, נשוי ואב לשלושה, ועסק בחינוך מגיל 21 במשך עשור, ואז עבר להתמסר לאקדמיה וריכז פורום חשיבה במכון ון־ליר. דווקא המלחמה השיבה אותו לחיק החינוך.
"המלחמה יצרה מצב חירום חברתי ודתי כמעט מכל בחינה אפשרית. לפני כן הייתי יותר בכיוון האקדמי - סיימתי דוקטורט, הרציתי בעברית כמרצה מן החוץ, יכולתי להתקדם לפוסט־דוקטורט בחו"ל - אבל הרגשתי שצריך לחזור אל הבסיס. שיש הכרח לבנות מחדש את החברה הישראלית מהיסודות ולברר דברים מנקודת המוצא שלהם. מצאתי את עצמי שוב בכיתה, מחנך בבית הספר, מתוך רצון לדאוג לאנשים.
"בעידן כל כך מבולבל כמו שלנו, אני מרגיש שהקילומטראז' שצברתי באקדמיה, בעשייה, וגם במקום כמו מכון ון־ליר, יכול להביא משהו אחר לכיתה. עם המטען הזה אני מנסה לא להיגרר אל תוך הבלגן של המבוגרים, אלא להפך - לבנות לילדים יסודות יציבים".
שפיץ מחנך בבית הספר המשלב "קשת" בירושלים ומרכז את לימודי היהדות שם. הוא מתהלך עם ציציות בחוץ ומתפלל עם גרטל חסידי לגופו. הרקע שלו בלימוד התורה הוא לא קלאסי, הוא התחתן מוקדם ולא למד בישיבה. "עשיתי את הדברים אחרת ואני מרגיש שהרבה מזה היה בזכות הרב עדין שהתייחס ליהדות כאל אוצר. אני לא מרגיש שומר בשער שצריך לשמור על היהדות מפני כל מיני רוחות חדשות, אני מרגיש שאני רוצה לחשוף את התלמידים לאותו אוצר".
כשאני מבקשת ממנו לתבל את האמירה הזאת בסיפור, הוא נזכר באירוע מצחיק. "יום אחד אחרי התפילה בבית הכנסת נכנס פנימה ילד חילוני. הוא נראה מהוסס ועצוב. ניגשתי אליו ושאלתי: 'מה אתה עושה פה?', הוא הרים אליי עיניים דומעות ואמר: 'אל תשאל… הכלב שלי מת. גידלתי אותו שנים והוא היה כמו בן משפחה בשבילי. שמעתי שכאשר קרוב משפחה נפטר אומרים קדיש… אז חשבתי שאולי אפשר להגיד קדיש גם על הכלב שלי'. באופן טבעי התגובה הראשונה שעולה אצל אדם דתי למילים כאלה היא 'מה פתאום?' קדיש אומרים רק על אדם, לא על בעל חיים. אבל כשהסתכלתי עליו ראיתי את הכאב האמיתי שלו. זה לא היה סתם רעיון ילדותי אלא לב שבור. לרגע התלבטתי מה נכון לעשות, אז כתבתי לחברים שלי. אחד מהם היה בדיוק ליד הרב עדין עצמו ושאל אותו מה אפשר לומר לילד. הרב עדין הזכיר את פרק שירה, מדרש שבו נאמר שכל בעלי החיים אומרים שירה לבורא. ומה אומרים הכלבים? את אחד הפסוקים ממזמור לכו נרננה לה'. למחרת אספתי את הילד ואת חבריו וסיפרתי להם על פרק שירה ועל מה שהכלבים אומרים. קראנו יחד את המזמור כולו בקול רם, ובסיום כולם צעקו 'אמן!' ראיתי את החיוך חוזר לפניו. הוא הרגיש שמצא דרך אמיתית לכבד את זכרו של הכלב.
"אני רוצה ללמד יהדות אחרת, לייצר שיח אחר ופוליטיקה אחרת. ובסופו של דבר זה הכי פשוט בעולם: מה שהילדים באמת צריכים זה חיוך בבוקר והרבה חום ואהבה. אם לפני המלחמה חשבו שהם צריכים 'כפית' של חום ואהבה, היום הם צריכים עשרים כפיות. מה שאני יכול לתת לתלמידים הוא טיפה יציבות ואמת. ובשביל זה לא צריך פילוסופיות גדולות ולא דברים שאני בעצמי לא יודע, אלא פשוט מה שאני כן יכול לתת. כך תהיה להם נקודת אחיזה יציבה להמשיך הלאה.
צילום: מאיה משל
"זה גם קשור לרב עדין", הוא מוסיף, "אחד הדברים המרתקים בו היה הפער הזה: הוא היה יכול לחזור מפגישה עם האפיפיור או עם השופט האמריקאי אנטונין סקאליה – דמות שמרנית ובולטת מאוד – או לספר על מפגשים עם הפילוסוף מישל פוקו ועם הפילוסף ז'אן פול סארטר שהתרחשו עוד לפני שנולדתי. ובכל זאת, מיד אחר כך היה חוזר אלינו לכיתה ט'. יושב איתנו ומקשיב ל’שטויות’ שלנו. מתווכח, מתנגח ואפילו קורא את כל ספרי הארי פוטר כדי שיהיה לו על מה לדבר איתנו. הוא הפגין בקיאות מפתיעה בחומרים האלה, פשוט כי זה היה חשוב לו. אף שהסתובב עם גדולי עולם, הייתה לו תודעה ברורה: מה שבאמת חשוב הוא היסודות – החינוך, הילדים, החברה. הוא השקיע בנו שעות על גבי שעות".
מפעל חייו של הרב שטיינזלץ היה הנגשת התלמוד בביאור בגובה העיניים. "הוא השקיע בזה את כל כוחו, כל משאביו, במטרה להנגיש את הלימוד ולעבוד על הדברים הפשוטים והבסיסיים ביותר. הוא תמיד אמר שהרבה יותר קשה לתפור שמלה פשוטה ויפה מליצור שמלה מקושטת ומקושקשת. המלחמה גם לקחה אותי לכיוון הזה של חיפוש אחר הדברים הפשוטים, היסודיים והאידיאליים ובנייתם מחדש. מתוך תחושת רוויה ועייפות מן הסחרחורת של עולם המבוגרים, האקדמיה והעיסוק הבלתי־פוסק בסברות מתוחכמות. זו אחת הסיבות שבגללה אני כותב סיפורים. דווקא בסיפור הפשוט טמון הכוח".
איזה סיפור מכולם אהוב עליך ביותר?
"סיפורים הם כמו בית מרקחת – יש בהם כל מיני תרופות ומשחות למצבים שונים. כל סיפור הוא בעצם מרקחת שמתאימה לרגע מסוים או לכאב מסוים. בסוף התחושה שלי היא שאנחנו חיים בעולם שבור מאוד. אני עצמי גדלתי בתקופת האינתיפאדה השנייה – שלושה חברים שלי מגינות־ שומרון, היישוב הסמוך, נרצחו, וגם שניים מהכיתה שלי במקור חיים. דווקא על הרקע הזה כל כך אהבתי את הרב עדין. עוד לפני שהכרתי אותו מקרוב, התחושה שלי הייתה שהוא מסוגל לרקוח תרופות לשברים הללו ולאפשר לי מבט אחר. כל סיפור שאני מספר עליו הוא עבורי דרך לומר לעולם: 'תראו, יש פה מרקחת שמתאימה לכאב הזה, ויש פה מרקחת שמתאימה לכאב אחר.' כשהסיפורים מגיעים כך, הם נכנסים ללב בלי פילוסופיות כבדות, בפשטות – כמו תרופה שמצליחה לעזור באמת".
את הספר בחר שפיץ להקדיש לשלושה נופלים במלחמה שהיו קרובים אליו – ינון פליישמן, רפאל קאודרס ויוסף דורן. "ינון היה אינטלקטואל גדול באמת, אדם שנורא התחבר לשיחה ולחשיבה עמוקה. הוא היה צעיר ממני, והיו לי הרבה שיחות איתו. הוא התלבט רבות אם לעבוד בתחום המחשבים, במחקר מדעי או בהוראה, ובסופו של דבר קיבל החלטה משמעותית. אני מצידי דחפתי אותו לעולם החינוך כי חשבתי שהוא יכול לתרום המון. הוא היה בחור דוס במלוא מובן המילה – מה ששימח אותו באמת היה לשבת וללמוד ירושלמי מסכת יבמות. זה היה עולם מופלא עבורו. גם כשעבד בתיכון הרטמן, מוסד שנחשב ליברלי, הוא לא היה מעורב בשום משחק פוליטי. הוא היה אדם פשוט שאהב לבשל, לשחק וללמוד. הוא היה אינטלקטואל גדול גם ברמה האקדמית – מהודעות ווטסאפ שכתב לחבר שלו הצליחו אחרי מותו להפיק אחרית דבר לספרון של ולטר בנימין. ינון נהרג בתחילת המלחמה, בטנק שהתהפך בצפון. הוא היה תלמיד חכם, מצחיק מאוד, חסר מניירות, ואפשר לכל סביבתו להתרגש וללמוד ממנו.
"גם רפאל, בוגר מקור חיים, והיה דמות יוצאת דופן. תחילה עבד כמורה, אחר כך עבר לעבוד בחברת "משוב" שמתמחה בבניית מערכות דיגיטליות לניהול חינוכי. הוא פעל רבות לחינוך משלב של דתיים וחילונים והמשיך להיות פעיל עד לפגיעתו מכטב"ם בצפון, שם נהרג. גם הוא היה תלמיד חכם גדול, בעל חוש הומור נהדר, שהתנדב לשירות מילואים אף על פי שהיה פטור.
"יוסף דורן היה תלמיד שלי בישיבה התיכונית 'שפע' ולאחר מכן שירת כלוחם בשייטת. הוא נהרג בקרב ברצועת עזה. הדמויות הללו, שכל אחת מהן חיה בין עולמות שונים, לימדו אותנו הרבה על ערכים של חכמה, אומץ, אהבה לחינוך והתחברות עמוקה לעולם ולרוח היהודית".
דמות אחרת שהשפיעה על חייו היא אמו שושנה שפיץ, שנפטרה לפני שמונה שנים ממחלת הסרטן. במשך ארבע שנות מחלתה סעד אותה שפיץ ונהנה ללמוד איתה עוד סוגיה ועוד אחת. "אמא שלי הייתה מהמקימות של פר"ח, והייתה יזמית חברתית אמיתית. בשומרון של אותם ימים פעלה חבורה של נשים חזקות, ובהן היו אמא שלי, רחל ששר, ואיתה שרה אליאש, רפאלה סגל, דניאלה וייס ועוד. בזמן שהגברים עבדו ופרנסו, הנשים הן אלה שהקימו בפועל את המוסדות, את היישובים ואת כל התשתיות".
אילו זיכרונות יש לך ממנה?
"בצורת ההתנהלות שלה היא הזכירה לי מאוד את הרב עדין: אישה חריפה וחדה שלא פחדה לרדת על אחרים מתוך אהבה. היא הייתה מסוג האנשים שמחמיאים רק כשמישהו נמצא על סף התמוטטות. כל עוד אתה עומד על הרגליים - סימן שאתה יכול לספוג עוד צביטה והיא תחשל אותך. גם הרב עדין היה כזה: אם הוא נתן לי מחמאה, הבנתי שאני כבר נראה לו שבור. בכל מצב אחר הוא היה דואג 'לרדת עלינו' כדי לחדד אותנו. זה סגנון פולני מובהק שמסתיר אהבה מתחת לחריפות".
גם את האהבה לגמרא ולידע הוא חייב לאמו. "אמא שלי הייתה למדנית אמיתית. היא התחילה ללמוד גמרא בגיל צעיר מאוד עם אבא שלה, ניצול שואה שלא היו לו חברותות בתל־אביב ולכן היא הייתה החברותא שלו. מאז ועד יומה האחרון היא אהבה לצלול לסוגיות אזוטריות במיוחד. גם כשחלתה ניהלנו חברותות טלפוניות – תחילה בגמרא, למדנו את פרק עשירי בפסחים, וכשזה היה קשה לה מדי עברנו להלכות תלמוד תורה לרמב"ם. אפילו מתוך הכאב היא ידעה להפתיע אותי בפרשנות, בתוספת או בסיפור שלא הכרתי. היא הייתה אינטלקטואלית רחבת אופקים, עם ספרייה ענקית שממנה קראה ושיתפה אותנו בלי סוף. גדלנו על שלום עליכם לצד ניטשה ותומאס מאן וגם על 'אהבת ציון' של אברהם מאפו, שאמא שלי ידעה לצטט בעל פה. היא הייתה מקריאה לנו קטעים מתוך הספרים, והעולם התרבותי הזה היה שזור בחיי היומיום שלנו. במובנים רבים, זו הייתה אחת הסיבות שהרגשתי קרבה כל כך גדולה לרב עדין. כמו אמא שלי, גם הוא ראה בכל פרח ובכל ציפור חלק מהעולם התרבותי והרוחני שלו.
צילום: מאיה משל
"מה שמשותף לכל הכתיבה שלי זה הניסיון להתמודד עם העובדה שהיהדות בישראל קיבלה פנים מאוד מסוימות – ציונות דתית, תלמידי הרב קוק, תלמידי הרב טאו, תלמידי הרב שג"ר. אני מנסה למצוא 'עצים עתיקים' שצומחים מעל האירועים המיידיים ומאפשרים להשקיף על הדברים מזווית קצת אחרת.
"זה משהו שמאפיין את כל הדמויות שהתרשמתי מהן, בין שזה סבא שלי או סבא של אשתי שעלה מפרס או רבנים כמו הרב שטיינזלץ ופרומן. כשאתה חי עם דמויות כאלו, החוויה הזו משחררת אותך מפרדיגמות רבות. אתה מבין שגם אם אתה ציוני־דתי אין מחויבות אוטומטית לעמדה פוליטית או לתפיסה הלכתית מסוימת. זה נותן חופש לחשוב באופן עצמאי. אתה לא נותר כבול למסגרות שנוצרו בישיבה כזו או אחרת, ויכול להיות חלק מהעולם הדתי, ולפתח נקודת מבט חופשית ורחבה.
"הרב עדין רצה לגדל אנשים גדולים", שפיץ אומר, "אנשים שיכולים להתמודד עם עצמם ועם העולם. מה שהכי עיצבן אותו אלו אנשים בלי חוש הומור. לו עצמו היה חוש הומור מצוין, וזה הפריע להרבה אנשים, כי ציפו שרב יהיה רציני כל הזמן. הוא היה רוצה לספר בדיחה, להאיר רגע מכיוון אחר – וזה היה חלק מהחינוך שלו. כשהאנשים פוגשים את הספר הם לא פוגשים רק רב, הם פוגשים דמות של יהודי שלם. והמפגש הזה פותח להם את האופקים ומאפשר להם לראות מעבר לעצמם".