"הם אמרו 'מה זה השטויות האלה, ככה לא לומדים גמרא'. היום אני מלמדת שם"

ד"ר מירב סויסה זוכרת בבהירות את הפעם הראשונה שבה היא פתחה גמרא. היא הייתה בת תשע כשאביה, הרב צוריאל וינר, הזמין אותה לחדר הלימוד שלו והציע לה ללמוד יחד את הסוגיה הראשונה של מסכת ברכות. תיאור מפורט של החוויה הזו פותח את ספרה החדש "התלמוד בקריאה פנימית" (הוצאת מגיד). כמעט ארבעים שנה אחרי אותה התנסות ראשונה בלימוד גמרא, ולאחר שנים רבות של לימוד, מחקר והוראה של התלמוד, סויסה מציעה בספרה דרך פרשנית מקורית לחשיפת הרעיונות שמעצבים את סוגיות התלמוד, דרך המבוססת על האופן שבו אביה, ובעקבותיו גם היא, לומדים ומלמדים את התלמוד.

לפני שצללנו לספר ולדרך הפרשנית שהוא מציע, ביקשתי מסויסה להתעכב על הרגע הלא טריוויאלי ההוא, באמצע שנות השמונים, שבו אב מציע לבתו בת התשע ללמוד איתו גמרא. "אני הבת הבכורה בבית, ואבא שלי, אמריקאי שעלה מפילדלפיה, מגיע ממקום פתוח מחשבתית שבו לימוד גמרא עם ילדה לא נחשב חריג. כשהתחלנו ללמוד יחד, לא הבנתי שזה מיוחד וגם מבחינת אבא שלי זה היה תמים לגמרי. רק בשנות התיכון שלי באולפנה, כשהמשכנו ללמוד, הבנתי שזה חריג.

"גם היום אני נתקלת בנשים שאומרות שבנות לא אמורות ללמוד גמרא, ואני לא מבינה מאיפה זה מגיע לנערות בימינו. אני בהחלט מבינה שלאנשים יש דרכים שונות להתחבר לתורה או לה', וזה בסדר גמור מבחינתי שיש אנשים שהערוץ שלהם בכלל לא קשור לגמרא, אבל זה קיים גם אצל גברים וגם אצל נשים. הבת הגדולה שלי, שגם היא למדה גמרא עם אבא שלי והתחברה לתלמוד, למדה גמרא בכיתה י"ב במדרשה במגדל עוז, ועכשיו היא חוזרת לשם אחרי שירות לאומי. לעומתה הבן שלי, שמיניסט בישיבה תיכונית, לא כל כך התחבר ללימוד הגמרא".

ברוח התפיסה הזו, דווקא במדרשה שסויסה עומדת בראשה, "שיח השדה", לא לומדים גמרא. "אני לא נושאת דגל בעניין הזה, ורוב הבנות שמגיעות למדרשה שלנו לא מרגישות צורך בלימוד גמרא מבחינה רוחנית ואישיותית".

במשך שנים רבות סויסה לא למדה גמרא לבדה, אלא רק עם אביה. לאחר שסיימה תואר בכימיה במכללת בית וגן ולימדה את התחום בתיכונים חילוניים, היא הדריכה במדרשת ייעוד, מדרשה תורנית לבנות שנסגרה לפני כעשור. שם ידעו שהיא לומדת גמרא עם אביה, והציעו לה לראשונה גם ללמד. "סיפרתי לאבא שלי על ההצעה, והוא אמר 'תלכי על זה ואני אהיה איתך'. קפצתי למים, התחלתי ללמד, ועזבתי את הוראת הכימיה לטובת הוראת הגמרא".

בהמשך חשה סויסה צורך למסד את שיטת הלימוד שקיבלה מאביה. היא למדה בבית המדרש של בית מורשה בירושלים, אצל הרב פרופ' יהודה ברנדס והרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי, למדה לתואר שני בתלמוד וכתבה דוקטורט בתלמוד באוניברסיטת בר־אילן על שיטת הלימוד שקיבלה מאביה. בספרה החדש היא מבקשת להנגיש את השיטה לקהל הרחב.

מדלגים על הפתיחה

סויסה מציעה להתייחס לגמרא כאל ספר העוסק ברעיונות ומציע נקודת מבט ערכית, רוחנית ומוסרית על החיים. לטענתה, אף שרובו של התלמוד עוסק בדיונים הלכתיים, התלמוד במהותו איננו ספר הלכה בלבד אלא ספר שמחבר בין רעיונות מחשבתיים ובין ההלכה שהיא הצד המעשי, האופן שבו הרעיונות באים לידי מימוש בחיים עצמם. כך למשל, היא מראה כיצד הדיונים הפרטניים במסכת בבא־מציעא על מצוות השבת אבדה משקפים מתח בין שתי תפיסות של המצווה: "השבת אבדה" כדין מחייב, או כמעשה של חסד; והדיונים הפרטניים על מעשה הגירושין במסכת גיטין, מבטאים מתח בין התייחסות לגירושין כהליך משפטי פורמלי בלבד, ובין מהותם כהליך פרידה ופירוק של קשר.

השיטה הזאת, מספרת סויסה, לא התקבלה בקלות בכל מקום. "גם כשהגעתי לאוניברסיטה חוויתי התנגשות וגם בעולם בתי המדרש, למעט 'בית מורשה', כי גם הרב ברנדס לומד בגישה כזו. כששלחתי פעם מאמר לכתב עת של המדרשה בבר־אילן, התגובה הייתה 'מה זה השטויות האלה, ככה לא לומדים גמרא' (היום סויסה מלמדת שם בעצמה; א"ר). אלה שמתנגדים לאמירה שלנו שהגמרא היא חיבור רעיוני־הגותי, טוענים שהגמרא היא ספר הלכה שכלתני שלא קשור למשמעות. התפיסה הזאת גורמת ללומדים לדלג על לימוד אגדתות ועל חלק מסוגיות הפתיחה של המסכתות. כשחיפשתי באקדמיה מאמר על סוגיות פתיחה, מצאתי מאמר על סוגיית הפתיחה של מסכת פסחים, ורק כשהתחלתי לקרוא אותו הבנתי שהוא מגדיר את הסוגיה בדף ז' כסוגיית הפתיחה של המסכת".

איך שיטת הלימוד הזאת נולדה אצל אבא שלך?

"הוא נוהג לומר שהוא למד את השיטה מר' חיים מבריסק (רבי חיים הלוי סולובייצ'יק, אבי שיטת בריסק בלימוד הגמרא; א"ר). זה לא באמת המקור, כי ר' חיים מבריסק לא דיבר על רעיונות, אבל מבחינת אבא שלי הוא ממשיך באופן מסורתי את שיטתו ולא ממציא משהו חדש. ההבדל המרכזי הוא שבשיטת הלימוד הבריסקאית מדובר בהגדרות מופשטות של 'חפצא' ו'גברא' ובמבנים שכלתנים ואנליטיים, ואילו בשיטה שלנו עוסקים ברעיונות קיומיים בעלי משמעות רוחנית ומוסרית, שקשורים לחיים ומתבטאים בהם דרך ההלכה. זה יכול להיות בנושאים חברתיים, כמו בירור מהי האחריות של היחיד לחברה ומה האחריות של הציבור כלפי הפרט, או בנושא כמו משבר בנישואים, עד כמה אנחנו באים לקראת הזוג ונותנים לו לשקם את הקשר, ועד כמה אנחנו מענישים אותו".

אביה, הרב צוריאל וינר, לימד שנים רבות גמרא על פי שיטתו הייחודית כר"מ בישיבת ההסדר בשילה, ועמד גם בראש בית המדרש "רעוא", שהתייחד בלימוד על פי שיטה זו, אך מעולם לא פרסם ספר שיסביר את גישתו באופן מסודר. "לאבא שלי יש בבית קלסרים על גבי קלסרים שהוא כתב, ויש לו המון תלמידים – אבל זה כמו אוצר בלום. פה ושם הוציאו כמה חוברות לימוד על פי השיטה, אבל הן לא הופצו מספיק לציבור. בעיניי יש בשיטה הזאת אמירה חשובה מאוד, משהו שאנשים מחפשים. זו תפיסה רוחנית קיומית שמביאה ערכים לחיים, והיה לי חבל שהיא לא נגישה.

"אבא הוא קצת כמו אמן שעסוק באמנות שלו ולא טורח להפיץ אותה. הוא לימד כל השנים במקומות רבים וגם היום הוא מלמד, אבל רוב הזמן הוא לומד בעצמו או עם חברותא. בשלב מסוים הוא הבין שהשיטה צריכה לצאת מעולם בתי המדרש, והיום הוא מנסה לעשות את זה בדרכים שונות, אבל לא באמצעות כתיבה מסודרת. בכתיבת הספר הזה אני רואה בעצמי צינור להבאת השיטה שלו לציבור הרחב, וזו זכות ושליחות בשבילי. זה ניסיון לנסח תורה של חמישים שנה. אבא מאוד שמח בספר וגאה שהוא יוצא, אבל הוא לא עבר על הספר לפני צאתו, ולא הסכים להיות חתום עליו כי הוא עניו מאוד". 

אפשר ללמוד את הגמרא על פי השיטה הרעיונית גם בלימוד מהיר של דף יומי, או שהשיטה דורשת לימוד בעיון?

"נהוג לחשוב שלימוד עיון דורש להעמיק בפרטים, ואילו לימוד בקיאות הוא לימוד מלמעלה. השיטה שאנחנו מציעים היא אפשרות להעמיק מתוך מבט רוחבי. זה לא לימוד בקיאות, אלא העמקה מתוך מבט רחב וכללי על המהלך השלם של הגמרא בנושא הנלמד. המטרה היא להביא ללימוד עצמאי, כי השיטה הפרשנית הזו נגישה ולא מסובכת. אם אדם שלומד דף יומי יקבל משקפיים שבאמצעותם הוא יראה שהפרק הנלמד עוסק בשאלה עקרונית מסוימת, הוא ילמד את המחלוקת בדף היומי לא כהתפלפלות אלא כמחלוקת רעיונית. אחרי שהלומד יכיר את השיטה הוא יחפש אותה בעצמו, ואם מחפשים – מוצאים.

"כששואלים אותי למה הגמרא לא כתבה את הרעיונות באופן מפורש, אני אומרת שכל חיבור ספרותי הוא הזמנה לפרשנות שקשורה למפגש בין הקורא והלומד ובין הטקסט. הגמרא מזמינה אותנו לפרש ולמצוא את עצמנו בתוך המשניות, הברייתות, המדרשים והפסוקים. המטרה שלה היא שנביא את עצמנו ושייווצרו דברים חדשים מתוך הלימוד. לא צריכים לפחד מזה. באופן כללי השיטה שלנו מבוססת הרבה על אמון. אני מאמינה שאם אתה נותן לאדם את החופש והבחירה לחפש את הדרך שלו ואת הקשר שלו לה', יקרה שם משהו טוב".

להפריד בין שפה לתכנים

סויסה מלמדת גמרא במדרשה באוניברסיטת בר־אילן, בבית המדרש מתן בירושלים ובבתי מדרש נוספים. במדרשה בבר־אילן היא מלמדת מדי שנה קורס בנושא זוגיות ונשיות ביהדות, שבו היא עוסקת בסוגיות מאתגרות כמו צניעות, שמירת נגיעה, טהרת המשפחה ומעמד האישה. "הנושאים הכי נפיצים", היא אומרת. "אני מאמינה שצריכים ללמוד מהשאלות והקשיים, ולא מפחדת מזה. אני מתחילה מההלכה כי בסוף זה מה שאנחנו חיים, ופותחת בסוגיה הראשונה בקידושין על האישה שנקנית בשלושה דרכים. אני מבקשת מהסטודנטיות להעלות את כל הקשיים שלהן מול מה שעולה מהסוגיה – שהאישה היא כמו חפץ שקונים אותו, שהיא שייכת לבעל וכדומה.

"בהמשך אני אומרת להן שדבר ראשון אנחנו צריכים לעשות הפרדה בין השפה ובין התכנים. התלמוד נכתב לפני 1,500 שנה, וברור שיש פערי שפה. עלינו לתרגם את השפה למילים שלנו, ואז להקשיב לתוכן ולמצוא בו את העקרונות הערכיים. הגמרא בקידושין לומדת את קניין האישה בכסף מקניית שדה המכפלה על ידי אברהם, ומקניית השדה בענתות על ידי ירמיהו. כשלומדים את הפרשות רואים שלאברהם היה חשוב לקנות את השדה כדי לחזק את הזיקה ולהראות נצחיות ואמון בקשר. גם ירמיהו, שקונה את השדה לפני החורבן, רוצה לבטא אמון בנצחיות של הקשר. את זה רצו לבטא גם בקניין האישה. בסוף שיעור כזה, הסטודנטיות בדרך כלל נרגעות".

אבל גם בסוף שיעור כזה, עדיין האישה היא זו שנקנית ולא קונה, ובמסכת סוטה היא זו שנשלחת להיבדק על ידי המים המאררים. המעמד שלה עדיין נחות לכאורה בהשוואה לגבר.

"כאן צריכים לדבר על השתלשלות תורה שבעל פה במובנה העמוק. כמו שהמשנה כבר 'מתקנת' את התורה שבכתב, וכמו שהאמוראים מעדכנים את מה שכתוב במשנה, גם כשזה מגיע לתקופה כמו שלנו, שהשוני בה גדול לעומת דורות קודמים, המערכת מתקנת ומתאימה את עצמה. בתוך ההלכה יש הרבה מקומות שמתרחשים בהם תיקונים, ויש מקומות שבהם הם עדיין לא התרחשו ואפשר לשאול את השאלות. אנחנו נסמכים על אותם ערכים שבתורה שבכתב, גם שם המטרה היא לתקן את חיי המשפחה.

"נכון שאין שוויוניות, גבר מקדש ומגרש אישה ולא להפך", מסכימה סויסה. "בעיניי היהדות אומרת פה משהו עקרוני ולא רק מעשי, גם אם במפגש עם המציאות יש לפעמים שבר וחוסר צדק בפרטים. האמירה היא שלגבר יש כוח ייחודי שהוא צריך להביא לזוגיות. כשאני אומרת את זה, גם הסטודנטיות החילוניות מסכימות ואומרות שהן רוצות שהגבר יחזר, ייזום וייקח אחריות. אני לומדת איתן גם את הכתובה, שהיא לא שוויונית, ואנחנו מדברות על הערכים שקיימים בה ומבינות שאלו ערכים נצחיים כי התורה היא נצחית. בערכים יש תמיד משהו שיישאר נכון ואלוקי, אבל ההתבטאות המעשית שלהם תשתנה. הביטוי שבמשנה שונה מאשר זה שבתורה, והביטוי שבגמרא שונה מזה שבמשנה. בגמרא יש בית הלל ובית שמאי, וגם היום יש הרבה מחלוקות ודרכים לבטא דברים. המחלוקות קיימות גם כדי לאפשר לנו למצוא את עצמנו ולבחור את הדרך שמחברת אותנו לקב"ה. התלמוד כולו מציג תפיסה של הזמנה לחשיבה ולבחירה, למצוא את עצמך בתוך העולם של התורה".

תורה בכפר־עזה

מירב סויסה (48) גדלה ביישוב שילה, למדה באולפנה בכפר־פינס, ולאחר לימודים במדרשת ייעוד עשתה שירות לאומי בהוראת יהדות בבתי ספר חילוניים. היא נשואה למרדכי, שגדל במשפחה חרדית בבני־ברק והתחנך במוסדות דתיים־לאומיים. בתחילת דרכם הם התגוררו ביישוב עמונה, ולפני 16 שנים חָברו לגרעין חדש של משפחות דתיות שהצטרף למושב הוותיק שובה, הסמוך לנתיבות, במסגרת פרויקט הרחבה. מרדכי, מהנדס מכונות בהכשרתו, לימד במשך שנים פיזיקה והנדסה בתיכונים ובמכללות, ובשנה הקרובה יחנך בישיבה תיכונית בנתיבות. הם הורים לשישה ילדים; הגדולה נישאה לפני שלושה חודשים בחתונה שהתקיימה בחצר בית הוריה, הקטנה עולה לכיתה ב'.

את כותבת בספר ששיטת הלימוד הפרשנית השפיעה גם על השקפת עולמך. מה זה אומר?

"השיטה מדברת על כך שבלימוד התלמוד אתה קודם כול מחפש את הרעיון, המשמעות והחיבור. זו גם צורת חשיבה שבה אתה שואל ומקשה, מקבל תשובה ושוב שואל, ובוחן כל דבר מנקודות מבט שונות. אני מרגישה שגם בחיים שלי אני לא מקובעת על דרך או על תפיסה מסוימת, אלא אוהבת להיפתח, לשמוע ולהיפגש עם ציבורים אחרים ודעות אחרות.

"בצעירותי למדתי במכללה בבית־וגן שהיא קצת חרדית, ובמקביל הדרכתי סמינרים בגשר. היום אני גרה בתוך קהילה של ברסלב, למרות שאני לא ברסלברית וגם מרדכי לא. בזכות מרדכי יש לנו קשר גם עם ותיקי המושב. בבר־אילן אני מרכזת תוכנית של סטודנטים חילונים, ובאופן כללי אני מחפשת לימוד משותף עם חילונים. לפני המלחמה העברתי פעם בשבועיים שיעור יהדות לחברים המבוגרים של קיבוץ כפר־עזה. אני מרגישה שקיבלתי את זה מהבית, אבל גם מהתלמוד שלא מפחד ממחלוקות ומדעות שונות. אני רואה בהן רק עושר וברכה".

תושבי שובה היו חלק מחזית המלחמה בעוטף בבוקר 7 באוקטובר 2023. הם התעוררו מקולות הטילים והיירוטים הרבים, ומיהרו להיכנס לממ"ד. קולות הירי מכיוון צומת סעד הבהירו לכיתת הכוננות של שובה שיש גם סכנה לחדירת מחבלים, אך המחבלים לא חדרו ליישוב בזכות מסוק יסעור שהנחית עשרות חיילי צנחנים ליד כפר־מימון, ואלה בלמו את המחבלים שכבר היו בדרכם לשובה. בשעות אחר הצהריים הוקם בית חולים שדה בכניסה לשובה על ידי פרמדיק צבאי, ואלה שתפעלו אותו בפועל היו רופאים ואחיות מהמושב. תושבים אחרים בשובה הביאו למקום ציוד ואוכל לפצועים ולחיילים, ומאז ועד היום פועלת שם "פינה חמה".

"ברמה המשפחתית לקח לנו זמן להבין מה קורה", היא חוזרת אל הבוקר ההוא. "מהפרגולה שבמרפסת שלנו רואים את כביש 232. ראינו עשן ושמענו ירי אבל לא הבנו שיש חדירות של מחבלים ליישובים, ולכן ישבנו בחוץ. באחת וחצי בצהריים, מרדכי בעלי שיצא בבוקר עם סכין כחלק מכיתת הכוננות, חזר מבוהל ואמר לנו שיש חדירות מחבלים ושניכנס מהר לממ"ד. הוא יצא שוב לשמור עם סכין, והכניס לנו כלי עבודה לממ"ד כדי להתגונן. היינו שם עד מוצאי שבת, ואז התפנינו".

במשך שבוע שהתה משפחת סויסה, יחד עם קהילת שובה, בתמנע שבערבה, הם חגגו שם גם בת־מצווה לבתם, חגיגה שהייתה מתוכננת להתקיים בחצר הבית בשובה. לאחר שבוע עברו עם רוב חברי הקהילה לקיבוץ אלמוג, ובנר ראשון של חנוכה כבר חזרו לביתם בעוטף. "היה לנו קשה להיות מחוץ לבית, ומשהו קרא לנו לחזור לפה מהר. אמנם היו פה רעשי מלחמה מטורפים והיינו בלי מסגרות חינוך לילדים, אבל זה היה מאוד חזק להיות פה. השתדלנו להיות בהרבה עשייה, להביא אוכל לחיילים ולארח אותם בצימר שלנו". 

כמעט שנתיים מאז תחילת המלחמה, כל חברי הקהילה של שובה כבר שבו לביתם. על רקע הפיצוצים חזקים מכיוון הרצועה, שעדיין נשמעים בזמן השיחה שלנו בסלון של משפחת סויסה. אני שואל על תחושת הביטחון כרגע ביישוב. "אני לא חושבת שאני מייצגת בנושא הזה", היא אומרת. "גם ב־7 באוקטובר לא כל־כך פחדתי, ולא הבנתי למה צריך להתפנות מהישוב בשיירה. אולי זה בגלל שגדלתי בשילה. אני מאמינה בצבא, ואין לי תחושה שכל רגע עלולים להיכנס ליישוב מחבלים. גם אין לי שבר כתוצאה מהמלחמה, אבל מאוד התחזקה אצלי המשמעות של החיים שלנו כאן, בעוטף. לא באנו לגור בשובה כי היישוב ממוקם בעוטף, אלא בגלל חזון הקמת קהילה רוחנית של עבודת ה' בתוך החיים, אבל בעקבות המלחמה התחזקו אצלי תחושת השליחות וחשיבות העשייה, החיבורים עם האוכלוסיות השונות באזור, וההסברה לקבוצות שבאות לבקר כאן מהארץ ומחו"ל".

סויסה עומדת כאמור בראש מדרשת "שיח השדה", המיועדת לבוגרות שירות לאומי וצבאי שמבקשות לשלב לימוד וצמיחה אישית עם עבודה משמעותית. "הבנות שלנו במדרשה עובדות במהלך היום בחקלאות או בחינוך בקהילה, ובשעות הערב לומדות שניים או שלושה שיעורים מדי יום. רוב הבנות שמגיעות לכאן מחפשות חיבור לתורה, אחרי שהן לא מצאו חיבור כזה במסגרות לימוד קודמות. אחת מהן אמרה לי שזו התחנה האחרונה שלה לפני שהיא מחליטה להיות חילונית. אנחנו משתדלים לייצר עבורן מרחב של לימוד תורה שמחובר לחיים, מקום שיאפשר להן למצוא את הדרך שלהן בעבודת ה'".

הספר של סויסה יוצא לאור כחלק מתוכנית "כתבוני" – תוכנית עמיתות של המכון התורני לנשים "מתן" לכתיבת ספרים תורניים, בשיתוף הוצאת מגיד. התוכנית, שנוסדה לפני שלוש שנים על ידי ד"ר יעל ציגלר, נולדה מתוך רצון להשיב את קולן של נשים למרחב הספרות התורנית ולתקן פער מתמשך במסורת ההגות היהודית. אף שבשנים האחרונות התרחב מאוד מעגל המרצות והלומדות, כמעט לא נכתבו או פורסמו ספרי הלכה, פרשנות תלמודית או עיונים במקרא שחיברו נשים. במתן זיהו את הצורך המהותי להרחיב את הקאנון התורני כך שישקף גם את חוכמת הנשים, הן בהווה והן עבור הדורות הבאים.

"אחרי שסיימתי את הדוקטורט היה לי רצון להנגיש אותו לציבור, אבל לא קרה עם זה כלום", מספרת סויסה. "כשמתן יצאו עם תוכנית 'כתבוני', שנועדה לעודד ולתמוך בכתיבה נשית תורנית, השתלבתי במחזור הראשון. התוכנית נתנה לנו מלגת כתיבה וליווי מקצועי של סדנאות והדרכה, וזה מה שאִפשר לי להוציא את הספר. יש היום המון נשים למדניות אבל אין להן הרבה מקומות ללמד, ואצל הרבה מהן הכתיבה היא מחסום. התוכנית הזאת מאפשרת לדלג מעל המשוכה הזו".