"את לא נשואה, נכון?" שואלת אותי הדס לוי באחת מהשיחות שלנו, ואני עונה לה שלא. "אז את בטח מכירה את המחשבות האלה של להביא ילד לבד". הפעם האחרונה, ככל הנראה, שלוי ואני נפגשנו הייתה ביום חלוקת התעודות באולפנית טבריה ב־2007. מאז אני לא זוכרת שנפגשנו, ובחורף 23' תפסה אותי תמונת סלפי שלה עם בן־זוגה, שאת טבעת האירוסין שבחרו יחד, היא כבר הלכה לאסוף לבד. "אני זוכרת שמתישהו שאלתי את עצמי באיזה גיל אחליט עם עצמי שזהו, שהגעתי לגיל שאני עושה את זה לבד, כי היה ברור שאני רוצה להיות אמא. לגיטימי שיש נשים שלא, אבל זה מה שאני רציתי והיה לי ברור שאם אגיע לגיל מסוים אעשה ילד לבד. האם כשחשבתי על הגיל המסוים הזה חשבתי על גיל 35? לא. ואז נתנאל נכנס לחיים שלי ואמרתי רגע, אבל אני רוצה איזה שלושה ילדים, ואני לא רוצה להתעסק עם שאיבת ביציות וכל הבלגן שכרוך בזה, ואני לא רוצה אותם צפופים, אז צריך להתחיל. וזה לא שהתפשרתי, חיכיתי 30 ומשהו שנים כדי למצוא מישהו, ודי, עכשיו אני רוצה ילדים".
לוי, 36, ונתנאל סילברג הכירו דרך חברים. כדי שיסכימו לצאת, כל אחד מהחברים היה צריך לשנות מעט פרטים שלהם בשלב השידוך – לנתנאל, שיצא רק עם דתיות אמרו שלוי שומרת שבת, וללוי, שלא הסכימה לצאת עם צעירים ממנה אמרו שנתנאל הוא בן גילה או גדול ממנה. כבר בדייט הראשון התבררו העובדות - לוי כבר לא דתייה וסילברג צעיר ממנה בשנה, אבל אז כבר היה מאוחר מכדי לוותר על הקשר. "הוא פשוט היה חתיך, הכי חתיך שאני מכירה", היא אומרת בעיניים בורקות. בשלב מסוים הם כבר עברו לגור יחד והיה ברור להם שתהיה חתונה, "כבר בחרנו שמות לילדים שלנו ואחרי קצת יותר משנה אמרתי לו שזהו, הגיע הזמן להתחתן".
הדס לוי | צילום: נעמה שטרן
מה היה ברגע הזה שהחלטתם להתחתן?
"דיברנו על זה הרבה זמן, אבל בסוף צריך לעשות שלוש ארבע ו... ולהגיד – מתחתנים". זה קרה באחת הפעמים הבודדות שנתנאל, מפקד צוות ביהל"ם, יצא מעזה להתרעננות של כמה שעות בבית. הוא ידע שזה צריך להיות פשוט, כי כבר ידע שלוי ממש לא רוצה הפקה גדולה. הם הבינו שאין מה לחכות עם זה, וכך בסלון הקטן שלהם זה פשוט קרה. "הוא הסתכל עליי ואמר - טוב, אז מתחתנים? ואז הוא שר - לכי תספרי לכולם שאת מתחתנת. עוד לפני המלחמה דיברנו על זה לא מעט, והמלחמה רק האיצה את הדחיפות לעשות את זה. היה אז גל של אנשים שהחליטו להתחתן, אני לא חושבת שאלו אנשים שלא חשבו על זה לפני. נראה שהם הבינו שהחיים קצרים מכדי לחכות. אני זוכרת שעברה לי בראש מחשבה שחתונה זה משהו שקורה רק לאנשים אחרים, לא לי. הרבה שנים חיכיתי לזה, היו בנים שבאו והלכו לפניו, אבל לא היה נתנאל. וכמה שלא חשבתי שזה יקרה לי, זה גם תפס אותי מאוד מוכנה בשלב הזה של החיים".
החתונה של נתנאל והדס לא הספיקה להתקיים. ב־18 בדצמבר 23' הוא נפל בעת היתקלות עם מחבלים במהלך פעילות לחימה בשג'אעייה. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין כפר־עציון, והותיר אחריו הורים, שלושה אחים ושתי אחיות.
את ההודעה על מותו קיבלה הדס בשיחת טלפון מאמו. "ראיתי שיחה נכנסת ממנה, וזה הפתיע אותי קצת. ואז היא סיפרה לי. לא הבנתי מה היא אומרת בהתחלה, וגם אמרתי לה שזה לא יכול להיות כי הוא אמר שמחר הוא בא. צעקתי עליה כמה פעמים שהיא משקרת לי, ושזה לא יכול להיות. נשכבתי על השטיח בסלון וצרחתי בערך 20 דקות. אני כבר לא ממש זוכרת מה היה", אבל אז היה רגע שהיא לא יודעת ממש להסביר, רגע של איזה היגיון. "ביקשתי ממנה שיעשו קצירת זרע, התחננתי בפניה שלא תסרב, כי לא הייתי מוכרת כבת־זוג שלו אז, ולכן זה היה בידיים שלה, והיא מיד הסכימה".
הכנת את עצמך לאופציה שאולי הוא ימות במלחמה?
"עבר לי בראש שזה יכול לקרות, אבל חשבתי שלי זה לא יקרה. חיכיתי לו כל כך הרבה שנים, לא האמנתי שא־לוהים יעשה לי את זה".
השער הצהוב בכניסה ליישוב הצעיר קדם ערבה נפתח, ובין קבוצת הקרוונים שבו, נראה שאיפה שאניח את הרכב שם יהיה הבית של לוי. היא מנופפת לי מהחלון ומזמינה אותי בלבביות להיכנס. לוי ובנה בן החודשיים (לבקשתה, שמו שמור במערכת) חזרו לפה רק לפני יומיים. כשיצאה לדרך מבית הוריה שבמצפה נטופה, שם היו מאז הלידה, היא חששה מאוד. הדרך ארוכה, משך זמן שלתינוק קטן עלול להיות טיפה מאתגר, וגם עבור האמא. "שאלתי את אמא שלי מה אעשה במקרה שאצטרך לשירותים, והיא אמרה לי שיש הרבה נשים שזו ההתמודדות שלהן, שבן הזוג בעבודה או במילואים, לדוגמה".
לוי היא רופאת ילדים בהר הצופים בירושלים. במציאות אחרת הריאיון הזה לא היה אמור להתקיים. התוכניות שלה היו שונות, והיה אמור להיות להן שותף - קודם חתונה, אחר כך השלמת תהליך הקבלה ליישוב קדם ערבה, אחר כך לטוס לטיול גדול במזרח ואז ללדת ילד. "אחרי שנתנאל נהרג", אומרת לוי, "חשבתי שאטוס לבד למזרח ואגשים לבד את החלום שלנו. אבל אז נכנסתי ללחץ שאדבק בנגיף הזיקה (מחלה נפוצה במזרח, י"ט) ואצטרך לחכות חצי שנה כדי להיכנס להיריון, אז ויתרתי. כן", היא מחייכת, "להיות רופאה זה מבאס, אני יודעת יותר מדי".
כמי שעסקה במחשבה של הבאת ילד לבד, בטח גם התחלת לחשוב על התהליך. היו לך כבר מחשבות על שאיבת ביציות לפני כן?
"נמנעתי מזה, רציתי לדחות את הרגע שאצטרך להתמודד עם זה. כל הזמן אמרתי שבטח מחר יבוא האביר על סוס הלבן, ונביא יחד ילד, ויהיה בסדר, ובכל מקרה לא רציתי הרבה ילדים. כן הבנתי כבר כמה דברים בחישוב הסיכונים של זה, ולמרות זאת לא התחלתי עם התהליך. למרות שידעתי שביציות של אישה בת 30 הן לא ביציות של אישה בת 35", היא עוברת לטון המקצועי, "וגם לא ביציות של אישה בת 40. זה משהו שכל הנשים צריכות לדעת".
אנחנו עוברות מהסלון אל המרפסת, והאוויר החמים והיבש מרגיע קצת את התינוק ומאפשר ללוי להשלים כמה משפטים ברצף. השכן בדלת ממול מנופף לשלום, על המדרכה אישה דוחפת עגלה ולצידה מדלג ילד קטן. היא שואלת את לוי אם קפצה לבקר. "זהו, חזרנו", לוי עונה לה. יום אחרי הלידה ישראל תקפה באיראן, וכדי לא להישאר בזמן כזה בבית החולים לוי העדיפה להיות בבית שלה, אלא שאחרי פעם אחת שהייתה צריכה לרוץ למקלט היישובי עם תינוק בן יומו, כשהיא עוד מתאוששת מניתוח קיסרי, היא ארזה כמה חפצים ונסעה להורים.
"לא הבאתי את הילד כי אני כבר זקנה ורוצה ילד", לוי חוזרת אל הנקודה שבה עצרנו. "אבל אני חושבת שראוי שמישהו יחשוב על העניין, כי אישה שהרגע קיבלה את ההודעה הכי קשה לא חושבת עליו. ועכשיו אני גם חושבת שצריך להציע את זה לאישה שבן זוגה נהרג, כשבאים להודיע לה שהוא איננו להעלות בפניה את האפשרות הזאת, ולממן אותה. שלאישה שעכשיו איבדה את הבן זוג שלה, בגיל 35, ואין לה ילדים, ולכי תדעי מתי היא תפגוש מישהו להתחתן איתו. יש בנות שבתוך יומיים הכירו מישהו, אני עוד לא נמצאת שם".
לא נשאר מאחור. נתנאל סילברג | צילום: באדיבות המשפחה
ואיך את מסבירה את זה שאת כן ידעת?
"אין לי מושג, זה הזוי. זה לא תקין".
אולי זה היה לך יותר במודעות בגלל המקצוע שלך, וגם כי שימור פוריות הוא נושא שכן העסיק אותך.
"נכון. ולכן מיד התחלתי לשאוב ביציות, רציתי שיהיו לי הרבה ביציות, כי בכל מנה של זרע יש מיליונים של זרעים, ובכל סבב של שאיבת ביציות יש בין חמש לשמונה ביציות, בהנחה שהייתה שאיבה טובה. ועדיין, אלו שמונה ביציות מול מיליונים של זרעים שיתבזבזו, כי ברגע שפותחים את המנה אין אפשרות להקפיא בחזרה. ברוך השם הצלחתי לשאוב הרבה ביציות בסבב הראשון, ועשיתי סבב נוסף של שאיבה והקפאתי אותן לא מופרות. ואז עם הסבב השלישי חיכיתי מתוך מחשבה שבסבב הבא כבר יהיה לי אישור מבית המשפט להשתמש בזרע של נתנאל, ושם ביצענו הפריה, החזרה של עובר אחד ואת שאר העוברים שלחנו להקפאה".
סוגיית נטילת זרע מאדם שמת בפתאומיות, והשימוש בו מעוררת שאלות מורכבות מתחומים שונים: משפט, רפואה, פילוסופיה, דת, כבוד האדם וכבוד המת, המשכיות ומשפחה. ומכיוון שטרם ניתן מענה על ידי המחוקק לסוגיה מוסרית–חברתית זו משפחות שרוצות להעמיד צאצאים מקרוב המשפחה המנוח עוברות דרך ארוכה עד לקבלת האישור. גם לוי, שהיא אלמנת המלחמה הנוכחית הראשונה והיחידה שהביאה ילד, עברה דרך עם זה. ואחרי שהוגדרה כאלמנת צה"ל והיורשת הטבעית של סילברג, היא קיבלה את האישור מבית המשפט, והחלה סבב נוסף של שאיבת ביציות והפריית עוברים, ואחד מהם הוחזר לרחם ונקלט. "ואותו את רואה היום", היא טופחת בחיוך על גבו של בנה שזה עתה סיים לינוק.
למעשה יכולת לדחות קצת את ההיריון.
"נכון, וגם עבר לי בראש שאולי זו לא הסיבה הבריאה והנכונה לעשות ילד. אבל הרגשתי שאני לא מסוגלת לקום בבוקר בלי שיש לי משהו מנתנאל. אין לי איך להסביר את זה, זה כנראה היה חלק מהאבל. לא כנראה – ידעתי את זה גם תוך כדי, שזה חלק מאיך שאני מתאבלת, זו לא הייתה איזו מחשבה קוהרנטית. ומה שהרגיע אותי, זה שתמיד רציתי ילדים, גם לפני כן. אז אמרתי, יאללה, נעשה את זה כבר היום. ובתוך האבל, כשחשבתי איך אני ממשיכה בחיים שלי, ידעתי שיש שתי אפשרויות שעומדות בפניי: האחת היא לעשות ילד מנתנאל וייתכן שלעולם לא אמצא יותר זוגיות, והשנייה, שלא יהיה לי ילד מנתנאל ואמצא מישהו חדש לבנות איתו זוגיות ויהיו לנו ילדים. ובחרתי בנתנאל".
הדס לוי | צילום: נעמה שטרן
ולא חשבת על אפשרות נוספת - ילד מהזרע של נתנאל וזוגיות חדשה?
"ניסיתי להיות כמה שיותר מציאותית. לא אפשרתי לעצמי לחשוב על אופציה נוספת שהיא בסך הכול הגיונית. הלכתי על האקסטרים, על ה־worst case scenario. במקביל גם הקפאתי ביציות לא מופרות כי יש לי מחשבה שאם אפגוש מישהו כנראה שארצה גם איתו ילדים. בעצם עשיתי גם שימור פוריות וגם IVF (הפרייה חוץ גופית, י.ט), שאלו שני תהליכים שונים. לפני שנתיים לא הצלחתי לדמיין סיטואציה שבה אני מכירה מישהו אחר שיבוא במקום נתנאל. יכול להיות שאם הייתי מחכה קצת זה היה קורה, אבל אני לא מצטערת שעשיתי את זה, את מבינה? ועברו כבר כמעט שנתיים. כשאני מסתכלת על זה היום, אני יודעת שהייתי בוחרת את אותו הדבר אבל מסיבות אחרות".
מהן הסיבות?
"בזמן שקיבלתי את ההחלטה זה היה מתוך אבל וכאב. אני זוכרת שאמרתי לעצמי, ואמרתי את זה גם בקול, שאם אני לא מצליחה להיכנס להיריון ואין לי ילד אני בוחרת את הדרך לעזוב את העולם הזה. מה שהחזיק אותי בחיים היה ההיריון הזה. זו הייתה הדרך שלי להמשיך הלאה. היום אני פשוט שמחה שעשיתי ילד, ואני אוהבת אותו בגלל מי שהוא. זה בוודאי מאוד עזר לי עם האבל, וזה לא שאני לא מתגעגעת, וזה לא שלא עצוב, אבל היום אני מוכנה לחשוב גם על חיים אחרים".
את מרגישה מוכנה לצאת לדייטים?
"אני מודה שאני לא יוצאת לדייטים כרגע, אבל כבר עוברת לי המחשבה שתכף אהיה מוכנה לזה. ובאופן מוזר, אני לא חושבת שהייתי מסוגלת לעשות את זה בלי ילד של נתנאל. כנראה פשוט לא הייתי ממשיכה הלאה. עכשיו אני מרגישה שאני יכולה להמשיך, ושאני לוקחת אותו איתי, ולא משאירה אותו מאחור. כרגע נתנאל היה ועודנו כל עולמי, אבל בסוף הזוגיות שתבוא אחריו תהיה ארוכה יותר ותשרוד דברים שאני ונתנאל לא עברנו. אנחנו נפרדנו בשיא של השיא, היה טוב, היו מלא פרפרים בבטן. הזוגיות שלנו לא עברה את התלאות של החיים, את מבינה? אני לא אזדקן עם נתנאל, יבוא מישהו אחריו ואילו הוא יישאר מין משהו כזה שאי אפשר לגעת בו. נתנאל היה הכי טוב, ועם זה שיבוא אחריו תהיה לי הזוגיות האמיתית של החיים שלי. אני לא מאמינה שאי פעם אפסיק לאהוב את נתנאל. ברור לי שהוא תמיד יישאר בלב, ומבאס אותי שברצף של החיים הוא יישאר רק פסיק קטן על הציר. ביאסה אותי ברמות המחשבה הזאת, היא הייתה בלתי נסבלת. הוא כל כך חשוב לי, אז איך הוא יכול להיות שזה מסתכם בפסיק".
הסוגיה של הבאת ילד לעולם מזרע של חלל צה"ל תמיד הייתה שנויה במחלוקת. עם פרוץ המלחמה הנושא עלה יותר ויותר למודעות. ככל שמניין הנופלים עולה, נשמעות עוד קריאות של הורים המבקשים למצוא אישה שתישא ברחמה עובר כדי להקים זרע לבנם המת. בקבוצות פייסבוק של נשים שהחלו תהליך של הבאת ילד לבד הן מעלות את האפשרות להביא ילד מזרע של חייל שנהרג במלחמה, מתוך מחשבה שכך יהיה אבא עם שם לילד שלהן, והן גם יעזרו להורים הכמהים למעט נחמה. התגובות לנושא חצויות, וכוללות גם לא מעט ביקורת. "להביא ילד לעולם זה מעשה אגואיסטי", מודה לוי, "אין אף הורה שהביא ילד לעולם כי הוא חשב על הילד, הוא הביא ילד לעולם כי הוא רצה את זה עבור עצמו. לילד אין את הבחירה להיוולד לעולם, זו בחירה שנעשית עבורו. יש המון סוגים של משפחות, ויש גם אבות שעדיף שלא היו. אין לי רגשות אשם על כך שאין לילד שלי אבא, ואני מקווה שיום אחד אמצא מישהו אחר שיכול להיות אבא בשבילו. וזה לא שאין לו אבא, יש לו, ויש לו סבים וסבתות, ויש לו דודים, יש לו משפחה ויש לו סיפורים מהאבא שלו".
המנורה בסלון לפתע נכבית. אני מגיבה לזה ולוי מיד מצביעה לכיוון עציץ קטן על שידה מעוטרת בתמונות של נתנאל. "קיבלתי אותו מתנה מנתנאל לכבוד יום האהבה. זה לא העציץ הראשון שהוא הביא לי, את כולם הרגתי מאוד מהר, אז הוא הלך למשתלה וביקש שיביאו לו את העציץ הכי קל לגידול, אבל מתברר שהם הביאו לו את העציץ שהכי קשה בעולם לגדל. כשהוא נהרג היו בעציץ ארבעה עלים קטנים ומתים, ואז החלטתי שאני נאבקת על החיים של הדבר הזה. קראתי באינטרנט, התייעצתי עם אגרונומית, ערבבתי אדמה, אני קונה לו מים מזוקקים, קניתי לו מנורה כדי שיהיה לו האור המדויק, ויש לי מכשיר שמודד כמה אור הוא מקבל, ובתקופה שלא הייתי פה השכנה דאגה לו, ובכל זאת הוא נבל. אבל פתאום זה לא היה לי כל כך חשוב, הרגשתי שיש לי משהו חי אחר מנתנאל".
צמוד לקרוון שלה חונה גם קרוון נייד שמיועד להוריה שמגיעים לעיתים קרובות כדי לעזור לה. "מתישהו הם פשוט החנו את זה כאן ואפילו גרו פה קצת. עכשיו הם מגיעים לפעמים כדי לעזור לי".
וההורים של נתנאל גם באים?
"אנחנו בקשר ממש טוב, הם גם מגיעים. הם גם הגיעו לבקר אותנו כשהיינו אצל ההורים שלי למרות המרחק".
את יודעת איך ההורים של נתנאל מרגישים עם ההחלטה להביא ילד ממנו?
"אני יודעת שהם מאוד שמחים בו".
את מרגישה שהילד הזה יצטרך להסתובב בעולם עם איזה עול על הכתפיים? סוג של מצבה חיה?
"אני מודה שחששתי מזה מאוד", היא אומרת נחרצות, "והיה לי קשה לבחור שם בגלל זה, כי לא רציתי שום דבר שקשור או דומה לשם של נתנאל, או שיש בו את השורש אב, או כל דבר אחר שיזכיר את האירוע. היה לי מאוד חשוב שיהיה לו שם משל עצמו שלא קשור בכלל לאבא שלו, כי מאוד פחדתי שהוא יהיה מצבה. אבל עכשיו כשהוא נולד אני לא מרגישה בכלל שהוא מצבה, הוא עומד בפני עצמו לגמרי. זה הילד שלי ואני שרופה עליו כי הוא מתוק ומגניב בזכות עצמו".
ומשאר הסביבה את מרגישה שיש ביקורת?
"אני לא מרגישה ככה כרגע, ומאוד מקווה שלא ארגיש ככה בהמשך. כן היו חששות, זהות לאלו שלי, הרבה תגובות על זה שזה עשוי לעכב אותי מלהתקדם לזוגיות חדשה. אבל עכשיו אני כבר לא חוששת, אני יודעת מה זה זוגיות טובה, ואני רוצה עוד אחת".
זה ממש כואב, וגם מעורר תחושה של כעס, מה שקרה לך?
"זה מאוד מכעיס, זה ממש מעצבן. אני זוכרת שאחד הדברים שעברו לי בראש בשבעה זה שחיכיתי כל כך הרבה שנים לזוגיות הזאת, והיא הייתה כל כך טובה, אז למה זה קרה לי? אני יודעת שזה קרה לעוד הרבה נשים אחרות ושיש גם הרבה אלמנות. אני רואה בקבוצות שאני נמצאת בהן שישנן האלמנות עם הילדים, את האלמנות בלי הילדים ואת החברות. אבל החברות צעירות ממני באיזה עשור, האלמנות עם הילדים הן אלו שבגיל שלי, אני לא מתאימה לא לקבוצה הזאת ולא לקבוצה הזאת. אני לא נכנסת לאף נישה. גם הפסיכולוגיות של הקבוצות אמרו לי את זה כל הזמן - אין לי קבוצה שהיא שלי. היה בזה גם משהו מטלטל, כי למה לעשות לי את זה? למה לא לזאת שכבר עשר שנים חיה עם בן זוג שאולי כבר בא לה להתגרש ממנו".
את מחפשת תשובות לשאלה הזאת?
"אני לא בן אדם רוחני, זה יותר כמו לזכות בלוטו. אני זכיתי בלוטו. ועכשיו אני צריכה להסתדר עם זה שבכל שנות חיי הוא נשאר רק פסיק. פסיק מאוד חשוב, אבל בהסתכלות רחבה יותר זה כל כך מעט. ישנם האנשים הרוחניים שיגידו - למדת מזה מה שהיית צריכה ללמוד, או הפסיכולוגית שלי שאומרת שהיה לי טוב, וזו שנה וחצי שגדלתי בה מאוד. לכל אחד יש את הדרך שלו להסתכל על הדברים, אני לא מנסה למצוא סיבות. אני חושבת שאם אפגוש את א־לוהים אחרי המוות אשאל אותו על זה, כי אני חושבת שזה מאוד מכוער, מאוד מסריח מה שהוא עשה לי. אבל עכשיו אין לי באמת מה לעשות עם זה, זה מה שקרה, ועכשיו אני צריכה לעשות מהלימונים לימונדה".
אחרי שהסיפור שלך קצת התפרסם הגיעו אלייך נשים שנמצאות בתהליך של הבאת ילד מבן זוגן?
"התקשרה אליי לאחרונה מישהי בגילי שגם הייתה בזוגיות עם מישהו שנפל והיא רוצה להביא ילד ממנו. אבל אני לא מחפשת נשים בסטטוס שלי, אני לא מרגישה צורך למצוא מישהי בדיוק כמוני. יש לי עמוד של פינטרסט מלא בשמלות כלה", היא עוצרת וקולה רועד, "וזה מה שרציתי. אני רציתי שמלה לבנה, וחתונה. ועברה לי המחשבה שאולי זה כבר לא יקרה לי". התינוק הקטן מתחיל לבכות, ואין משהו שמצליח להרגיע אותו. גם אחרי מקלחת חמה הוא ממשיך לפעות קלות. רגע לפני שאנחנו נפרדות היא עוצרת אותי ומבקשת לומר עוד משהו. "היו אנשים שאמרו לי שלהביא ילד מנתנאל עשוי לעכב אותי, לא לאפשר לי להתקדם. הדבר הכי גדול שלמדתי מהאירוע הזה הוא שאין שום אפשרות בחיים האלה לבחור משהו ולדעת איך זה יסתיים. אז אני אעשה את מה שטוב לי עכשיו, אני לא אחכה עוד שנתיים שאולי יקרה משהו אחר, כי אין לי מושג מה יקרה בעוד שנתיים. אני ידעתי שעכשיו אני רוצה וצריכה את הילד הזה. ועכשיו ממש אני רוצה שהילד שלי ילך לישון".