"כשמלחמה מתמשכת מי שבאמת סופגות את הכאב הן נשים"

הרבנית ימימה, מה שלומך בימים העמוסים האלה של סוף אלול?

"בימים אלה אני תמיד אומרת: כשאפגוש את עצמי, אני אדע. אבל באמת אני מרגישה ששלומי משתקף בשלומם של עם ישראל ונשי ישראל, והן החיישן שלי לשלומי".

כמעט שנתיים למלחמה, מה שאומר שכמעט שנתיים את מתרוצצת משבעה לשבעה, נחשפת להרבה כאב, ובעצמך איבדת ילד. איפה ומתי את מניחה את הראש?

"אני לא ממש מניחה אותו - וכשאני מניחה אותו הוא לא תמיד מניח לי. זו תחושה של 'סבבים', אם אגנוב את הביטוי הזה מהמגויסים. אני חושבת שאנחנו עכשיו בנקודה שקוראים לה 'מלחמת שתי השנים'. כשאנחנו רוצים לדבר על נס אנחנו אומרים 'מלחמת ששת הימים', ופתאום לומר 'מלחמת שתי השנים' - יש בזה משהו כבד מאוד.

"אני רואה שכשמלחמה מתמשכת לאורך שנים, מי שבאמת סופגות את עיקר הכאב הן נשים. מלחמת שנים היא מלחמת נשים, ונדמה לי שזו התמה של ראש השנה - נשים שמחכות. שרה מחכה לילד עקוד וחנה מחכה שיהיה לה ילד. הגר לא רוצה לראות סרטון של הילד שלה גווע ברעב: 'אל אראה במות הילד'. אני שם, אני איתן, וחושבת ומקווה שאני עוזרת להן לחכות. כי כששניים מחכים זה יותר קל".

בואי נדבר רגע על הנשים האלה, שנושאות חלק נכבד ממשא המלחמה, כל אחת והחלק שלה בדבר הזה. קצת נמאס לנשים לשמוע שהן לביאות. מה אפשר לומר להן?

"את צודקת. אמרתי: תכלה שנת הלביאה, תחל שנה מביאה. הלביאה מביאה אוכל לגורים, דואגת ללהקה ונותנת לאריה אוכל. היא כל הזמן נותנת לאחרים, ועכשיו היא רוצה שיביאו לה. אני רוצה להגיד משהו שאולי קצת לא נשמע בהתחלה, אבל זו האמת: הבשורה של שנת תשפ"ו היא בשורת הו"ו. את תצליחי לעשות את זה, וגם את זה, וגם את זה וגם את זה.

"המשפט הזה הוא בניגוד למה שאומרים לנו, 'תבחרי את המלחמות שלך, את לא יכולה הכול'. זה משפט פריווילגי, שמיועד למי שגרה בנורווגיה. במדינה הזאת המלחמות בוחרות בנו. אין לך שום אפשרות לבחור את המלחמה שלך. על מה תוותרי? על הטיפול בילדים? על העבודה או הבית? על הדאגה לאיש שלך? אין דבר שאפשר לוותר עליו. לא נותר לי אלא לאחל שיהיה לך כוח להכול. כנסת ישראל תעשה הכול. את זה, ואת זה ואת זה, בשמחה ועם כוחות".

את מקיימת הרבה שיח עם נשים, גם על הבמה, בהרצאות וכנסים, וגם בשיחות קטנות לפניהם ואחריהם. את מרגישה תנועה בתחום האמונה והקשר עם הקדוש ברוך הוא?

"אגיד לך בזהירות גדולה: אני מרגישה תנועה משני הכיוונים. כשאני הולכת למקום חילוני אני מרגישה את התנועה של הגירה פנימה. נשים רוצות להתחזק, רוצות בית כנסת, רוצות לקבל על עצמן. במקביל אני מרגישה את התנועה האחרת, שאני מחבקת אותה מאוד ולא מבקרת אותה כלל. נשים עייפות אומרות לי: אני לא רוצה ללכת לבית הכנסת השנה. אני אשמע שופר, אבל אני רוצה להתפלל בבית. איפה כל מה שביקשתי בראש השנה שעברה? כמה התפללתי עליו, וכמה רציתי. קשה לי מאוד.

"אני פוגשת את שתי התנועות - תנועת סחף ענקית לכיוון בית הכנסת ותנועה קטנה ומהוססת, אבל קיימת, של אלה שקשה להן בבית הכנסת. זה בסדר. אני חושבת שקוראים לזה 'תשובה': זו רוח שנושבת לכאן ולכאן, ולפעמים כשלאישה קשה להגיע לבית הכנסת אז מהבית היא תגיע לקדוש ברוך הוא, באופן שבו היא מרגישה אותו השנה".

לפני המלחמה דיברת הרבה על הרווקות והעקרות, על האתגרים של החיים עצמם, שאולי נדחקו קצת הצידה במלחמה. מה את פוגשת אצל הנשים האלה היום?

"תודה שאת שואלת, זה נושא חשוב. נכון שהן נדחקו ממרכז התודעה, אבל זה לא רק מה שקרה. הן גם צידדו את עצמן. הרווקות, לפחות בתחילת המלחמה, אמרו 'אוקיי, אני לא העניין עכשיו'. במידה מסוימת זה גם היה נוח, זאת גם הייתה סוג של בריחה. בעת צרה קולקטיבית הן לא צריכות להתעסק בזה. ככל שעובר הזמן זה צף מחדש, ומישהי אמרה לי השבוע שבתחתית הסולם לא נמצאות הרווקות אלא הגרושות.

"הדסה בן־ארי אמרה לי כל כך יפה: ידעתי אבל לא הבנתי שכשמתגרשים זה גם להיות חלק מהחגים והשבתות בלי הילדים. החגים הם התמודדות גדולה, וראש השנה הוא החג שנכון לחשוב ולדבר בו על זה.

"בראש השנה הקדוש ברוך הוא גם רואה את כולנו בסקירה אחת: המלחמה, החטופים, המחלוקות בעם ישראל. אבל גם כל כבשה עומדת לבדה עם צערה. לקדוש ברוך הוא אין היררכיות בכאב. אם אנחנו כבני אדם, ואני כמרצה חוטאת בזה - ובוודאי חטאתי בזה - לפני הקדוש ברוך הוא את עומדת לבד ואתה עומד לבד, והוא רואה אתכם בדיוק באותה רמת חשיבות שבה הוא רואה את הקולקטיב".

זה הגיליון האחרון של שנת תשפ"ה. איך את רואה את השנה שחלפה?

"אני רואה את תשפ"ד כשנה רעה. תשפ"ה הייתה חצויה. חטופים שלנו עוד לא חזרו, נוספו חללים, הלומי קרב, השנאה שיש כלפינו בעולם גברה. אבל גם 3,000 אנשים נרשמו רק השבוע לעלייה לישראל. זה מדהים. אמרנו 'שייכרתו שונאינו', והאויבים הגדולים ביותר שלנו, כמה ראשי נחש מאוד מרכזיים, נכרתו.

"התנועה של הגרף היא עלייה. תשפ"ד רעה, תשפ"ה חציה טובה וחציה רעה, ואני מצפה שהגרף ימשיך לעלות ותשפ"ו תהיה מופלאה. זאת המגמה, זה מה שאני רואה או מבקשת לראות. אני מחכה מאוד לבשורה".

ומה את מאחלת לכולנו לקראת בואה של השנה החדשה?

"אני מאחלת לנו שהשנאה הגדולה שיש כלפינו בעולם תעורר אצלנו את הסולידריות של 8 באוקטובר, את המבט של האחד בפניו של האחר. כי כששונאים אותנו באותה המידה בלי להבחין בין שמאלני לימני, אנחנו יכולים גם לאהוב את כולנו אותו הדבר.

"אני רואה את זה בשטח. אני רואה מפגשים שלא היו מתרחשים פעם, אני רואה נשים שפעם היו מתכסות קצת או מרגישות לא נעים כשהן באות חשופות לשיעור תורה, יושבות בשיא הטבעיות בשיעור, מתוך הבנה שזו התורה שלהן לא פחות משזו התורה שלנו, הדוסיות. אז אני מצפה שזה ימשיך ושנראה שאנחנו באמת מאוד דומים".

שיהיו חגים טובים גם למי שקשה לו, ושנה טובה ומתוקה, של עשייה ופעולה בארץ, וברכה וסיוע מהשמיים.