שני רגעים מכוננים התוו את דרכו של ארנון זמורה אל המבצע ההירואי שבו נפל. אחד מהם הגיע בסיומו של הקרב בבארי ב־7 באוקטובר: זמורה, קצין בימ"מ, עמד ליד "הבית של פסי" לאחר שכשלו הניסיונות לחלץ משם את בני הערובה, והחליט להקדיש את כל כוחותיו מכאן ואילך לחילוץ החטופים שנלקחו לעזה. הרגע האחר, יותר מעשרים שנה קודם לכן, בסביבות גיל 13, הוא שהפך את זמורה ללוחם.
"עד כיתה ז' ארנון היה חנון", מספר אביו ראובן. "הוא לא הבין בכלל שהוא צריך לעשות משהו כדי להגן על עצמו, מילולית ופיזית. היום קוראים לזה 'ילד כאפות'. הוא אף פעם לא התלונן, אף פעם לא התבכיין, רק ספג. בחטיבת הביניים הוא עבר לבית הספר לאמנויות בירושלים. היה שם נער בריון שהתעמר בו פיזית במשך שלושה חודשים - שם לו רגליים במסדרון כדי שייפול וכדומה. עד שיום אחד ארנון הבין שאין לו ברירה, והוא עשה משהו ששינה אותו. במשפחה אנחנו קוראים לזה בשם הקוד 'השביעייה'. הוא הכניס לנער הזה שבעה בוקסים בבטן, וכך נגמרה ההתעללות".
מאותו היום, מספר ראובן, בנו הבין שהוא יכול להציל לא רק את עצמו, אלא גם אחרים. "לפני חודש פגשתי מישהו במשתלה באשתאול. הוא ניגש אליי ואמר לי: 'אתה לא מכיר אותי, אבל למדתי עם ארנון בחטיבה, ובמשך שנתיים הוא הגן עליי שלא יפגעו בי".
דמות אנושית וגם על־אנושית. רפ"ק ארנון זמורה | צילום: באדיבות המשפחה
את הוריו של ארנון זמורה, ראובן ורותי, אני פוגש בביתם בגבעת־עדה. זהו בית ישראלי פשוט ונעים, מוקף שדות מכל עבר, שמשקיף אל נוף כזה שהנשימה נעתקת למולו. תפאורה דומה ליוותה את חייו של ארנון גם בבית המשפחה הקודם, במוצא בפאתי ירושלים. לאחרונה הוציאה המשפחה את הספר "איש אשר רוח בו" (כנרת זמורה), שכתב אודי בן־סעדיה על חייו הסוערים של ארנון, מילדותו ועד נפילתו בקרב בנוסייראת, כשיצא להציל את החטופים נועה ארגמני, אלמוג מאיר ג'אן, שלומי זיו ואנדריי קוזלוב. מבין הדפים זורחת דמותו הייחודית של בנם. "אנחנו עוד לא מעכלים את היעדרו, וכל הזמן מחיים לנו אותו דרך סיפורים חדשים ואנשים שלא הכרנו", מספר ראובן. "לא נותנים לנו לשקוע ולא נותנים לנו לשכוח. הנה, בשבוע שעבר התקשר מישהו ואמר שהוא רוצה לפגוש אותנו, כי הוא הוצב כשוטר תנועה ביד־מרדכי בשבעה באוקטובר, וארנון הציל אותו. למדנו כבר לא לשאול שאלות לפני שהבן־אדם מספר מעצמו, אז נשמע את סיפורו כשניפגש איתו בשבוע הבא. לפני כמה ימים התקשר לפה ראש עיריית לוד, שגם אותו אנחנו לא מכירים: הוא שיתף איתנו צילום וידאו של חנוכת גן ילדים על שם ארנון.
"ארנון היה לוחם הרבה לפני 7 באוקטובר. הוא עבד ביו"ש כמעט בכל לילה במשך שמונה שנים, ופיתח שם שיטות לחימה שהשפיעו מאוד בכל רחבי הצבא. אבל העבודה שלו הייתה בעיקר בצללים, הוא היה מוסתר רוב הזמן. רק ביום נפילתו אנשים גילו את הפרצוף שלו, ואז פתאום פרץ זרם של אנשים שידעו לספר - 'אני ראיתי אותו', 'הוא הציל אותי', 'הוא הציל את יד־מרדכי'. הגיע אליי חייל ממוצב נחל־עוז, ואמר שרק כשארנון נהרג הוא הבין מי חילץ אותו ואת חבריו, בגבורה ובחיוך, מהממ"ד שהם היו נצורים בו עשר שעות".
לצד ההערכה העצומה לדמותו של רב־פקד זמורה כלוחם עשוי ללא חת, חשוב להם לספר על ארנון שלהם, בעל הנפש הרגישה. "כך זה בספר וכך בכל מה שאנחנו עושים לזכרו", אומר ראובן. "כשליווינו את הכותב של הספר והפגשנו אותו עם אנשים, פגשנו בעצמנו אנשים מעברו של ארנון שלא יצא לנו להכיר. התמונה שמצטיירת מסיפורו היא של דמות אנושית ועל־אנושית. ההסתכלות שלו על האדם החלש והשקוף הייתה מדהימה, הוא תמיד התייצב שם בלי שביקשו ממנו. הוא לחם לא כדי להרוג אנשים, אלא כדי להציל אנשים. כך ב־7 באוקטובר, וכך כשהלך לשחרר חטופים".
שנה ושלושה חודשים אחרי נפילתו, איך אתם מתמודדים עם חסרונו?
רותי: "אנחנו מבינים שארנון לא פה פיזית וגם לא יחזור, אבל הוא גם נוכח. אני כל הזמן חושבת מה הוא היה אומר, איך הוא היה פועל. רואה מול עיניי את החיוך שלו ואת השטותניקיות שהייתה לו, לצד העבודה החשובה שלו. אנחנו חיים בדיסוננס תמידי בין החוסר הגדול ובין התחושה שהוא נמצא איתנו פה ומלווה אותנו. זה בממד אחר, משהו שאי אפשר להסביר. לפחות אני לא הצלחתי להסביר את זה לעצמי".
נשמע קצת מיסטי.
"אולי אלה דמיונות, או שכנוע עצמי כדי לנסות לשאת את האובדן הגדול. אבל זה מאפשר חיים, מאפשר לי לבחור לקום בבוקר ולהגיד - מודה אני על מה שיש".
כמו לקום מהשואה
אבדות רבות כל כך ידעה הארץ הזאת מאז הטבח ועד היום. מפעלי ההנצחה רבים מספור, וסטיקרים הנושאים את תמונותיהם ומילותיהם של הנופלים הפכו לסימן היכר ישראלי. אבל בתוך הרשימה הארוכה והכואבת של הנרצחים וחללי הקרבות, אין ספק שארנון זמורה הוא אחד השמות המוכרים ביותר. אפשר לתלות זאת כמובן בנסיבות נפילתו, אבל מבחינת הוריו הן מסבירות רק חלק מהקסם בדמותו.
הוא היה נשוי למיכל, קלינאית תקשורת ומומחית לגיל הרך, ואב לשניים. בן 36 בנופלו. נולד בספטמבר 87', אחד מארבעת ילדיהם של רותי וראובן. בצבא שירת ביחידת אגוז כלוחם וכמדריך לוחמה, ואחרי השחרור התמקצע בצניחה החופשית ועבד כמדריך צניחה. בגיל 25 החל ללמוד פילוסופיה ולימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל־אביב, אך לאחר מכן החליט לחזור למדים: הוא התגייס למשטרת ישראל, ועבר את הגיבוש של היחידה המיוחדת ללוחמה בטרור – הימ"מ.
"הרגישות שלו באה לידי ביטוי גם כלוחם וכמפקד", מספר אביו. "למשל, בהקפדה לשמור על קשר עם נשות הלוחמים שהיו בפיקודו בימ"מ, ולוודא שהכול בסדר איתן. גם כמפקד צעיר באגוז הוא דאג שכולם יתקשרו הביתה בכל ערב לדבר עם אמא, כדי שהיא לא תדאג. לפני שהחיילים שלו הלכו לישון, הוא היה אומר להם 'אני אוהב אתכם'. בסוף קורס קצינים יש בוחן שהצוערים חוששים ממנו, וארנון היה רץ איתם אחד־אחד, מלווה את הנבחן ואז חוזר לתחילת המסלול כדי ללוות את הבא בתור".
אלמוג מאיר ג'אן ואנדרי קוזלוב (שלומי זיו מוסתר מאחור, במכנסיים כחולים) בין החיילים | צילום: דו"צ
רותי: "לפני חודש בערך שמעתי עליו סיפור חדש. מישהי מהאזור סיפרה שלפני כמה שנים הרכב שלה נתקע בכביש, וכעבור כמה דקות עצר לידה בחור ושאל מה קרה. הוא היה עם אישה ושני ילדים ברכב, אבל הוציא ארגז כלים, בדק את המנוע, סידר ואמר לה בדיוק מה להגיד למוסכניק למחרת. את הכול הוא עשה בחיוך, ונתן לה תחושה שהיא לא מפריעה לו בכלל, שהוא לא ממהר לשום מקום. רק אחרי שארנון נהרג היא פתאום חיברה את הנקודות והבינה שזה היה הוא.
"הסיפור הזה לא הפתיע אותי. הייתה לארנון אינטליגנציה רגשית גבוהה מאוד מאז שנולד. יש תכונות שאפשר לרכוש בחינוך, אבל יש דברים שאתה מקבל כבר בלידה. אני זוכרת שכשהיה תינוק הוא לא בכה כשהיה רעב, פשוט היה זז קצת בעריסה, ואנחנו היינו ניגשים אליו ורואים זוג עיניים גדולות ומאירות. הייתי מאכילה אותו, מחזירה אותו לשכב וזהו. ארנון תמיד התבונן על הסביבה בעיניים טובות, קיבל באהבה את מה שיש".
גם מהספר וגם מסיפורים אחרים, עולה הרושם שלא הכול הלך לו חלק בחיים. בבית הספר לא היה לו קל, בצבא הוא רצה להגיע ליחידה אחרת - כל דבר שהשיג היה בעשר אצבעות, בזיעה ובהתעקשות.
"ארנון היה אוטודידקט, והסוד שלו היה התמדה. הייתה לו סקרנות טבעית, והוא היה נחוש. כשיצא 'הארי פוטר' הוא קרא את כל הספר אף שהיה לו קשה, קרא אותו שוב בעברית, ואז עבר לקרוא אותו באנגלית. אחר כך הוא כבר היה יכול לצטט טקסטים מהספר, כי היה לו זיכרון פנומנלי. את הכול הוא השיג בהתמדה ובנחישות, אפילו הייתי אומרת בספרטניות".
דאגתם לו כשהיה "ילד כאפות"?
רותי: "אני לא דאגתי, כי זיהיתי את החספוס שלו מתחת לפני השטח. ידעתי שכשהוא יצטרך, זה יפרוץ החוצה. ראובן דאג קצת יותר. הוא ניסה לאמן את ארנון, כל הזמן היה אומר לו - 'בוא, תן לי בוקסים'".
ראובן: "במוצא היה לנו שטח שמחולק לשתי חלקות – למטה מגרש רכיבה גדול, למעלה שטח מגודר שהסוסים מתהלכים בו חופשי, וביניהם טרסה של שני מטרים. כשהיה צריך להעלות שמונה סוסים לשטח העליון, ארנון העלה אותם. כשהיה צריך לנקות שמונה אורוות, הוא ניקה. לכן ידעתי בתוך־תוכי שהוא יהיה בסדר".
על אילו ערכים הוא גדל?
רותי: "אנחנו בית חילוני, אבל משמרים את המסורת. חגים נחגגים, אולי לא בדיוק לפי ההלכה והדקויות של לחתוך נייר טואלט לקראת שבת. אני לא מכשירה את הבית לפסח, אבל אוכלים רק מצות. ארנון ידע לצטט מהתנ"ך ברמה כזאת שאנשים היו בהלם מהידע שלו. הוא דור שלישי לניצולי שואה, וגם זה משהו שזורם בוורידים. אחרי 7 באוקטובר הוא אמר - אם סבא וסבתא הצליחו לקום מזה, גם לנו יש תקווה. ארנון ידע שאין לנו מקום אחר. הוא הסתובב בעולם לא מעט, אבל הבין שרק פה אנחנו צריכים לחיות, ושצריך לתרום לחברה ולמדינה הזאת, ולא לפעול רק בשביל עצמך".
היחידה שנשארה בצל
סיפור הקרב שניהל זמורה ב־7 באוקטובר הוא מסוג מעללי הגבורה שמילאו פרקים בספרים וכתבות רבות בעיתונות בשנתיים שחלפו מאז. ובכל זאת, לולא נפילתו במבצע החילוץ בנוסייראת, ייתכן שהתפקיד שמילאו הוא וצוותו בבלימת המחבלים בעוטף לא היה מתפרסם לעולם. שחזור מסלולו ביום ההוא ולמחרתו עובר דרך יד־מרדכי, שדרות, ניר־עם, מוצב נחל־עוז וקיבוץ בארי; ב־36 שעות של לחימה רציפה, איש מהצוות בפיקודו לא נפצע. "איש שב"כ בכיר שהכיר אותו אמר לי, 'יש הרבה גיבורים בארץ הזאת, אבל ארנון הוא אחד שלא עצר לרגע'", מספר ראובן. "הוא היה עם הצוות שלו בכל מקום. ביעילות ובקור רוח מדהימים הוא חיסל עשרות מחבלים, ומנע רצח של מי־יודע־כמה ישראלים".
נעה ארגמני ואביה יעקב | צילום: דו"צ
בלילה בין 6 ל־7 באוקטובר היה ארנון בכוננות של "צוות טקילה" המשותף לשב"כ ולימ"מ. "לפנות בוקר אמרו להם לצאת לעוטף עזה, כי 'יכול להיות שיקרה משהו'. כשהגיעו לצומת קסטינה כבר נפל טיל ממש לידם. הם המשיכו לנסוע, הגיעו למבקיעים, ושם השיגו אותם אנשים מהימ"מ שרדפו אחריהם כדי להחליף להם את כלי הרכב לג'יפים ממוגנים. כבר אז ארנון אמר לצוות שלו, שמנה שישה לוחמים, להתמגן ולעלות על ציוד. בדרך כלל לא עושים את זה לפני שמגיעים לזירת האירוע, אבל התברר שההוראה הצילה את חייהם. שתי דקות לאחר מכן הם הגיעו לצומת יד־מרדכי והיו אמורים לפנות שמאלה, אבל ארנון ראה שם ניידת משטרה ובתוכה שוטרת שמסמנת לעזרה. הוא החליט לא לפנות, אלא לגשת אליה עם הג'יפ.
"בדרך לניידת הוא הבחין בשמונה אופנועים בצד, ואמר לעצמו – זה לא נראה כמו טיול אופנוענים של שבת. הוא כבר הבין שמשהו קורה, ונכנס להלך חשיבה אחר. עוד לפני שהספיק לדבר עם הצוות שלו פתחו לעברם באש תופת. ארנון אמר לכולם להסתתר מאחורי השיחים כדי להתארגן. המחבלים שיגרו ארבעה טילי אר־פי־ג'י – שלושה התפוצצו בקרבתם, והרביעי פוצץ את ניידת המשטרה. זה מצב של מארב רכב, שכל מי שהיה בצבא יודע שלא יוצאים ממנו. לאויב היה יתרון הפתעה מוחלט, רבים מול מעטים. אבל ארנון הפך את ההפתעה לקרב, ואת הקרב למרדף".
המחבלים פתחו במנוסה. במשך כשלוש שעות הצוות רדף אחריהם והסיג אותם עד נחל עובד, בשעה שארנון משתמש בידע שצבר ביחידת אגוז כדי לאתר עקבות בשטח. "אחרי שחיסלו את כל המחבלים הם חזרו לג'יפים הממוגנים, ואז הבחינו בשתי מכוניות טויוטה לבנות מתקרבות אליהם. כולם ראו את כלי הרכב האלה, אבל רק ארנון זיהה את הנהיגה הטקטית, ואמר לצוות שצריך לירות כדי לעצור אותם. הלוחמים אמרו לו 'אלה אזרחים ישראלים', אבל הוא לא הקשיב להם, ירה ראשון - ושוב הציל את האנשים שלו. אם הג'יפים היו מתקרבים עוד קצת, הצוות היה נהרג".
ארנון ידע כמה מחבלים חוסלו שם?
"הוא העריך שהם הרגו בהיתקלות ביד־מרדכי כשלושים מחבלים, אבל איש מז"פ ש'זיכה' את הגופות אמר לנו שהיו שם שישים לפחות. כל המחבלים באזור, כולל אלה שעמדו להיכנס ליד־מרדכי ולנתיב־העשרה, הצטרפו לקרב. ארנון לא ראה אותם מגיעים, הוא פשוט נלחם בהם. הייתה מנהרה גדולה מול נתיב־העשרה, ובתחילת היום יצאו מתוכה שלוש פלוגות של מחבלי נוח'בה. הם ניסו לפרוץ את הגדר, וכשלא הצליחו פנו ימינה לכיוון מעבר ארז. המחבלים האלה היו אמורים לעלות לכביש 4, ואז הדרך לכיוון אשקלון ולכפר־סילבר - ש־80 בני נוער ואנשי צוות נטולי הגנה שהו שם אז - הייתה פתוחה לפניהם. כשהם ראו את הלחימה באזור צומת יד־מרדכי, הם שינו כיוון, נכנסו לקרב, וחוסלו גם הם. על הגופות שלהם נמצאו בין השאר מפות של בסיס תל־נוף. שאלתי את ארנון מה היה קורה אילו הוא היה פונה שמאלה לכיוון העוטף, ולא בונה את הקרב הזה ביד־מרדכי. התשובה שלו הייתה פשוטה: במקרה כזה לא היה מי שיעצור את הפלישה של עשרות מחבלים צפונה".
רותי: "בקרב הזה באו לידי ביטוי כל הדברים שאפיינו את ארנון - הנחישות, היושרה, המקצוע שהוא בחר, וההבנה שזה המאני־טיים שלי, כאן ועכשיו".
אלמנתו מיכל אמרה בהלווייתו שהוא היה מתוסכל מאוד מכך שהסיפור על גבורת הצוות שלו ב־7 באוקטובר לא יצא החוצה.
"זה נכון. הרבה אנשים התפארו במה שעשו, אבל ארנון ראה בזמן אמת כוחות שברחו או לא נכנסו לקרב, אף שהיו מצוידים היטב".
ראובן: "אמרו ששוטרים הצילו את יד־מרדכי, ושהצנחנים הצילו את מוצב נחל־עוז. אבל כשארנון הגיע ליד־מרדכי, היו שם לוחמי כוחות הביטחון שהיו יכולים לעזור בקרב אבל ברחו. מילא אם הם היו שותקים, אבל הם התחילו להתראיין ולספר שהם נחלמו. זה פשוט לא קרה".
רותי: "לא במקרה יש בספר פרק על אמת. ארנון היה איש של אמת, ולא משנה מה ההשלכות. חרה לו שאנשים התפארו בהריגת עשרות מחבלים, או בכל מיני אירועים אחרים שאי אפשר לוודא, בזמן שהוא כאיש ימ"מ לא יכול להגיד מה הוא עשה ומה היחידה שלו עשתה. תסכל אותו שמדברים על סיירת מטכ"ל, ויחידה מפוארת כמו הימ"מ לא זוכה להכרה. אנחנו רואים את זה כצוואה ושליחות, לספר את סיפור היחידה שלו".
ראובן: "זה לא רק 7 באוקטובר, ולא רק בעוטף. לוחמי ימ"מ נכנסו למחנות פליטים ביו"ש שלא נכנסו אליהם במשך עשרים שנה. ארנון סיפר על מרדפים שנמשכו 16 שעות, עד שהצליחו לשים יד על המבוקשים. וגם באירועים כאלה, כמו ביד־מרדכי ב־7 באוקטובר, הם ביקשו סיוע אווירי ולא קיבלו. הוא אמר: 'הם יודעים שאנחנו נעשה את העבודה בכל מקרה, גם אם לא יעזרו לנו. אבל מה הם חושבים לעצמם, יש לנו ילדים בבית'. התסכול הזה לא מנע ממנו לעשות את העבודה".
כגודל הגאווה עומק היגון
באמצע מאי 2024 נודע לגורמי מודיעין בישראל כי ארבעה מחטופי פסטיבל הנובה מוחזקים בשכונה מסוימת בנוסייראת במרכז רצועת עזה. כוחות מסוערבים של שב"כ שכרו דירה במקום, ואחרי כשבועיים של פעילות סמויה הצליחו לגלות את מיקומם המדויק של הארבעה: נועה ארגמני כלואה בדירה אחת, והחטופים אלמוג מאיר ג'אן, שלומי זיו ואנדריי קוזלוב הוחזקו בבניין סמוך.
לאחר הכנות מרובות ותרגול מודלים לפריצה ולחילוץ, ניתנה הפקודה. ביום שבת 8 ביוני, ב־11 בבוקר, הוזנקו כוחות ימ"מ, שב"כ ויחידות מיוחדות של צה"ל לשני המבנים. את ארגמני הצליחו להוציא בתוך כמה דקות, אולם חילוצם של שלושת האחרים הסתבך, והכוחות נתקלו באש תופת. בדיעבד התברר שמחבלים רבים הגיעו למקום, בעקבות שמועות על מבצע חילוץ שעומד להתרחש. ארנון זמורה נפצע אנושות בקרב, וחולץ מהשטח בפעולה מורכבת שנתקלה אף היא בקשיים. הרופאים בבית החולים שיבא קבעו את מותו, ושמו של מבצע החילוץ הוסב מ"זרעי קיץ" ל"מבצע ארנון".
"בחודשים שאחרי 7 באוקטובר, ארנון כל הזמן אמר שצריך שכל אחד יזכור לפחות נופל אחד - כי באמת יש כל כך הרבה, ולכל אחד מגיעה המחווה הזאת", מספרת רותי. "הנפילה שלו יצרה דיסוננס גדול בחברה הישראלית. מצד אחד הייתה שמחה גדולה על שחרור ארבעה חטופים, ומצד שני צער גדול על נפילתו של לוחם שהוביל את פעולת החילוץ. זה עורר אצל אנשים תגובות חזקות שלא דמיינו. למעט הספר, שיזמנו את הוצאתו, כל שאר ההנצחות הגיעו מטעם אנשים אחרים שאת רובם אנחנו בכלל לא מכירים. לא את ראש עיריית לוד, וגם לא את ראש עיריית פתח־תקווה שקרא גשר על שמו של ארנון, והיה הראשון שהנציח אותו. ראש המחלקה הנוירוכירורגית בבילינסון הקים תוכנית מצוינות על שמו, וראש עיריית עפולה החליט לקרוא רחוב בשמו. נכתבו לזכרו שלושה ספרי תורה, שגם את תורמיהם אנחנו לא מכירים, והרשימה עוד ארוכה".
לו יכולתם לחזור לרגע אחד לפני המבצע שהוביל לנפילתו, ולהגיד לו "ארנון, יש לנו תחושה רעה". הייתם עושים את זה?
רותי: "כשאתה מגדל ילדים, אתה רוצה שהם יהיו אנשים עצמאיים, בעלי יכולת חשיבה, כולל חשיבה ביקורתית. אתה מקנה להם ערכים ודרך. גידלנו את ארנון על אהבת הארץ, כיבוד השונה, עזרה לזולת. אתה לא יכול ביום בהיר אחד, כשהילד מגיע לגיל 18 או לגיל 30, להגיד לו: 'רגע, יש לי תחושה מסוימת, ולכן עכשיו אתה צריך לשים בצד את כל מה שלימדתי אותך'. זה פשוט לא עובד ככה".
"אתה לא יכול ביום בהיר אחד להגיד לילד: 'שים בצד את כל מה שלימדתי אותך'" | צילום: אריק סולטן
ראובן: "לאורך האימונים לקראת המבצע, דיברנו הרבה פעמים ושאלתי אותו איך הוא מרגיש. לא דיברתי על איך אני מרגיש, אלא עליו. והוא כל הזמן אמר 'אבא, הכול טוב'. האמנתי לו, ואני מאמין לו גם עכשיו. יש דברים שהם לא בשליטתנו".
רותי: "גם בשיחת הטלפון האחרונה שלנו, אחרי שהבנתי מה הוא הולך לעשות, לרגע לא עבר לי בראש שעלול לקרות משהו. ואז קרה מה שקרה. וכגודל הגאווה עומק היגון".
אתם שומרים על קשר עם המחולצים ב"מבצע ארנון"?
רותי: "אנחנו בקשר חם עם שלושה מהם. פגשנו את אנדריי ואת משפחתו שבועיים אחרי המבצע, והיה מרגש מאוד. במשלחת של ארגון FIDF לארה"ב נפגשנו לראשונה עם נועה ושוב עם אנדריי, ובהמשך הנסיעה פגשנו את אלמוג ואת אמו אורית. ביום חמישי שעבר פגשנו שוב את נועה, באירוע של חמישים שנה לימ"מ. עם שלומי זיו לא יצא לנו להיפגש, אבל כן עם בני משפחתו.
"אנחנו מדברים מדי פעם עם נועה, אנדריי ואלמוג, יש להם הרבה הכרת הטוב לארנון, וכל אחד מביע אותה בדרכו המיוחדת. אנחנו שמחים על הקשר איתם ומאחלים להם רק טוב, ועם כל הכאב על ארנון, משמח אותנו שהם ממשיכים את חייהם. לא הייתי רוצה שהם יחיו בתחושה שהם חייבים לנו משהו. הם חייבים רק לעצמם - לחיות חיים טובים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il