"מעולם לא קראתי ספר היסטוריה שכתוב מתוך תשוקה כזו"

תכולת הספרייה אפשר לומר שתכולת הספרייה שלי מבטאת סימני דרך בחיי. ספרי פילוסופיה, אסתטיקה, המון ספרונים דקים של מחזות תיאטרון, וכרכים עבים עד אימה על תורת הדרמה. כל אלה הם זכר לתקופה האקדמית שלי; אני חוזר אליה בקטנה עד היום כשאני מלמד פה ושם קורסים שקשורים בבמה, בנרטיב או בקולנוע. יש גם כמה מדפים יהודיים שמזכירים לי את החלום לסיים יום אחד את הש"ס, ואת הנדוניה של אשתי – שירה עברית מעולה, תיאוריות מגדר שספק אם יום אחד אציץ לתוכן, והמון רומנים וסיפורים שהלוואי שאגיע לכולם.

שיטת מיון יש בביתנו בערך שתי ספריות מסודרות. לא לפי האל"ף־ב"ית חלילה, אבל בפירוש לפי נושאים: ילדים, ספרות חז"ל, היסטוריה, בישול, שירה, קשקשת וכן הלאה.

מדף קרוב ללב המדפים היקרים לליבי עמוסים ספרים שברגע שקראתי בהם לראשונה ידעתי שאחזור ואקרא בהם שוב ושוב גם בעתיד. אחד כזה נמצא מעל המיטה שלי, והשני הוא בכלל לא מדף אלא שולחן העבודה שעליו אני כותב.

השפעת המלחמה בתחילת המלחמה לא יכולתי לקרוא בכלל (ספרים) ולא יכולתי להפסיק לקרוא (מבזקים, עדכונים וכותרות). בשלב מסוים, כשהתבססה ההבנה שאלו הם חיינו בעתיד הקרוב וכך זה עומד להימשך זמן רב, התחלתי לחפש בספרים סימנים לְמה שהיינו פעם ומה יכולנו להיות.

על ארבעה ספרים

הסיפור הבלתי סביר והלא מספיק זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית

שלום בוגוסלבסקי, זרש

הספר הזה ממש הדהים אותי. כשסופר מחליט לקרוא כך לספר שלו, הוא אומר משהו די ברור על היחס שלו לעניינים כגון שיקולים טרנדיים, פוטנציאל שיווקי וכדומה, וזה מצא חן בעיניי. כבר מהעמוד הראשון הספר שאב אותי פנימה, הצחיק אותי ושבר את לבי. אני חושב שמעולם לא קראתי ספר היסטוריה שכתוב מתוך תשוקה כזו לספר סיפור ולרסק קלישאות.

הסיפורים הנבחרים

סול בלו, זמורה ביתן

בחטיבת הביניים חילקו לנו לקראת החופש הגדול דפים מודפסים ועליהם רשימת ספרים שהמערכת המליצה לנו לקרוא בחופש. מתוך איזו אנטי־מערכתיות שהתחלתי לפלרטט איתה, הפנמתי את רשימת הספרים בהפוך. כלומר, אם הרשימה זכתה להמלצת הוועדה הפדגוגית, כנראה אסור להתקרב לספרים האלה. עד היום אני זוכר חלק מהרשימה, ומדי פעם מוצא ספר מתוכה, מתנצל בפניו עמוקות, מחייך לעצמי וצולל פנימה. ממש בימים אלה מדובר בסול בלו ו"הסיפורים הנבחרים" הגאוניים שלו.

ברל

אניטה שפירא, עם עובד

שני הכרכים של "ברל", הביוגרפיה המעולה שכתבה אניטה שפירא על כצנלסון, הסעירו את נפשי. לפתע הבנתי שאלמלא מותו המוקדם והמיותר כל כך, ברל היה עומד מן הסתם לצד בן־גוריון במעמד הכרזת המדינה, וייתכן שכל המדינה הזאת הייתה קמה ונראית אחרת - בעיקר בנוגע ליהדות ישראלית, יחסי דתיים וחילוניים, וחינוך בכלל.

הספר האהוב עלי ביותר הוא סידור התפילה שסבתא אסתר העניקה לי לכבוד עלייתי לכיתה ה'. זהו ספרון קטן, בערך בגודל של חבילת פודינג. הוא מתהדר בכריכת כסף שכמעט אין סמל יהודי שלא רקוע עליה, מדגלי השבטים ועד חנוכייה. הסידור הזה יצא איתי למלחמת לבנון הראשונה, טייל איתי בעולם, נרטב ונחבל. אבי ז"ל אהב לומר "אשרי מי שספריו קרועים", וסידור התפילה הזה מאשר את הדברים.