"לא חשבתי לעצור לשנייה": יוסף חדאד ממשיך למרות כתב האישום וההתנקשות בקירק

"אני עוד אפתח את הפה ואגיד את האמת ואת העובדות כמו שהן", אומר יוסף חדאד, "אבל עכשיו אני יכול להגיד שהכול בסדר. לא משנה מה תהיה התוצאה, היא לא תעצור אותי. אני אמשיך להילחם למען המדינה ולמען החיילים האלופים שלנו, ואמשיך בשיא הכוח לעבוד כמה שיותר על ההסברה הישראלית".

לפני כמה שבועות הוגש נגדו כתב אישום, בעקבות אירוע שהתרחש ב־30 ביולי, בדרום תל־אביב. לפי המתואר בכתב האישום, אבראהים שורפי, רוכב קטנוע, תקף בכביש את חדאד. אחרי התנכלויות ותקיפות רבות שחווה במגזר הערבי בשל פעילות ההסברה שלו למען ישראל, חדאד חש מאוים. הוא דרך את אקדחו וירה ירייה אחת לעבר הרחוב. נגד השניים הוגש כתב אישום שהוכן בפרקליטות במהירות רבה: שורפי הואשם בתקיפה, וחדאד באשמת מעשה פזיזות ורשלנות בנשק.

"לא נתתי לשום דבר להשפיע עליי, האנרגיות שלי רק התחזקו", מתייחס חדאד להשפעת האישומים על עשייתו. "אני יודע שלא מדובר בכל הפרקליטות, ולא בכל מדינת ישראל, אז בגלל פרקליט כזה או אחר שמחליט להגיש כתב אישום אני אפסיק להילחם בשביל המדינה שלי? בחיים לא. קיבלתי המון תמיכה, גם תמיכה שקטה מהחברה הערבית. המון טלפונים שהתעניינו בשלומי. אני מרגיש שאני נלחם על חברה ומדינה מדהימה עם פוטנציאל אדיר".

לא ירדת למחתרת?

"בזמן שאנחנו מדברים אני במסע הסברה וגיוס תרומות ליחידה 669, אלה שלחמתי איתם בלבנון והצילו את חיי כשנפצעתי. אני ממש לא עוצר. אני לא טוען שזה לא קשה, אבל לא זה מה שיערער אותי. אני מאמין בלב שלם, ולכן אני ממשיך בכל הכוח. התמיכה המטורפת וחסרת התקדים מהחברה הישראלית נותנת לי מוטיבציה. זה לא מובן מאליו, וחשוב לי שאנשים יבינו כמה אני מעריך את זה. גם מהמשפחה אני מקבל תמיכה אדירה. אני מרכין את הראש ואומר שוקראן".

במקביל להליך המשפטי שהוא מנהל, הוא ממשיך בפעילות ההסברה הענפה שלו בעולם. חדאד, מנכ"ל עמותת "ערבים זה לזה", השיא משואה בהר הרצל ביום העצמאות בשנה שעברה. "אנחנו חייבים להילחם על כל קול, ואם בממשלה היו מכניסים את זה לראש שלהם, ההשפעה שלי הייתה הרבה יותר רחבה", הוא אומר. "בזמן שאנחנו מנמנמים, יש עשייה עצומה של פעילי הדה־לגיטימציה לישראל. אסור לנו להתעלם".

אתה חש גיבוי מהממשלה?

"ברור שלא. אין לי גוף ממשלתי לפנות אליו, וכל עוד אין גוף שלוקח תחתיו את נושא ההסברה הישראלית לא עשינו כלום. אני לא מזלזל בעובדה שנתנו לפעילי הסברה להשיא משואה שנתיים, זה היה כבוד גדול בעבורי. אבל לא זה מה שיעזור לנו להשפיע. אנחנו לא מבינים עד כמה האויב שלנו מאורגן.

"נסתכל רגע על המשט לעזה, הם תכננו אותו ברמה של פקודת מבצע. אם האויבים שלנו מתייחסים לפעילות שלהם כמו שאנחנו מתייחסים למבצע צבאי, זו צריכה להיות גם המחשבה שלנו. ההסברה הישראלית צריכה להיות מתוחזקת על ידי אחד המשרדים החשובים בישראל, לא משהו שזורקים לחבר כנסת כדי שלא יפרוש. לפני 7 באוקטובר חשבו שלא צריך, שזה בזבוז כסף. היום כולם מבינים שההסברה היא חובה".

חדאד מסרב להרים ידיים מול ההיקף העצום של התעמולה האנטי־ישראלית. "היו לי שתי הרצאות, בניו־יורק ובניו־ג'רזי", הוא מספר. "אחרי ההרצאה הראשונה אני יוצא ומבין שיש סערה בחוץ. אין רכבות, אין אוּבר. אני מאחר בשעתיים, ומגלה מולי רק ארבעה סטודנטים. הציעו לי לבטל אבל החלטתי להרצות בכל זאת. שבוע אחר כך בחור מהקהילה היהודית סיפר לי שהייתה אמורה לעבור באוניברסיטה החלטה לקדם חרם על ישראל, וההחלטה נפלה בגלל יו"ר ארגון הסטודנטים שהיה אחד מאותם ארבעה אנשים".

הרוב הדומם

האופטימיות של חדאד נובעת גם מהמפגשים הישירים שהוא מקיים עם אזרחים בארה"ב. הרוב השקט, הוא מתרשם, תומך בישראל. "אני מסתובב בארצות הברית, והאמריקני הממוצע אוהב את ישראל בענק. גם האירופים מתעוררים. ראינו מאות אלפים שהפגינו עם דגלי בריטניה ודגלי ישראל. כל ההצבעה למען מדינה פלסטינית מגיעה מממשלות מפוחדות, שנשלטות בידי מיעוט שהוא הכלאה של מהגרים קיצוניים עם תנועת ה'ווק'. לכן אני אמשיך לעשות את מה שאני עושה. אנחנו מוציאים בקרוב משלחת של ערבים ישראלים מהעמותה שלי, ערבים שגאים להיות חלק מהמדינה, וניפגש עם חברי קונגרס וקהילות יהודיות".

הבשורה הקשה על רצח פעיל ההסברה צ'רלי קירק תפסה את חדאד בעת שהתכונן לערוך בעצמו אירוע דומה באחת האוניברסיטאות. השניים לא נפגשו מעולם, אבל "מהרגע ששמעתי שצ'רלי נפצע הייתי דבוק לטלוויזיה. הייתי בהלם. היינו כמה פעילי הסברה ובקושי הצלחנו לדבר". 

לא עוברת לך בראש המחשבה שזה עלול לקרות גם לך? 

"ברור שכן. כבר חטפתי אגרוף לפנים והגשתי תלונה במשטרה. הותקפתי מילולית וגם פיזית. המרחק בין אגרוף לסכין ולנשק קטן מאוד. אני יודע שאני יכול לשבת עכשיו בדיון פתוח, ויבוא מישהו ויעשה לי אותו דבר. זה מפחיד, אבל שווה להמשיך בשביל כל מה שצ'רלי עבד עליו. המוות שלו מוכיח כמה הוא היה מוצלח במה שהוא עשה. הוא כל כך עצבן את היריבים שלו והוציא אותם קטנים, עד שלא נותרה להם ברירה חוץ מלחסל אותו. צריך להיות זהירים, אבל צ’רלי היה רוצה שכל אחד ימשיך ויילחם על האמת והעובדות.

"אפילו לשבריר שנייה אין לי מחשבה לעצור. זה לא פשוט, המשפחה שלי עוברת הרבה בגלל העשייה שלי, וכך גם חברים שלי. היה לי קל לראות את אימא שלי עם שבר ביד וכאבים אחרי שתקפו אותנו? זה בלתי נסבל לראות את אימא שלך סובלת וזה בעצם בגללך. אבל אז אבא שלי אמר משפט שלא אשכח לעולם, תוך שהוא מחזיק את היד השנייה של אימא. הוא אמר לי בערבית, מול כל המשפחה, 'תיזהר מלתת להם לעצור אותך. הם לא יודעים איך להתעמת עם העובדות שלך ועם סגנון הדיבור שלך, אז הדרך היחידה היא להשתיק אותך'".

אולי כדאי להנמיך פרופיל לפחות כשאתה בארצות הברית?

"זו בדיוק המטרה שלהם, למנוע מאנשים לדבר. אני אתן להם לנצח? אני אמשיך להרצות, להעמיד שולחן ברחוב עם שלטים ולכתוב עליהם 'אני ערבי ישראלי, תשאלו אותי למה מדינת ישראל היא לא אפרטהייד'. המטרה שלהם היא להשתיק, ככה הם מתווכחים. בחיים לא חשבתי לפגוע במי שמתעמת איתי במילים, גם לא בשונאים הכי גדולים שלי. אם אתה מחבל זה משהו אחר, אני אחסל אותך גם בכוחות עצמי. אבל במילים? אפשר לדבר, ומי שחושב לפתור ויכוחים באמצעות אלימות הוא קיצוני שצריך לתת לו את העונש המרבי. לא מוות, אלא מינימום זכויות אדם בכלא. שיהיה בצינוק, בחושך".

ועם זאת, חדאד מגלה כעת ערנות ודריכות רבה יותר במסעותיו ברחבי ארה"ב. "אני לוקח את עניין האבטחה במשנה זהירות. גם לפני כן נזהרתי, אבל כעת אני שוקל לשים עליי שכפ"ץ. נשמע לי הזיה להגיד את זה. כשהעליתי את הנושא מול פעילי הסברה, מישהו הסב את תשומת ליבי שיכול להיות ששכפ"ץ וגם קסדה לא יעזרו. צ'רלי קיבל כדור ישר בצוואר, בפגיעה מדויקת. איך הוא היה יכול להתגונן מזה? פחד הוא לא בושה, טבעי ואנושי לפחד. פחד יכול להפוך לדריכות, וככל שאתה דרוך יותר אתה מוכן ומסוגל להתכונן טוב יותר לאיומים שבאים".

האם מעשה מחריד כזה יכול להתבצע גם במדינת ישראל?

"יש פה אנשים קיצוניים שרוצים ברעתי וגם ברעתה של ישראל, ואני מדבר גם על כאלה מהחברה היהודית. הם הולכים חופשי, חושבים שהם בעלי הבית, ועושים נזק תדמיתי. אם לא נדע לעצור אותם, זה עניין של זמן עד שאסון נוסף יקרה. אני לא מאמין למי שאומר 'זה לא אפשרי יותר'. אחרי 7 באוקטובר הייתה התעוררות, גם של המדינה. אלה היו השבועות היחידים מאז שאני פעיל שלא קיבלתי איומים ברצח. אותם קיצוניים לא העזו לפתוח את הפה כי כולנו עמדנו מולם, גם המשטרה והפרקליטות. לא אפשרו הפגנות תמיכה בעזה, לא שחררו פעילים שנעצרו. מדינת ישראל קמה על הרגליים. אבל עבר זמן, ועכשיו נראה ששכחו את שבעה באוקטובר. אבל אני לא שכחתי ולא אשכח".

למי אתה מתכוון במילה "קיצוניים"?

"כאלה שממציאים שקרים, 'רעב בעזה', 'רצח עם'. יש הבדל בין חופש הביטוי להסתה. יאיר גולן, סגן הרמטכ"ל לשעבר, אומר ש'מדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב', וממשיך בחיים שלו כאילו אין השלכות לאמירה הזו. בעזה, אם אחד כמוהו היה מצייץ משהו נגד חמאס הוא כבר היה תלוי בכיכר העיר. אז אני לא רוצה אותו תלוי, אבל אני גם לא רוצה חוסר תגובה. יש באמצע. אפשר לבוא ולהגיד שאדם שקורא לחיילי צה"ל רוצחי תינוקות לא ראוי לרוץ לכנסת. ישראל היא מדינה מערבית ודמוקרטית, אבל אנחנו חיים במזרח התיכון וצריכים ללמוד לאזן. שואלים אותי איפה הגבול בין דיכוי להגבלת חופש הביטוי. על איזה דיכוי אתם מדברים? מותר לדבר, אבל יש אנשים שהדברים שלהם גורמים למדינה נזק חסר תקדים".

עברי, דבר ערבית

לא מזמן אמרת בהסכת שישראל בסכנה קיומית. אתה עדיין חושב שזה נכון?

"יש סכנה קיומית. אם לא נבין את המחויבות שלנו לאזן בין היותנו מדינה מערבית ובין קיומנו במזרח התיכון, לשם אנחנו הולכים. אבל אני אופטימי כל הזמן. אני מאמין שאחרי מה שהיה לנו בשבעה באוקטובר, הרבה אנשים השתנו והבינו שהדרך היחידה שבה הצד השני יחיה לצידנו באיזשהו אופן, היא רק אם הוא ייכנע על ארבע ויתחנן לשלום. אין אופציה אחרת. יותר ויותר אנשים מבינים את זה".

מבחינת חדאד אין במה שהוא יסרב לשבת עליה, כולל אל־גז'ירה. "לא שזה יקרה, כי הם פחדנים", הוא מבהיר. "אבל אם הם יזמינו אותי אני אלך ואגיד להם שהם ערוץ טרור. לא אחרים אותם, חשוב לי להשפיע".

היו דיונים שבהם לא ידעת איך להשיב?

"אני לא מפחד לומר 'אני לא יודע מה לענות'. אני אחקור, ואם אראה שהצד השני צודק אני אודה בזה. אני לא מפחד מהאמת, כי אני יודע מה התמונה הכוללת. יש לי מדינה טובה, יש פה אנשים טובים, צה"ל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם, וגם בצבא כזה יש לפעמים חיילים שטועים, ואנחנו מטפלים ומענישים. אם יש חייל שבאמת טעה ועשה פעולה לא חוקית, ברור לי שיינקטו אמצעים. אבל כשאנחנו מנסים להתחבב על העולם ופוגעים בחיילים שלנו, אנחנו מחלישים את עצמנו ומראים להם שאין להם גב מהמדינה".

ולדעתך הפרקליטות מטפלת נכון בחיילים ש"טעו"?

"עובדתית, לא. ראינו מה היה עם כוח 100 (חיילים ששמרו על מחבלים ונטען כי פגעו באחד מהם; ש"ד), זה היה בלתי נתפס, לא הגיוני בעליל. לערוך סרטונים ולא לתת גב לחיילים שלנו מול מחבלי נוח'בה? לאיזה מצב הגענו שמדינת ישראל נגד החיילים ומגינה על האויבים?"

חדאד עוקב מקרוב אחרי המתרחש ברשתות החברתיות בשפה הערבית. "אני חשוף לרמת הגועל שלהם, רמה גבוהה מאוד של שקר וביזיון. מבחינתם כל האמצעים כשרים. למשל, יש מיזם בצה"ל של גיוס בעלי מוגבלויות. אז בעולם הערבי לקחו סרטון של החיילים האלה וטענו שחמאס חיסל את כל הלוחמים ולכן התחילו לגייס בעלי מוגבלויות. ומאות מיליונים לוקחים את זה ברצינות. 'תראו כמה סדיסטים הישראלים'. אני רואה דבר כזה והלב שלי רותח. הם לוקחים פנים של ילד שהחלום שלו הוא לתרום למדינה, והופכים אותו לבדיחה. ורק אני חשוף לזה. הם באים עם נשק ואני עם כפכף. אם החברה היהודית הייתה לומדת ערבית, והייתה מעורבת בזה, היינו יכולים להגיב להם במסות".

בעניין קטאר למשל, הסברה נכונה לעולם הערבי הייתה עוזרת?

"אנחנו טיפשים שלא ידענו לעשות הסברה מראש. מתי נזכרנו? אחרי האירוע. לא שאנחנו צריכים לבקש מקטאר אישור, ולא מהאמריקנים, אבל התגובה לאירוע הזה הייתה אחרת אם היינו מטפטפים את זה מראש לכולם. אלה שעושים הסברה רשמית בערבית, כמו אל"מ אביחי אדרעי ורס"ן אלה ואויה, עושים עבודה מדהימה, אבל הם בצבא והם מוגבלים. זה לא מספיק, צריך שגם אנשי ממשלה, עם סמכות, ידעו לדבר רשמית".

חדאד מנהל במשך שנים מאבק עיקש לא רק בתחום ההסברה, אלא גם בתקווה ליצור שיתוף פעולה בין החברה היהודית לערבית. "בעיניי זה לא הגיוני שיהודי ישראל לא יודעים לדבר ערבית", הוא טוען, "ואין תירוץ פחות רלוונטי מזה שזו מדינה יהודית. דווקא כדי לחזק את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית במזרח התיכון, היהודים צריכים להכיר את השפה הערבית - לא הספרותית, המדוברת".

כאדם שפועל לשילוב החברה הערבית, אתה מאמין שצעירים ערבים צריכים להתגייס?

"אני אישית חושב שהשירות הלאומי הוא הפתרון הכי מדהים לחברה הערבית. אני קורא לכל ערבי בישראל שסיים י"ב לתרום למדינה ולקהילה - במשטרה, במד"א, כלוחם אש, בבתי הספר, בחינוך מיוחד, בבתי חולים. זה אחד הפחדים הכי גדולים של ההנהגה הערבית, הם לא רוצים שנפתח את העיניים ונראה שיש לנו סיכוי גדול להיות חלק בלתי נפרד מהמדינה".

וההנהגה הישראלית רוצה לשלב את החברה הערבית?

"יש קולות כאלה ויש קולות כאלה, לא חייבים לקטלג ולהכליל. מי שמתנגד רחוק מלהיות הרוב, כמו הספין שהגזענים והאנטישמים מנסים לקדם. אותי מעניין מה עַם ישראל חושב יותר מאשר ההנהגה, והוא לא רק מוכן שהערבים יהיו מעורבים בחברה, הוא מת לזה. אנחנו נצטרך לעבוד יחד כדי לחזק ולאחד את עצמנו, והקיצוניים יהפכו להערת שוליים".