על הכריכה הקדמית של "ברור שיבוא אס" מאוירת סצנה אפלה למדי: רואים בה ארבעה גברים משחקים פוקר במרתף חשוך שחלונותיו המסורגים מזכירים כלא, כאשר כל הארבעה מכסים את ראשם ועיניהם בקפוצ'ונים. אני שואל את מחבר הספר אליסף דעואל אם זה מה שרצה שאנשים יחשבו על פוקר כשהם ירימו את הספר בחנות הספרים. "כשהמאיירת המוכשרת לי קורצווייל ואני שוחחנו על הכריכה", הוא עונה, "היה לי חשוב שהיא תיגע בליבת הסיפור. ונכון שהספר מתחיל באיזושהי חוויה של לאס־וגאס, אבל רובו ככולו מתרחש בעולמות מחתרתיים יותר ואפלים, שבהחלט יש בהם טיפוסים עם קפוצ'ונים על הראש. העטיפה גם מתכתבת עם דמות הגיבור, שרוצה להיות מעין 'רוצח שקט' - דמות שלא מחפשת להתערב או להראות את עצמה, אלא להיות אדם שבא לשולחן, עושה את העבודה שלו בשקט, לוקח את הכסף מהאחרים, מנצח והולך. לא בהתרברבות אלא באינטליגנציה ושקט. והשקט הזה יכול להיות מקפיא דם או מטיל אימה".
דמות "הרוצח השקט" מבוססת על שחקן פוקר אמיתי.
"נכון, שמו דייויד פיטרס, והוא מייצג קוטב של דור שחקנים חדש. יש בגדול שני דורות של שחקני פוקר - דור ותיק יותר שמתאפיין ב'טראש טוק' (דיבורים רעשניים סביב השולחן כדי להסיח את דעת השחקנים האחרים, א"ש), כובעי בוקרים, סיגרים. הם עושים בלגן בשולחן ומשגעים לך את המוח כדי שתקבל את ההחלטה שהם רוצים שתקבל. הדור החדש יותר הם חבר'ה יותר אנליטיים, שלומדים את התיאוריה המתמטית של המשחק. הגיבור שלנו הוא נציג מאוד בולט של הדור הזה, לפחות רוצה להיות, וגם השחקן שהוא מעריץ זה דייויד פיטרס - טיפוס מאוד שקט ונטול כריזמה, אבל כזה שעושה את העבודה, מקבל את ההחלטות הנכונות ולוקח את הפרסים הגדולים.
*
"ברור שיבוא אס" בהוצאת קינמון הוא ספרו הראשון של אליסף דעואל, 40, עיתונאי מזה שנים רבות וכיום עורך במגזין סופ"ש של ynet. הוא נשוי, אב לשני ילדים קטנים וגר ברמת־גן – שום פרט ביוגרפי לא יכול לכאורה לחבר אותו לטיפוסים המפוקפקים שמתוארים בכריכת עטיפת הספר. אופק סביר, גיבורו, הוא שחקן פוקר חובב שמעוניין לעלות לגדולה ולהגיע לטורניר אליפות העולם בפוקר שמתקיימת מדי שנה בלאס־וגאס. בדרך לשם - ובכתיבה מרתקת וקולחת - הוא מתרומם ומתרסק, מאבד את אהובת ליבו, רואה את אביו המהמר הכבד בשפל של חייו וגם חווה אלימות של ממש. דעואל מדגיש כי אף שהוא אוהב מאוד לשחק פוקר, דמותו רחוקה מדמות הגיבור שבנה בספר, ובמידה מסוימת הוא שלח את אופק סביר לבחון עבורו טריטוריות מסוכנות שהוא באופן אישי לא היה רוצה להיכנס אליהן.
"נחשפתי למשחק לראשונה במחנה קיץ של הצופים בכיתה ד' או ה'", הוא משחזר, "היינו משחקים על ממתקים שהיינו מביאים למחנה. סביב כיתה י"א-י"ב התחלנו לשחק על סכומי כסף נמוכים, ואז בשבתות כשיצאנו לחופשות מהצבא. נקודת התפנית שבה התחלתי להתלהב מהמשחק קרתה שנים אחר כך, סביב גיל 30. חבר הזמין אותי ליום הולדת שלו, שבעצם היה טורניר פוקר. כל כך נהניתי אצלו. שיחקתי הכי גרוע שאפשר, אבל איכשהו היה לי המון מזל וסיימתי מקום שלישי. במקרה, כמה חודשים אחר כך טסתי ללאס־וגאס לא למטרת פוקר אלא כדי לבקר חבר שגר שם. ביקשתי ממנו שיכניס אותי לכמה טורנירים, וגם שם מאוד נהניתי והתאהבתי במשחק. כשחזרתי ארצה חיפשתי מקומות לשחק, והיה לי ניסיון כלשהו – בטח לא ארוך וקשוח כמו של גיבור הספר – במה שמכונה 'פארטיות', כלומר לא משחקים חבריים אלא מקומות שאליהם מגיעים אנשים כדי לשחק פוקר באופן מקצועי כדי להרוויח כסף".
וזה הזמן לדבר על המקום הלא ברור של פוקר בישראל מבחינה חוקית.
"מביך עד כמה זה לא ברור. כמי שכותב על פוקר בעיתונות, אני עדיין לא מצליח להבין איפה המקום של המשחק עומד היום בארץ. מצד אחד, יש טורנירים בארץ שמתנהלים באופן הכי שקוף בעולם. הם מפורסמים ברשתות החברתיות ואומרים לזוכה שהוא יצטרך להצהיר למס הכנסה. מארגני האירועים האלה טוענים שהם מתבססים על חוות דעת משפטית שטוענת שזה מותר. מצד שני, בית המשפט מעולם לא הכיר בטענה שמדובר ב"משחק יכולת" (משחקים המובססים על יכולת פיזית או מנטלית, כגון ידע, ניסיון, וגיבוש אסטרטגיה. א"ש), ואז מותר לשחק אותו, ולא במשחק מזל, ואז אסור. בפסיקה של מיסוי נקבע שפוקר הוא משחק יכולת, בפסיקה פלילית לא נקבע – והפסיקה הפלילית היא זו שקובעת אם אפשר לעצור שחקנים באמצע משחק או לא. באחד המקומות הכי מהוגנים ששיחקתי בהם בארץ, שיש בו אווירה של חו"ל והכול שם נקי מסודר, יום אחד הייתה שם פשיטה של המשטרה, יס"מניקים עם נשקים, כאילו מדובר בנוח'בות".
לפני כעשר שנים הפקנו במוסף שאתם מחזיקים גיליון מיוחד על פוקר ובו מספר כתבות שהקיפו את הנושא מכמה זוויות. זה קרה אחרי הרבה התלבטות, כי תהינו עד כמה יש מקוראינו שבכלל נחשפו לתופעה. התגובות הוכיחו לנו שצדקנו. עשרות תגובות שזרמו למערכת ודיונים ארוכים ברשתות החברתיות הראו שלמרות המעמד החוקי המוטל בספק ובעיקר אף שמדובר במשחק עם פוטנציאל התמכרות גבוה והרסני – רבים־רבים משחקים פוקר באופן קבוע, בעיקר גברים, ונשים לא מעטות חשות את היעדרו של הבעל מהבית בלילות. ובמקרים קיצוניים גם נוצרת השפעה לרעה על החיים המשפחתיים הנורמטיביים. בשנים שחלפו מאז אותו גיליון חל שינוי משמעותי אחד בתחום. זה קרה בתקופת הקורונה, שבה אי אפשר היה להיפגש באופן פיזי כדי לשחק, ורבים עברו לשחק באפליקציות פוקר, שמטבע אופיין הופכות את האפשרות לשחק למהירה ונגישה יותר, ולכן גם עלולות להיות ממכרות ומסוכנות יותר.
האם יש אנשים שלדעתך אסור שיתחילו לשחק פוקר כי ברור שהם יתדרדרו להתמכרות, והאם יש אפשרות לזהות את הנקודה שאחריה זה כבר לא כיף אלא בעיה?
"קטונתי מלנתח פרופילים פסיכולוגיים של אנשים, אבל ידוע שיש אנשים עם יותר נטייה להתמכרות מאשר אנשים אחרים. יש גם אנשים עם יכולת מנטלית יותר חזקה ופחות חזקה. אני לא בא לייפות את הדברים - פוקר זה משחק מדהים, הכי טוב שיצא לי לשחק בחיים ושיחקתי בלא מעט משחקים - ולצד זה אני לא מכחיש שהוא משחק מסוכן. האופי שבו המשחק מתנהל, היכולת שלך לאבד את כל הערמה של הצ'יפים במהירות מטורפת, הופכים את המשחק למסוכן. לכן, בשביל לשחק פוקר בצורה מתונה שלא פוגעת בך, אתה צריך משמעת. אתה צריך להיות מסוגל לשחק בסכומים נכונים לך, אתה צריך להיות מסוגל לדעת מתי להפסיק, מתי הראש שלך לא במקום הנכון והגיע הזמן לקחת הפסקה או לעזוב את השולחן. אתה צריך לדעת להתמודד עם 'טילט' - תחושה שכל שחקן פוקר מכיר ושבה אתה נכנס לסחרור שלא מאפשר לך לקבל החלטות רציונליות. זה יכול לנבוע מההחלטה לא טובה קודמת שקיבלת או מחוסר מזל. אם לדרג סיבות שבגללן אנשים מפסידים בפוקר, ה'טילט' הוא ללא עוררין הסיבה מספר אחת".
כל מי שמשחק פעם אחת פוקר בחייו מכיר את המילה הזאת, 'טילט'. הוא יודע שזה קורה, ויודע שזה יקרה גם לו. ובכל זאת אנשים נקלעים למצב הזה. האם זו לא הוכחה למשחק שהוא לא בר־שליטה?
"אני מסכים איתך שפוקר הוא משחק מאוד מנטלי, ועבודה מנטלית חשובה יותר בעיניי מעבודה תיאורטית על חישובי האחוזים וסיכויים. מצד שני, גם אם אתה נכנס לסחרור כזה והפסדת סכום שאתה יכול להרשות לעצמך, זה עדיין בגדר תחביב, ותחביבים בדרך כלל עולים כסף. מי שטס לעשות סקי, ברור לו שהוא ישקיע כסף שלא יחזור אליו, אבל הוא ייהנה. השאלה היא האם פוקר מסוגל לספק לך את ההנאה, והאם אתה מוציא את הסכומים שאתה יכול להרשות לעצמך. בניגוד לתחביבים אחרים, פה יש גם סיכוי להרוויח".
כשהבן שלך יהיה בן 15 ויגיד לך שהוא שיחק היום פוקר עם חבריו לכיתה על 100 שקל, איך תגיב?
"אני יודע שזה קיים בקרב בני נוער. אני לא חושב שנכון לנערים בני 15 או 16 לשחק פוקר. טוב שציינת את הגיל בשאלה, כי אם הוא היה בא אליי נניח בגיל 20 לא הייתי מתייחס לכך אותו דבר כמו לבן 15. המוח מתפתח הרבה בשנים האלה, ילדים בני 19 לפעמים כבר נלחמו על החיים שלהם בצבא. אבל נגיד שהבן שלי יבוא אליי בגיל צעיר, אתן לו את כל הליווי הנכון. זו אמירה לגיטימית להגיד לילד שלך – 'אתה לא משחק על כסף עד גיל 18, נקודה', בעיניי השאלה היא גם מה מקור הכסף. אם הוא עבד בחופש הגדול, הרוויח את הכסף ורוצה לשחק, אני מוכן לקבל את זה. אבל קודם אסביר לו מה הסיכון, מה הוא מעמיד על הכף. כן אמליץ לו לחכות עם זה, אבל לא אמנע ממנו. זה מבחינתי לא חמור כמו לנסוע על קורקינט בלי קסדה, למשל".
בישראל נפגשים למשחקי פוקר בעיקר בלילות, הרבה פעמים עד אור הבוקר. זה לא לראות סרט עם חברים ולחזור הביתה בחצות. איך מנהלים ככה חיי משפחה תקינים?
"כמו כל דבר בחיים, גם זה עניין של מינון. ללכת שלוש־ארבע פעמים בשבוע ולשחק כל הלילה כשאתה צריך לתפקד ביום ויש לך משפחה ועבודה - ברור שזה לא אורח חיים מומלץ. מצד שני, לשחק פעם בשבוע בחמישי בלילה כשביום שישי בבוקר אין עבודה, וזה המפגש החברתי שלכם במקום לשבת על בירה או לצפות במשחק כדורסל, נשמע לי סבבה".
העניין הוא אלמנט ההתמכרות. יש מעט אנשים שמצליחים להישאר במשחק של פעם אחת בשבוע, ואז או שהם פורשים, או שהם נכנסים למחילת הארנב במשחקים לא חבריים על סכומים גבוהים.
"אני לא רוצה להשוויץ, אבל כבר שנים טובות שאני על דרך האמצע שתיארתי. הסיבה העיקרית היא שהתרכזתי כמעט לגמרי במשחקי אונליין ברשת, מה שנותן לי לדעתי יותר שליטה".
מעניין, כי דווקא אנשים שמשחקים אונליין אומרים שזה יותר ממכר. המשחקים הרבה יותר מהירים ואפשר לשחק מכול מקום ובכל זמן.
"אני מבין מה אתה אומר ויש בזה הרבה היגיון. מצד שני, כשאני משחק אונליין הרשימות שלי מאוד מסודרות. אני עוקב אחרי כמה אני מופסד וכמה אני מורווח, איפה הכי הולך לי. העניין הטכנולוגי עוזר לי מאוד למעקב כי הכול מתועד ואי אפשר לעבוד על עצמך. שנית, זה מאפשר לי לשחק מהבית ולא לעזוב את האישה ואת הילדים למשך שעות ארוכות ולילות שלמים. לי זה הצליח. אני חושב שזאת שאלה של להיות כן עם עצמך - שאתה מסכן סכום שאתה יכול להרשות לעצמך, שאתה משחק במשחקים שאתה יכול לנצח בהם. גיליתי שיש משחקים שבהם אני לא שחקן מספיק טוב, אז אני לא משחק בהם. אתרים מסוימים, שולחנות מסוימים. אני לא מחפש להתחרות עם השחקנים הכי טובים בעולם, אני לא מחפש להיות מקצוען. אני מחפש ליהנות, ואם אפשר גם תוך כדי להרוויח קצת, למה לא".
באונליין אין בכלל את העניין החברתי, כל אחד יושב במקום אחר, זה לא מעקר את כל העניין במשחק?
"השאלה היא מה הדבר הכי חשוב לך בפוקר. אם זה העניין החברתי, ברור שאין לך מה לחפש במשחק אונליין. אני אוהב לשחק אונליין מכמה סיבות. האחת זו הנוחות - לא צריך לצאת מהבית, רק להדליק את המחשב. הסיבה השנייה - התרגלתי למהירות, במשחק בשולחן פיזי איטי לי מדי היום. שלישית - אני סובל מרעש, ובמחשב כשאתה בבית אין רעש של שחקנים ושולחנות מסביב. הסיבה הרביעית, שהיא הסיבה הראשית מבחינתי, היא מבנה הטורנירים - במשחקי אונליין הם הרבה יותר נכונים והגיוניים בעיניי ממה שקורה בטורנירים בארץ, שבהם יש הרבה יותר משקל למזל במקום ליכולת".
פדיחה לספר שאתה משחק פוקר?
"לא פדיחה, אבל זה לא הדבר הראשון שאספר על עצמי לאנשים שאני לא מכיר. אני יודע שיש המון סקפטיות והרבה סטיגמות. כשסיפרתי לאנשים שאני כותב ספר על פוקר נתקלתי בגבות מורמות. זה נחשב לעולם אפל, הימורים, מה זה קשור בכלל לעולם הספרות, מה לך ולעולם הזה, אתה נראה כזה ילד חנון - אגב, מה שנכון".
ביום שאתה מפסיד בו יחסית הרבה כסף ומתקשה להירדם, לא מתעוררות בך מחשבות למה בכלל נכנסתי לזה?
"האמת היא שזה לא קורה לי. אני לא שם. אני מאוד לא רוצה להביא את התחושות האלה הביתה. פוקר גורם לך לפתח אדישות באיזה מקום, גם כלפי הצלחות וגם כלפי הפסדים. אני לא לוקח קשה הפסדים היום. צריך להבין שזה המשחק, לפעמים לא יהיה לך את המזל, לפעמים ברגע שאתה צריך הוא לא יבוא. אתה נהיה אדיש ולומד לקבל ולחבק את זה, בטח ובטח בטורנירים. המקום שאני לא אוהב להיות בו זה המקום שבו אני מאבד את השליטה, עושה דברים לא רציונליים ומקבל החלטות לא טובות. זה קורה גם היום פה ושם, אני עושה מעקב אחרי זה, ממש מנהל יומן מנטלי. אבל אף פעם לא קרה שהפסדתי סכום שהכאיב לי באמת, לא הגעתי למקומות האלה שגיבור הספר מגיע אליהם.
מעט מאוד ספרי פרוזה נכתבו על פוקר - ודאי בארץ אבל גם בעולם. כשחושבים על זה, בעצם אין סיבה, מדובר במשחק שיש בו הרבה דרמה ופוטנציאל לסיפור טוב. אני אומר לדעואל שלמרות הכותרת הברורה, הספר שכתב ממש לא עוסק רק בפוקר, אלא בהתמודדות אישית עם קשיים והתמכרות.
"אני מסכים איתך", הוא אומר, "לקח לי זמן להבין שזה לא ספר רק לשחקני פוקר ושגם אנשים שלא שיחקו מעולם פוקר יכולים ליהנות ממנו. זה גם הרושם שמתקבל מהסקירות, שלאט לאט הולכות ומצטברות למרות שהספר עצמו יגיע לחנויות רק בנובמבר ואפשרי כרגע לרכישה אונליין באתרים כמו 'עברית'".
מתי החלטת לכתוב את הספר?
"לפני כחמש שנים, כשהבן שלי נולד", הוא אומר, "הרגשתי משהו מוזר - אני מבין כמה הפוקר הוא משחק פופולרי, ומהצד השני מדובר על משחק שלא הוליד הרבה יצירות תרבות ואמנות. לקח לי זמן להבין מה הקונפליקט שעליו מעניין אותי לכתוב פרוזה. הקונפליקט הוא המפגש בין אנשים שהם 'חננות' כמוני לעולם המפוקפק ולטיפוסים עברייניים. שולחן הפוקר הוא אחד המקומות היחידים שבו יושבים יחד שווים מול שווים רואה חשבון, עורך דין ואנשים שהם באמת על סף העבריינות או עבריינים ממש. אין היררכיות, כולם מקבלים את הקלפים לפי המזל שלהם. אז התחלתי לכתוב, ולקח לי הרבה מאוד זמן, מכמה סיבות. ראשית, עשיתי תחקיר יחסית ארוך, ראיינתי אנשים שמנהלים מועדוני פוקר כמו שאני כותב עליהם בספר, זה עולם שאני פחות מכיר. אחר כך הגיעו סגרי הקורונה. היינו אשתי ואני עם תינוק בבית, אפילו לברוח לבתי קפה לא היה אפשרי. אחר כך הייתה מלחמה וילדים קטנים בבית. אבל הסיבה הכי מעניינת בעיניי היא שאני רוצה מאוד להיות כותב שמתכנן את העלילה מראש, אבל אני לא כזה. זה פוגע בכתיבה שלי ללא ספק, כי לוקח לי הרבה יותר זמן לכתוב. כמות הפעמים שבהן שכתבתי את הסיפור הייתה עצומה. הרבה פעמים התחלתי קו עלילה וראיתי שהוא לא מתחבר, ואז מחקתי וכתבתי הכול מחדש. כשסיימתי דראפט ראשון אחרי כמה שנים, ניצלתי את היכולות שלי כעורך בעיתונות לעריכה עצמית. כשהרגשתי שיש לי משהו שאני בסדר איתו, עברתי לשלב קוראי בטא. בחרתי אנשים שמשחקים פוקר וכאלה שלא, כאלה שמכירים אותי וכאלה שלא. קיבלתי הערות מצוינות שמאוד עזרו לי, אחר כך עשיתי עוד עריכה והתחלתי לשלוח להוצאות ספרים, בלי שום ציפייה להתקבל לאחת ההוצאות הגדולות. לא כי חשבתי שהספר לא טוב, אלא כי אני יודע איך שוק הספרים עובד היום.
"הסיכוי של סופר ביכורים בהוצאת גדולה הוא נמוך מאוד, ודאי כשאני אדם לא מוכר וכותב על נושא נישתי. נחשפתי לעולם הוצאות הבוטיק. שלחתי לכמה מהן, ומאוד אהבתי את 'קינמון'.
המסקנה שלי מהספר הייתה לעשות הכול כדי לא להיכנס לעולם שהוא מתאר.
"כאמור, אני לא בא לייפות דברים. כולנו רואים בטלוויזיה או ביוטיוב את שחקן הפוקר שיוצא מטורניר עם ערמת שטרות גדולה, ואין לנו מושג מה הוא עבר כדי להגיע לזה. אני יכול להגיד לך שכמעט לכל שחקן מקצועי יש סיפור על הרגע שבו הוא נגע בתחתית. יש משפט מאוד יפה שאני אוהב: 'פוקר זאת הדרך הכי קשה לעשות כסף קל'".