את המפגש שלי עם מישאל וקנין על הפרויקט "סיור סליחות" פתחנו בסיור במחוזות ילדותו באשדוד. התחלנו בשכונת חברת החשמל שבה התגוררה משפחתו, שכונה שנבנתה עבור עובדי תחנת הכוח, לא הרחק מחוף הים. משם שחזרנו את המסלול שדרכו הוא ואחיו הגיעו לפנות בוקר, רכובים על אופניו של אביהם המנוח, לאמירת סליחות ב"תפילה למשה", בית הכנסת של הרב מסעוד דנינו ז"ל. וקנין נזכר בערגה בשמש בית הכנסת שהיה מסתובב בין המתפללים עם מגש מתכת ועליו ספלי תה מהבילים.
בימים שבהם הוא ואחיו התקשו להשכים לסליחות בשלוש וחצי לפנות בוקר, הם נהגו לומר את הסליחות לאחר תפילת מנחה, בבית הכנסת של הרב משה כהן־שאולי זצ"ל. בבית הכנסת הזה החל הרומן של וקנין עם עולם התפילה והפיוט. "מדי חודש היו מתארחים שם חזנים ופייטנים מירושלים, ביניהם גם הרב חיים לוק שהגיע אלינו לשבת", הוא מספר. "התאהבתי בתפילות ובפיוטים והייתי נצמד לפייטנים. בגיל ארבע כבר קראתי הפטרה, ובגיל קצת יותר מאוחר כבר נתנו לנו לקרוא בתורה".
| צילום: ללא
אחרי סיור כזה אפשר להבין קצת יותר את הזמן, האנרגיה והממון שווקנין השקיע בשנים האחרונות בהפקת הפרויקט "סיור סליחות" – מסע חווייתי רב־חושי של מילים, קולות ותמונות אל מסורת הסליחות ותפילות הימים הנוראים. מה שקצת פחות ברור הוא מדוע לאחר שטרח בהפקת ספר מהודר ושני אלבומים מוזיקליים עם מיטב הפיוטים הספרדיים, החליט וקנין, שהוריו עלו ממרוקו, להשקיע את אותם משאבים בהפקת החלק השני של הפרויקט שראה אור לאחרונה, המוקדש לפיוטי הסליחות והימים הנוראים של קהילות אשכנז.
"קודם כול, אני נשוי לאישה אשכנזית", הוא מחייך. "יעל אשתי היא בת של ניצול שואה מהונגריה שעלה לארץ ברכבת ההצלה של קסטנר. בנוסף, במהלך השנה אני מתפלל בבית כנסת אשכנזי של קהילת 'בית אליעזר' ברחובות, עיר מגוריי, ומרגיש חלק מהקהילה, אם כי בתקופת הסליחות אני לא מתפלל שם אלא בבית כנסת מרוקאי.
"אבל ההחלטה להוציא את הספר הנוסף התקבלה אצלי בעיקר בעקבות שבעה באוקטובר. הספר הקודם יצא לאור חודשיים לפני שפרצה המלחמה. בשבעה באוקטובר שני הבנים שלי גויסו למילואים, בשריון ובצנחנים, וגם הבת שלי הייתה בשירות צבאי סדיר. באותם ימים קשים מצאתי את עצמי קורא את הסליחות האשכנזיות, ופתאום הן היו לי רלוונטיות מאוד. הרגשתי שאני מבין על מה מדבר רבי בנימין בן זרח בפיוט 'איך נפתח פה', פיוט הפתיחה של הסליחות הראשונות. פתאום הבנתי את המילים שלו: 'מֵאָז וְעַד עַתָּה אָנוּ נִדָּחִים, נֶהֱרָגִים נִשְׁחָטִים וְנִטְבָּחִים'. קראתי על מסעות הצלב הראשונים שבהשפעתם נכתב הפיוט הזה ופיוטים נוספים, ופתאום הבנתי שזה אחד לאחד מה שקרה לנו פה. חטפנו סטירה חזקה, וזו הזדמנות לקריאה מחודשת בטקסטים הנשכחים האלה. צללתי לסליחות הללו יותר ויותר, קראתי מתוך עניין, ואז החלטתי להוציא את הספר. הרגשתי שזו הזדמנות לעשות משהו גם לשימור סליחות אשכנז. אם לא נולד האשכנזי שיעשה את זה, אז אני המרוקאי אעשה את זה... לצערי אפילו חלק מהאשכנזים ויתרו על הסליחות הללו, ולי קשה שמוותרים על משהו".
נוסח ישראלי
הספר החדש כולל כ־60 פיוטים ותפילות, לצד ביאורים, הסברים ופירושים לכל פיוט ותפילה. מובאים בו תצלומים של כ־120 כתבי יד עתיקים, חלקם בני אלף שנה ויותר, המהווים עדות חיה למסורת הסליחות בכל קהילות ישראל. לצד הפיוטים מכיל הספר גם מאמרים שכתבו אנשי הגות, תרבות, מחקר ומוזיקה על עולם הסליחות. המאמר הראשון נכתב על ידי המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט נעם סולברג. סולברג גם השתתף ונשא דברים במופע סליחות שהתקיים לפני כחודשיים במסגרת הפרויקט; המופע שודר לאחרונה בערוץ 12.
כמו בספר הקודם, וקנין לא הסתפק בחוויית קריאה. לצד הספר ניתן להאזין, באמצעות סריקת קוד הנמצא לצד כל פיוט, לשני אלבומי מוזיקה דיגיטליים עם גרסאות ווקאליות ועדכניות לכל הפיוטים. הפיוטים בספר הנוכחי מבוצעים על ידי הזמר יצחק מאיר כשלצידו חבורת מתפללים. כל אלבומי המוזיקה של הפרויקט "סיור סליחות" נערכו מוזיקלית על ידי יאיר הראל, המנהל האמנותי והעורך הראשי של מיזם "הזמנה לפיוט", שמנהל גם את אנסמבל הפיוט המבצע את הפיוטים באלבומים.
העבודה על איסוף הסליחות האשכנזיות הייתה שונה באופייה מאיסוף הסליחות הספרדיות, מספר וקנין. "אנשים מכירים בעיקר את נוסח ליטא ונוסח פולין, אבל מצאנו 13 נוסחים שונים של סליחות אשכנז. יש נוסח סליחות של יהודי עיירה מסוימת בגרמניה, וגם נוסח של בית כנסת מסוים בפראג. בשולחן ערוך כתוב על הסליחות 'ואם רוצה להוסיף פיוטים – יוסיף'. זה מה שיפה בסליחות, שיש מקום לכולם וכל אחד יכול לקחת את זה לאיזה מקום שהוא רוצה. מכיוון שמדובר במנהגים, יש הרבה דרגות חופש לקהילה להחליט מה לומר. לפני עידן הדפוס, לכל קהילה היה רק ספר סליחות אחד, והחזן היה מחליט מה אומרים בכל יום. כך הגענו למצב שבניגוד לסליחות הספרדיות, הסליחות האשכנזיות שונות מיום ליום".
מצד אחד, משתף וקנין, העבודה על הספר השני הייתה קלה יותר, לאחר שצבר ניסיון בהפקת הספר הראשון. מצד שני, בניגוד לסליחות הספרדיות, הפעם לא היה מדובר עבורו בגרסא דינקותא. "אני מכיר את התפילות האשכנזיות של הימים הנוראים מהתפילות בבית הכנסת האשכנזי של חמי באשדוד, הייתי אפילו תוקע בשופר בבית הכנסת שלו. ועדיין, גדלתי על הסליחות הספרדיות שאותן אני אומר עד היום. למרות האתגר, חשבתי שהשימור הזה חשוב.
מתוך מופע הסליחות שהתקיים לרגל השקת הספר | צילום: יוסי זליגר
"באופן כללי, אני פריק של תיעוד. ביום שבו פתחו את ארכיון המדינה לציבור הרחב מיהרתי לחפש את תעודות העלייה של ההורים שלי ממרוקו. אנחנו פה כי יש לנו היסטוריה ושורשים, וצריכים לשמר ולהכיר את הכול. רש"י היה אשכנזי והרמב"ם ספרדי, אבל האם אשכנזי יכול לחשוב על היהדות שלו ללא הרמב"ם? והאם הספרדי יכול לחשוב על היהדות שלו ללא רש"י? הסליחות האשכנזיות הן גם של הספרדים, והסליחות הספרדיות הן גם של האשכנזים. לכן גם לא כתבתי על הכריכה של הספר החדש שהוא על סליחות אשכנזיות".
חלק מפרויקט הסליחות שלך הוא שחזור המנגינות של הפיוטים. בניגוד לסליחות הספרדיות, שלרבות מהן יש מנגינה, יש מעט מאוד סליחות אשכנזיות ששרים אותן.
"אכן, ברוב המקומות רק ממלמלים בלחש את הסליחות האשכנזיות, וכשאתה ממלמל בלחש בלי מנגינה טקסט שתגיד רק פעם בשנה, אין הרבה סיכוי שתיווצר לך מזה חוויה. ברוב הפיוטים המנגינה באלבום היא באמת מנגינת הנוסח של החזן, אבל עדיין ראיתי חשיבות להביא אותה, כי אם יש קהילה שרוצה להתייחס יותר ברצינות לסליחות האשכנזיות, אין להם מאיפה לקחת את המנגינה. עם זאת, הפרויקט כולל גם פיוטים של תפילות הימים הנוראים, ושם כבר יש לא מעט מנגינות. בנוגע לסליחות עצמן, כן הקלטנו למשל את 'עננו' במנגינה של ניגון רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, ובהמשך הפיוט חיברנו גם את המנגינה הספרדית המוכרת. בעיניי זו הזדמנות לאשכנזים לגלות את 'עננו' במנגינה משלהם וגם להתחבר למנגינה הספרדית, והזדמנות לספרדים שממלמלים את החלק הראשון ושרים יחד רק את החלק השני, להכיר מנגינה חדשה לחלק הראשון. יצא פה משהו שהוא נוסח ישראלי שנותן מקום לכולם".
המדפיס החליט
הפיוט "עננו", בביצוע אשכנזי־ספרדי משולב של יצחק מאיר ואנסמבל הפיוט, מופיע באלבום החמישי שהפיק וקנין לרגל צאת הספר השני, ובו פיוטים מספרד ומאשכנז. אפשר למצוא באלבום הזה גם את "יעלה תחנוננו" ו"כי אנו עמך" בביצוע יצחק מאיר, וגם את "רחמנא" ו"אחות קטנה" בביצוע הצ'לנית והמוזיקאית מאיה בלזיצמן, שניהם מלווים על ידי אנסמבל הפיוט ירושלים. השילוב העדתי בא לידי ביטוי גם ב"פתח לנו שער" שצורף ל"אל נורא עלילה" בביצוע יצחק מאיר, מאיה בלזיצמן ואנסמבל הפיוט.
פיוט נוסף ופחות מוכר שמופיע באלבום הוא "אשר אימתך", בביצוע יפהפה של מאיה בלזיצמן ואנסמבל הפיוט. "זה פיוט שמופיע בנספחים של המחזור האשכנזי, ולדעתי הוא פיוט מדהים שצריך להיכנס לתוך התפילה של כולם", אומר וקנין. "כתב אותו ככל הנראה ינאי, הפייטן הארץ־ישראלי הקדום. מצאו את הפיוט בגניזה הקהירית בתוך קונטרס פיוטים של ינאי".
פיוט אחר שביצועו כבר זכה לאהדה ולפרסום הוא "ונתנה תוקף" בביצוע מאיה בלזיצמן ואנסמבל הפיוט. הביצוע משלב את הלחן המוכר של יאיר רוזנבלום, שנכתב בעקבות נפילת 11 מחברי קיבוץ בית־השיטה במלחמת יום הכיפורים, וגם את מילות שירו של לאונרד כהן "מי באש", שנכתבו בהשראת ונתנה תוקף. "אני מתייחס לסליחות כאל נכס תרבותי ישראלי ולא רק דתי, וצריך גם לזכור שרוב הקהילות הספרדיות אומרות את הפיוט 'ונתנה תוקף'. בהתחלה, השילוב של המנגינה של יאיר רוזנבלום והמילים של ליאונרד כהן היה נשמע קצת מוזר ליאיר הראל, העורך המוזיקלי, אבל לפני שנה קיבלנו פנייה מארגון הקהילות היהודיות בצפון אמריקה, שביקשו להשמיע את הביצוע המשלב הזה בכל טקסי הזיכרון של 7 באוקטובר. ביצוע כזה מייצר נכס תרבותי כלל־ישראלי שיוצא מבית הכנסת וחוזר לבית הכנסת, ויש לו המון נוכחות משל עצמו".
מה דעתך על הניסיון ליצור נוסח משולב של סליחות לאשכנזים וספרדים?
"אם מייצרים שילוב בצורה רצינית הוא יוצא טוב, אבל אם התוצאה היא חצי תה חצי קפה, זה לא ראוי. השאלה היא איך מתייחסים לזה. עד היום לא ראיתי ספר סליחות מכובד בנוסח משולב. אני מעריך שהשילוב תופס בקהילות צעירות חדשות ובבתי כנסת חדשים שאין להם מסורת של עשרות שנים. ביישובים צעירים אין 'נוסח המקום' אלא רק נוסח החזן, וזו אגב סוגיה מעניינת מבחינה הלכתית כשאין מנהג המקום. ברמה האישית אני מתפלל בחודש אלול את הסליחות הספרדיות, אבל בגלל שאני אוהב גם את הסליחות האשכנזיות, יש לילות שבהם אני אומר גם וגם. בבית הכנסת האשכנזי של חמי באשדוד עזרתי להכניס לתפילה את הפיוט 'אחות קטנה' וגם את 'אל נורא עלילה'.
"אגב, אני זוכר שבבחירות של 1977 תנועת הליכוד חילקה בבתי הכנסת את הפיוט 'עוקד והנעקד והמזבח', ולמרות שהפיוט שייך לראש השנה, לאט לאט הוא נכנס גם ליום כיפור. בסופו של דבר צריכים לזכור שמי שקבע את נוסח התפילה הוא מי שהדפיס אותו. אצל הספרדים היה דפוס ליוורנו באיטליה, ולכן תשעים אחוז מהקהילות התפללו בנוסח הזה. אם תדפיס סדר סליחות משולב באופן מהודר, אני מעריך שלאט לאט הוא יתפוס".
שִחררו את הספרדים הביתה
מישאל וקנין, 54, נשוי ליעל, אב לארבעה וסב לנכד, נולד וגדל כאמור באשדוד, הצעיר מבין ארבעת ילדיהם של רוזה ויעיש וקנין ז"ל שעלו ממרוקו. אביו עזב את מרוקו כבר בגיל 13 לטובת לימודים בישיבת נוברדוק בצרפת, ומשם הגיע לישראל. וקנין למד שנה אחת בישיבה התיכונית "אור עציון" במרכז שפירא, שם הוא גם פגש לראשונה את הסליחות האשכנזיות. בהקדמה לספרו החדש הוא מתאר כיצד הופתע מהיעדר המנגינה והקצב, ומכך שמוקד הסליחות האשכנזיות הוא החזן ולא הקהל. החזן ב"אור עציון" היה ראש הישיבה הרב חיים דרוקמן, שווקנין זוכר היטב את זעקותיו בסליחות ואת קולו הצרוד. "בראש השנה התלמידים הספרדים באור עציון היו משתחררים לביתם, ובעיניי זו הייתה טעות. אם ראש השנה בישיבה כל־כך חשוב עד כדי כך שלא משחררים הביתה את התלמידים האשכנזים, איך אפשר לוותר בקלות כזו על התלמידים הספרדים? לשמחתי היום זה כבר לא כך".
לאחר שנה באור עציון עבר וקנין לשנה בישיבת בני עקיבא "נווה הרצוג" באשדוד, ואת לימודיו סיים בתיכון ממלכתי באשדוד. לאחר שירותו הצבאי החל בקריירה עיתונאית ושימש כמשנה לעורך "גלובס" ולאחר מכן כעורך הכלכלי של ידיעות אחרונות. אחרי שש שנים בעולם העיתונות הוא חש שעמום לדבריו, הצטרף לקבוצת איי־די־בי ושימש כמנהל ההשקעות של חברת אלרון, זרוע ההשקעות בטכנולוגיה של הקבוצה.
בשנת 2001, עם הקמת ממשלת שרון הראשונה, הוצע לו לעבוד כיועצו הכלכלי של שר האוצר סילבן שלום. "אלה היו שנתיים מטורפות של פיגועים קשים. עסקתי הרבה במס על הבורסה שהיה ממש פרויקט שלי. קיצצנו בקצבאות של נשים חד־הוריות, ובדיעבד קיצצנו יותר מדי". כאשר שלום סיים את תפקידו במשרד האוצר, וקנין חזר לקבוצת איי־די־בי והצטרף לחברת סלקום בתפקיד סמנכ״ל רגולציה ופיתוח עסקי. ב־2006, לאחר השתלטותו של נוחי דנקנר על סלקום והדחת מנכ"ל סלקום יצחק פטרבורג, הודיע וקנין על התפטרותו מהחברה והצטרף כשותף לצוות המייסד של חברת התוכן הסלולרי לוגיה, שבה שימש מנכ"ל משותף עד למכירתה של החברה.
מישאל וקנין | צילום: יוסי זליגר
בשנת 2022, בעקבות תפקידו כיו"ר דירקטוריון של מיזם הסיבים האופטיים IBC, הכיר את שר התקשורת יועז הנדל שמינה אותו ליו"ר הדירקטוריון של חברת דואר ישראל. המשימה שהוטלה עליו הייתה הבראת והפרטת החברה, שהייתה במצב קשה. במשך שנה הוביל וקנין תוכנית התייעלות לדואר שכללה את החלפת הנהלת החברה, פיטורי יותר מאלף עובדים ומעבר לאוטומציה. אחרי שלוש שנים של הפסדים, החברה עברה באותה שנה לרווח.
הישגיו של וקנין לא הועילו לו לאחר כשנה, כאשר הממשלה התחלפה ושר התקשורת החדש שלמה קרעי החליט להדיחו. וקנין טען שפיטוריו נבעו מכך שביטל העלאת שכר גדולה לאחד ממקורביו של קרעי, שכיהן בתפקיד בכיר בחברה. יחד עם "דואר ישראל" עתר וקנין לבג"ץ נגד הדחתו. היועמ"שית בהרב־מיארה הודיעה שלא תגן בבג"ץ על ההדחה, ולאחר כחודשיים הוציא בג"ץ צו ביניים להקפאת ההדחה והורה למדינה לנמק מדוע היא לא תבוטל. בינואר 2024 המליץ בג"ץ לשרים קרעי ואמסלם, שמשרדו ממונה על החברות הממשלתיות, לבטל את פיטוריו של וקנין. קרעי הודיע לבג"ץ שהוא דבק בהחלטתו להדיח את וקנין, וחודשיים לאחר מכן ביטל בג"ץ את ההדחה. בנובמבר 2024, לאחר שהושלמה הפרטת דואר ישראל, הודיע וקנין על פרישתו מהתפקיד. מאז הוא הספיק להצטרף לדירקטוריון של קבוצת הפניקס ולדירקטוריון של חברה העוסקת בתקשורת צבאית, ולייעץ כלכלית לחברות שונות.
בזכות הביקור בעדס
את פרויקט הסליחות הגדול הוביל וקנין בשנים האחרונות לצד עיסוקיו הכלכליים הרבים. את הטריגר הראשון לעסוק בפרויקט הוא זוקף לזכות חברו מקבוצת איי־די־בי, יורם טורבוביץ. בערב יום הכיפורים תש"ף, טורבוביץ ורעייתו התקשרו לווקנין בדרכם לנופש בירושלים. חיפוש ברשת אחר אירועי תרבות בעיר הוביל אותם להמלצות על סיורי סליחות, והם התקשרו לווקנין כדי לברר במה מדובר. במקום הסבר בטלפון, הציע וקנין לזוג טורבוביץ' להיפגש איתו בארבע לפנות בוקר בבית הכנסת הוותיק "עדס" בשכונת נחלאות, שאותו הוא נוהג לפקוד יחד עם בניו בכל שנה בליל הסליחות האחרון. אחרי סיום השיחה התיישב וקנין מול המחשב והחל לכתוב עבור בני הזוג טורבוביץ' כמה עמודי רקע על הסליחות. הוא הדפיס את העמודים והגיע איתם לעדס. "הם מאוד נהנו והתרגשו לגלות אוצר כזה מתחת לאף. הבנתי שאם זה נגע בהם, זה ייגע בעוד אנשים".
בחרת להוציא ספרים מהודרים מאוד, וממילא גם לא זולים. לא חשבת על הפקה זולה יותר, שאולי תאפשר תפוצה רחבה יותר של הפרויקט?
"רציתי לעשות את הפרויקט הזה באופן הכי טוב שיכולתי. הייתה חשובה לי איכות הספר, ההדפסה, העריכה, וגם איכות ההקלטה של חמשת האלבומים שיצאו במסגרת הפרויקט. אני פרפקציוניסט באופי שלי, ואם הייתי יורד ברמה – בעיני זו הייתה החמצה".
וקנין מעריך את ההשקעה המצטברת שלו עד כה בפרויקט בסכום שעולה על 2 מיליון שקלים. לאחר שבעבר כתב והכניס ספרי תורה לזכר שני הוריו, הוא רואה בפרויקט הסליחות מעין הכנסה של כמה ספרי תורה לטובת הציבור. "מבחינתי זה מפעל הנגשה ושימור של הסליחות שיישאר לתמיד, גם אחרי שאני לא אהיה פה. הפרויקט הזה גורם להרבה אנשים להכיר את הסליחות ולהתחבר אליהם. קיבלתי עליו משובים חיוביים גם מחברי קיבוצים חילוניים, שהפרויקט הזה החזיר אותם לשורשים מהעבר שלהם".