"אנשים עדיין נצורים כאן, אבל איך יעזור להיות בלחץ?"

שלום חני, מה שלומך?

"שלומי טוב. החיים מלאי הפתעות, לא חלמנו שתהיה הפיכה בנפאל רגע לפני ראש השנה שמתוכנן לנו כאן. יש לנו כבר אלף נרשמים לחג. הבלגן הגיע משום מקום. אבל אנחנו רגילים לחיים הצבעוניים ומלאי התהפוכות פה. כל כמה שנים יש כאן משהו. המלך נרצח, המחתרת מגיעה. מתקשרים אלינו מכל אתרי החדשות בארץ ושואלים מה איתכם. נראה לי שאני לא מספקת את הסחורה: אני לא נבהלת".

אתם מתגוררים בקטמנדו המון שנים. בעיניים של מקומיים, מה קורה אצלכם?

"אני גרה פה 25 שנה, אבל אני אורחת פה, ומשתדלת להימנע מעיסוק בביקורת של האזרחים על השלטון. אני כן רואה שבשנת 2025 אין מספיק חשמל ומים. זה באמת לא הגיוני. יש כאן משאבים, יש כאן תיירות - זה היה יכול להיות אחרת. כל כמה שנים יוצא על זה זעם, הפעם זה קרה בעקבות ההחלטה לסגור את הרשתות החברתיות. הצעירים טוענים שזה ניסיון השתקה כי ברשתות הם מספרים מה קורה בנפאל. הם מראים את ילדי הרחוב ואת העוני ולעומת זאת את הארמון הגדול של הפרלמנט. בתחילת השבוע הרשתות נסגרו. לנו ולמטיילים זה לא הפריע כי יש לנו VPN, אבל לנפאלים אין כסף לעשות מנוי ל־VPN. הם אמרו: סוף־סוף הייתה לנו קצת תקשורת עם המערב, והשלטון לא רוצה שיהיה לנו? הם מאוד נפגעו ויצאו לרחובות".

אבל הרשתות חזרו, לא?

"היו רק כמה שעות בלי רשתות, אבל כאמור, זה היה רק תירוץ. כשהמפגינים יצאו לרחובות לא התרגשנו, כי יש הרבה הפגנות, אבל אז התחיל ירי חי. כששמענו את היריות קלטנו שזה הרבה יותר דרמטי. למה לירות?

"הייתה שם אלימות לא מידתית, ואז התחיל בלגן. הממשלה הורתה למשטרה לירות במפגינים. נהרגו 21 איש, ויש כאלף פצועים. יש התרמת דם בכל רחבי נפאל. הוטל עוצר, הצבא לקח את השליטה ברחובות. אבל עוד לפני כן אנשים הבינו שהם צריכים להסתתר בהוסטלים ובמלונות שלהם ובבית חב"ד. יש לנו קבוצה של קרוב לאלף איש, כתבנו לכולם שיבואו לכאן ובאמת אנשים עדיין נצורים כאן. גם אין לאן לצאת, הכול סגור".

את נשמעת לי ממש רגועה.

"אני בן אדם רגוע, אחרת לא הייתי יכולה לשרוד פה. אני לא יודעת מה קדם למה, הביצה או התרנגולת. הגישה שלי היא: דברים שאתה יכול לשנות - תשנה. אבל יש דברים שלא תלויים בך, ומה שקורה ברחובות לא תלוי בי. יכול להיות שזה יתפתח לכאוס מטורף ויכול להיות שבעוד כמה שעות זה יירגע. איך יעזור להיות בלחץ? אני חושבת שאני פשוט עם פרופורציות".

כמה אנשים אתם עכשיו בבית חב"ד, ואיך מסתדרים כשהכול סגור?

"יש כאן עכשיו מאה חבר'ה. יש לנו ירקן שמצליח להביא אורז וירקות מאיזה מקום. אני חושבת שבית חב"ד הוא המקום היחיד שעדיין עובד היום. המסעדה החלבית סגורה כי אנחנו לא יכולים לצאת ולחלוב את הפרות שלנו, אבל הבשרית עדיין פועלת, טפו־טפו. חזקי עשה לא מזמן שחיטה של אלף עופות, אז בינתיים יש. אני מניחה שאם זה ימשיך ככה זה לא יהיה פשוט. אנחנו בהמתנה.

"יש חבר'ה שיצאו לטרק לפני שהתחילו המהומות והם תקועים שם עכשיו. מה זה תקועים? בואי, הם בהימלאיה, זה לא כזה נורא. התסיסה הגדולה הייתה פה בקטמנדו, בהרים רגוע. אנחנו אומרים להם: לא נורא, יהיו לכם עוד שבוע־שבועיים להסתדר עם המשפחות המקומיות שם".

יש תחושה שמתחילת המלחמה בישראל, הרבה יותר אנשים נוסעים למזרח. את פוגשת את זה? יש הבדל בין התיירים של לפני המלחמה לאלה של עכשיו?

"כן, יותר אנשים מגיעים, לפעמים אין מקום לזוז בבית חב"ד. אני חושבת שהחבר'ה שמגיעים אלינו מאז תחילת המלחמה הם יותר מאמינים. אני לא זוכרת שכל כך הרבה אנשים הניחו תפילין או באו וביקשו מיוזמתם שיעור מחזקי. יש הרבה יותר אמונה. החבר'ה האלה לא משתנים, הם לא חוזרים בתשובה, אבל הם מחפשים אמונה ומשמעות. הם מגיעים אלינו אחרי שירות מילואים בעזה ובלבנון, הם איבדו חברים, לפעמים הם אחרי פציעה. הם רוצים הזדמנות שנייה, ובהזדמנות השנייה שלהם הם רוצים גם את האמונה. זה ממש בולט".

מה מתוכנן לקראת החגים, בהנחה שהדברים יירגעו?

"היו אמורים להיות המונים בחגים, המונים. אלף איש בראש השנה ומאות ביום כיפור ובסוכות. בסוכות אנחנו עושים טרק כשר להרים עם סוכות וארבעת המינים. מסע יהודי בהרי ההימלאיה, שההרשמה אליו כבר מלאה. מיד אחרי החגים מגיעים אלינו חיילים - יש לנו פרויקט שנקרא 'גובה וגבורה', שבו חיילים שנפצעו או חבר'ה מהנובה מגיעים אלינו ויוצאים איתנו לטפס בהימלאיה. כבר הכול תפור וסגור, אבל בואי נראה מה יהיה. האם יהיו לנו אלף איש בראש השנה או שנצטרך לחזלש הכול? אני לא יודעת".

לקראת החגים העיתונות הישראלית תמיד מביאה טיפים לאירוח או מתכונים. בתור מי שמארחת מאות אנשים, מה הטיפים שלך?

"מתכונים הם הדבר האחרון שתשמעי ממני. אני תמיד צוחקת שאחרי 120, הילדים שלי לא יזכרו דבר אחד טעים שהכנתי להם, תמיד אני שורפת הכול. אני גרועה במטבח. יש לי עובדים נפאלים וישראלים שעוזרים. בישול הוא לא הצד החזק שלי. הצד החזק שלי הוא לייצר אווירה. בסוף אדם לא יזכור אם היו 10 או 15 סוגי סלטים. הוא יזכור אם האירו לו פנים ודאגו שיהיה לו מקום. בכל פעם שמטיילים מספרים לנו חוויות שלהם משבתות וחגים אצלנו, הם אומרים 'אני לא אשכח שראית שאני בצד והושבת אותי, וחייכת אליי' או 'איך ראית בתוך כל האנשים שאני לא בטוב'.

"אני לא מקלה ראש באוכל. צריך לאכול. אבל בסוף יש לחץ סביב זה ואולי אפילו תחרות חברתית. מה זה מעניין מה הכנת? מעניין אם חייכת. מעניין מה הילדים יזכרו מהתקופות האלה. מכיוון שיש לי מלא אנשים בבית בחגים, בערב החג אני הולכת לקנות לילדים שלי מתנה וכותבת להם פתק: 'כל כך הרבה אנשים יושבים לשולחן החג, והם כמו הילדים שלנו, אבל אתם באמת הילדים שלנו, אנחנו אוהבים אתכם'. את זה הם יזכרו. הכי חשובות הן ההורות הזוגיות והאווירה".

הרבה אנשים "בורחים" לחגים למזרח. מה את חושבת על זה?

"אני ממש מבינה אותם. מותחים עליהם ביקורת, אבל זה לא תמיד פשוט. מגיעים אלינו הרבה חבר'ה ברווקות מאוחרת, או חבר'ה שפחות מוצאים את עצמם בחגים. הרבה פעמים אנחנו מצפים מהבחור ללכת לבית כנסת שלוש פעמים ביום או מהבחורה לעשות כך וכך, וזה לא תמיד עובד ככה. לכן לפעמים פשוט יותר לנסוע עד נפאל. שם אף אחד לא בוחן אותך בזכוכית מגדלת, שם אתה תמיד אהוב ורצוי".

אולי המשימה של מי שנשאר כאן בחגים היא לתת למי שסביבנו את ההרגשה של בתי חב"ד: כולם תמיד אהובים ורצויים.