"לאהוב את עם ישראל זו לא אידיוטיות שימושית"

יפעת עובדיה מעידה על עצמה שלאורך חלק ניכר מחייה היא לא התעניינה יותר מדי ב"סכסוך" שמנהל את חיינו, בוודאי לא ניסתה לחקור ולמצוא כיצד פותרים אותו. הדרך שהובילה אותה לתפקידה היום, מנכ"לית עמותה שמבקשת לחולל מהפכה בשיח הישראלי סביב הנושאים הקריטיים ביותר, נפתחה בגלל צעיר בן העדה האתיופית שנכנס למשרדה התל־אביבי לפני 21 שנה ובפיו בקשה יוצאת דופן. הוא סיפר לה על רצונו להקים אנדרטה לזכר אלפי יוצאי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל, וביקש ממנה לסייע לו לקבל אישורים והכרה ממלכתית למיזם. בסיוע עו"ד אורנה לין, החלה יפעת להניע את גלגלי המערכת בהליך הממושך, עד שהמדינה התרצתה. מצבת זיכרון הוקמה בהר הרצל, ומאז ועד היום חגיגות יום ירושלים נפתחות בטקס רשמי שמקיים נשיא המדינה סביב האנדרטה הזאת.

"זה היה הבג"ץ הראשון שלי", אומרת יפעת על ההליך שניהלה פרו־בונו, ושבעקבותיו לקחה על עצמה ללא תמורה שורת תיקים נוספים של בני הקהילה האתיופית. "התאהבתי בקהילה, נוצר לי איתם חיבור מיוחד. כבת לניצולי שואה מצאתי המון קווי דמיון בינינו. אני גדלתי על הסגירות וההימנעות מלדבר על מה שקרה 'שם', אבל הכרתי את הסיפורים וראיתי את הצלקות שנותרו ברגליים של אבא שלי מנשיכות כלבי הנאצים. ופתאום אני שומעת סיפורים על התעללות של סודנים ביהודי אתיופיה רק משום שביקשו לעלות לישראל. אז גם הבנתי את גודל השבר שהם עברו כאן, ועד כמה אנחנו, כקהילה קולטת, לא היינו מודעים לסבל שלהם".

"לצערי, דעות קדומות מנעו מבני העדה האתיופית להתקבל למקומות עבודה. כשפניתי לחברים שלי בעמדות ניהול בנושא הזה, ראיתי שהם מתחמקים ממני פתאום, ולא שוקלים להעסיק אותם. יוצאי אתיופיה בעלי תואר שני נאלצו לעבוד באבטחה, עורכי דין עבדו בסופר־פארם, פשוט כי נעלו בפניהם דלתות. וכשאת רואה שמדובר במספרים גדולים, ברור שזה לא מקרי".

יפעת החליטה לעשות מעשה. היא נפרדה מהשותפים במשרד עורכי הדין, והקימה את עמותת "עולים ביחד". "החידוש שלנו היה שלא ניסינו לתת בעצמנו כלים לבני הקהילה, אלא חיברנו אותם למקומות עבודה שיכולים לשמש להם מנטורים. קיים הרי מחסור באקדמאים בשוק, ויש פה 4,000 אקדמאים בני העדה האתיופית – בואו ותעזרו להם לפתוח את הדלת".

התוכנית הייתה שהישראלים ה"ותיקים" יכינו את בני העדה לקראת ראיונות למקומות עבודה, כדי שהללו יצליחו לשבור את תקרות הזכוכית. אבל להפתעתה של יפעת, השינוי חל דווקא אצל המנטורים: הם העדיפו לשמור את העובדים החדשים לעצמם. "החיבור היה מוצלח מאוד, והפך ויראלי ממש. כשעברתי למשימה הבאה, המחליפה שלי בעמותה הייתה בת העדה האתיופית. לאחרונה היא החליפה אותי גם בתפקידי כיועצת אסטרטגית בבית הנשיא".

בשלב הבא ניסתה יפעת לקדם שינוי תעסוקתי דומה בחברה הערבית, וגילתה שיתופי פעולה בלתי צפויים והסתייגויות מפתיעות לא פחות. "כשלמדתי בחו"ל במסגרת קרן וקסנר, הכרתי את ד"ר סמיר קאסם - היום מנהל מחלקה בבית החולים כרמל, ואז מנהל מחלקה בהדסה", היא מספרת. "המשפחות שלנו נעשו חברות טובות. יחד הקמנו ב־2014 את עמותת 'קו־אימפקט', שמטרתה לשלב אזרחים ערבים בתעסוקה שוויונית בחברות הגדולות במשק. ושם הגיעה ההפתעה: הדעות הקדומות היו נטועות לפעמים גם אצל מי שלכאורה אמורים להיות משתפי הפעולה האוטומטיים עם יוזמה כזו. לעומת זאת, המנהלים שנתנו יחס שוויוני לעובדים הערבים והיו ערים לצרכים שלהם, היו דווקא מהימין המסורתי. זה גרם לי להיפגש עם הדעות הקדומות שלי, ולמדתי שיעור".

יפעת עובדיה: "הקמנו עמותה שמטרתה לשלב אזרחים ערבים בחברות הגדולות במשק. ושם הגיעה ההפתעה: הדעות הקדומות היו נטועות לפעמים גם אצל מי שלכאורה אמורים לשתף פעולה עם יוזמה כזו. המנהלים שנתנו יחס שוויוני היו דווקא מהימין המסורתי. זה גרם לי להיפגש עם הדעות הקדומות שלי"

המצב הביטחוני שליווה את התקופה מהקמת העמותה ועד היום, לא תרם לאמון הרעוע ממילא בין יהודים לערבים בישראל. "בכל פעם שהיה מבצע בעזה, המרקם נעשה מאוים. אנשים שכבר הכירו זה את זה ועבדו יחד, לא ידעו איך לדבר על המצב. הבנתי שמי שיכולים להיות פרטנרים ולחולל שינוי בחברה אלה לא רק 'החשודים המיידיים' שמדברים תמיד על שלום, אלא דווקא מי שחיים את החרדות מפני החיבור. כך הגעתי להקמת עמותה שמבקשת להעלות על השולחן את הנושא הכי נפיץ פה, וללמוד איך מדברים עליו ומקשיבים בלי לוותר על האמת שלך. שבועיים לפני פרוץ הקורונה, 'תֵּמָה' קמה".

כמו משפחה מסוכסכת

במפגשים שמקיימת תמה אפשר למצוא היום הן את יהודה עציון והרבנית ענבל מלמד, והן את מנכ"ל ג'יי־סטריט נדב תמיר וערבים פלסטינים אזרחי ישראל, כהגדרתם. פעילות העמותה מתקיימת במתכונת של חלוקה לקבוצות זהות שונות, כשכל אחד מהחברים בוחר לאן להשתייך: קבוצת חרדים וקבוצת חילונים על המגוון הפוליטי שבהם, נשים, מסורתיים־מזרחיים, יוצאי בריה"מ, ערבים ודתיים־לאומיים. "למעשה, הרבה מהמשתתפים היו יכולים למצוא את עצמם בקבוצות שונות, והם בחרו לאיזו קבוצה להשתייך", היא מספרת. "חלק מהקבוצות, כמו הקבוצה הנשית או המסורתית־מזרחית, נוצרו לבקשת החברים, מתוך הבנה שיש להם חיבור משלהם ואמירה משלהם להביא לנושא הסכסוך". חמש שנים אחרי הקמת הארגון, הצליחה יפעת לרכז את כל אלה תחת קורת גג אחת – ב"כנס תמה" הראשון, שהתקיים לפני שבועיים בעיר חיפה.

היא בת 54, גדלה בשכונה ד' בבאר־שבע, והיום היא מתגוררת עם משפחתה בכפר־מונש שבעמק חפר. כבר בגיל צעיר הפכה שותפה במשרד עורכי דין, וקריירה משפטית מבטיחה הייתה פרוסה לפניה. לדבריה, עד לאותה הארה בעקבות החיבור בין עובדים ערבים למעסיקים יהודים ימנים־מסורתיים, היא כלל לא התעסקה בסכסוך המדיני־ביטחוני שבו נתונה ישראל – "אותו סכסוך שאנחנו אפילו לא מסוגלים להסכים על שם מוגדר עבורו", כלשונה. "זה היה בעיניי משהו של פוליטיקאים ומדינאים, שלא קשור אליי. אבל אחרי מה שראיתי, חשבתי שאולי השינוי לא יגיע מהאנשים שבאים עם מפות מסומנות, אלא ממי שמוכן לדבר גלויות על הפחדים שלנו, ולשרטט עתיד למדינת ישראל ברמה האזרחית. הבנתי שהקולות שעד אז נראו לי לא רלוונטיים למציאת פתרון, יכולים להיות רלוונטיים יותר מכל אחד אחר".

למה "תמה"?

"אלה ראשי תיבות – תקוות, מעשים, השפעה. אנחנו באים לשים את התמה המרכזית על השולחן, ובמנעד הכי רחב שרק אפשר. חקרתי רבות את נושא הסכסוך בעזרת אקדמאים מחו"ל, והשקענו בזה הרבה מאמץ. אבל אנחנו לא באים לדבר על פתרונות לסכסוך; אין אצלנו דיונים על מדינה פלסטינית ולא על ריבונות. אנחנו יושבים לדבר, כמו משפחה שמוכרחה ללבן נושאים שבמחלוקת כדי לחיות יחד וכדי לקדם עתיד אחר. זה כואב ורגיש, קשה מאוד להגיע להסכמות, אבל זה גם הכרחי".

אם לא חותרים לפתרון, מה הטעם בעצם?

"מבחינתנו הצלחה היא כשרוב הקבוצות בתמה מרגישות לגיטימיות זהותית לעסוק בסכסוך. הנושא הזה הוא לא של השמאל ולא של עמותות זכויות אדם. אנחנו מביאים את כולם, שיחשפו מה הם חולמים שיהיה פה, שיספרו איפה הקבוצות האחרות מכאיבות להם בהקשר של הסכסוך – אוסלו ורצח רבין וההתנתקות. אלה דברים שאנחנו לא מדברים עליהם בינינו מתוך שיתוף כאב, אבל השיח הזה הוא חלק מתהליך החלמה ושיקום. אי אפשר להגיע להסכמה, אבל אפשר למצוא מתחם לגיטימיות של רוב הציבור, הסכמות קטנות בתוך הסיפור הגדול. צריך להתגבר על הרשתות החברתיות, שמעודדות שיח קיצוני והפוך לגמרי ממה שאנחנו מנסים ליצור".

תמה פועלת בחברה הישראלית בשני אפיקים מרכזיים – יצירת ידע ועבודת שטח. הידע נרכש בעבודת הרקע שנלוותה להקמת הארגון: ועדת ההיגוי של תמה הזמינה מחקרים על חברות בעולם שהיו נתונות בסכסוך אלים, מצאו לו פתרון, והסכסוך לא התחדש במשך עשור לפחות. "בדקנו למשל מה חלקה של הדת בסכסוכים: תמיד רואים בה מכשול, אבל אולי היא דווקא מנוע לפתרון? בדקנו גם מה מקומם של המשאבים, כמו מים ואדמה; אולי אנחנו לא עומדים מול בעיה ביטחונית, אלא מול כוחות כלכליים שהכסף הוא המניע שלהם? כל החומר הזה פתוח היום באתר שלנו לטובת הכלל, מתוך תקווה שהציבור יהיה סקרן וישאל ויאתגר את הדברים".

תא"ל במיל' עלא אבו־רוקן: "יש פה אנשים אינטליגנטים, שפועלים לפי קוד התנהגות מכבד גם כשהם שומעים דברים קשים. אני מעדיף להכיר את מגוון הדעות מאשר לחיות בסטיגמות ובבורות. לנו הדרוזים יש זווית ייחודית, אנחנו בעלי תרבות ערבית וגם פטריוטים ציונים ישראלים. אנחנו גשר, ויש לנו תפקיד היסטורי. תמה מאפשרת לי לממש את השליחות הזאת"

לקראת הכנס היא חששה משבירת כלים או אירועי קיצון בעקבות החיבור בין הקבוצות השונות. "זו הייתה הפעם הראשונה שכל הקבוצות נפגשות יחד. עד אז הפגשנו בכל פעם שתי קבוצות, וגם זה רק אחרי עבודה אינטנסיבית של כל קבוצה בפני עצמה. קחי למשל את הקבוצה החילונית או הקבוצה הנשית – יש שם מובילי מחאה ותומכי ממשלה באותה קבוצה. לפני שנתיים חלק מהאנשים לא הסכימו לבוא למפגשים, לכן עבדנו בקבוצות זהות שיהיו מתאימות להם, קודם כול באזור המוכר".

כל מפגש של תמה, היא מספרת, הוא אירוע טעון מאוד, ובכל זאת החברים מתאמצים להגיע למפגשים האלה בהתמדה, ונשארים עד שעות מאוחרות. "אנחנו לא יושבים שם ומחזיקים ידיים", היא אומרת בחיוך. "זה אירוע קשה לנוכחים. יש דמעות, יש צעקות לפעמים. זה יכול להיות קורע לב, ולמנחים יש עבודה לא קלה. אנשים קמים לפעמים באמצע מעגל, אומרים שקשה להם לשמוע את הדברים ויוצאים להתאוורר. אבל הם חוזרים, וזו הגדולה שלהם. פה זה לא שיח אולפנים ורשתות. אין פה דיבור שטחי אלא עומקים של ממש, וזה כואב מאוד. חלק מהעבודה במפגשים היא לייצר שפה משותפת, לתרגם את הדברים של קבוצה אחרת".

כמו במקרה של "ערבים פלסטינים אזרחי ישראל", שמקפידים לא להיקרא "ערבים ישראלים"?

"בדיוק. היו קבוצות ששמעו את זה, ומבחינתן באותו רגע נגמרה השיחה. אבל אז התחילו לדבר ולפרק את הנושא, ולא הייתה אומנם הסכמה, אבל היה שיח והיה ויכוח ראוי. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שיש למשתתפים הערבים במה להציג מול הקבוצות האחרות את הפרספקטיבה שלהם על עתיד הסכסוך. הם יכולים להשמיע קול אחר, שלא נשמע בדיונים. בכל זאת, הם אזרחי ישראל. יש מקום לשיח פנים־יהודי במדינת ישראל, ויש בה מקום לשיח יהודי־ערבי. וכן, זה לא פשוט. אנשים אומרים בכנות ובדמעות בסיום המפגשים: 'היה לי קשה מאוד, אנחנו חייבים להיפגש שוב'. דווקא כי היה קשה".

מה שלא לומדים ב־8200

עם פרוץ המחאה נגד הרפורמה המשפטית יפעת חששה שכל המפעל שלה יתפרק, אבל זה לא קרה. כעבור חודשים אחדים, כשפרצה המלחמה, היא ביקשה להשתחרר מתפקידה כיועצת אסטרטגית בבית הנשיא, ולהקדיש את כל זמנה לניהול תמה. "לאורך כל השנה הראשונה למלחמה שאלנו את עצמנו מה ייתן חוסן וביטחון למדינת ישראל אחרי שבעה באוקטובר. הבנו שהפתרון נמצא ביכולת לדבר מתוך הבנה שאנחנו במסע משותף, על אף שיש לנו חלומות שונים כל כך לגבי עתיד המדינה. כי אם נחזור לאכול זה את זה, גם שבעה באוקטובר יחזור".

כמו רבים אחרים, גם הרבנית ענבל מלמד מהר־ברכה הגיעה לתמה בזכות קסמה של יפעת. "היא אישה נפלאה, כנה ומלאת אכפתיות, שכואבת את המתח החברתי ומשקיעה את כל הניסיון והמשאבים שלה במאמץ לייצר משהו אחר", אומרת מלמד. "היא הגיעה אליי יחד עם אליק אייזקס, מראשי ארגון 'שיח שלום', שאני משתתפת במפגשים שלו. אני מודה שכמו במפגשים ההם, גם בתמה יש צירופים שקשים לי, אבל החיבור בין המגזרים בישראל חשוב לי מאוד. אני מרגישה שהרבה מהמתחים בחברה נובעים מחוסר היכרות ומבורות. אני לא חושבת שזו בורות סימטרית, כי הדעות של השמאל לגווניו חשופות מאוד – די לפתוח רדיו ולהבין את זה. אבל השמאל לא באמת מכיר אותנו, כפי שניכר במעגלי השיח. זה מפתיע נוכח השירות המשותף בצבא והמפגש בין המגזרים באקדמיה ובמקומות העבודה".

מה בכל זאת הציבור הימני לא יודע על השמאל?

"הימין לא מכיר ולא מבין את עוצמת הטיעון המוסרי של אנשי השמאל. אני סבורה שהטיעון שלהם מוטעה, אבל ביסודו יש אמת ועוצמה. יש בימין גם כאלה שחושבים שכל השמאל זה קפלן, כולל האלימות הבוטה. בפועל, רוב השמאל אינו תומך בזה, אך לצערנו גם לא מוקיע את זה, בשונה לחלוטין ממה שקורה בימין. אצלנו המחנכים והרבנים ואנשי הציבור מדברים ומחנכים דרך קבע נגד אלימות ועבירה על החוק. התקשורת מוציאה את דיבת הימין רעה, כאילו יש בו אלימות, כשלמעשה הוא רחוק מאוד מהאלימות שיש בשמאל. במפגשים האלה מופתעים ושמחים כשאני מתארת את המציאות כהווייתה".

יש שמסמנים את המשתתפים במעגלי השיח לגווניהם כ"אידיוטים שימושיים" של הצד הנגדי.

"לא צריכים להיות תמימים מדי, לקבל כל עמדה תלושה מהמציאות ולשמוע למי שכשלו בכל הנבואות שלהם, אבל לאהוב את עם ישראל זו לא אידיוטיות שימושית. מפעל ההתיישבות קבע מציאות בשטח, כך שאני יכולה להרשות לעצמי להיות בכל פורום, לשמוע כל דעה ולהגיד מה שאני רוצה. עם ישראל חשוב לי ויקר לי מאוד. בעלי (הרב אליעזר מלמד, רב היישוב ברכה - א"ג) כתב את הספר 'המסורת היהודית' מתוך אמונה שאם יהיה יותר ידע, ישרור פחות פחד בין המגזרים בעם".

אלעד מרדכי: "כשהקבוצה הערבית הציגה בכנס את משנתה, היה קשה לנו לשמוע את הדברים, אבל היו כבוד והקשבה. אנחנו מצידנו מביאים דרישה לראות בנו בני המקום והמרחב הזה. יש מי שמנסים לספר שאנחנו ישות זרה באזור, כובשים קולוניאליסטים שזחלו החוצה מהמשרפות. התדמית הזאת נקלטה כל כך, עד שבביקורים שלי בחו"ל לא מבינים איך אני דובר ערבית אם אני יהודי"

אחד "החידושים המקסימים של תמה", בעיניה של מלמד, היא הקמת קבוצת המסורתיים־מזרחים. "זה חלק ענק בעם ישראל שכמעט לא בא לידי ביטוי בשום מקום אחר. אנחנו מתחברים אליהם ולומדים מהם המון", היא אומרת.

אחד מחברי הקבוצה המדוברת הוא אלעד מרדכי (36) משדרות - ממובילי בית תרבות "כולנה" בעיר, ודוקטורנט שחוקר ייצוג של יהודים בתרבות המרוקנית־מוסלמית העכשווית. לתמה הוא הצטרף דרך חברו אופיר טובול, פעיל חברתי ויזם תרבות. "בשיח הכללי בישראל נראה כאילו השלום מנוכס לקבוצה אחת בלבד, כשלמעשה כל הקבוצות כולן כמהות לשלום", אומר מרדכי. "גם אני רוצה שלום, ויש לי מה לומר בעניין. לכן אני כאן. אני לא חושב ששיח על שלום צריך להתקיים סביב השאלה איפה יעבור הקו. המפות זה עניין לחצי השעה האחרונה של שיחות השלום, זו לא מהות השיח".

למה צריך קבוצה מסורתית־מזרחית כשמדברים על פתרון הסכסוך?

"המפה של המזרח התיכון גדולה מאוד, והסיפור שלנו מתחיל במרחב הזה. כאנשים מסורתיים שנקודת ההתייחסות שלהם קשורה הרבה פעמים לרקע שלהם, אנחנו מאמינים שיש סיכוי שמשם גם מגיעה הדרך לפתרון. ככה גדלנו. התפקיד שלך בעולם הוא לא להיות אינדיבידואל שחי את חייו, אלא יש לך אחריות. גם אם אתה בוחר באורח חיים שונה מזה של הדורות הקודמים, יש לך אחריות לקחת מהם משהו ולהעביר אותו הלאה. אתה החוליה המקשרת, ואי אפשר להתכחש לזה".

לקבוצה שלו, מספר מרדכי, יש מכנה משותף עם כל קבוצה אחרת – מה שלא מנע מפגשים נפיצים. "עם החרדים זה התפרץ סביב הגיוס והיחס למדינה. עם הדתיים־לאומיים זה ישב על פצעי עבר: מי מאיתנו שלמדו בישיבות תיכוניות, זכרו איך נדרשו לחזור ולהסביר להורים למה המסורתיות שלהם לא מספיק טובה, וללמד אותם איך להיות 'דתיים באמת'. היה אצלנו גם מתח בין קדושת ארץ ישראל לאחדות עם ישראל. יש לנו אמונה בקדושת הארץ, אבל מבחינתי גם עם ישראל זה קודש, והשאלה היא מה אתה מוכן לעשות למען האחדות. מסורתיים לא יוצאים להפגין, כדי לא להעמיק שסעים".

המפגשים עם הקבוצה הערבית הנחילו לו אכזבה. "חשבנו שיהיה חיבור דרך הפן המסורתי, אבל להפתעתנו הם הביאו גישה חילונית־ליברלית מאוד. אני מבין שעומדת להיפתח קבוצה של ערבים בעלי סגנון אחר, ואולי איתם זה יהיה שונה.

"כשהקבוצה הערבית הציגה בכנס את משנתה, היה קשה לנו לשמוע את הדברים, אבל היו כבוד והקשבה. אנחנו מצידנו מביאים דרישה לראות בנו בני המקום והמרחב הזה. יש לנו ציפייה שהם יבינו שהם אומנם מיעוט במדינת ישראל, אבל אנחנו מיעוט שקיים במזרח התיכון. בעולם וגם בתוכנו יש מי שמנסים לספר שאנחנו ישות זרה באזור, כובשים קולוניאליסטים שזחלו החוצה מהמשרפות ולא שייכים לכאן. התדמית הזאת נקלטה כל כך, עד שבביקורים שלי בחו"ל לא מבינים איך אני דובר ערבית אם אני יהודי. זה הסיפור האישי שלנו, המסורתיים. אני מתחיל אותו מסבא שלי, שחי בין מוסלמים במרוקו – כלומר, מיעוט לא ערבי, שחי באזור ערבי. ככה צריך להסתכל על הסכסוך פה. זה סכסוך של העולם הערבי, תירוץ לכסח אותנו במאה השנים האחרונות עם כל החרב ודרב. אגב, זו השליחות של המסורתיים במלחמה הזאת", הוא מוסיף בחיוך, "ללמד אתכם לומר את זה נכון: לא 'חרבו דרבו', אלא חרב וּדרב".

הרבנית ענבל מלמד: "הימין לא מכיר ולא מבין את עוצמת הטיעון המוסרי של אנשי השמאל. אני סבורה שהטיעון שלהם מוטעה, אבל ביסודו יש אמת ועוצמה. לא צריכים להיות תמימים מדי, לקבל כל עמדה תלושה מהמציאות ולשמוע למי שכשלו בכל הנבואות שלהם, אבל לאהוב את עם ישראל זו לא אידיוטיות שימושית"

זווית הראייה המסורתית מקבלת לדבריו משמעות מעשית כשמביטים על הסכסוך כולו. "מה ההבדל בין הסכם אוסלו להסכמי אברהם? אוסלו רואה בדת גורם מפריע, ואילו בהסכמי אברהם הפן הדתי נמצא במרכז. היום עומד בדובאי 'בית אברהם', מרכז דתי שמורכב ממסגד, כנסייה ובית כנסת. כמו שכל אורח כבוד שמגיע לכאן מבקר ביד ושם, אצלם לוקחים את המכובדים לבקר במרכז הזה. זו תפיסה שנותנת כבוד למסורת, והיא שונה מאוד מהרוח של אוסלו. לאחר הסכמי אברהם, מאיר בן־שבת (ראש המל"ל דאז – א"ג) הגיע לארמונו של מלך מרוקו, ונשא נאום בערבית־מרוקנית בשילוב מאפיינים דתיים. הוא בירך את המלך בשם הא־ל שנתן לו את הזכות להגיע למעמד הזה. בטלוויזיה של מרוקו שידרו את הנאום בלופ. זו קריאת מציאות אחרת, שזרה לעולם המערבי.

"יש לזה גם משמעויות ביטחוניות מובהקות. אם מדברים על הקונספציה שלפני הטבח – הקונספציה היא שהמודיעין הישראלי חשב שהאויב יימנע ממלחמה בגלל שיקולי רווח והפסד, ולא הבין מה זה פונדמנטליזם. אנחנו יודעים לתווך את זה. אבל אם רוב החיילים ביחידה 8200 מגיעים מהוד־השרון וכדומה, גם אם הם ילמדו ערבית ברמה גבוהה ויבינו כל מילה, הם לא יבינו את המהות. שום ניואנס ושום סאב־טקסט של התרבות הערבית לא נרכש רק מלימודי שפה. אצלנו, גם כשאנחנו כבר דור שני ושלישי בארץ, יש מסורת והבנה של התרבות הזאת".

בלי חרטוטים ונימוסים

יהודה עציון, ממקימי עפרה, הגיע גם הוא לתמה דרך היכרותו עם "שיח שלום". "תמה נתמכת במחקרים אקדמיים וגופים חיצוניים, אבל אני פחות מייחס ערך למחקר ולארגונים שמגויסים לעניין", הוא אומר. "מפריע לי המיקוד של תמה בהבשלת החברה הישראלית לפתרון הסכסוך. אני תמיד מייחס חשיבות להידברות בתוך עם ישראל – כל החלקים, כל ההשקפות. עמדתי מימים ימימה היא שחייבים להקשיב לכל הדעות ולשוחח בצורה הוגנת ושקטה עם כל המגזרים. אבל נושא הפנייה לערבים – תושבי ישראל, וקל וחומר ערבים שאינם תושבי ישראל שקוראים לעצמם פלסטינים – זו בעיניי מדיניות חוץ, לא מדיניות פנים. ופה אני לא בטוח שאני בראש אחד עם תמה".

ובכל זאת אתה מתאמץ ומגיע למפגשים.

"זה אכן יוצר אצלי דיסוננס, אבל אני מודה שאישיות אחת ויחידה, העונה לשם יפעת עובדיה, שובה אותי מרוב הטוב שבה. היא אישה שופעת טוב בצורה ייחודית, חותרת לטוב, ולצד השקפותיה האישיות היא גם מלאת כבוד לכל השקפה אחרת, כולל זו שאני מביא. אני מרגיש שאני מקבל ממנה ומאחרים ערך מוסף, מה גם שבמפגשי תמה נוצר מערך היכרויות שלא היה נוצר בשום מקום אחר. נחשפתי לקבוצה החרדית, גיליתי שם אנשים איכותיים ביותר שחולמים להקים ישיבת הסדר חרדית, ואני מעמיק קשרים איתם. בקבוצה החילונית יש בעלי עניין בהר הבית מזוויות שונות לגמרי משלנו, וגם זה מרתק ובונה שיתופי פעולה. לכן אני ממשיך בישיבות ובפגישות בתוך הארגון הזה חרף ההתלבטויות, ואולי דברים בלתי צפויים יכולים לקרות. ושוב, זה בא מתוך הערכה עצומה למייסדת. אולי עוד נשמע עליה".

נראה כי את תפקיד הגשר הנוח בין הקבוצות קיבלו המשתתפים הדרוזים, שמוקמו בקבוצה החילונית. אחד מהם הוא תא"ל במיל' עלא אבו־רוקן - תושב עוספיה, נשוי ואב לארבעה, שניים מהם חיילים. בעבר שימש נספח צה"ל בסין, היה המזכיר הצבאי של נשיאי המדינה ראובן ריבלין ויצחק הרצוג, ופיקד על חוות השומר של חיל החינוך. "מרגע שפנו אליי הבנתי שזו פלטפורמה שמתאימה לי מאוד", הוא אומר בחיוך אדיב שלא יורד מהפנים שלו. "יש בי רצון להשפיע בעניינים הכי דרמטיים וקיומיים למדינה, ובשאלה איך היא הולכת להיראות במאה השנים הבאות".

אבו־רוקן מעיד על עצמו שיש לו עמדות מגובשות בכל הנוגע לסכסוך, והוא מכיר היטב את הנושא מתפקידיו השונים, "ועדיין, מפגש בלתי אמצעי מלמד אותנו דברים חדשים, ואני מוצא את עצמי לומד בכל מפגש. אני יושב עם הרבנית ענבל מלמד - להקשיב לה זו חוויה מדהימה. אתה מקבל הזדמנות לא נורמלית להכיר עמדות עמוקות. זה מרגש במיוחד כשאנשים באים ממקום טהור ונקי, פשוט כי אכפת להם מהמדינה. אף אחד לא בא לבזבז זמן על חרטוטים ונימוסים. כולם עסוקים מאוד, אבל מגיעים כדי להשפיע. כשאתה פוגש אותם, אתה מבין שאתה חייב להקשיב להם. זה לא דיבור לתקשורת אלא מדם ליבם, הם פונים לאוזן וללב שלי כדי שביחד נגיע לנוסחה טובה יותר".

ככל שעובר הזמן, מוסיף אבו־רוקן, הוא חש מחובר יותר לקבוצות האחרות, בעיקר זו המסורתית. "אני שמח על ההזדמנות להיות פה. זו חגיגה ישראלית במיטבה. יש פה אנשים אינטליגנטים, שפועלים לפי קוד התנהגות מכבד גם כששומעים דברים קשים. אני מעדיף להכיר את מגוון הדעות, לזהות ניואנסים, להבין מה עומד מאחורי זה ומה הקהל שומע, מאשר לחיות בסטיגמות ובבורות.

"לנו הדרוזים יש זווית ייחודית בקשר לסכסוך, בין היותנו בעלי תרבות ערבית לבין היותנו פטריוטים ציונים ישראלים. אנחנו מבינים גם את השטח וגם את הקודים של השטח, ומכירים מצוין את כל המגזרים היהודיים. אני מאמין שכעדה אנחנו גשר, יש לנו תפקיד היסטורי ואנחנו רק בתחילת הדרך להגשים אותו. כישראלי פטריוט וכמי שגאה במסורת ובשורשים הערביים שלו, יש לי אחריות גדולה, ותמה מאפשרת לי לממש את השליחות, או לפחות להתחיל בכך".

איך מצילים ספינה

שבועיים אחרי הכנס, יפעת עדיין מתרגשת כשהיא מספרת על האולם המלא. ומשחזרת כיצד חברי הקבוצות השונות התקשו לעזוב את המקום גם בתום יומיים אינטנסיביים של מפגשים לא פשוטים. "זה מה שרציתי להוכיח שאפשר לעשות. אנשים דיברו בצורה נוקבת ומתוך השקפות עולם שונות על הסכסוך ועל המלחמה. לא פעם אנשים קמו מהשולחן בסערה, אמרו 'אני לא יכול לדבר איתך כרגע' והייתי בטוחה שזה עומד להתפוצץ, אבל הם יצאו לשתות קפה וחזרו למעגל. היו שם חרדים וערבים, שמאל וימין, ציונות דתית ומסורתיים. שמונים אחוז מהמשתתפים אומרים שהם שמעו בכנס רעיונות חדשים ודרכים אחרות להסתכל על הסכסוך. אנשים הופתעו לגלות שהם מסכימים על החזון של ביטחון, שגשוג וכבוד למדינת ישראל ולכל תושבי האזור, כולל השכנים הפלסטינים. אין פה קבוצה שהיא בעד שלום וקבוצה שהיא נגד שלום. כולם רוצים שלום. זה לא חלום רק של המחנה הליברלי, אלא של כל מי שמתפלל לשלום שלוש פעמים ביום. צריך להתווכח על הדרך והעיתוי, אבל אפשר לשרטט חזון".

איך מתרגמים את זה להשפעה על הציבור, מחוץ לתמה?

"זו השאלה הגדולה, ומה שמעודד אותי זה שאין לי אחריות לענות עליה לבד. החידוש של תמה הוא שאנחנו לא רק מדברים; בצד הבירור העמוק אנחנו מקדמים מעשים והשפעה. אנשים מתראיינים, או דוחפים ליוזמות בקהילות שלהם כדי להפיץ את זה ולהביא לשינוי. אנחנו מבקשים להתחיל לבנות פרויקטים ביחד, בתקווה שאלה יובילו תנופת השפעה עצומה. בתוך חוסר הקשב הקיים, זו לא משימה פשוטה – לראות איך אתה לא תופס משפט של האחר ורוצה להרוג אותו בגלל מה שהוא אמר, אלא מנסה להבין מה הוא אמר, ולשקף לו מה הבעיה בדברים שלו ומה הכאיב לך, כי לרוב הוא לא יודע בכלל.

"אנחנו במאבק קיומי כפשוטו, להגן על הילדים שלנו, וכשנמצאים במצב הזה, הפחד מהאחר משתלט. אנחנו רוצים לנהל מחלוקת לשם שמיים, ומנסים לדייק – אני לא סולד מהאדם אלא מהעמדה. אף אחד מאיתנו לא מוכן לחיות בסבל, כולנו חיים פה בשייכות ואחריות ועם חלום לעתיד טוב יותר. הדרך היחידה להגיע לשם היא לברר את הנושא, ולא להתמקד בבן־אדם. אין לנו ברירה אחרת. הרי אם היינו רואים אונייה שנקלעה לסערה, והמוני כרישים סובבים אותה, היינו מצפים שגם נוסעים ששנאו זה את זה יתאחדו וישתפו פעולה לטובת הצלת כלל המפליגים. כנראה לכל אחד יש רעיונות שונים איך להציל את הספינה שלנו, אבל עם כל הכבוד, אף אחד לא מחזיק אצלו את כל האמת כולה. אז אולי לאחר יש רעיון טוב שאפשר לחבר לרעיון שלי, ובסוגיה מסוימת נשתף פעולה? אם נגיע לזה, עשינו צעד קדימה. אני באה בצניעות, צעד־צעד. יש קבוצות שלא עסקו בזה עד עכשיו ולא היו חלק מזה, כי הן לא מאוד בימין ולא מאוד בשמאל. פתאום נשמעים רעיונות מצד גורמים אחרים שלא נשמעו קודם, וזה מרגש ומעורר תקווה. אם נמשיך ככה, הריפוי שלנו התחיל".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il