"ילדים כל הזמן שואלים שאלות", אומרת עדי קיסר על כוס קפה קר באחד מימי אוגוסט החמים. "הרבה פעמים אנשים מאוד מתפעלים מהדברים שהם אומרים, או נעצרים על זה. ילדים עוד לא עברו את הקידוד החברתי שעולם המבוגרים חי לפיו, עדיין אין להם את כל המטען והנורמות החברתיות שמתלווים לכל דבר, והם עושים חיבורים לא צפויים ומקוריים. לכן כשעוסקים ביצירה, ובכלל, כדאי ללמוד מהילדים - לשאול שאלות, לא לקבל דברים כמובנים מאליהם, להיות במקום משחקי, לחבר בין דברים שבאופן ראשוני אולי לא נראים לנו מתחברים. ככה נוצרים דברים חדשים, כשאנחנו לא חושבים באופן מוחלט על משהו".
קיסר, 44, אמא של סימון וגרה בתל־אביב, מוכרת בזכות השירים שכתבה ופרסמה בארבעה ספרים שהוציאה בהוצאה עצמית שנקראת "ערס פואטיקה", שהיא גם תנועה שיזמה לפני כעשור והפכה לתופעה שכבר דובר עליה רבות - ערבי שירה שנותנים במה לכל מי שלא מוצא את עצמו באלו שהיא בעצמה לא הצליחה לשמוע קול שדומה לשלה. בשיריה היא מבקשת להעלות את המודעות להיעדר ייצוג מגדרי ועדתי. ספר השירה האחרון שלה יצא בשנת 2022, ובימים אלו הספר "סימון לא רוצה לישון" יצא למכירה בחנויות, ויושק באירועים מיוחדים לילדים ולהוריהם בבית הבאר ביפו (9.9) ובמשכנות שאננים בירושלים (16.9).
נינה סימון, סימון סיניורה, סימון דה בובואר | צילום: מתוך ויקיפדיה, איי.אף.פי
ספרה החדש מתאר את הרגע שאולי כל הורה מכיר - ערב יורד, ירח וכוכבים מקשטים את השמיים ומחשבות על כמה שעות של שקט מזדחלות אצל המבוגרים. אלא שבדיוק אז ליצורים הקטנים נורא דחוף לשאול שאלות גדולות על החיים.
קיסר נבהלת כשאני שואלת אותה אם היא סיימה לכתוב שירה. "יודית!" היא קוראת לעברי ומחפשת כיווני אוויר כדי להסדיר נשימה. "למה את מספידה את הקריירה שלי? אני עוד פה". אז אפשר לחזור לנשום, קיסר אף פעם לא הפסיקה לכתוב ויהיה גם ספר שירה חמישי. לדבריה, הכתיבה תמיד הייתה עניין בחייה - היא הייתה קוראת המון, וכותבת, והמראה של אביה חוזר הביתה עם ידיים מוכתמות בדיו ובגדים ספוגים בריח עץ של נייר מבית הדפוס אולי היה רמז אפי לכך שהיא תגיע לבית הדפוס מכיוון אחר בתחילת שנות השלושים לחייה. "כתיבת סיפור היא לא משהו שזר לי", היא מבהירה. "אני עסוקה בזה כל הזמן. יש לי המון קבצים במחשב של פרוזה וסיפורים קצרים. לא מזמן מצאתי כמה מחברות עם סיפורים מאוד לא מוצלחים שכתבתי כילדה. אני לא זוכרת אפילו שכתבתי אותם, וכנראה כיוון שקראתי המון זה הניע אותי לכתוב. הרבה פעמים אנשים מדברים על למה הם כותבים, ולי אין תשובה לשאלה הזאת. זה משהו שהוא חלק ממני - תמיד הייתי עסוקה בקריאה, ומילים תמיד הלהיבו אותי והתרגשתי ממה שאפשר לעשות מהן".
אל ספרות הילדים היא חזרה לפני שמונה שנים, לאחר שנולדה בתה סימון. "קראתי לה הרבה, ושוב נחשפתי לכל הספרים שקראתי בילדותי ולספרים חדשים. במקביל לתהליך הזה התחיל איזה עניין עם 'סימון לא רוצה לישון'. היא הייתה חוזרת מהגן והייתי שואלת אותה איך היה היום והתשובות היו מאוד קצרות - 'בסדר', 'כיף'. וכשהייתי שואלת עוד שאלות לא הייתי מקבלת תשובות מפורטות, ופתאום בערב כשהגיע הזמן להתקלח ולישון הכול היה צץ. סיפורים, שאלות, שיחות. זה העסיק אותי - למה כשהיא חוזרת מהמסגרת תמיד התשובות קצרות ופתאום בערב נפתח איזה מרחב שלם של שיחה, דווקא כשכבר מותשים ורוצים כבר ללכת לישון?"
כך, מתוך החוויה האותנטית שלה, נולד גם הרעיון לספר. "כל יצירה היא בסופו של דבר משהו שלקחת מהחיים ועיבדת אותו. זה היה תהליך אורגני שקרה מתוך החיים, ממש כמו מה שקורה עם השירים שלי, אבל מאחר שזאת הבת שלי, ואף על פי שזה לא בדיוק מה שקרה במציאות, אני יותר מגוננת. פתאום איזה משהו שלנו הפך להיות יצירה שבאמת שקלתי אם לפרסם, חשבתי שזה לא צריך להיות עם השם שלה כדי להרחיק את זה ממנה. מתוך המחשבה הזאת הצעתי לסימון לשנות את השם של הילדה בספר, והיא לא הסכימה. היא הרגישה שזה שלה".
האיורים בספר די דומים לכן.
"עוד בהתחלה אמרתי למאיירת הגר רוזן, שחשוב לי שהדמויות יהיו בצבע העור שלי. יש לנושא היום יותר מודעות, אבל כילדה הרגשתי שבספרי ילדים שנחשפתי אליהם, למראה כזה לא היה מספיק נוכחות. הפעולה שאני עושה היא לא פעולה של פוליטיקלי קורקט, אלא של שיקוף המציאות. אם אנחנו לא יכולים למצוא בספר ילדים מראה שהוא כל כך נפוץ, זה אומר שהמציאות שקיימת בשדות האלה לא משקפת את המציאות.
"בתור ילדה קיבלתי הרבה כינויי גנאי על צבע העור שלי. אנשים אומרים שזה לא קיים, שזה שייך לתקופות אחרות. אבל זה לא מדויק, כי אם סימון למדה מהר מאוד שבגן מתעכבים על צבע העור שלה, אז אותי זה מאוד מעציב שחוויות שעברתי ממשיכות להתגלגל בעולם".
איפה סימון פוגשת את זה?
"יום אחד היא חזרה מהגן ושאלה אותי 'אמא, מי צבע אותנו?'. ילדים לא באים עם הרעיונות האלה לעולם, הם למדו את זה ממישהו, ואנחנו צריכים להיות מודאגים אם הם ממשיכים ללמוד את זה. ילדים עוברים את תהליך החִברות לאט־לאט, אבל הם מהר מאוד מחוברתים. בשיחות שהיו לי עם הורים אחרים מהגן היה ברור שהדברים האלה נוכחים. היה ממש מפתיע לגלות כמה מהר בנות בגן למדו ששיער חלק זה יפה, ושיער מתולתל זה משהו שילדה בגיל נורא צעיר כבר מנסה להתנער ממנו. למה שהן לא ילמדו שהכול נורא יפה והכול לגיטימי? אם העושר שקיים בעולם לא יהיה קיים בתוך התרבות ובתוך הספרות, זה יהיה עצוב. אנחנו צריכים לשאוף ששום מופע חיצוני לא ייראה למישהו מוזר או לא מקובל. לכן היה חשוב לי הייצוג של הדמויות בספר".
כשאני שואלת את קיסר אם היו לה שיחות כאלה עם אמא שלה, גל של נוסטלגיה שוטף אותה. "אני לא זוכרת על מה דיברנו", היא אומרת. "אני זוכרת את הטקס שאבא שלי מגיע מהעבודה ואנחנו, הילדים, מתלהבים לראות אותו אחרי שלא היה יום שלם. אני זוכרת את ארוחות הערב המשפחתיות עם שני אחיי שגדולים ממני. אני גם זוכרת שאבא היה מספר לנו סיפורים בעל פה לפני השינה, נדמה לי שזו הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם סטוריטלינג. לפעמים הוא היה נרדם תוך כדי והיינו צריכים להעיר אותו. עניין שחזר על עצמו גם כשסיפר סיפורים לפני השינה לנכדים. אני זוכרת ארוחות ערב משפחתיות, אני גם זוכרת שישנתי עם אחי באותו חדר, אפילו כתבתי על זה באחד השירים. היינו מדביקים על המיטות שלנו מדבקות מהמכסים של 'דני'. אני זוכרת את החוויות עם האחים שלי, וזה מאוד שונה מסימון, כי לה אין אחים. אני חושבת שבאופן כללי יש לי יותר פניות לשיחות איתה".
מה חלמת להיות כשתהיי גדולה?
"חשבתי שאני אהיה עורכת דין".
מאיפה הגיע הרעיון הזה?
"אני מזל קשת, אז יש לי עניין מאוד רציני עם צדק. גם הייתה אז בטלוויזיה הסדרה 'פרקליטי אל־איי' שאני זוכרת שמאוד הרשימה אותי, כל הדרמה המשפטית הזאת".
וההורים שלך שמחו על החלום?
"הם ממש שמחו. זה נראה להם אחלה שתהיה להם בת עורכת דין. אני חושבת שזו הייתה ראייה נאיבית, כי מן הסתם החיים הם לא סדרה בטלוויזיה. אבל חלום זו מילה גדולה. חשבתי שזה יהיה משהו שיעניין אותי לעשות. אני לא תופסת את החיים בצורה הזאת. כשאני מדברת עם סימון אני אומרת לה שכל מה שהיא תבחר לעשות ויהיה בעל ערך משמעותי בעיניה, זה יהיה מדהים שהיא תשמח לעשות אותו, לא משנה מהו הדבר. זו בשבילי ההגדרה - לעשות משהו משמעותי, בעל ערך, קודם כול עבורי ומשמח מאוד אם זה יהיה בעל ערך לאנשים אחרים. שיעשה טוב בעולם".
מעבר לרגע שאת מתארת בספר, שהרבה הורים יכולים להזדהות איתו, מה עוד את חושבת שהורים יכולים למצוא בספר הזה?
"הרבה אנשים יכולים לזהות את עצמם בתוך הספר הזה. יש פה סיפור על שיחה בין הורה לילד, זו שיחה מאוד מעניינת משום שהיא מתקיימת בין שני אנשים לגבי העולם, ופער הגילים מאפשר שיחה אחרת. הרגשתי משהו דומה בתקופת הקורונה. אני חושבת שהעובדה שהייתה לי ילדה מאוד קטנה שלא הבינה שיש מגפה עולמית עזרה לי מאוד לשמור על עצמי. עם סימון נוצר איזשהו עולם שבו ההשפעות החיצוניות הגדולות שהיו באותו זמן לא התקיימו. לכן לא מפליא אותי שאנשים אומרים שהילדים שומרים על השפיות. יחד עם הקושי והמטלות שהם מביאים איתם, הם גם מביאים המון אושר. ויש את הקטע בספר", ופה היא עוצרת רגע, ומכריזה שהיא לא רוצה לעשות ספוילר, "שבזמן שהאמא מדברת סימון נרדמת. מבחינה סיפורית היא נרדמת, ומבחינה עיונית, לא משנה כמה ננסה לגונן על הילדים - בסוף הם צריכים להתמודד עם העולם בעצמם. אנחנו יכולים לדבר ולהסביר ולהגיד, אבל צריך לזכור שהם ישויות בפני עצמן, אינדיבידואלים שבסוף יתפתחו להתמודד עם העולם".
את עדיין מרגישה ילדה של אמא שלך?
"אני מרגישה באופן הרבה יותר רחב שכיוצרת אני חייבת לשמור על המקום הילדי שלי. יצירה קורית במקום פתוח שמגיב לדברים וחושב על דברים, ואני רוצה לשמר אותו. ובאופן כללי, ההורים שלי מאוד עוזרים לי, אז אני חושבת שבאופן הזה אני כן רוצה לפרגן להם על כך שאני עדיין ילדה שלהם. אני ואבא של סימון פרודים, והרבה פעמים בשביל להגשים את הדברים שאני רוצה כיוצרת אני צריכה סיוע מהם, והם עוזרים לי".
וכשאת הולכת לישון, על מה את חושבת?
"זה מתחלק לימים שבהם היומיום כל כך אינטנסיבי שאני פשוט מניחה את הראש שלי ונרדמת תוך שנייה, לבין לילות שפתאום יש שקט ועולות הרבה מחשבות ודאגות על ההווה והעתיד שלנו. אנחנו כבר המון זמן חיים בתוך מציאות מאוד קשה. מתי זה נגמר? מה הפתרון? מתי החטופים יחזרו? איך אנחנו יכולים לשנות את המציאות? לפעמים יש תחושה מאוד גדולה של חוסר אונים. זה לא משהו שקיים רק בערב, אלו תחושות שאני מניחה שמלוות את כולם מהבוקר כשמתעוררים ועד הלילה כשהולכים לישון.
"הרבה פעמים אני מרגישה שאפילו אם אני משילה מעליי דברים מאוד גדולים שמתרחשים סביבי, ישנם כוחות שפועלים בתוך העולם שהם לא אני. ובסוף אני אמא, והרבה פעמים כשאני מסתכלת סביבי על מה שקורה פה ובעולם יש לי תחושה מאוד קשה שזו לא המציאות שאני רוצה שהילדה שלי תגדל בה. שזו לא המציאות שאני רוצה שאף ילד בעולם יגדל בו. ועולה תחושה מאוד קשה של אחריות וגם שאלה מה אנחנו יכולות לעשות כאמהות בשביל לשנות את המצב. זו חוויה מאוד קשה, גם של בדידות, וגם של אחריות כלפי הילדים. ואם אני חוזרת לספר, אז העניין הזה של לעודד את השאלות, וכל הזמן לבחון מה אנחנו יכולים לעשות, איך אנחנו יכולים לעשות, ולא לקבל את המציאות כבלתי משתנה, זה עניין מאוד חשוב. זה משהו שחייבים להחזיק אותו, המקום לשאלות האלה, המקום לתקווה הזו".
| צילום: ללא
ומה עם התשובות?
"התשובות זה מעניין. לרוב אנחנו מגיעים אליהן בעצמנו מתוך זה ששאלנו, מתוך איזושהי דרך, זה תהליך שלם של השאלה בעצם. אבל לילדים יש דרך לעבור בעצמם ולהבין את התשובות בעצמם. הרבה פעמים שאלות של ילדים גורמות לנו ההורים לחשוב על דברים ולנסח אותם, וכדי לענות על השאלה אנחנו צריכים לפרק את כל הדבר הזה, לבצע סוג של הזרה. אנחנו צריכים לפרק אותו בשביל להסביר להם, ואז נוצר תהליך מחשבתי מעניין גם בשבילנו. עוד משהו שחשוב ללמוד מהילדים זה חופש והומור והיכולת שלהם לא לקחת את עצמם ברצינות רבה מדי. אני חושבת שאף אחד לא צריך לקחת את עצמו מאוד־מאוד ברצינות. אני כמובן מתייחסת לדברים שאני עושה בצורה רצינית וחשוב לי להעלות את השאלות ולדבר עליהן. אבל כדי להיות כאלה צריך גם ללמוד מהילדים להיות קצת חסרי מודעות. יש בזה משהו מאוד משחרר".
לפני שאנחנו מסיימות, קצת כמו סימון ואמא שלה, עוד שאלה נשאלת ועוד מחשבה שלא העלינו עולה. ורגע לפני שמכשיר ההקלטה נעצר אני שואלת את קיסר כיצד בחרה את השם לבת שלה. "כשהייתי בהיריון שמתי לב שאני ממש לא מצליחה למצוא שם לילדה שתיוולד", היא מתרווחת בכיסא ונזכרת, "מצחיק לומר שמי שכל עולמה הוא עיסוק במילים לא מצליחה לעשות את הפעולה הזו של לתת שם. הרבה פעמים לאנשים יש בראש רעיונות בקשר לשם שיקראו לילדה או לילד שיהיו להם, אבל לי לא היו מחשבות כאלה. וכשהדבר כל כך מוחלט, כשהייתי צריכה להחליט על השם של הילדה שלי, פתאום הרגשתי שזו אחריות מאוד גדולה. אבא של סימון הציע את השם סימון סיניורה, שהייתה שחקנית צרפתייה מאוד מפורסמת, ויש גם את נינה סימון שאימצה את שמה של השחקנית כשם הבמה שלה, ואני מאוד אוהבת את נינה סימון וגם את סימון דה־בובואר. זה שם עם היסטוריה נשית מפוארת, וכשהוא הציע את הרעיון זה נראה לי טוב. אני אוהבת את הנשים האלו, וגם את סימון שלי".
ואת אוהבת את עצמך כאמא?
"זו שאלה לא נכונה בעיניי, זה כמו לשאול אם אני אוהבת את עצמי כאישה. לפעמים כן ולפעמים לא. אני אומר שאני אוהבת את האמהוּת שלי, היא טמונה בתוך כולי. אני משתדלת להיות אמא, אבל להגיד את המילה 'טובה' נראה לי מורכב מדי, כי אני משתדלת להיות אמא שמאוד מאפשרת לילדה שלי להיות מי שהיא רוצה להיות. אני חושבת שהאמהות שלי הביאה אליי מכלול של דברים חדשים, שלפעמים יכולים להיות לי קשים כי זו משימה מאוד גדולה. זו התמודדות שהיא מאוד גדולה ומאוד מורכבת ויכולה להיות גם לא פשוטה. ולפעמים גם מאוד־מאוד כיפית. זו חוויה כל כך מיוחדת בבסיס שלה, שלא קיימת בשום מערכת יחסים אחרת, יש הרבה סוגים של אהבות, ובין הורים לילדים יש אהבה כל כך גדולה, וזה גם חלק מהאמהות".
דיברנו על חלומות, וגם בספר יש עיסוק בחלומות, אבל לאורך השיחה את נזהרת מהשימוש במילה הזאת.
"יש חלומות של הלילה, של השינה, ויש חלומות שהם השאיפות של מה אנחנו היינו רוצים להיות. זו אותה מילה עם משמעויות שונות. אנחנו משתמשים באותה מילה גם לחלום של לילה, שזו פעילות שהיא לכאורה חסרת מודעות כי יש מנגנון פנימי שלם שקשור בחלימה, לעומת חלום שכדי להגשים אותו דרושות הרבה התכוונות ועבודה והרבה מודעות. לכן צריך להסתכל על חלומות כמשהו מאפשר, לא כמשהו מגביל. חלום הוא לא משהו גדול, הוא כל מה שאני מאחלת לעצמי, והוא יכול להיות הדבר הכי קטן. הגשמת חלום לא חייבת להיות משהו שנראה לנו שהחברה שופטת או כגדול וראוי, הוא צריך להיות גדול וראוי בעינינו. זה לא משהו שחייב להיות גדול מהחיים, הוא חייב להיות בחיים, לשמח אותנו ולתת לנו משמעות. ואם אנחנו שמחים בו, הרי שחלומותינו התגשמו".