"בחברון, למרות הקשיים והחסימות, אנחנו בטוחים בגאולה"

הרב חננאל אתרוג

ראש ישיבת שבי חברון

בן 60, נשוי לרבנית נעמה, אב לתשעה וסב לנכדים ("כן ירבו"). גר בקריית־ארבע־חברון: "עיר של חסד, אומץ, פשטות וענווה"

שלום הרב, מה שלומך?

"קודם כול, תודה לקדוש ברוך הוא על כל מה שיש. אנחנו לא שוכחים שאנחנו במלחמה, ויש חטופים ומשפחות שכולות ויש פצועים והעבודה עוד לא נגמרה. אז הרבה תודה על הדברים הטובים שקורים והרבה תפילה שתימשך הברכה ויימשכו הישועות".

הישיבה נכנסה השבוע לבית של משפחת ולירו. מי הייתה המשפחה הזאת?

"משפחת ולירו הייתה משפחת בנקאים. לאבי המשפחה חיים ולירו, שבמקרה או שלא במקרה יום האזכרה שלו חל בדיוק ביום הכניסה לבית, היו הרבה נכסים, ואחד מהם הוא הבית הזה. בתרפ"ט רצחו את יהודי חברון, והם גורשו ונושלו מכל נכסיהם הפרטיים והכלליים. לצערנו חלקים גדולים מאוד מהגזל הזה נמשכים עד היום, כמעט מאה שנה אחרי".

הבית נמצא בקצה הקסבה. זה אזור שיהודים מסתובבים בו היום?

"בכלל לא. אחרי הטבח במערת המכפלה העיר חולקה בצורה מאוד חדה. יש שטח מצומצם שרק בו יהודים יכולים לנוע, 3 אחוזים מהעיר. ב־97 אחוזים ממנה יהודים לא יכולים להיות. הצבא עשה את זה מצורך ביטחוני וזה נותן פתרון טוב, אבל יש לכך השלכות מדיניות קשות כי בעצם נמנעה דריסת רגל של אזרחים ישראלים ברוב העיר חברון. ישיבת שבי חברון יושבת בקצה הקסבה, בפתחה. בקצה הרחוב יש שערי ברזל שאסור לנו לעבור. בית ולירו נמצא כמה מטרים מאחורי השערים, ממש מול הישיבה. הנכסים בכל השטח הזה שייכים לעם ישראל. חשוב לי לציין שהכניסה לבית חוקית לגמרי, בתיאום עם הצבא והמנהל האזרחי. חשוב לי גם לומר תודה לצבא שעובד קשה למען הביטחון שלנו".

איך עלה הרעיון לגאול את הבית?

"הרעיון לא עלה, הוא צעק. הצפיפות שלנו אדירה, התלמידים חיים בצפיפות גדולה, ואנחנו מנסים להבין לאן אפשר להתרחב. הבית הזה שייך ליהודים ונשדד בידי פלסטינים. הייתה שם נגריה, היה שם בית הארחה, הכול בשוד ובפלישה. בית המשפט פינה את האכסניה שנבנתה שלא כדין, והבית עמד בשיממונו. עבדנו על זה הרבה שנים, חבל שזה עוכב עד עכשיו. אני רוצה לומר משהו לא פוליטי, אלא אמיתי: תודה גדולה לבצלאל סמוטריץ' ולאנשים שלו שמנהלים מדיניות שמשחררת המון חסמים והתעקשויות ורסנים ובלימות. אנחנו ישיבה ששומרת על החוק בהידור שבהידור, ובכל זאת הדברים התעכבו. בכל המרחב של יהודה ושומרון מרגישים שרוח הרבה יותר הגונה, לא מפלה ולא מקפחת, נושבת במסדרונות".

אז אחרי תקופה כל כך ארוכה של עבודה והמתנה ונסיונות לקדם, איך הייתה התחושה בכניסה לבית?

"התרוממות רוח, הלב פועם בחוזקה. אני מאמין שהקשר בין עם ישראל לאדמתו הוא לא פיזי, הוא רוחני. האדמה הזאת, כמו שהיא מצמיחה פירות ומגדלת תבואה, ככה היא יכולה לעזור לנו לגעת בגודל שלנו. כתוב במזמור תהילים מ"ז, שנאמר בראש השנה, 'יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב'. הנחלה שלנו עוזרת לנו לגעת בגאונות שלנו, וכשגדלים בתוך חברון, למרות כל הקשיים והחסימות, יש לנו המון סבלנות ברוך השם, ואנחנו בטוחים לגמרי בגאולה. אנחנו רואים את ההתקדמות וגם את הכאב, אנחנו שותפים לו, אנחנו ישיבה שמחוברת חזק לעם ישראל ולארץ ישראל. אז זה חיבוק א־לוהי כזה, טפיחה על השכם, כאילו נאמר לנו: תמשיכו ככה, דרך צלחה".

הבית היה נטוש ולא מתוחזק, אז אני מבינה שזה לא לעשות ספונג'ה ולהיכנס.

"עשינו המון ספונג'ה עם כמויות של מים, ובינתיים נכנסו לשם בחורים כדי לקבוע אחיזה. בהמשך נשפץ את הבית ונעשה אותו ראוי למגורים, והוא יהיה פנימייה של בחורים שמתגוררים היום בדוחק רב. זה לא הנכס היהודי היחיד באזור. הייתי שמח להגיע לעוד נכסים כאלה, וגם לרכוש נכסים בכסף, ושלא יהיה עוד גזר דין מוות על כל ערבי שמוכר בתום לב את הרכוש שלו ליהודי. נראה לי שזה המקום היחיד בעולם שיש בו חוקים כאלה. אנחנו רוצים שיהיו עוד הרבה ישיבות בחברון, ובינתיים אנחנו רואים בעצמנו שליחי ציבור של עם ישראל. זה מזכיר לעם מי הם האבות והאמהות שלו, מאיפה הוא בא, וזה נותן כוח ותקווה לדעת לאן אנחנו הולכים".

קורים היום דברים מעניינים בקרב ערביי חברון. מצד אחד השב"כ עצר את ראש העיר, תייסיר אבו־סנינה, שהוא מחבל מורשע, ומצד שני שייח'ים מהעיר פרסמו מכתב שבו הם מבקשים להצטרף להסכמי אברהם. אתה מאמין להם?

"אני לא צריך להאמין להם. הטירוף הוא איך הם עוד לא שם. הסקאלה ברורה. ככל שהם יותר קשורים למדינת ישראל, כך יותר טוב להם ויש להם יותר זכויות ורווחה. הם פוגעים בעצמם בהתנגדות שלהם אלינו. אני לא מדבר על מה שעזה עשתה לעצמה ומה שלבנון עשתה לעצמה. אם הערבים בישראל לא היו משקיעים משאבים בלריב איתנו אלא בלהיות שותפים או להיות נלווים אלינו, הכול היה אחרת. אני לא בונה על האמון שלהם, אני בונה על הפרקטיקה, על זה שבסוף השכל ינצח".

זו הזדמנות לשמוע קצת על הישיבה שלכם, שהבחורים בה לומדים ואחר כך מתגייסים לשירות משמעותי בצה"ל.

"לישיבה שלנו מגיעים, כמו לכל הישיבות, בחורים מתוקים אחרי שמינית, ועובדים מאוד קשה. מי שלא בא לעבוד קשה עם משמעת עצמית גבוהה, אין לו מה לבוא לפה. אין לנו מרחב מחיה גדול מדי, אין בריכת שחייה ולא דשא, בקושי חצר קטנטנה, ואנחנו לא תמיד מוצאים חן בעיני השכנים. לכן מי שמגיע בא לעבוד באמת. אז קורים פה תהליכים יפים של אנשים שיש להם מבט בוגר ואחראי כבר בגיל צעיר. הבחורים באים מחוברים למדינה ונשארים עוד יותר מחוברים, ומי שעובד קשה בבית המדרש יעבוד קשה בכל מקום שיגיע אליו, בצבא ואחר כך באזרחות. אנחנו מקווים שהבוגרים שלנו משתדלים להיות תלמידים של אברהם אבינו בכל מקום שהם מגיעים אליו".

אתה נמצא קרוב לאבות האומה ולאימהות האומה. מה אתה מבקש מהם למען עם ישראל בפתח השנה החדשה?

"הקירבה לאבות ולאימהות מזכירה לנו שאנחנו משפחה, שאנחנו קשורים, שיש לנו גנים עוצמתיים. אני מבקש מהם שיעזרו לנו להיזכר שמשפחה היא משפחה. אנחנו לא צריכים לחשוב אותו הדבר ומותר לנו להתווכח בלהט כדי לברר מה נכון, אבל אנחנו לא צריכים את הנוח'בות שיזכירו לנו את היחד שלנו. דוד המלך ישב פה שבע שנים וחצי ולא עלה לירושלים עד שכל עם ישראל בא אליו ואמר לו 'הננו, עצמך ובשרך אנחנו'. אני חושב שזה חלק מהשליחות שלנו בחברון, וחלק מהתודעה שאנחנו חייבים להיות שייכים אליה. אנחנו אחים. זה לא תמיד הכי קל, אחים הם האנשים שאולי הכי רבים איתם, אבל אנחנו ביחד. וכשאנחנו זוכרים שאנחנו אחים, אז הקדוש ברוך הוא משפיע עלינו שפע וברכה כלכלית וגם ביטחונית".

אירוע שנמשך כמעט מאה שנים, שתחילתו קשה וסופו גאולה, מאפשר להרים את המבט מההווה של מלחמה קשה ולהתבונן בדברים מתוך פרספקטיבה מאירה.