"זה לא הגיע מהשכל": ליאור אלמליח משלב פיוט אותנטי עם רוק מודרני

כשהוא מספר על תוכן המופע שלו שיעלה בקרוב בקיסריה, מודה הפייטן ליאור אלמליח שהוא כבר מוכן לביקורות. "יש מי שמזדעזעים ואומרים 'שומו שמיים', תמיד חטפתי ביקורות כאלה", הוא אומר במשיכת כתפיים. "במקרה שלי הן נאמרות בעדינות, כי מודעים לידע ולניסיון שיש לי בפיוט האותנטי".

ממה המבקרים פוחדים בעצם?

"אולי אחרי שתלו בי תקוות שאשמר את הפיוט, קשה להם לראות אותי מכניס לתוכו מוזיקת רוק. זה בסדר, אני מבין. אבל דווקא בגלל הוותק והניסיון שלי, אני מרשה לעצמי לקחת את הפיוט למקומות אחרים, חדשניים. יש לי יכולת לעשות את זה בלי לפגוע בו".

חודש אלול עבור ליאור אלמליח הוא כמו חנוכה עבור כוכבי ילדים. ככל שמתקרבים הימים הנוראים, לוח הזמנים שלו הולך ונעשה צפוף יותר, והביקוש לקולו הולך וגובר.  בין הופעה בראשון־לציון לאחת בפרדס־חנה, הוא עסוק בחזרות לקראת המופע של חייו – הפעם כאמור על בימת האמפי של קיסריה. "התארחתי בערבי פיוט בקיסריה לפני שנים רבות, כשהמקום הזה עוד לא הפך לפסגה של כל זמר", מספר אלמליח. "הייתי אז עוד אמן אחד ברשימה, זה לא היה מופע משלי, אבל כבר אז נבט בי חלום נסתר - להעלות יום אחד מופע פיוט דווקא שם. אירועי פיוטים וסליחות הם מראה טבעי בירושלים, אבל באמפי בקיסריה, מעוז של רוק ישראלי, זה ראשוני".

המופע "פיוט & רוק", שיתקיים ב־21 בספטמבר, ערב לפני ראש השנה, מבקש לייצר חיבורים מפתיעים לא רק בהקשר של המיקום. לצידו של אלמליח יעלו לבמה אמיר דדון, מיכה שטרית, טיפקס, ערן צור ואחרים, שיגישו שילוב בין פיוט יהודי אותנטי לרוק ישראלי מודרני. "אני פייטן אומנם, אבל תמיד נמשכתי לרוק", מספר אלמליח. "לאורך השנים עבדתי עם הרוקרים הכי גדולים בארץ. הם באו אליי לסדנאות פיוט, ומשם צמח הרעיון להעלות מופע כזה. הבנו שזו הדרך להנגיש את עולם הפיוט לאנשים שלא רגילים לשמוע אותו".

לא פשוט יותר לשלב את הפיוט עם מוזיקה ים־תיכונית?

"זה חיבור קל מאוד, מתבקש ובנאלי. אני לקחתי על עצמי אתגר - להכניס את הטקסטים האלה לתוך מוזיקת רוק. עשיתי מאות ערבי פיוט עם זמרים נפלאים כמו דוד ד'אור, אבל לשמוע את ערן צור מבצע בקיסריה את 'בזוכרי על משכבי', זה מרגש ברמה אחרת. לא משנה לי מי הזמר, כל עוד הוא מביא חיבור לטקסט יהודי קדום ועשיר".

על הבמה ייפגש "אור גדול" של אמיר דדון עם "י־ה שמע אביוניך", "באביב" של מיכה שטרית עם "שער פתח דודי", ו"איך זה מרגיש" של כנסיית השכל עם "בן אדם מה לך נרדם". יש כאמור מי שמסתכלים על הכלאות מעין אלה בדאגה, אבל אלמליח מאמץ אותן אל ליבו בביטחון. "לפיוט יש קהלים הולכים ומתרחבים, ולכן אני לא יכול להשאיר אותו כפי שהוא ולעמוד על המשמר. כבר לפני שנים יצאתי לדרך עם פרויקט מוזיקה ישראלית שהנגיש פיוטים, והם הפכו למוכרים מאוד גם בעולם. 'יפה ותמה', למשל, צבר מיליוני צפיות ועשו לו הרבה עיבודים. הייתה אפילו מקהלה הודית ששלחה לי ביצוע משלה, ולהם הרי אין שום קשר למילים. מבחינתי פיוט הוא לא משהו נישתי, ואני מראה שאפשר לבצע אותו לאו דווקא עם עוד וקאנון. הכלים האלה יהיו שם על הבמה בקיסריה, אבל יהיו גם אחרים, לבוש אחר. כל מי ששומע אביב גפן או ברי סחרוף, יכול ליהנות מהסגנון המחודש של הפיוטים".

הפטרה בהפתעה

קשה להתחרות בניסיון של אלמליח, שבגיל 51 מציין ארבעים שנה למסעו בעולם הפייטנות. מסע שהתחיל כשקראו לו להחליף במהירות את אחיו הגדול, חתן בר המצווה שקיבל רגליים קרות. "זכינו שניסים שושן, פייטן גדול שלמד אצל רבי דוד בוזגלו, ילמד את אחי לקרוא בתורה", משחזר אלמליח. "אבל בדקה התשעים אחי הכריז שהוא לא מוכן לקרוא את ההפטרה, והזעיקו אותי, הצעיר ממנו בשנתיים, לקרוא במקומו. אבא שלי מספר שמרגע שפתחתי את הפה, נהיה שקט מוחלט. זבוב לא זז בבית הכנסת. כשסיימתי, ניסים שושן הכריז שהוא הולך להיות המורה שלי".

"הרגשתי פער בין העולם שלי ובין האחריות ששמו לי על הכתפיים. ניבאו לי גדולות, וזה גרם אצלי לאיזו התמרדות. במשך תקופה ארוכה לא הייתי שלם עם עצמי. בסופו של דבר מצאתי את הדרך שלי בעולם, והיום אני שלם עם עצמי מאוד, וכל רעשי הרקע מסביב פחות מפריעים"

המורה לא עזב אותו במשך ארבע שנים. במקום לרוץ עם החברים על מגרש הכדורגל, אלמליח צלל לפיוטים עתיקים ולמד להכיר אותם כמו את כף ידו. הפיוט הפך לחלק בלתי נפרד ממנו ומנעוריו, ועוד לפני שחגג בר מצווה בעצמו, כבר הוזמן להופיע בקהילות בארץ ובחו"ל. "המוזיקה הפכה כבר אז למוקד של רוב החיים שלי. בקושי פגשתי חברים מבית הספר. בטיפולים רגשיים שעשיתי כעבור שנים, גיליתי שאין לי זיכרונות מלפני גיל 11 - הגיל שבו התחלתי ללמוד פיוט. בהסתכלות אחורה אני מבין שהתחום הזה בחר בי לא פחות משאני בחרתי בו".

אין בך חרטה על כך שהחמצת את הילדות?

"יש בוודאי דברים שפספסתי, אבל דאגתי לשמור על החברים הקרובים שהיו לי ועל תחומי עניין אחרים".

כבן למשפחה מסורתית מקריית־שמונה, אלמליח נהג לבקר בבית כנסת לעיתים תכופות, אך לא שמר על אורח חיים דתי. כששמו נעשה מוכר יותר, היו מי שהתרעמו כשראו שהפייטן שמסלסל מזמורי קודש אינו חובש כיפה, ומתהדר בשיער ארוך. "למעשה היו לי חיים כפולים, עוד מהילדות", הוא אומר. "תמיד הייתי בין דת לחילוניות, בין פיוט ומסורת לבילויים. יכולתי להופיע בהילולה במירון מול אלפי אנשים, ואז להצטרף לחברים בפאב במשגב־עם, להוריד את הכיפה ולהישאב לתוך בקבוק של אלכוהול.

"אני לא מכיר עוד מקרה של פייטן מוביל שאינו חובש כיפה, וזה כמובן הפריע מאוד לאנשים. לא הבינו איך יכול להיות שפייטן נראה ככה. גם אני בתוכי הרגשתי פער בין העולם שלי לבין האחריות ששמו לי על הכתפיים. ניבאו לי גדולות, וזה גרם אצלי לאיזושהי התמרדות. לא רציתי להיות הדמות הזאת, ובמשך תקופה ארוכה לא הייתי שלם עם עצמי. בסופו של דבר מצאתי את הדרך שלי בעולם, והיום אני שלם עם עצמי מאוד, וכל רעשי הרקע מסביב פחות מפריעים".

ואיך תירצת לעצמך את הסתירה בין עיסוק בפייטנות ובין אורח חיים לא דתי?

"אני מפריד בין הפייטנות לבין האמונה הדתית שלך. לי אישית הייתה אמונה חזקה, אבל יותר מזה היה חשוב החיבור שלי לטקסט".

בתחילת דרכו כפייטן, הוא התקשה להודות שבחר בעיסוק המיושן־לכאורה, והעדיף למתג עצמו כזמר. רק אחרי שהתנסה בתחרות טלוויזיונית, הרבה לפני "כוכב נולד", הוא הבין שמקומו בעולם הפיוט. "זכיתי במקום השני בתוכנית 'קולות וכלי זמר' של הטלוויזיה הישראלית, ומיד פנו אליי אמרגנים וסוכנים והציעו לי להוציא תקליט. הייתה לי אפשרות ללכת לכיוון של זמר, אבל אז הבנתי בוודאות שאני רוצה להיות פייטן".

למה?

"אני לא יודע להסביר. זה לא הגיע מהשכל, רק מהרגש. הפיוט דיבר אליי, וידעתי ששם אני צריך להיות. שנים אחר כך התקבלתי לקרן מצוינות של אמנים, והגעתי לפגישה. אני רואה שם את שלומי שבן, אתגר קרת, אנשים גדולים בתחומיהם השונים. כל אחד הציג את עצמו, וכשאמרתי 'אני פייטן', העיניים של כולם נפערו. אז הבנתי שזה סוד הקסם".

והקסם נשאר גם אחרי עשרות שנים ואינספור פרויקטים?

"אני משתדל מאוד. אני לא יכול להגיד שכל פיוט עדיין מרגש באותה מידה, אבל מה שכן מרגש אותי אלה בעיקר המופעים מול קהל קטן".

את שירותו הצבאי עשה אלמליח כסולן במקהלת הרבנות הצבאית. אחר כך הצטרף לתזמורת האנדלוסית עם הקמתה, ויחד איתה הוציא את הפיוט מבתי הכנסת אל הבמות הגדולות. היום, כשהוא רואה כיצד הזמרים הישראלים המוכרים ביותר משלבים פיוטים באלבומי פופ, הוא יודע שהצליח. "התופעה של זמרים שיוצרים מוזיקה עם סממנים יהודיים־דתיים, לא הייתה קיימת לולא ההתעקשות שלנו להביא את הפיוט לקהל הרחב. אני באופן אישי לימדתי הרבה אמנים ישראלים את רזי הפיוט, ומשם הוא פרש כנפיים. הגיעה מעין תקופת רנסנס שבה אמני רוק ופופ יצרו עוד ועוד שירים, אלבומים ופרויקטים של פיוטים, ואני אחד 'האשמים' בזה. ועם זאת, אני כן דואג לשמר את הפיוט האותנטי כמו שהוא. אני עושה את זה למשל כמנהל פסטיבל הפיוט שמתקיים מדי שנה. אני לא נוטש את הקהל הזה, פשוט מקפיד להתפתח בכיוון נוסף במקביל".

"בכל פעם שקורה משהו, אתה יודע שהמדינה לא חושבת על האמנים. אז יגידו - בסדר, המופע שלך נדחה, מי ישמע, יהיה תאריך אחר. אבל ממה אני אמור להתפרנס בינתיים? לא היה אמן שלא נרתם להופיע בהתנדבות לחיילים ולפצועים. גם אני דילגתי בין מלונות והגעתי לשטחי כינוס. זה המקצוע הכי מתבקש בזמנים כאלה, אז למה הוא הראשון להיעצר והאחרון לחזור?"

איך אתה מסביר את ההתפרצות של הפיוט בעידן מוזיקלי שנדמה רחוק ממנו כל כך?

"זה עניין של עיתוי. הפיוט התרומם משום שהשפה העברית עברה זילות בשירים. מתוך השאיפה לשוב לשפה הגבוהה, היפה, בעלת העושר, האמנים נמשכו לפיוטים".

ואתה חושב שהפיוט יישאר כאן לאורך זמן?

"עובדה שהוא איתנו ומצליח מאות שנים אחרי שנוצר. כמו טכנולוגיה, דברים מתקדמים ואפשר לעשות התאמות. מבחינתי, החיבור לאמנים שאופיע איתם, זו ההתקדמות. למשל מיכה שטרית, חבר טוב ואמן מדהים, הוא אחד הפייטנים המוצלחים בדורנו. הוא לימד אותי להסתכל מזווית חדשה על הטקסטים שאני מכיר כבר הרבה שנים. למדתי בזכותו להיות פייטן טוב יותר".

פיוס מדומה

הפיוט המסורתי כפי שהוא, כך הבין אלמליח בעודו מפתח את הקריירה שלו, מתאים לקהל שמרני ומבוגר יותר; אם רוצים למשוך את הצעירים להאזין לטקסטים העתיקים, צריך לפרוץ דרכים חדשות. "לקהל הזה יש לי עוד הרבה תוכניות", הוא מספר בחיוך. "החלטתי שקיסריה זו תהיה מסורת, לא אירוע חד־פעמי, ושריינתי כבר עכשיו את האמפי ליומיים רצופים בשנה הבאה. אני תמיד מנסה להיות יצירתי, מושך את הפיוט לכיוונים חדשים בלי להתנצל. גם אם מאשימים אותי שאני פוגע בו ולוקח אותו למקום לא מכבד, אני מאמין בפיוט, ביכולת שלו לרגש כל אחד ולשרוד כל תקופה.

"היו הרבה גופים, אפילו ממלכתיים, שרצו להצטרף למופע החדש, כי הם הבינו מה המשמעות של מוזיקה יהודית אותנטית על אחת הבמות הכי גדולות בארץ. אני בחרדת קודש לקראת קיסריה, כי אני מרגיש שאני הולך לעשות משהו אחר. חיבור מדהים בין מזרח ומערב, דתיים וחילונים. זה מתכתב עם מסלול החיים שלי. מגיל צעיר אני כל הזמן על התפר, מנסה למצוא את הגשר".

קו התפר הזה ממשיך ללוות את חייו האישיים גם היום. ב־2010, אחרי שנות רווקות ממושכות, הוא התחתן עם נעמה טוב – חילונית, זמרת, בוגרת תזמורת צה"ל. המוזיקה הייתה כמובן זו ששידכה ביניהם. "הלכתי למופע שבו היא הייתה הסולנית, ומיד הוקסמתי מהשירה שלה ומהמראה, אז העזתי לעשות את הצעד הראשון", נזכר אלמליח בחיוך. "לקח הרבה זמן עד שהיא נענתה, אבל לא ויתרתי. היה ברור לי שהיא האישה של חיי, לא יודע למה. הרגשה שלא הצלחתי להסביר, כמו זו שגרמה לי לבחור בפיוט. כמובן, ידעתי מראש שיהיו פערים שנצטרך להתגבר עליהם".

והצלחתם?

"כשהיינו רק שנינו הפערים פחות הורגשו, אבל כשהחלטנו להקים משפחה ולהביא ילדים לעולם, היינו צריכים לעצור ולחשוב מה נעשה. אבל אני לא זוכר כמעט ריבים בינינו. איכשהו הדברים התיישרו מעצמם, וכל אחד מאיתנו בא לקראת האחר במה שפחות קריטי עבורו. החיים הסתדרו מאליהם בצורה טבעית מאוד".

פערים זה כנראה לא משהו שמרתיע אותך.

"זה בדיוק העניין. לא מפחיד אותי להתקרב לאדם שונה ממני, בהיבט המקצועי או האישי. להפך, שם אני מסתקרן יותר".

כאיש של חיבורים, הפילוג והשסע שמאפיינים את התקופה הנוכחית גורמים לו תסכול רב, בפרט כשהדת והיהדות נתפסות כסלע המחלוקת. "הדת היא כמובן לא הבעיה, אלא מי שמשתמש בה ומפרשן אותה באופן קיצוני. זה פשוט חוטא לאמת: היהדות לא יכולה ליצור קיטוב בינינו. אני יכול להיות אדם דתי, וגם לשמוע ולהכיל את כל הדעות הכי רחוקות. באופן אישי, אף אחד לא יודע מה הדעות הפוליטיות או החברתיות שלי. אני בעד אנשים, בעד היכולת לראות את האחר שצריך עזרה, ולא מעניין אותי מה הוא שם בקלפי. אני יכול לחשוב אחרת ממנו, ועדיין לשבת איתו ולנהל דו־שיח. התרגלנו לשיח קיצוני, וזו הטעות".

כשפרצה המלחמה ראינו כאן תקופה קצרה של פיוס. אנחנו מסוגלים כנראה להתאחד במצבי קיצון.

"אני לא חושב שהפיוס הזה היה אמיתי מלכתחילה", הוא נאנח, "זה היה מתבקש, 'מגניב' לאותו רגע, אבל זה לא היה יכול להחזיק מעמד. לא משנה באיזה מחנה אתה נמצא, הקיצוניים מושכים אותך אליהם ורוצים להרחיק אותך מהצד השני. לא מאפשרים לאנשים שמדברים בשפה של חיבור לתת את הטון. בעיקר חבל לי שנושא כמו החטופים הפך שנוי במחלוקת ומקושר לשמאל וימין. מי שהוביל את השיח לשם, חטא חטא חמור. מה הקשר לפוליטיקה? זה אמור להיות קונצנזוס של בחירה בחיים. אין דבר חשוב יותר מלדאוג שכולם יחזרו הביתה כמה שיותר מהר. הם אנשים שלנו. אני לא רוצה לדמיין מה היה קורה אם זה היה מישהו מהמשפחה שלי".

בני משפחתו פגשו את המלחמה מזווית אחרת שלה. כתושבי קריית־שמונה הם היו בגדר מפונים כבר מראשיתה של מערכת "חרבות ברזל" ועד יולי השנה. אלמליח, תושב הוד־השרון, שמח אומנם על קרבתם אליו, אבל הוא גם זועם על יחסה של המדינה לתושבים המפונים מצפון ומדרום. "זו מציאות בלתי נתפסת - לחיות שנתיים מחוץ לבית שלך, בחדר במלון. הם קיבלו הכול באהבה, ואני שמח שהם לא מצאו את עצמם ברחוב, אבל זה לא מצב הגיוני. יש כאלו שחזרו לקריית־שמונה וגילו שאין להם איפה לגור. אלפי תושבים לא חזרו לעיר, ואין לדעת אם בכלל יוכלו לעשות זאת".

לפני שבועיים הוא נסע להופיע בקריית־שמונה, ונחרד לראות מקרוב את מצבה של עיר הולדתו, שננטשה גם על ידי עולם התרבות. "מצאתי עיר כבויה. קשה לראות ככה את המקום שגדלת בו. בהופעה שלי היה מפוצץ - אין שם כמעט אירועי תרבות, ואנשים צמאים לזה כמו למים. המדינה צריכה לשנות את היחס שלה לתושבים שם, אחרת אין סיבה שהם יחזרו. כשאנשים שהו במרכז, העיניים שלהם נפקחו, הם ראו חיים אחרים. יש אירועי תרבות כל ערב, יש לאן לצאת. ובמקום לנסוע 45 דקות לבית חולים בצפת בגלל אצבע שנשברת, יש לך מיון ליד הבית. הכול קורה סביבך. אז למה שאנשים לא יגידו שנמאס להם להיות אזרחים סוג ב'? אני מכיר הרבה תושבים ששכרו דירות באזור המרכז, כי הם גילו שאפשר לחיות אחרת".

זו הייתה גם הסיבה להחלטה שלך, לפני שנים רבות, לעזוב את קריית־שמונה ולעבור לתל־אביב?

"אני הגעתי לכאן מיד אחרי הצבא, אבל עוד קודם לכן שאלתי את ההורים שלי לא פעם מה הם עושים בקריית־שמונה. גדלתי שם בתקופת הקטיושות, וכואב להגיד את זה, אבל לא הצלחתי להבין למה להישאר בעיר. היום, כשיש לי משפחה משלי, אני שואל – מי ירצה שהילד שלו יצטרך לעצור בדרך לבית הספר בגלל אזעקת צבע אדום, ולחפש ספסל להתחבא מאחוריו? למי מגיע חיים כאלה?"

הוא מותח ביקורת גם על היחס לתרבות הישראלית בעיתות משבר. "בכל פעם שקורה משהו, אתה יודע שהמדינה לא חושבת עליך. אז יגידו - בסדר, המופע שלך נדחה, מי ישמע, יהיה תאריך אחר. אבל ממה אני אמור להתפרנס בינתיים? זה תחום שתמיד נשאר באוויר. מובן שכרגע מתרכזים בכאב של משפחות הנופלים ומשפחות החטופים, אבל מה יקרה אחרי שהאבק ישקע?

"מיד כשנפתחה המלחמה עם חמאס, לא היה אמן שלא נרתם להופיע בהתנדבות לחיילים ולפצועים. אני דילגתי בין מלונות המפונים בכל רחבי הארץ ועשיתי קבלות שבת, הגעתי גם לשטחי כינוס להופיע מול חיילים. אמרתי לעצמי, זה המקצוע הכי מתבקש בזמנים כאלה. אז למה הוא הראשון להיעצר והאחרון לחזור?"

ברוח ימי הדין המתקרבים, הוא מבקש שכולם יעשו חשבון נפש משותף וילמדו סוף־סוף לחיות יחד. "אני חושב שאנחנו עוברים שיעור גדול מאוד כעם. כל אחד מאיתנו צריך לפשפש במעשיו. האם חשבתי לרגע מחשבה לא טובה על מישהו שדעתו הפוכה משלי? האם נהגתי בו בצורה לא נכונה? אני תמיד דבק באמת שלי ואומר אותה, כי מה שמגיע ממקום אמיתי ואותנטי, מתקבל בסופו של דבר - העיקר שתהיה לנו יכולת לדבר זה עם זה. אתה חייב ללמוד לחיות עם מי שלידך. ואם לא נלמד את זה, השיעורים שיבואו עלינו יהיו גרועים עוד יותר".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il