"אנשים משני הצדדים מחכים שיבקשו מהם סליחה"

אפילו בימי הסגרים של הקורונה, אפרת שפירא־רוזנברג הקפידה להגיע לתפילות בבית הכנסת, ברגע שהדבר התאפשר. גם כשההתכנסות הוגבלה לעשרה מתפללים בלבד בכל חלל, היא דאגה להיות אחת מהם. ואז הגיע שבעה באוקטובר על כל הטלטלות הכרוכות בו, ופתאום היא מצאה עצמה בסיטואציה לא מוכרת: היא פשוט לא רצתה ללכת לבית הכנסת. "כי איך אפשר להתפלל? ולמי?", היא מסבירה־שואלת.

ובכל זאת הלכת.

"הגעתי לבית הכנסת רק בגלל החברים. הרגשתי צורך להיות עם הקהילה. אבל להתפלל ממש – היה לי קשה. כולם התארגנו לאמירת תהילים משותפת והוסיפו תפילות מיוחדות, אבל לא מצאתי את עצמי במעמד הזה. כי כשאתה מוסיף, אתה בעצם אומר שהתפילה עצמה לא משנה כלום. תאולוגית זה לא מסתדר לי. אז הלכתי לבית הכנסת, אבל בעיקר כסולידריות, בבחינת 'עמו אנוכי בצרה'".

גם כשרצתה להיות עם הקהילה, היא חשה זרה לשיחות שהתנהלו מסביב. "סיפרו על אנשים שניצלו בנס. איך אפשר לקרוא לזה נס? הרי ליד זה שניצל היה מישהו שנרצח, אז איפה הנס? אני יודעת, אפילו החטופים חוזרים עם אמונה הרבה יותר עמוקה. אבל זה לא ש'אין אתאיסטים במנהרות'; יש, הם פשוט נשארו במנהרות עם כדור בראש. אז אם א־לוהים הציל את אלה שניצלו, מי אחראי על אלה שלא שרדו כדי לספר שא־לוהים נטש אותם?"

האתגר האמוני הזה משתקף גם במורכבות שהיא חשה למשמע השיר "עוד יותר טוב", שהפך כמעט להמנון שני בחודשים האחרונים. "שלא תביני לא נכון, אני מתה על השיר הזה. הוא שיר כיפי ומעודד ואני יכולה להזדהות איתו", היא אומרת בחיוך. "מצד שני, יש לי סימן שאלה על כל מילה ומילה בשיר הזה. השם יתברך? תמיד אוהב אותי? תמיד יהיה לי רק טוב? לא נכון. קודם כול, אני לא חותמת על ההגדרה הזאת של השגחה פרטית. ושנית, יהיו לי לאורך השנים אתגרים לא פשוטים, אף פעם לא 'רק טוב' בחיים. וככל שהשיר הזה מצוי יותר ויותר בכל מקום, התחושה היא שאני הולכת נגד הזרם. בשבר הכי גדול שידענו אי פעם, כולם מדגישים את העוד יותר טוב ועוד יותר טוב, ואני מרגישה הפוך. אין בי טיפת ביקורת על מי שהאמונה שלו התחזקה בעקבות שבעה באוקטובר, אני לא שיפוטית כלפיו, ואולי אפילו מקנאה במי שזו החוויה שלו. אבל התחושה שלי היא כאילו אני יוצאת מהחנייה ונוסעת על הדוקרנים מהצד הלא נכון, בעיניים פקוחות. והאמת היא שהגלגלים ממילא מפונצ'רים".

מתוך החוויה המפונצ'רת הזאת נולד ההסכת המצולם "קשה להאמין: שיחות על משברי אמונה". בכל אחד מפרקיו מתיישב מולה מרואיין אחר ומשתף אותה ב"שבר אמוני" שחווה בעקבות אסון, בעיקר אחרי שבעה באוקטובר. "בשלב מסוים אמרתי לעצמי שאולי לא רק אני מרגישה שבר כזה, ושמישהו צריך להשמיע את הקול הזה ולתת לו לגיטימציה", היא מסבירה. "המטרה היא לאוורר את התחושות הפחות מדוברות, לתקף אותן ולאפשר שיחה עליהן. אנשים חושבים שלדבר על משבר או על קושי זה מחליש, אבל אני חושבת שזה דווקא מחזק. הייצוג הגרפי של ההסכת הוא אדמה חרוכה וצמאה, ואיך אמר אביגדור גביש, שמרואיין באחד הפרקים? 'הירוק צומח דווקא כשהאדמה שבורה, הוא פורץ דווקא שם'. ובאמת, בלי שהתכוונו יצא שכל פרק מסתיים במשהו מעורר תקווה או אופטימיות. הפסיכולוגית מיכל ניובורן אומרת בפרק הסיכום: 'חיים בלי אמונה זה כמו חיים בלי אהבה. מה הם שווים בלי זה?'. אבל כמו באהבה, גם אמונה טומנת בחובּה אכזבה וקושי, וזה חלק מהאמונה עצמה".

"בסטודיו של אודי צ'רקה נתקלתי בקערה עשויה בסגנון קינצוגי; זו שיטה של יצירת כלי משברים, תוך שהם מודבקים בזהב. כשראיתי אותה עברה בי צמרמורת והעיניים שלי התמלאו דמעות. זו התחושה שלי מאז הטבח: כשמשהו נשבר, החיבור שלו מחדש הוא זהב"

בין מרואייני ההסכת ניתן למצוא את גדי ירקוני, ראש מועצת אשכול לשעבר, שמספר כיצד כמעט כל מה שהאמין בו עד שבעה באוקטובר התערער בבת אחת; נוה רחמן, לוחם סיירת מטכ"ל, משתף במשבר האמונה שלו במערכת הצבאית ובכוחו שלו; אביגדור גביש מתאר משבר באמונה הדתית בעקבות רצח בני משפחתו באינתיפאדה השנייה; יונתן שמריז, שאחיו אלון נחטף לעזה ונהרג מאש כוחותינו, מדבר על משבר האמונה במדינה; ואיילת רזין בית־אור, פעילה פמיניסטית בזירה הבינלאומית, מספרת על השבר שלה כששותפיה לדרך התגלו כבעלי תפיסת Me too unless you’re Jew. פרקים אחרים התמקדו במשבר אמון באקדמיה הבינלאומית, בתעשיית השלום ובמידת המוסריות של צה"ל. בפרק המסכם דייקה הפסיכולוגית מיכל ניובורן את הקשר ההדוק בין פוסט־טראומה למשבר אמונה.

"נשאלתי למה לא הבאתי איש ימין שחווה משבר בתפיסותיו", מספרת שפירא־רוזנברג. "זה הפתיע אותי, כי כשבנינו את ההסכת, לא חיפשנו אנשים לפי אג'נדות. הקריטריון היחיד היה למצוא אנשי אמת שמוכנים לפתוח את משבר האמונה שלהם. היופי של הפרויקט זה שהוא קצת מתנתק מזהויות, הוא פשוט אנושי. אני מודה גם שקצתי בדרישה לאיזון, כאילו על כל מרואיין מצד אחד צריך להביא מרואיין מהצד האחר. חיפשנו אנשים שמזדהים עם הסדקים ומוכנים, כמו שאומר הרמב"ם, לעמוד במקום ספק".

אצלנו לא מדביקים

אפרת שפירא־רוזנברג (51) מתגוררת במזכרת־בתיה, נשואה לרוני ואם לחמישה. היא גדלה בתל־אביב ובארה"ב לסירוגין בעקבות עבודתו של אביה ככלכלן. אמה היא השופטת בדימוס תחיה שפירא, בתו של הרב שלמה גורן. היום משמשת שפירא־רוזנברג יו"ר ארגון "נאמני תורה ועבודה – קולך" ואשת תוכן ב"בית אבי חי". ההסכת "מפלגת המחשבות – הרעיונות הגדולים שמאחורי הפוליטיקה", שהיא יוצרת ומגישה יחד עם ד"ר מיכה גודמן, הפך לאחד המוכרים והמדוברים בתחום. בצד זה היא מובילה בחן אינטליגנטי את סדרת הרשת "ארץ חפר", שעוסקת בארכאולוגיה ארץ־ישראלית.

מעגלי עבודה וחברויות משותפות הביאו אותה ואותי להיפגש לפני שנים רבות, וכך נעשינו חברות. יש בינינו הרבה דמיון אבל גם הרבה נקודות שוני, שהחברות הזאת צלחה בקלות בזכות כבוד הדדי, חיבה והערכה. את יכולת ההכלה היא מביאה גם לראיונות בהסכתים השונים. "יש דברים שהיה קשה לי לשמוע, שאתגרו אותי, אבל החלטתי מראש לא להיכנס לוויכוחים על המשבר, אלא להתמקד במשבר עצמו", היא אומרת. "זה שם אותי במקום קצת אחר, רגשי ורוחני יותר, אפילו הומניסטי, פחות עסוק בניתוח האינטלקטואלי. לקחתי על עצמי לראות את האדם שמולי ואת השבר שהוא נמצא בו, ויש בי הכרת תודה גדולה למרואיינים על שהפקידו בידיים שלנו את הדברים הכי עדינים שלהם. למשל נוה, לוחם שבוכה לאורך כל הפרק כמעט, וכמו אחרים נותן ערך מוסף לעובדה שמדובר בהסכת מצולם. בכל פרק היו דמעות, גם לי".

את "קשה להאמין" היא בנתה יחד עם מנכ"ל בית אבי חי, דיוויד רוזנסון ("שנותן גיבוי ותמיכה כמעט לכל רעיון שיש לי"); העורך ניר לייסט ("המוכשר שעורך גם את 'מפלגת המחשבות'"); הבמאי ועורך התוכן אלון יששכר ("מדהים ורגיש"), שלומית גולדין־הלוי ("אנחנו עובדות יחד כמעט בכל פרויקט שאני עושה"), ומיכל אטיאס ("המפיקה הכל־יכולה, ששמה את כל הלב שלה שם"). ברצף לא מקרי משובצים בהסכת ריאיון עם ז'קלינה ישעיה, פעילת שלום שבוכה ממש כשהיא מספרת על החברים בתעשיית השלום שבגדו, ופרק עם גדי ירקוני שמתוודה בכאב: "אני האמנתי בקונספציה, אני האכלתי את צה"ל בזה". "הכנות והפיכחון שלו נוגעים ללב. זה איש שמאל, שבימים הראשונים אחרי הטבח הלך בהתבטאויותיו עד טרנספר ומחיקת עזה, אבל אחר כך התמתן מתוך פרספקטיבה של כמה חודשים", אומרת שפירא־רוזנברג. "השאלה 'מה עושים עם הכאב' צפה אצל שניהם. ז'קלינה מדברת על 'הקמת אוהל במקום הכואב הזה', ממש לגור בתוך הכאב, ואילו גדי מודה שהוא לא מסוגל לחיות ככה, לא יכול לשאת את אי־הוודאות, ומוכרח לבנות משהו חדש. אלה שתי תפיסות הפוכות, ואני שמחה שהבאנו אותן בזו אחר זו".

אני מספרת לה ששמעתי את פרקי ההסכת כמעט ברצף אחד, והקשב שלי התפתח בשני אפיקים. באחד האזנתי וצפיתי במרואיינים שנכנסו עמוק ללב; ובצד זה היה בי רובד דואג, שהרגיש את קשת הסדקים של המראיינת, חברתי. הבנתי שהשברים הללו סוגרים עליה מכל הכיוונים: השבר האמוני והדתי, הפמיניסטי, האידאולוגי, הציוני – הכול. "כמראיינת אני תמיד מנסה לדבר מתוך הזדהות עם המרואיינים, אבל כאן הרגשתי שכל אחד מהם הביא איזה פן שנמצא גם בי", היא מודה. "לא בצורה מלאה – תודה לאל, לא עברתי על בשרי את השכול והאובדן שהם חוו, והסערה שלי קרתה כולה בתודעה ובנפש; ובכל זאת, ואף שהמרואיינים נבחרו על ידי הצוות כולו, יצא שכל העשרה הביאו איזה פן בסערה שעברה עליי. אם תרצי, יד השם כיוונה ככה. בסיכום הפרויקט אני יכולה לומר שיש פה תמונה פנורמית כמעט שלמה של השבר הלאומי. כל מפגש נתן פרספקטיבה אחרת, והרחיב את נקודת המבט שלי. אני מסתכלת על זה ורואה משהו שלם".

"עלה לבמה חבר קהילה שלנו, שאחותו וגיסו נרצחו בחולית. הוא שר על הבמה את 'שחקי שחקי', ובסוף הטקס ניגשתי אליו ואמרתי לו: השיר הזה לא יכול להישמע היום אלא ממך. אף ברייה אחרת לא יכולה להוציא את זה מהפה. רק ממך אני יכולה לשמוע את 'כי עוד אאמין גם באדם'"

וכמו הרבי מקוצק, כשאפרת מדברת על השלם, היא מתכוונת למשהו שבור מאוד. "בסטודיו של אודי צ'רקה, קדר מוכשר וחבר מהיישוב, נתקלתי בקערה עשויה בסגנון קינצוגי; זו שיטה של יצירת כלי משברים, תוך שהם מודבקים בזהב. כשראיתי אותה, עברה בי צמרמורת והעיניים שלי התמלאו דמעות. זו התחושה שלי מאז הטבח: כשמשהו נשבר, החיבור שלו מחדש הוא זהב. אודי הוא לא איש דברים, הוא איש ידיים, אבל הוא אמר לי משהו שטלטל אותי. כאמן שמחובר מאוד לתרבות ולמסורת היהודית, היה לו קשה להתחבר לקינצוגי הזה: 'אנחנו יהודים, כשכלי נשבר אנחנו לא מדביקים אותו. אנחנו שמים אותו בצד, ומנסים לבנות משהו חדש לצד השבר. הרי לוחות ושברי לוחות מונחים יחד בארון'. זה גרם לי לחשוב עמוקות איך נראית הבנייה החדשה אחרי השבר. בכל מקרה, הקערה שלו מונחת על השולחן באמצע הסלון שלי".

לצעוק כדי לא לשמוע

אחד המשברים המורכבים בעת הזו נוגע להיתכנות של חיינו המשותפים כאן בארץ. הימים הראשונים אחרי הטבח התאפיינו אומנם באחדות עמוקה שבאה לידי ביטוי בגלי נתינה, בהקרבה עצמית ובהבטחה לא לשוב לשיח של שישה באוקטובר, אבל זמן קצר אחרי כן השסע הרים ראש מחדש, והפך נוכח מתמיד. "לקח לי זמן להבין מה קורה", משתפת שפירא־רוזנברג. "הרי היינו משוכנעים שמה שהיה לא יהיה, ולשבריר שנייה כולנו היינו באי־ודאות לגבי העמדות שלנו. אבל מהר מאוד כולם סביבי חזרו לוודאות גמורה. כל אחד חזר לעמדתו ולאמונתו, בכל האמונות. גם אנשים שהתפכחו לכאורה, חזרו לסימני קריאה. אולי אתמול הם היו עם סימני קריאה בצד אחד והיום הם עם סימני קריאה מהצד האחר, אבל השיח שלהם עדיין חד ונוקשה. זה היה בדיסאוריינטציה למה שקורה אצלי בפנים, כי כל מה שהכרתי לפני כן נשבר, ואני נשארתי עם סימני השאלה. הייתה איזו פריכות באוויר שנעלמה. תהיתי אם זו רק אני ששוחה נגד הזרם, או שיש עוד אנשים כמוני, שנותרו נטועים במקום הספק, מחזיקים שברי לוחות ועוד לא בנו אותם מחדש.

"בחודש אלול יש ציווי של חזרה בתשובה, של 'חייב אדם לפייס את חברו', של חשבון נפש. נכון שבכל שנה אחרי החגים הכול חוזר לקדמותו, גם הקשיחות חוזרת, אבל בדרך כלל אלול הוא הזדמנות להיות במצב אחר. והשנה אני מרגישה פער בין החוויה שלי ושל ההסכת, ובין האווירה הציבורית: שם יש פחות חמלה ופריכות ועמידה במקום הספק, ויש יותר ויותר ודאות. בפרספקטיבה של חודש אלול, אני מבינה שההסכת עסק למעשה בתנועת מעבר מהוודאות לספק - אבל זה נגד התנועה הציבורית, כי יש משהו בחברה הישראלית שלא מעריך ולא מתגמל ספק. כולם יודעים, כולם מטיחים. אם את מעיזה להגיד שיש לך דעה אבל את לא בטוחה שהיא נכונה, ואת יכולה להבין את הצד השני – את מוקעת. כמו הפרשנות שמיכל ניובורן מביאה למושג 'צדיק באמונתו יחיה': האמונה היא זו שמאפשרת את החיים, אדם חייב אמונה. זה מתחבר לי לשיר של שאול טשרניחובסקי, שהיה כמעט להמנון של מחנה שלם: כי עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו רוח עז".

האמונה באדם קשה לי אחרי הטבח. הספר המשובח "יום אחד באוקטובר" מתחיל ונגמר בקטע מהשיר שציטטת, אבל האדם הוא לא רק ענר שפירא ודומיו שהקריבו את עצמם למען הצלת אחרים, אלא גם הוגי הטבח ומוציאיו לפועל. אז דווקא באדם אאמין?

"ב־7 בנובמבר 23' התקיים במזכרת־בתיה טקס אזכרה לציון שלושים לטבח. אנחנו מקום קטן, לא ייחודי בכלום, הכי אמצע הדרך, אבל באופן מצמרר נהרגו לנו לא מעט תושבים, ובני משפחה של תושבים נרצחו, נחטפו ונפלו בלחימה. המקום הקטן הזה היה מיקרוקוסמוס של האסון כולו. בטקס, שהיה אחת החוויות החזקות ביותר של חיי, עלה לבמה חבר קהילה שלנו, שאחותו וגיסו נרצחו בחולית. אחותו הגנה בגופה ממש על בנה בן ה־16, וכך הצילה אותו. החבר, אדם דתי ליברלי מאוד, שר על הבמה את 'שחקי שחקי'. ניגשתי אליו בסוף הטקס ואמרתי לו: השיר הזה לא יכול להישמע היום אלא ממך. אף ברייה אחרת לא יכולה להוציא את זה מהפה. רק ממך אני יכולה לשמוע את 'כי עוד אאמין גם באדם'.

"מה קורה כשמישהו חושף את האי ודאות שלו? במחנה שלו הוא מוקע כבוגד כי העז לרווח שורות במקום לצופף שורות. מהצד השני מיד דורשים ממנו התנצלות, ושיוקיע את כל מה ומי שהוא היה קודם. אז איזו מוטיבציה יש לאדם לעשות תהליך? כולנו אנוסים. אם יש זהות עצמית, זה רק בסתר. בגלוי זה מפחיד"

"בחודש הרחמים והסליחות אנחנו נדרשים לחמלה. חמלה עצמית, חמלה לזולת ולסביבה. והיום זה לא נמצא באוויר כלפי אף אחד ושום דבר. אני מרגישה באלול הזה משהו קשה וגס, ואני חוזרת להסכת הזה מתוך הבנה שיש לו חשיבות דתית, רוחנית וחברתית. כי המטרה שלו היא לרכך את הוודאות, את סימני הקריאה. זה בסדר שיש לנו דעות, אבל מותר שיהיה בהן גם ספק. אני מאמינה מאוד במילים של מאיר אריאל 'אדם צועק את שחסר לו. לא חסר לו – לא צועק'. וככל שאנשים צועקים יותר, אני מאמינה שהם מנסים להשתיק את הספק שמקנן בהם. לכן אני אומרת, אל תצעקו כל כך בקול. זה בסדר שיהיה לכם גם ספק. התפיסה היהודית הרי מכריעה לטובת בית הלל דווקא משום שהקפידו ללמוד את עמדת בית שמאי ולהבין אותה. לפי הירושלמי, הם אפילו שינו דעתם לא פעם. החשיפה לתפיסה שונה לא הפריעה להם להגיד 'הלכה כמותי', כי בשורה התחתונה צריך להכריע ולקבוע מדיניות, אבל צריך גם להכיר באמת שאולי קיימת בדעה השונה".

למעגלי שיח היא דווקא לא הולכת, כי לתחושתה החיים שלה הם ממילא מעגל שיח אחד גדול. "יש לי חברים וקולגות בכל כך הרבה מעגלים, ואני כבר יודעת היטב שכמעט עם כל אדם אפשר לדבר, ושעם כל אחד אפשר להתחבר גם בלי להגיע להסכמה. אני חושבת שהיום אין כמעט משפחה או שכונה שלא תמצאי בה את כל הרצף הדתי והאידאולוגי. כך זה ביישוב, בעבודה ובמשפחה שלי. מה גם שאני מרגישה מזמן שאני לא חלק מאף קבוצה, כי אני משתדלת לשמור על ראש פתוח. אני הולכת במוצאי שבתות לעצרת של משפחות החטופים בכרמי־גת, מקום המגורים של אנשי ניר־עוז, מתוך סולידריות עם הכאב שלהם. בשבועות הראשונים זה לווה בהרגשה של ניחום אבלים ממש, כי הדוברים שם הם אנשים ששכלו בני משפחה וחברים, ושיש להם קרובים חטופים בעזה. זו לא עצרת ענקית בכיכר, אלה בני משפחה מדרגה ראשונה שאת רואה להם את הלבן בעיניים. ואני מודה, לא תמיד נוח לי עם דברים שנאמרים שם. גם שם יש סימני קריאה נטולי ספק. אבל אני באה מהמקום של 'אנחנו איתכם, אתם לא לבד', יש בי צורך לעמוד בסולידריות עם אנשים שחרב עולמם בצורה הקשה ביותר, אפילו אם התוכן מעורר אצלי לפעמים אי נוחות. הרב בני לאו קורא לזה: לראות פני אדם".

חפש את האויב

אני שואלת אותה אם לצד הבקשה לשהות במקום הספק ולא לדעת, יש מאחורי ההסכת גם רצון להשפיע, לשנות את העולם. "ודאי, זו השליחות שלי", משיבה שפירא־רוזנברג. "הפרויקט הזה, במידה מסוימת, הוא זיקוק של מה שאני מנסה לעשות בכל דבר שאני עושה בחיים – לרכך את השיח. יש שתי רמות השפעה שביקשנו להביא ב'קשה להאמין': קודם כול, לתת לגיטימציה ובמה למי שכבר מרגיש את החיים בתוך ספק. כמילותיו של נתן זך: 'בואי ואראה לך מקום שבו עוד אפשר לנשום'. ברובד השני, אני מודה שיש לי תקווה שאנשים יראו וישמעו את הפרקים, ומשהו בהם יתרכך. לדוגמה, לשמוע את ז'קלינה – מישהי שהייתה פעילת זכויות אדם במסגרת האו"ם, ומוכנה היום לתת מקום לתחושת הבגידה שחוותה מצד חברים – אולי זה יעשה לצופים ולמאזינים משהו, אולי היא תיכנס להם ללב".

"היינו משוכנעים שמה שהיה לא יהיה, ולשבריר שנייה כולנו היינו באי־ודאות לגבי העמדות שלנו. אבל גם אנשים שהתפכחו לכאורה, חזרו לסימני קריאה. אולי אתמול הם היו עם סימני קריאה בצד אחד והיום הם עם סימני קריאה מהצד האחר, אבל השיח שלהם נותר חד ונוקשה. תהיתי אם יש עוד אנשים כמוני, שמחזיקים שברי לוחות ועוד לא בנו אותם מחדש"

סביר יותר שיגידו: אמרנו לך.

"בוודאי, זה האוטומט היום. אנשים משני הצדדים ממתינים שיבקשו מהם סליחה. וזה הרי בלתי אפשרי, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. כולם טעו. את יודעת מה, אני לא מקנאה במי שחושב שהוא צדק בכל דבר. ליבי עליו, כי זה ההפך מלעשות תשובה. הוא יהיה זה שתוקף את מי שמעז לאוורר ספקות. מה קורה כשמישהו חושף את חוסר הוודאות שלו? במחנה שלו עושים לו שיימינג, הוא מוקע כבוגד כי העז לרווח שורות במקום לצופף שורות. מהצד השני מיד דורשים ממנו התנצלות, ושיוקיע את כל מה ומי שהוא היה קודם. אז איזו מוטיבציה יש לאדם לעשות תהליך? כולנו אנוסים. אם יש זהות עצמית, זה רק בסתר. בגלוי זה מפחיד. מי יהיה מוכן לשלם את המחיר הזה? תהליך ההוקעה הוא מנגנון הפחדה יעיל מאוד".

את עדיין מסתירה עמדות?

"הנה אני אומרת מפורשות: אני בעד הפסקת המלחמה והחזרת כל החטופים בהסכם אחד. כך נאפשר שיקום והתחלת בנייה של היום שאחרי. זו הדעה שלי, ובכך אני מסמנת את עצמי – ולא בפעם הראשונה – איפה אני ממוקמת. אבל, וזה אבל גדול: יש לי מה לומר על סגנון ההתבטאות, על מה שקורה בתוך הקבוצה שמסכימה איתי בנושאים האלה, וברור שברגע שאגיד את הדברים, אני אהיה מוקעת במחנה הזה. בצד השני קורה אותו הדבר, ואפילו גרוע יותר".

ברוח אלול, אולי ננסה ללמד סנגוריה על האווירה הזאת. הרי שבעה באוקטובר הפך את האיום לקיומי, ולכן כל יריב אידאולוגי הוא בעצם יריב במשחק סכום אפס. לשיטת כל אחד מהצדדים, הדעה ההפוכה מסכנת את קיום המדינה ואת חיי ילדיו.

"זו בדיוק הדינמיקה שקיימת תמיד ערב פורענות, ולא רק אצלנו. אנחנו מכירים את זה כבר מבית שני: קודם כול הקיצוניים הרגו את המתונים, וכשנשארו רק קנאים הם התחילו להרוג אלה את אלה, ואנחנו יודעים איך זה נגמר. אותה דינמיקה התקיימה במהפכה הצרפתית ובין שתי מלחמות העולם בגרמניה. זה מתחיל בלעג למתונים, אחר כך חיסול שלהם, ואז הקיצוניים משווים ומעלים עוד ועוד את הקיצוניות עד הרג הדדי וחורבן. מחקרים עכשוויים בארה"ב מצאו שבשנות השמונים רפובליקנים ודמוקרטים היו תמימי דעים בשאלה מי האויב הגדול של ארצם – הסובייטים. אחרי עשור, הרפובליקנים ענו שההגירה היא האויב מספר אחת של ארה"ב, והדמוקרטים הצביעו על ההתחממות הגלובלית. היום הדמוקרטים מגדירים את הרפובליקנים כאויב הכי גדול של ארה"ב, והרפובליקנים אומרים אותו הדבר על הדמוקרטים. אני פוחדת לברר מה התשובה לשאלה דומה כאן בישראל, כי בניגוד לארה"ב, אצלנו זו לא תיאוריה, אלא מציאות. לנו יש אויבים אמיתיים שמנסים להשמיד אותנו ולא יפסיקו לנסות להשמיד אותנו, וזה הדבר הכי גדול שצריך לרחף מעל הכול. אבל אם במקום להתאחד נגד האויב האמיתי אנחנו עסוקים בלסמן את האחר אצלנו בתור האויב, ואם כולנו פטריוטים, המשמעות היא שחייבים להביס את הצד השני, נכון? ככה מגיעים להרס עצמי. זה חורבן הבית, כפשוטו.

"יש לנו מחלוקות פוליטיות, אידיאולוגיות ומדיניות, והכול בסדר. יש בקצוות אנשים שבאמת מסוכנים לעתידה של מדינת ישראל – למשל מי שרוצה שהיא לא תהיה יהודית או לא תהיה דמוקרטית. מי שבז לערכים האלה, מסוכן בעיניי. אבל המיינסטרים הישראלי רוצה שהמדינה תמשיך להיות יהודית ותמשיך להיות דמוקרטית, רק שיש מחלוקת איך לעשות את זה. והמחלוקת הזאת צריכה להתקיים תלמודית, בדרך בית הלל ובית שמאי – מחלוקת לשם שמיים. הדרך להגיע לשם היא לרכך קצת את שרירי הפנים, את שרירי האידאולוגיה. לעגל את סימני הקריאה לטובת סימני שאלה. הוודאות קרסה בשבעה באוקטובר, וברוח חודש אלול אנחנו נדרשים להפסיק להכות על חטא בחזה של האחר, ולחזור להכות על החזה שלנו. זה המעשה היהודי שיביא לחברה טובה יותר, עגולה יותר ודוקרנית פחות".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il