רגע לפני גיל חמישים, אחרי שני עשורים פעילים בעולם המוזיקה הישראלית כששמו מוכר בכל בית בישראל, קובי אפללו החליט לעשות צעד לעבר במה שלא הכיר עד היום, בימת התיאטרון. כבר חודש שהוא משחק במחזמר החדש של התיאטרון העברי "הלב שלי בחר", שמשלב סיפור ישראלי עכשווי עם שיריו, לצד להיטים ישראליים מוכרים. המחזה מגולל את סיפורו של לוחם צה"ל שחוזר משדה הקרב כדי להתחתן ומיד אחר כך לשוב להילחם. במקביל, ארוסתו מקבלת הזדמנות לצאת ללימודי רפואה בחוץ לארץ, מה שמותיר את עתידם המשותף במדינה בסימן שאלה כואב. אפללו משחק את דודו של החתן, שנוחת היישר למציאות הישראלית של אחרי 7 באוקטובר.
"משחק בתיאטרון זה משהו שמאוד חששתי ממנו", הוא מספר, "עשרים שנה אני מקבל הצעות לשחק במחזות זמר או סדרות, אבל אף פעם לא הרגשתי בטוח במקום הזה. במוזיקה זה אחרת. מגיל 13 אני שר, יודע את העבודה, יודע איך להתמקם על הבמה, איך להגיש את המילים. אבל בתיאטרון הרגשתי אבוד".

גדי צדקה, מנכ"ל התיאטרון ומי שכתב את המחזה, היה זה שהצליח לשכנע את אפללו ״ללכת לאיבוד״ מרצונו החופשי. אחרי שזיהה את החיבור העכשווי למציאות הישראלית, אפללו הסכים.
"הבנתי שזה מחזה שמדבר עלינו, על החברה שלנו, באופן הכי מעמיק שיש. שמעתי על זוגות צעירים שבעקבות המלחמה נאלצו לחשב מסלול מחדש. זה דור כזה שמצד אחד רוצה לטרוף את העולם, ומצד שני מבין שהוא חייב להילחם על הארץ שלו. זה דור מאוד מיוחד וערכי וזו זכות לספר את הסיפור שלו".
מעבר לזה שמדובר במחזמר שמבוסס ברובו על שירים שלך.
"המחזמר עולה בדיוק עשרים שנה מאז שיצא האלבום הראשון שלי, וזה כבוד גדול למוזיקה שלי. בנוסף, יש עוד המון קלאסיקות ישראליות, מעידן רייכל עד אריק איינשטיין. מבצעים מעולים, שחקניות מדהימות וחמישה נגנים לייב על הבמה".

קובי אפללו | צילום: אריק סולטן
שלוש הצגות עדיין לא הספיקו כדי שאפללו יתרגל למעמדו החדש. "המשחק עוד זר לי. למזלי, בהופעות אני מדבר המון, אני לא מהאמנים ששותקים בין שירים וזה עזר לי עם מונולוג הפתיחה בהצגה. זה מקום שאני מכיר טוב. לעומת זאת, את הדיאלוגים אני עוד צריך ללמוד".
סיפור המחזה מתרחש בשכונה קטנה בטבריה, שלאט־לאט מתרוקנת מצעירים הנוטשים אותה לטובת המרכז. את אפללו - שנולד וגדל במושב חוסן הסמוך למעלות - הסיפור מחזיר למעבר שהוא עצמו עשה כשהתחיל לעסוק במוזיקה, ולגעגוע לצפון השקט. "אני מבין את הרצון לצאת ולהכיר את העולם שבחוץ. זו הייתה בחירה שעשיתי בעצמי, ויש קסם במציאת בית חדש כמו זה שמצאתי במרכז לפני עשרים שנה. ועדיין בכל פעם שאני מתקרב למושב, הלב שלי נצבט".
אתה רואה את עצמך חוזר לשם?
"האמת שלא. אני ואשתי בנינו פה חיים, הבאנו ילדה לעולם. יצרנו לעצמנו מעגל חברים. אבל הגעגוע תמיד נשאר".

"לא פשוט לעלות על הבמה עם הצגה שעוסקת ב־7 באוקטובר", אומר אפללו, "אבל הקהל מתחבר לזה מאוד. אנשים יכולים להזדהות כמעט כל דמות. יש הרבה אנשי מילואים בקהל שמזדהים וזה מרגש. גם עבורי יש סצנות שמחזירות אותי לימים של תחילת המלחמה. ליוויתי חופות שבהן החתן לבוש מדים, רגע לפני שיחזור לקרב. אין לתאר את ההרגשה באירועים כאלה. לצד זה, נכחתי גם באירועים קשים יותר. הפנייה הראשונה שקיבלתי הייתה להופיע בלוויה של דור שפיר ז"ל שנרצח בנובה עם בת הזוג שלו", הוא נזכר באנחה כבדה, "המשפחה ביקשה ממני לשיר את 'מה שהלב שלי בחר', ובהתחלה לא הבנתי למה. אבל אז, כשהאמא ספדה לו, היא הכריזה שעכשיו מתקיימת החתונה שלהם בשמיים. פתאום הבנתי שהכנסתי את שניהם לחופה".
איך ממשיכים להופיע אחרי אירוע כזה?
"זה היה התפקיד שלנו אז. כולנו התגייסנו ב־7 באוקטובר. כל האמנים. אני זוכר שלכיכר החטופים הגעתי כבר ביום שישי שאחרי. בדיוק הרימו את המיצב של שולחן השבת והניחו 250 כיסאות סביב השולחן. זה היה מצמרר. המציאות פתאום הכתה בי, הפנמתי שקרה לנו משהו נורא ובכיתי בלי סוף".

רצון להכיר את העולם שבחוץ. מתוך ההצגה | צילום: התיאטרון העברי
למרות הקושי והרצף הבלתי נגמר של אירועים שוברי לב, אפללו המשיך לדלג עם הגיטרה בין פצועים בבתי חולים, שבעות, ניחומי אבלים ותמיכה במשפחות החטופים. הפעם הראשונה שהרשה לעצמו להתכוונן למצב שמח יותר, הייתה כשנפגש לראשונה עם לוחמים לפני כניסתם לעזה. "הם באים להתפרק ולהשתחרר, וזה מרים. אז אתה נכנס איתם לאווירה. עשיתי שירים שלי, עיבודים לאחרים, ואלתרתי לפי מה שהם הביאו. הייתי חוזר מההופעות האלה בהיי מטורף. אני מאלה שחטאו במחשבה שגדל כאן דור המסכים ומול עיניי ראיתי שיש כאן דור של אריות".
לא פעם הוא גם קם והגן על שמם הטוב. רק לאחרונה עורר סערה כשתקף בחריפות את האמנים הישראלים שהאשימו את חיילי צה"ל בפשעי מלחמה. "מה שצרם לי היה השימוש במונח 'פשעי מלחמה'", הוא מסביר, "כשאומרים דבר כזה על חיילים, זה כואב ברמות. אני רואה צבאות אחרים, ומתאר לעצמי שהם לא מתנהגים כמו הצבא שלנו. אף אחד מהם לא מפזר כרוזים שמבקשים מאוכלוסייה להתפנות לפני שמפציצים. אז להגיד על הצבא המוסרי ביותר בעולם שחייליו הם פושעי מלחמה?! זה צרם לי מאוד. כל אזרח פה הוא חייל בעל כורחו, ירצה או לא ירצה, ואנחנו צריכים לתת גב אחד לשני. החיילים והמשפחות שלהם קדושים בעיניי. זו ההקרבה הכי גדולה שאדם יכול להקריב. לסכן את חייו למען האחר. זו מסירות נפש".

הגנת גם על עידן עמדי, שיצא נגד אותם אמנים וחטף ביקורת.
"הייתי לגמרי בצד של עידן, הוא היה בקרב, נפצע ומכיר יותר טוב מכולנו מה הולך שם. הוא סיכן הכול ויש לו המון מה לסכן. הוא היה יכול להיות בצד שמשמח חיילים והוא בחר להיות חייל".
עם זאת, אפללו מודה שלפני שנתיים הוא היה מדבר אחרת. אירועי 7 באוקטובר שינו את תפיסת עולמו ואת אמונו בפתרון השלום, אך הוא עדיין נחוש לפייס בין הצדדים. "תמיד חייתי במחשבה שצריך להיפרד מהאויב, אבל לקח לי זמן להבין שהפתרון של הסכמים ושלום לא עובד. זו הייתה הרוח כשהייתי יותר צעיר וגם אז, בזמן שאנחנו דיברנו על שלום, התפוצצו בתי קפה ואוטובוסים על ימין ועל שמאל. אני מאמין ששני הצדדים רוצים להיפרד מהאויב. פשוט השמאל חושב שהמחיר הנכון הוא לתת להם - היסטורית, זה רעיון שלא עובד - והימין מאמין שצריך להכניע. לשניהם אותה הכוונה, ואותו רצון לחיות בשקט ובשלווה".

צילום: אריק סולטן
אז איך אתה בכל זאת מגדיר את עצמך מבחינה פוליטית?
"כששואלים אם אני ימני או שמאלני אני עונה שאני מציאותי. חברת כנסת אחת, דווקא מהשמאל, אמרה שאנחנו לא צריכים מודיעין. האויב אומר על כל במה אפשרית מה הוא רוצה לעשות. לפעמים אנחנו מקשיבים ולפעמים לא, ואני חושב שחובה להתייחס ברצינות לכוונות של האויב. כתבתי שיר שעוד לא התפרסם שקוראים לו 'ישראל', באחת השורות אני אומר 'ישראל מבקש כל יום שלום בתפילה, הוא שונא להילחם אבל אין לו ברירה'. אנחנו רוצים שלום, אבל חיים בשכונה בעייתית".
ואם נניח רגע פוליטיקה בצד, אפללו תמיד היה איש של חיבורים. גם בתקופה שבה החברה החרדית נתונה לביקורת ציבורית רבה, בעיקר סביב חוק הגיוס, הוא עצמו בוחר להסתכל על הטוב ולא להכליל. "הופעתי בפני מתנדבי זק"א ויד שרה, והכרתי מתנדבים חרדים שכל חייהם עוסקים בנתינה".

היה לו הרבה מה להפסיד. עידן עמדי | צילום: מתוך הרשתות החברתיות
ומה עמדתך לגבי נושא הגיוס?
"צריך להסתכל על כל מקרה לגופו. המחלוקות בינינו ייפתרו כשלא תהיה הכללה. יש לי חברים בבני־ברק שתורמים את חייהם לזולת, וחברים בתל־אביב שלא עשו צבא בגלל בעיות רפואיות, וגם הם מתנדבים. לא פגשתי יהודי אחד בלי לב טוב, בלי רצון לתרום. כל אחד יכול למצוא את המקום שלו".
הזעקה של אפללו נגד הפילוג בעם נובעת גם מהתובנה שקיבל כאשר נאלץ לשוב ולפקוד את מחלקות השיקום והטיפול הנמרץ, עשור בלבד לאחר שעשה זאת בצוק איתן. "היה קשה לשיר שוב לחיילים פצועים. אבל עם יד על הלב, כבר אז ידעתי שעוד יהיו מלחמות, שהאויבים לא נעלמו ולא מתכוונים להיעלם. בסופו של דבר המלחמה הזו הובילה להתפכחות. לא אצל כולם לצערי, אבל רובנו הבנו שיש לנו רק אחד את השני ואת השוכן במרומים ואין לנו את המותרות לריב. לפני המלחמה דיברו על לחלק את המדינה ליהודה וישראל. דיבור שלא סבלתי. לא הבנתי איך אנשים בכלל משתעשעים ברעיון כזה. כשאתה יורד לשטח אתה מבין שהמחלוקות הן מעל לחיילים. תמיד היו ויכוחים, וזה מה שגורם לנו להיות העם הכי חכם בהיסטוריה".

מלבד הנכסים הרוחניים, וקריירה מוזיקלית מצליחה, בשנים האחרונות הוא גם משקיע בנדל"ן. "אני חושב שכל אמן שנמצא בתקופה יותר מניבה, צריך לדאוג לעתיד של עצמו, לא לשרוף את הכסף. אני חייב לדאוג שיהיה לי עוגן, ועוגן טוב זה אחד עם קירות פיזיים. אם יש דבר אחד שהבנתי, זה שבמדינת ישראל אתה לא יכול לדעת לאן העתיד שלך יילך. בקריירה הכול יכול לקרות. יש תקופות שהמניה שלך יורדת, ולפעמים היא עולה. אמן הוא מניה לכל דבר. או שהוא נדרש יותר או שהוא נדרש פחות. פתאום שיר מצליח ואז אתה לגמרי בתמונה, ויש הרבה הופעות. אני אומר תודה כל יום שהמניה שלי בעשרים השנים האחרונות יציבה".

בעבר הביע אפללו ביקורת חריפה על דור הזמרים הנוכחי: "גדל כאן דור של אמנים שמתחרה מי יביא את הטקסט הכי נמוך ומטומטם", הוא כתב ברשת החברתית. והיום הוא מסביר שזה יותר מורכב. "אין מדורת שבט כמו שהיינו רגילים אליה", הוא מסביר. "אהבנו את המוזיקה שההורים שלנו אהבו. כל האמנים בארץ הופיעו לכל המשפחה. שלמה ארצי, אריק איינשטיין, גידי גוב, דקלון, זוהר. הייתה רוח מאחדת. היום בגלל הרשתות, הכול יותר מורכב. כדי להפיץ שיר שיגיע לכל הקהלים בישראל, אתה חייב לנכוח שם. אתה יכול לשאול היום אנשים מי הם זמרי המיינסטרים מבחינתם, וכל אחד יענה תשובה אחרת. נוצר פער מאוד גדול".
אתה עצמך מראה נוכחות ברשתות?
"חייב. אם אתה לא שם, אתה מאבד נתח מאוד גדול מהקהל".
אולי בגלל הגעגוע לימי העבר, אפללו בחר שהאלבום החדש יהיה בסגנון שנות ה־70 המוקדמות. רעיון שנולד כשחנן סביון וגיא עמיר פנו אליו לבצע את שיר הנושא של הסרט שלהם ״מזל חתולה״. "אני בן אדם נוסטלגי מאוד", הוא אומר, "חברתי למפיק סאבו והוא שלח לי את השיר 'לפעמים', שיר הנושא של הסרט. מיד אמרנו שאפשר להמשיך עם הסאונד הזה, של פעם. נפגשנו להקליט והיה לי ממש כיף. זה החזיר אותי למוזיקה שגדלתי עליה".
כשהיה בכיתה ז' הוא קיבל מאמא של מחברת צהובה והנחיה: 'תכתוב'. כעבור זמן הוא גילה שהכתיבה שלו היא לפי חריזה ומשקל. ואחרי שלמד לנגן, הוא חזר לטקסטים האלה, שר והקליט וניסה את מזלו בתעשייה. שנות עבודה רבות עברו עד שזכה לשמוע את קולו ברדיו. "זה לא סיפור הרואי", הוא מבהיר, "שמונה שנים עבדתי, הקלטתי, עד שזה הצליח. היו הרבה רגעים שאמרתי 'די'. ניסיתי עם להקת 'שמעוֹנה' שהקמתי עם חברים מהצפון, ואחרי שהיא התפרקה ניסיתי לבד. לא תמיד הייתי מוכן להילחם. ביני לבין עצמי הייתי קורא לזה 'הקב״ה הפקות'. כל פעם שהרמתי ידיים, הוא העניק לי שיר שנתן לי תקווה".

הלוויה במקום חופה. דור שפיר ז"ל | צילום: ללא
"בא מן השתיקה" היה לבסוף השיר שהכניס אותו למצעדים, ומאז זה התגלגל לאלבומי זהב, פרסים ולהיטים נוספים שבאו מיד אחר כך. "הרגשתי הברווזון המכוער", הוא נזכר, "ופתאום אמרו לי שאני ברבור. לקח לי זמן להסתכל על ההשתקפות שלי במים ולהאמין לזה. להבין שיש בי משהו מיוחד".
יכולת לשנות כיוון, למה לא ויתרת?
"אני חושב שהחיים הם כמו דלתות מסתובבות. יכולתי לעסוק בספורט, ללכת עם החלום של אבא שלי שאהיה כדורגלן. אני יודע לומר שבזכות זה שפרצתי בגיל 30 ולא לפני כן, לא היו לי תנודות בחיים. הגעתי לשלב הזה בשל ויציב, עם פחות שטויות בראש. גם במערכות יחסים רציתי משהו רציני". לבסוף הוא גם התחתן עם אמילי, ולהם יש בת, אריאל.
"אם היית אומרת לי לפני 21 שנה שיום אחד יהיה מחזמר שייקרא על שם שיר שלי, הייתי צוחק. יש שיר באלבום החדש שיצא בקרוב, שאומר 'הכול יכול להיות'. אני ממשיך ליצור כל הזמן. זה אף פעם לא מפסיק ומי יודע לאן זה עוד ילך".

צילום: אריק סולטן