לרפא את הגעגוע: החיילים מגוש קטיף ששבו הביתה במהלך המלחמה

"כשם שאנחנו שמחים לחזור לאדמת גוש קטיף, אנחנו מרגישים שהאדמה שמחה לקבל אותנו", אומר סרן הרב איציק אמיתי (69), חובש קרבי בגבעתי, אבא וסבא לנכדים ונינים. תוך כדי לחימה בעזה הוא חזר לגוש קטיף וריגש את חבריו למילואים כשירד מההאמר, הסיר את הנשק מהכתף, וכשהקסדה לראשו נישק את רגבי האדמה שממנה גורש לפני 20 שנה. היה זה פינוי שני של הרב אמיתי ומשפחתו, לאחר שפונו גם מימית. "אני ואשתי הגענו לגוש קטיף בתשמ"ב עם שלושה ילדים, לאחר שפינו אותנו מעצמונה, שהייתה אז בימית. בנינו את הבית שלנו בעצמונה החדשה. 14 שנה היינו בעצמונה ואחר כך 11 שנים במורג, ובשנים האלה נולדו לנו ארבעה ילדים נוספים. גם אשתי וגם אני עסקנו בחינוך. במשפחה הגרעינית שלנו היום שבעה בנים וחתנים בלוחמה. חלק בעזה, חלק בלבנון, חלק ביו"ש וחלק בסוריה.

 "לפעמים כשרואים אותי עם הזקן הלבן שמבצבץ מתחת לקסדה, שואלים אותי: פגשת עוד סבא במלחמה בעזה? ואני עונה: "בטח, את הבן שלי שלוחם בעזה, שגם הוא סבא", מספר הרב אמיתי.

למרות הגיל הוא מסור מאוד לתפקידו הצבאי כחובש קרבי. "בכל פעם שאנחנו חוצים את הגדר לעזה כדי לטפל בפצועים, אני אומר את תפילת הדרך. בכל פעם אני מתרגש כשאני מגיע למילים: 'ותחזירנו לשלום'. ואז אני מכוון בליבי לא רק לבית שלנו בגוש קטיף, ולא רק שאנחנו החיילים נחזור לשלום, אלא שכל עם ישראל יחזור לשלום, ואנחנו מפוני גוש קטיף נחזור לבנות את הגוש. זה חבל ארץ ישראל ששייך לנו – למדינת ישראל ולעם ישראל", הוא אומר בטון נרגש והחלטי.

נתנאל רייש: "כשהגעתי בפעם הראשונה לרפיח, הבריזה מהים הזכירה לי את הבריזה של עצמונה. אני מאוד מתגעגע לבית שבו גדלתי. עד היום אני מרגיש שההתנתקות היא ללא ספק האירוע הכי טראומטי בחיי"

הכול הרוס, איך אתה מזהה את המקומות שהיו פעם יישובי גוש קטיף?

"אני מכיר היטב את המקומות. נכון שרוב היישובים הרוסים, אבל יש מקומות כמו בית הכנסת בגדיד שעומד שלם. כך יש לחיילים בגזרה שם מקום להתפלל בו".

היום הרב אמיתי ומשפחתו גרים בישוב מעלה אפרים שבבקעת הירדן וחולמים לחזור ולהקים מחדש את היישוב ממנו גורשו. "ביום האחרון לפני הפינוי ממורג", הוא נזכר בכאב, "הגיעו קצינים וחיילים לבית שלנו. היו לנו שיחות ארוכות ונוקבות. אני זוכר שאמרתי לקצינים שישבו אצלנו בבית – 'גם אם ניאלץ לעזוב את הבית שלנו בגוש קטיף, לעולם לא נקפל את הדגל וחלילה לא נרד מהארץ'".

למה אתה הכי מתגעגע?

"חיינו שם באחווה זה לצד זה –  דתיים ולא דתיים, חקלאים, אנשי חינוך ואנשי תעשייה. היה משהו מקסים באווירת האחדות הזאת, משהו ששמחתי לגלות גם עכשיו, בפלוגה שלנו בלחימה בעזה", הוא אומר כשמאחוריו כבר 400 ימי מילואים. "מבחינתי כשיש מלחמה אין ימין ואין שמאל. התיוגים הופכים לא רלוונטיים". 

כשהוא לא במילואים, הוא מלמד בישיבה. חלק מתלמידיו לשעבר כיום לוחמים לצידו בעזה. "לאחרונה הייתי בתוך עזה עם ארבעה מבוגרי התלמוד תורה שבו לימדתי בטרם הגירוש, ואמרתי להם: 'אנחנו חיים היום בדור שנגאל וכמו שהמפונים מגוש עציון חזרו לשם והקימו אימפריה במקום שבו בעבר היו רק ארבעה יישובים, גם אנחנו נחזור ונקים את גוש קטיף, 'עם כלביא יקום'".

לגעת שוב בחול הזהוב

"אני מתגעגע לחיים בגוש. לבית שהיה לנו שם ולחוף המדהים", אומר אורי כהן (35) שנולד בגוש קטיף, והיה בן 15 כשגורש מביתו בנווה דקלים. היום הוא מפקד צוות במילואים, נשוי ואב לחמישה, מתגורר בכרמי קטיף ומנהל חברת בנייה. גם מאחוריו 400 ימי מילואים.

מה הדבר הראשון שעשית כשחזרת למקום שהיה בעבר נווה דקלים?

"דבר ראשון יריתי. זה היה בעיצומו של קרב ובקרב יורים", הוא אומר בחיוך. "רק בהפוגות עצרנו, שכבנו על חול הים, ובעוד החברה סביבי רטנו על החול הדביק, אני התרגשתי לחזור לחול המיוחד של גוש קטיף שמיד מחזיר אותי לילדות המאושרת שחוויתי בנווה דקלים. חבל הארץ הזה הוא דבר נדיר".

כשנעקרתם מהגוש האמנת שתחזרו יום אחד?

"מרגע הפינוי היה לי ברור שנחזור. גם עכשיו ברור שנחזור".

נדמה שלפעמים קצת שוכחים שהיו גם אירועי טרור מאוד קשים בגוש קטיף.

"נכון, היו אירועי טרור קשים, אבל המציאות הביטחונית אף פעם לא באמת הצליחה לאיים עלינו. הסתובבנו בלי פחד. אני זוכר, למשל, איך נהגנו לנסוע באופניים דרך המואסי, שהיום מוצף בעזתים. תמיד הייתה אינטראקציה טובה עם תושבי המואסי. מי שלימד אותי לפרוש רשת בים היה דייג ערבי ממואסי".

כשחזרת לשרת בעזה בחרבות ברזל, היו מקומות שהזכירו לך רגעים נשכחים?

"כל השירות שלי בעזה היה רשימת תזכורות מהילדות. כל דבר הזכיר לי את הבית – החל מהריצוף המיוחד בצורה משושים במדרכות, המעקים המיוחדים שאופייניים לאזור של עזה וגוש קטיף וכמובן הריחות המיוחדים מהים שעוררו בי המון געגוע".

אתה חושב שאם לא היו מפנים את גוש קטיף המציאות הייתה נראית אחרת?

"לפני הגירוש אנחנו, הצעירים של הגוש, לא האמנו שבאמת יפנו אותנו. אפילו אחרי הפינוי שלנו, לא האמנו שהצבא ייסוג מהאזור. אחרי זוועות השבעה באוקטובר כולנו יודעים את המחיר הנורא של הגירוש. כשהגענו במלחמה הנוכחית לצומת גמה, קצת אחרי שמחת תורה, נזכרתי איך עמדנו שם לפני עשרים שנה והפגנו נגד הגירוש. המחזה שהתגלה לעינינו הפעם היה נורא: מכוניות שרופות ומדממות של המוני ישראלים שנטבחו ונשרפו ביום הנורא. ליד המכוניות השרופות ראינו את האופנועים הנטושים של מפלצות הנוחבה. היה פשוט זוועה לראות את זה ולדעת שאת כל זה אפשר היה למנוע אם רק היו שומעים לנו".

למרות הכול כהן אופטימי ומחכה בכיליון עיניים לתחיית הגוש. כששואלים אותו אם לא מפחיד אותו לחיות שם הוא עונה: "אני רק פוחד שמא אאחר את ההצעה לרכוש פיסת נדל"ן בגוש. ברור לי ולכל מי שמכיר את גוש קטיף שהאדמות האלה יהיו פיסת נדל"ן מאד מבוקשת, ואני רוצה להיות הראשון להשקיע".

עוד נשוב לשם

"כשהגעתי ונגעתי בחול בעצמונה חזרתי בבת אחת לילדות שלי", אומר נתנאל רייש, מפקד פלוגה בגבעתי שהיה בן 24 כשגורש מעצמונה. לאחרונה, תוך כדי לחימה בעזה, הגיע לראשונה, אחרי 20 שנה, לאדמות עצמונה והופתע מעוצמת הרגש שחווה. "למרות שידעתי בדיוק איפה עצמונה וראיתי אותה הרבה פעמים מרחוק, פתאום כשהגעתי למקום עצמו התרגשות גדולה הציפה אותי. הרגשתי שהגעתי הביתה. התרגשתי להגיע לבית הכנסת בו התפללנו כל כך הרבה שנים. נזכרתי בתפילות שם והבנתי שאכן האדם הוא תבנית נוף ילדותו. ואת הנוף הזה של עצמונה אני אוהב עד היום".

מה הדבר הראשון שעשית?

"הדבר הראשון שעשיתי זה להתכופף ולגעת בחול של עצמונה. אלו חולות ילדותי. הסתובבתי עם דמעות בעיניים ועם זיכרונות מילדות נפלאה במקום שהיה לי לבית מגיל שלוש".

רייש מתגעגע כמו כולם לחוף הים של גוש קטיף. "אני זוכר כמה אהבתי לרכב על הסוסה שלי לאורך החוף שהוא החוף הכי יפה בארץ". הוא עדיין חולם לחזור לעצמונה, "אבל קודם צריך להתמקד במטרה – לנצח, לסיים את המלחמה כך שעזה לא תהווה איום".

אורי כהן: "כל השירות שלי בעזה היה רשימת תזכורות מהילדות. כל דבר הזכיר לי את הבית – החל מהריצוף המיוחד בצורה משושים במדרכות, המעקים המיוחדים שאופייניים לאזור של עזה וגוש קטיף וכמובן ריח הים שעורר בי געגוע".

לאור געגועיו וזיכרונותיו רייש כתב את הספר "בן החולות" שמספר על ילדות קסומה בגוש קטיף. בזמן שאמו ניהלה בית ספר לבנות בעצמונה ואביו ניהל את המשק, הוא וחבריו שיחקו בחולות הים ובגינות המטופחות ליד הבית, "והאמנו שהמציאות הזאת אף פעם לא תשתנה".

כיום רייש הוא בעל חברה לבקרת איכות המים ("חברה שכרגע קצת בהקפאה בגלל שירות המילואים"). הוא חי עם אשתו וחמשת ילדיו בבני דקלים שבאזור לכיש. הוא מגויס מאז השבעה באוקטובר ועדיין מפקד במילואים. "הפלוגה שלנו נלחמת בכל הרצועה כולל רפיח, ובית חנון. כשהגעתי בפעם הראשונה לרפיח, הבריזה מהים הזכירה לי את הבריזה של עצמונה. אני מאוד מתגעגע לבית בו גדלתי. עד היום אני מרגיש שההתנתקות היא ללא ספק האירוע הכי טראומטי בחיי".

"אין לנו זכות לוותר"

"אף פעם לא דמיינתי שאחזור לגוש קטיף במדי צה"ל ועם נשק ביד", אומר שילה ביטון, שהיה בן 7.5 כשגורש יחד עם משפחתו מכפר דרום בגוש קטיף. היום הוא נשוי, אב לארבעה ילדים, מסיים לימודי הנדסאות בנייה באוניברסיטת אריאל. הוא גר בכרם רעים בבנימין, וכמו מרבית המפונים חולם לחזור לחיות בגוש קטיף.

"בגירוש הייתי ילד קטן – בן שבע וחצי, ויתום מאבא, שנרצח בפיגוע חמש שנים קודם לכן" אביו של ביטון נרצח בפיגוע אוטובוס הילדים הקשה ב-20 לנובמבר 2000, כשהיה בדרכו מכפר דרום לנווה דקלים. זה היה פיגוע שזעזע מדינה שלמה. ילדים רבים נפצעו וחלקם איבדו גפיים. מרים גבריאל וגבריאל ביטון, אביו של שילה, נרצחו. "אחרי עשרים שנה, כשנכנסנו לגוש לא זיהיתי את המקומות. פתחתי מפות ולפי המפות זיהיתי. למרות שמהיישוב נשארו רק חורבות, מצאנו את בית הכנסת ביישוב נצרים. זה היה בתחילת הלחימה. רב הגדוד שלנו הרב לוי ויינשטיין השיג ספר תורה, הכנסנו אותו לבית הכנסת וקראנו בו כל שני וחמישי. זה היה מאוד מאוד מרגש".

למרות שאיבד את אביו שם, ביטון מופתע כששואלים אותו אם המחשבה לחזור לגוש קטיף חולפת בראשו ואם הוא לא מפחד. "מה פתאום לפחד? הדבר היחיד שמפחיד אותי היום היא המחשבה שבסיום הלחימה בעזה, גוש קטיף לא יהיה בידיים שלנו. אין לנו זכות לוותר".

לעזה עצמה ביטון נכנס לראשונה במלחמה ביום האזכרה לאביו, כ"ב בחשוון. "בשבעה באוקטובר כבר גויסתי, אבל בהתחלה שירתי בצפון. בכ"ב חשון הוקפצנו לעזה. זה היה יום האזכרה של אבא שלי", קולו רועד. "ערכנו אזכרה לאבא, אמרתי קדיש והמשכנו להילחם. היינו פלוגת חי"ר בגדוד שריון. נלחמנו באזור היישוב נצרים. הרגשתי גאווה גדולה לשוב ולהילחם על אדמות ילדותי".