"מורה שכמעט נשרפה בממ"ד חזרה ללמד, זה החזיר אותה לחיים"

שלום זואי, את כבר בבית הספר. מה שלומך?

"אני בסדר, מאוד עמוסה בכל מה שקשור לפתיחת שנת הלימודים. לפני כמה ימים חזרנו מחופשה משפחתית, היינו קצת בחו"ל. לפני שטסנו הבן שלי אמר: אנחנו יוצאים לחופשה גם מהמלחמה וגם מהבומים".

בתחילת המלחמה פוניתם לים המלח עם יישובים אחרים מהמועצה. מה עשיתם שם בהיבטי החינוך?

"היינו עם מפוני כיסופים, בארי וחולית. בשלב הראשון כל אחד היה עם הקושי וההלם שלו, הפרטי, המשפחתי והקיבוצי. היה ברור לנו שנצטרך להיות במלון הרבה מאוד זמן. הקהילה התחילה להתעשת ולהקים מסגרות מתאימות לפי גילים, כדי לפנות את ההורים וליצור משהו מסודר לילדי הקיבוץ. היו איתנו חבר'ה מהשומר הצעיר וחיילים.

"בד בבד, הרעיון של הקמת בית ספר התחיל לקרום עור וגידים. היה ברור שצריך לתת מענה לכל הקהילות. מצאנו מתחם שהפך לבית הספר שלנו, האזורי, והוא נפתח באמצע נובמבר. זה היה בית ספר לכל הגילים".

אני מניחה שבית הספר הזה לא הרבה לעסוק בתוכנית הלימודים הרשמית.

"זה קודם כול היה בית ספר שנתן למורים וגם לתלמידים תחושה שמוקם כאן בית ספר שלנו. בימים שלפני הפתיחה ליוו אותנו פסיכולוגים, ובנינו תוכניות לקבלת הילדים ולמערכת השעות, כשכל אחד מאיתנו גם היה בצער שלו ובסיפור שלו. הייתה לנו מורה שהוציאו אותה כמעט שרופה מהממ"ד והיא החליטה לחזור ללמד, כי זה מה שיחזיר אותה לחיים. היו לנו עוד מורים כאלה. היו ילדים בשכבה שהיו חטופים, והיו מורים שלא היה ידוע מה גורל יקיריהם. התמקדנו בילדים והיה ברור שבית הספר יעזור להם, אבל באותה המידה הוא עזר לנו. ככה התחלנו להתרומם מהקושי. יום־יום הגיעו קבוצות כדי להבין איך מורי אשכול עושים את מה שהם עושים".

את שנת הלימודים שעברה כבר פתחתם במועצה האזורית אשכול.

"חזרנו למגן בסוף שנת הלימודים 2024. יש במועצה האזורית שלושה בתי ספר יסודיים־ממלכתיים ששוכנים בקריית החינוך, מול השדות של ניר־עוז. לאורך שנת הפינוי לא היה פה שום דבר, וכשיישובים מהמועצה התחילו לחזור, עלתה השאלה איך מחזירים את בתי הספר ולאן. היו הורים שלא רצו להחזיר את הילדים לכאן, כי הם אמרו שזה מקום חשוף. בסופו של דבר שלושת בתי הספר נפתחו, כל אחד במקום אחר. בית הספר שחר אשכול נפתח בקריית החינוך, בית ספר נוסף נפתח בצוחר, ובית ספר שלישי נפתח במיקום עוד יותר עורפי, בגבולות. בשנה הראשונה כל אחד היה יכול לבחור לאן לרשום את ילדיו. בסופו של דבר שחר אשכול היה בית הספר הגדול ביותר מהשלושה".

הקיץ חוזרות קהילות רעים, נירים, כרם־שלום ועוד מעט כיסופים. איך זה יעבוד עם התלמידים החדשים־ותיקים?

"בעצם כל יישובי המועצה נמצאים פה למעט בארי, ניר־עוז וחולית. אנחנו קולטים באהבה גדולה את הילדים שלנו שלא היו פה בשנה הקודמת. השנה כל יישוב צריך לחזור לבית ספר שלו, על פי אזור הרישום, ושני בתי הספר האחרים חוזרים לקריית החינוך. נפתח גם בית ספר רביעי, בקיבוץ גבולות, כמענה עורפי להורים שחוששים עדיין".

איך מתארגנים לשנה הזאת, כשחלק מהתלמידים מתמקמים מחדש, ועדיין יש מלחמה ליד בית הספר? הילדים נושאים בתוכם סיפורים לא פשוטים, ובתוך כל זה צריך גם ללמד.

"קמים בבוקר ויודעים שזאת חלקת הא־לוהים הקטנה שאני יכולה להשפיע בה. הילדים שלנו עברו הרבה, מגיע להם שנוריד בשבילם את הכוכבים. אנחנו עושים את זה הכי טוב שאנחנו יכולים, קודם כול ברמה האנושית, של חיבוק והכלה ואהבה ועיניים טובות ודואגות ועוטפות. אנחנו מטפלים הרבה בעניין הרגש. יש לא מעט שיעורי העשרה ושיעורים טיפוליים. הפן הלימודי חשוב, אבל אנחנו יודעים גם להכיל את העובדה שחלק מהילדים לא פנויים לזה, אז אנחנו מנסים למצוא דרכים אחרות לעשות את זה. אנחנו מלמדים הרבה דרך טיולים, בלמידת חוץ, יש כאן בוסתן טיפולי. אנחנו לומדים הרבה בלמידה דיפרנציאלית וזורמים עם הילדים. אנחנו רוצים שהם ירגישו שהם באים למקום שטוב להם בו, ושזה הבית שלהם".

איך מחזיקים את החוסן האישי והמשפחתי, וגם מצליחים לתת כוח לתלמידים ולפתוח את הבוקר בחיוך וחיבוק?

"בסוף את לוקחת את המשאבים שלך מהמשפחה, מהקהילה ומהצוות. אני כלום בלי הצוות שתומך בי. כולנו קמים ביחד ובאים יום־יום למען הילדים, כי אלה הילדים שלנו. המועצה הזאת לא גדולה. עברנו אירוע בקנה מידה ששום מועצה לא התמודדה איתו מעולם. כולנו מכירים במעגל כזה או אחר, והמורים צוברים לאורך השנים הרבה מעגלים של ילדים שעברו דרך בית הספר וסיימו אותו. הכרנו הרבה ילדים, בוגרים והורים שנפגעו ב־7 באוקטובר. בימים הראשונים בים המלח אמרתי לבעלי שזו הפעם היחידה שהייתי מעדיפה לא להיות מורה, כי זה צער שאי אפשר להכיל. ויחד עם זה את יודעת איזו השפעה יש לך על היכולת של הילדים האלה לקום ולהתאושש ולצמוח ולפרוח ולהיות. את קמה בכל בוקר בחיוך ואומרת: הם צריכים אותי, אז אני באה".

בכל הארץ חסרים מורים. מה אצלכם?

"בתחילת הקיץ המועצה יצאה בקמפיין נרחב לגיוס מורים לאשכול, כי בהחלט חסרים מורים. בשנה שעברה הייתה עזרה של תומכי הוראה ושל חיילים ושינשינים, אבל עדיין, אלה לא היו מורים. מקימים פה עכשיו מתחם של מגורי מורים, כדי שמי שירצה להגיע לאשכול יוכל להגיע ולהיות קרוב לעבודה. אני יודעת שהייתה התעניינות אבל אני לא יודעת מה יצא לפועל, כי זה אומר להעתיק את מקום המגורים לאזור לא רגוע, שמלקק את הפצעים שלו, ועדיין יש לנו שם אנשים מעבר לגדר. מצד שני, זה מורכב להיות איש צוות לא מהאזור".

אם נושמים עמוק כבר מריחים את חג 1 בספטמבר. מה המוטו שאת לוקחת איתך לשנה הבאה?

"שרק יהיה טוב לילדים שלנו, באמת. זה מה שאני רואה לנגד עיניי ואנחנו נעשה את כל מה שאנחנו יכולים בשביל זה. לילדים שנמצאים ולילדים החוזרים. אנחנו אוהבים אותם ומחכים להם. ואם יהיה טוב לילדים, יהיה טוב גם לנו".

עם כאלה מורים במערכת החינוך, יש תקווה לתקומה גם לקהילות וילדים שחוו את הקושי הגדול ביותר.