"ההתיישבות היא חלק מהביטחון": נוחי מנדל מסביר כיצד אזרחים חמושים יבלמו את האויב

תמונה גדולה של מחרשה ירוקה חורשת בשדות העוטף, ולצידה טנק מרכבה שמאבטח את העבודות החקלאיות הסמוכות לגבול עזה, תלויה כבר שבע שנים מעל לראשו של נוּחי (נחום) מנדל, ראש היחידה להתיישבות ותשתיות לאומיות במשרד הביטחון מאז 2018. התמונה, שהוענקה לו לאחר מבצע צוק איתן בעת שירותו כסגן מפקד אוגדת עזה, מסמלת את חזונו: התיישבות ביטחונית. חרבות וגם איתים. בתפקידו האזרחי הוא מפקח על מתן אמצעי הביטחון לכל ההתיישבויות בגבולות הארץ, במרחבים שבהם השטח עובר מאחריות המשטרה לאחריות צה"ל – וגם, לתפיסתו, לאחריות התושבים.

ב־7 באוקטובר 2023, כשהגדר נפרצה והיכן שההגנה הצבאית התמוטטה, רק ההתיישבות הביטחונית הייתה יכולה למנוע טבח, לעכב אותו או לשבש אותו. במקומות מסוימים זה עבד היטב, במקומות אחרים לא. מנדל נמצא היום בקשר ביטחוני עם 67 רשויות אזוריות ומקומיות, מראש־הנקרה דרך גבול לבנון ועד רמת הגולן, במורד הבקעה והערבה, לאורך גבול מצרים ועוטף עזה, וגם ביהודה ושומרון ועל קו התפר – בחבל תענך, בכוכב־יאיר, בשומריה ובלבנה, כדי לחזק את מערכי ההגנה הללו, ולוודא שימלאו את תפקידם בעת מבחן.

"לפני המלחמה התמקדנו במרכיבי הביטחון בהתאם למה שהוגדר אז והמצב בדרום ובצפון היה טוב", אומר מנדל על עבודתו בטרם 7 באוקטובר, "חשבנו שכוח ההגנה המרחבית הזה פחות רלוונטי, פחות נצרך, כי הצבא יהיה בכל מקום. אבל ב־7 באוקטובר למדנו שיישוב צריך לדעת להגן על עצמו, ואנחנו צריכים להכין אותו ולתת לו את הכלים להתמודד עם אויב. לכן מחלקות ההגנה תוגברו. הכי חשוב כוח המגן המיומן שיודע לקפוץ ולהילחם".

לפני 7 באוקטובר היה תקן לכיתות הכוננות, אבל בלא מעט יישובים לא היו אנשים או ציוד מתאים. צה"ל לא היה בבקרה על זה.

"לחלוטין. כשאתה לא רואה בכיתות הכוננות חלק מההגנה שלך, אתה גם לא בודק ולא רותם אותן. היום, כשאני מבקר ביישובים, הדבר הראשון שמוצג לי הוא כמה אנשים יש במחלקת ההגנה, מה המצבה, מה התקן וכמה מתאמנים. אנחנו ממש עוברים ביישובים ומדברים על זה: אם התקן הוא איקס והמצבה שונה, אני רוצה לדעת כמה הגיעו לאימונים. אני לא עושה שם ביקורת, זה רק במסגרת השיח איתנו, כדי לחזק את היישובים ולרתום את ההנהגה.

"לדוגמה, בעוטף עזה, בשיתוף מד"א ודרך מנהלת תקומה, הצבנו עכשיו עשרים אמבולנסים ממוגנים. זה פרויקט יפה מאוד, אבל מי שמפעילים את האמבולנסים האלה הם מתנדבים, וכדי שיהיו כאלה צריך לרתום את ההנהגה שתביא אנשים. כוח האדם קריטי, ואנחנו שמים עליו דגש גדול. הדברים האחרים עוזרים לנו: לפני כן לא היה דגש כזה על הציוד, על ימי המילואים ועל הבדיקה העיקשת והרצינית".

אמרת שהמצב היה טוב "בהתאם למה שהוגדר אז". מה הוגדר?

"היחידה לא ממציאה. הצבא אמון על הסיווג וההגדרה של כל יישוב, וגם על סדר העדיפות לביצוע. שר הביטחון מאשר מדי שנה את סדר העדיפויות בהתאם לראייתו את האיומים, ולראיית הצבא את התרחיש. בגלל המלחמה הסיווג השתנה וההגנה תוגברה מאוד, ובהתאם לכך אנחנו פועלים היום".

מחיר שהציל חיים

לדבריו, בצה"ל קבעו ארבע דרגות לסיווג יישובים באזורי גבול: ליבה קדמית, ליבה, סמוך־גבול ועורפי. ההבדל נגזר מהמרחק מהגדר ומתבטא בפועל במרכיבי הביטחון שהיישובים מקבלים. יישוב "ליבה קדמית", הצמוד לגדר הגבול, יקבל הגנה פיזית הכוללת גדר, תאורה, רכב ממוגן לרבש"ץ, מצלמות, חמ"ל וקשר, וגם הגנה טכנולוגית, ש"מסתכלת החוצה, כמו ביהודה ושומרון: אם מישהו מתקרב ליישוב – תתקבל התרעה מראש. הרעיון הוא לא להיתקל במחבל רק כשהוא כבר נוגע בגדר, אלא לראות אותו קודם, לתת זמן חשוב לכוננות. ואם אין גדר – אז במרחב המוגדר כקו הגדר". אחד הדברים הראשונים שעשו ביחידה להתיישבות בתחילת המלחמה היה להשלים את המרכיבים הבסיסיים הללו בכל היישובים בעוטף עזה ובצפון. "חלק גדול כבר הושלם, וחלק נעשה בימים אלה. הגיע תקציב גדול לטובת זה. כל מה שקשור לציוד של מחלקת ההגנה, ימי המילואים, הנשק והציוד – את זה הצבא עושה. היום יש תוכנית שנקראת 'משיב הרוח', שמציידת מחדש את מחלקות ההגנה ומאמנת אותן במרץ, עם יותר ימי מילואים ובאימונים מגוונים".

"מחלקת ההגנה עצמה, והרבש"ץ, הם ההגנה האמיתית. עם כל הכבוד להתרעות, בסוף מחלקת הגנה מיומנת, מאמינה בעצמה, מוכנה לקפיצה ומצוידת כראוי, מסוגלת להתמודד עם איום"

למרות כל השדרוגים, לדבריו, הגדרות והאמצעים הטכנולוגיים הם לא עיקר המערך ההגנתי. "הכי חשובה היא מחלקת ההגנה עצמה", הוא אומר, "והרבש"ץ. הכוח האנושי הזה הוא ראש וראשון בהגנה על היישובים. הם ההגנה האמיתית. עם כל הכבוד להתרעות, בסוף מחלקת הגנה מיומנת, חדה, שמאמינה בעצמה, מוכנה לקפיצה ומצוידת כראוי, מסוגלת להתמודד עם איום. ברור שהמספרים חשובים, כי כוח של מחלקה לא יכול להתמודד עם גדוד, אבל כוח מגן שמכיר את יתרונותיו עושה עבודה רצינית מאוד. ראינו זאת ביישובים מסוימים בעוטף. הם נלחמו בגבורה בהרבה מקומות, הצילו חיים, שילמו בחייהם וגם נפצעו לא מעט. רק ביישובי אשכול נהרגו שבעה רבש"צים. זה מחיר קשה, אבל מחיר שהציל חיים. בעיניי, זה הדבר הכי חשוב".

אתם דורשים היום מצה"ל יותר בקרה בתחום?

"כרגע אני לא צריך לדרוש – אני רואה שזה קורה. אני מקווה שהבקרה לא תישחק. שאנחנו נהיה שם. אני תמיד אומר שמרכיבי ההגנה שהצבנו אחרי צוק איתן באו לידי ביטוי בחרבות ברזל. צריך לקחת בחשבון שככה זה עובד. אתה לא בונה משהו לכאן ועכשיו, אלא עם הסתכלות קדימה אל מול יכולות האויב לשנים הבאות. הפשיטה הבאה כנראה לא תהיה בקרוב, ולכן ההגנה צריכה להחזיק מעמד לאורך הזמן. מי שמתמיד ונחוש - מנצח. צריך להתמיד ולוודא שהדבר הזה קיים ומתרחש כל הזמן".

תפיסות ההגנה משתנות לפי מאפייניה של כל גזרה. למשל, לפי מנדל, ביו"ש כל איום על יישוב אמור להקפיץ בו התרעה - אבל בעוטף עזה צריך לברור על מה נכון להתריע ועל מה לא. כחלק משיפור המוכנות, צוותי החירום היישוביים (צח"י) קיבלו חמ"ל נייד (במזוודה, לא פחות) לשעת חירום, רחפנים ומערכות תצפית ניידות, גנרטורים, תאורה נגררת ומכלי סולר ועוד אמצעים לוגיסטיים המאפשרים להגנה האזרחית לתפקד גם בשעת חירום. "זו לא משימה של משרד הביטחון, אבל אנחנו כבר שנים נותנים ציוד לצח"י כדי שיוכלו לתפקד בחירום", אומר מנדל. "כלקח מ־7 באוקטובר, כשבמקומות רבים בכלל לא הצליחו להגיע לחמ"ל בגלל המחבלים, בנינו ערכה ליו"ר צח"י שהוא יוכל לתפקד איתה גם בבית. יש שם מה שצריך כדי שיוכל לעבוד גם בלי חשמל: ערכת קשר, ערכת כוח. חלק מהמועצות כבר הצטיידו, וזה קרה במהירות גבוהה.

"גם שיקמנו חמ"לים ובנינו חמ"לים חדשים. סיימנו כבר עשרים כאלה בעוטף, בכל היישובים הצמודים לגדר. צריך לתת ליישוב יכולת לנהל את עצמו בשגרה וגם בחירום. אני רואה צורך בחיזוק הרשות המקומית והיישובים שלה, והיכולת שלהם לתפקד באופן עצמאי, מתוך הבנה שאולי הם יצטרכו לעמוד לבד במשך שעות או יותר. העמידה העצמאית של ההתיישבות הביטחונית בגבולות היא קריטית. לכן אנחנו צריכים לחזק את האנשים שמפקדים על הרשות ומנהלים אותה, דרך מרכז ההפעלה והחמ"ל של הרשות, ועד אמצעים שיאפשרו להם לפעול בנפילת חשמל, בהפסקת מים או בשרפה, בלי לקרוא למשאבי המדינה. כל יישוב הוא חלק מהפאזל הגדול הזה. אני חושב שזה לקח חשוב מאוד".

חריש עמוק ונשק

בעיני מנדל ההתיישבות מביאה ביטחון – ולא רק ביו"ש, בצפון ובעוטף עזה, לדבריו, אלא גם בגבולות השקטים לכאורה. "אנחנו מבינים זאת היטב היום בגבול המזרחי", הוא אומר. "סְפר ללא התיישבות הוא מרחב פרוץ, שמאפשר לכל מיני תשתיות לא טובות להתחיל להיווצר. מרחב שיש בו חיים, יישובים, חקלאות – מרחב כזה נתפס הרבה יותר טוב". תפיסתית וגם מבחינה לשונית, הוא חוזר "לימי קדם והקמת המדינה": הוא מתאר "מחלקות הגנה", ומדבר על "עמדות, תצפיות... כוח מגן אזורי". תמונת המחרשה והטנק מהדהדת את דברי יוסף טרומפלדור: "במקום שבו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יעבור גבולנו". "מתוך הבנה שכשחורשים מחזיקים גם בנשק", מדגיש מנדל. "מי שחורש ומחזיק גם בנשק הוא חלק מההגנה, חי את המרחב, יכול לומר לך מה השתנה, מה קיים פה, מה לא קיים". הוא מצטט את "שיר ערש נגבי" מאת יחיאל מוהר: "'הן יחרוש בשדות המשק, למה לו אקדח וסטן? אין חריש עמוק בלי נשק'. זה בדיוק הרעיון, הכול ביחד".

"הקמת יישובים בגוש קטיף? לא תפקידי להיכנס לזה. אם זה יהיה רלוונטי, ניתן להם את 'חליפת ההגנה' הראויה. ברור לי, וזו גם הראייה של שר הביטחון, שההתיישבות היא חלק מהביטחון"

השאלה המתבקשת היא: מה לגבי הקמת יישובים בפרימטר או בגוש קטיף? זאת התיישבות ביטחונית שתחזק את הגבול.

"זה לא תפקידי, אין לי מה להיכנס לזה", הוא אומר בזהירות, "כרגע זה גם לא רלוונטי. אם זה יהיה רלוונטי, ניתן להם את ה'חליפה' הראויה. ברור לי לגמרי, וזו גם הראייה של שר הביטחון היום, שההתיישבות היא חלק מהביטחון. איפה שיהיו יישובים נשתדל לעשות את הטוב ביותר שאפשר כדי שיגנו על עצמם".

מה אתה חושב על ההחלטה לפנות את יישובי הצפון בתחילת המלחמה? אומרים שהיא הייתה נגמרת מהר יותר אם התושבים היו נשארים.

"ההתיישבות היא חלק מהביטחון ביום־יום, בשגרה. האויב צריך ליצור לעצמו פרצות, נתיבי חדירה, וכשהוא רואה יישובים חזקים וחיים במרחב, הוא לוקח את זה בחשבון. בחירום הוחלט לפנות כדי להציל את התושבים ולאפשר לצבא לפעול באופן גמיש וחופשי יותר. זה לקח הרבה זמן, ויש לכך משמעויות לאחר מעשה, אבל אנחנו דואגים להגן על התושב. יכול להיות שזה היה נגמר מהר יותר אם התושבים היו נשארים, אני לא יודע לומר. אלה שאלות בדיעבד.

"מי שקיבל את ההחלטה ראה את ביטחון ההתיישבות לנגד עיניו. גם במלחמת יום הכיפורים פינו את דרום רמת הגולן, ואחר כך החזירו את התושבים. אנחנו לא שואפים שזה יקרה, משתדלים מאוד שזה לא יקרה, ואני מניח שילמדו לקחים להמשך. היום ברור שצריך לחזק את היישובים, לתמוך בהם, לאפשר להם עמידות גם נגד ירי רקטות. זה הפרויקט הגדול שמשרד הביטחון מקדם לבניית ממ"דים בצפון".

האמונה ביישובים לא מבטלת את הצורך בגדרות: בחודש מאי, בדיון בוועדה המיוחדת ליישובי הגבול המזרחי בכנסת, הוא עדכן את חברי הוועדה שהמכשול הפיזי שמשרד הביטחון מקדם בגבול ירדן יהיה מוכן בעוד כשלוש שנים וצפוי לעלות מיליארדי שקלים. אבל לפי מנדל "זה רק חלק אחד בתוך פאזל שלם". הקמת הגדר מול ירדן משתלבת עם נוכחות צבאית ב"מוצבי קו המים" לאורך הירדן, חיזוק של היישובים הקיימים בבקעה, הקמת מוסדות אזרחיים כמו מכינות קדם־צבאיות וגרעיני שנות שירות, קשר עם עמותות כמו השומר החדש ועוד. "אני עושה את החיבורים האלה כדי שהמכשול 'ידבר' התיישבות, וזה בדיוק הרעיון. אנחנו מבינים שצריך מכשול, זאת הייתה אמירה של הצבא, אבל אנחנו ממש לא מסתפקים בזה. כבר היום, כשתיסע בבקעה, ובעוד כמה חודשים גם בערבה, תראה שמקומות נוספים נתפסים במרחב הפתוח. המרחב צריך להיות חי, ועל זה אנחנו עמלים. זה לא יהיה רק גדר".

בגבול הדרום התפיסה הפרו־התיישבותית מתבטאת בשני מהלכים שפרסמנו לאחרונה במקור ראשון: הראשון הוא פתיחת ציר 10 בגבול מצרים, בין פתחת שלום לפתחת ניצנה, אחרי שנים שהיה סגור לתנועת אזרחים, והשני הוא שבצה"ל שוקלים אם להסיר חומות מגן ביישובי צפון העוטף וסמוך למסילת הרכבת לשדרות, לנוכח הכרעת גדוד חמאס בבית־חנון. "אנחנו לא שואפים לקירות בטון", אומר מנדל. "שמנו אותם כשהיה צורך, כי אנחנו מבינים מה המשמעות של פגיעה ברכבת. ככלל, הרעיון הוא לעשות גם וגם: לאפשר להתיישבות לפרוץ, אבל גם להגן עליה.

"אחד הסימנים שאהבתי לראות בצפון, אחרי המכה הקשה שחיזבאללה ספג וסילוקו מקו המגע, הוא שקירות הבטון ירדו מיד בתל־חי, בצומת יפתח ועוד. הרצון הוא לאפשר להתיישבות. כשהבנו שטילי הנ"ט עושים שמות ופוגעים בנו, היה נכון לשים אותם. אבל ברגע שהיה אפשר – הורדנו הכול. גם כאן, הרצון הוא לאפשר התיישבות. מפקדי הצבא הבכירים רואים לנגד עיניהם את האפשרות לעבד את האדמה עד התלם האחרון. מבחינתם זה חלק מהניצחון. זה לא אומר שזה יהיה תמיד ובכל מקום ללא אחריות – אנחנו לא רוצים שאנשים ייפגעו – אבל כן, זה חלק מהמשימה לאפשר חיים נורמליים. בשדרות בונים היום מגדלים גבוהים, לא מתחבאים. ובציר 10, החיבור בין ההתיישבויות חשוב מאוד".

ומה עם פתיחת הציר דרומה משם עד לכביש 12?

"המרחב הזה דליל מדי, מבחינת התיישבות. לצבא יש שיקולים שלו בפתיחת הציר אל מול האיומים, הצרכים והיכולת שלו להגן. אני נמצא כל הזמן בהערכות מצב תקופתיות הקשורות לעורף, וברור שההתיישבות והחיים האזרחיים ממש לנגד עיניהם של המפקדים הבכירים בכל הגזרות. הם רואים בכך חלק מהביטחון, ולכן אני חושב שכשיהיה אפשר להסיר את המגבלות – הן יוסרו".

איפה צריך להקים יישובים נוספים בארץ?

"לא חסרים אתגרי התיישבות. אנחנו צריכים לחזק יישובים קיימים, בוודאי בגבול הצפון, אבל הגבול המזרחי, הגבול הארוך ביותר של מדינת ישראל, דורש חיזוק רב. הדבר הזה, לשמחתי, קורה. בהחלטת ממשלה אושרו שלושה יישובים חדשים בבקעת הירדן. זה משמעותי".

בגבורה, כאריות

נוּחי (נחום) מנדל, בן 56, נשוי, אב לשישה וסב לארבעה, מתגורר בכרמי־צור. הוא נולד וגדל באשקלון, לאם צברית, בת לחלוצים ילידת גדרה ולאב יליד הונגריה, שרוב משפחתו נספתה בשואה ("הוא ניצל בזכות תושייה וגם כי הקב"ה רצה שיינצל"). עלה לארץ באוניית מעפילים, הוגלה לקפריסין ועלה שוב, "בנה את עצמו פה לאט־לאט בעמל כפיו. בבית חינכו אותנו לחשיבות של מדינה עצמאית ובניית כוח מגן". שניים מילדיו נלחמו בחרבות ברזל: האחד מפקד פלוגה בחטיבת המילואים 551 ונמצא כעת בגבול לבנון, האחר לוחם ביחידת אגוז. בן נוסף התגייס בשבוע שעבר לחטיבת הנח"ל. מנדל עצמו התחיל את הקריירה הצבאית שלו בגדוד 12 של חטיבת גולני, ומאז מילא תפקידים רבים ביחידות אחרות: קצין במגלן, מג"ד חרוב, מפקד בא"ח נח"ל, מח"ט ירושלים (16), מח"ט הבקעה וסגן מפקד אוגדת עזה. בסך הכול שירת 28 שנה בקבע ועוד שבע שנים במילואים, עד הדחתו בשנה שעברה מתפקיד רמ"ט חטיבת הנח"ל, בשל תקלה מבצעית.

"אני לא שעיר לעזאזל, וגם לא 'לא שעיר לעזאזל'. זה מבאס. אף אחד לא רוצה להיות במצב הזה. אני מקווה שאחזור. אשמח לתת מניסיוני ומיכולותיי, אם המערכת תחליט שזה נכון"

"כשקיבלתי דרגות אלוף־משנה מהרמטכ"ל גבי אשכנזי, אבי הגיע בלבוש חגיגי, כמו לחתונה שלי, לחץ את ידו של הרמטכ"ל ואמר לו: 'מי היה מאמין שאני, מוזלמן, משה מנדל, עם מספר על הזרוע, אגיע למשרדו של רמטכ"ל צבא ההגנה לישראל. לא חלמתי על זה בחיי'. זאת הסביבה שגדלתי בה, וזה מה שאני מנסה לעשות. האמירה הזאת ליוותה אותי תמיד, בכל תפקידיי הפיקודיים. תמיד שאפתי לעשות את הטוב ביותר, לקחת אחריות. יש מורכבויות, לא הכול אפשרי ולא הכול מיידי, אך לא נתבטל מהמלאכה. נעשה את הטוב ביותר, כאן ועכשיו, למען המדינה, בשליחות גדולה. אין לנו מדינה אחרת, ואנחנו לא רוצים שיהיה לנו עם אחר. את המדינה הזו צריך לבנות, לחזק, להפיח בה רוח חיובית, רוח של גבורה, רוח של עמידה".

את הרוח הזאת הוא לקח איתו ב־7 באוקטובר, כשהחליט לעצור את הרכב בדרך לצפון, להסתובב ולנסוע דרומה לכרם־שלום, ולשלוח במקומו קצין מילואים אחר למפקדת הנח"ל בבית־ליד. "היה לי ברור איפה מרכז הכובד", הוא אומר. הוא היה רמ"ט חטיבת הנח"ל מאז 2017. "קמתי בבוקר מהאזעקות ומהטלפון, הבנתי שיש אירוע גדול, דיברתי עם המח"ט יונתן שטיינברג ז"ל בשבע וחצי בבוקר - הוא כבר היה בדרך לשם. תוך כדי השיחה הוא עצר באזור אורים אחרי אופקים, וסיפר לי שהוא מזהה מחבלים עם אופנועים וטילי נ"ט. הוא השאיר חייל לחסום את הציר כדי שלא ייכנסו עוד אזרחים למרחב. סיכמנו שאני מקפיץ את מפקדת החטיבה, שבנויה בעיקר ממילואימניקים, ושנהיה בקשר בהמשך, והוא המשיך מערבה, ונהרג כמה דקות אחרי שדיברנו, מאות מטרים לפני צומת מעון.

"בדרך לשם לא ידעתי שזה המצב. ניסיתי להתקשר ליונתן והוא לא ענה, אז הנחתי שהוא נכנס להערכת מצב באוגדה והשאיר את הטלפון בחוץ. בדרך התחילו להתחבר העניינים והבנתי שהוא נהרג, וגם שאר המפקדים. ירדתי לכרם־שלום דרך גבול מצרים, ובדרך היו כל מיני היתקלויות. בכניסה לקיבוץ ראיתי עשרה אופנועים של מחבלים. היה לי ברור שאני צריך להגיע לגדוד הסיירת בכרם־שלום כי הוא היה בלי פיקוד ואני הייתי הבכיר בחטיבה. רציתי לפקד על המערכת ולהקים אותה מחדש. היו שם רק שני סמ"פים גיבורים שנפצעו, והם פיקדו על כל הגדוד עם הקמב"צית. הם סירבו להתפנות עד שיהיה פיקוד מסודר, ורק בשמונה בערב הם היו מוכנים לעלות למסוק לבית החולים עם פציעות ירי קשות. כבר באותו היום שלחו לי במסוקים פלוגות מהכשרת הסיירת, וכך עיבינו את הסד"כ.

"הלוחמים נלחמו כאריות, בגבורה גדולה, והצילו את כרם שלום, סופה וחולית. הלחימה במוצב סופה, למרות התוצאות הקשות, עיכבה את האויב ומנעה ממנו להמשיך הלאה בגלים גדולים. הם עשו את הטוב ביותר שיכלו, בגבורה, במחיר כבד".

בחטיבת הנח"ל נהרגו 23 חיילים באותו היום, ושרשרת הפיקוד הוכתה קשות: המח"ט, מפקד הסיירת וסגנו, מפקד פלוגה וקצינים ומפקדים רבים נפלו בקרבות לצד חייליהם. בנו של מנדל שלוחם ביחידת אגוז היה צוער בבה"ד 1 באותה העת, והוקפץ לקרבות באופקים ובכיסופים. "הם הצילו שם אנשים רבים, חלקם מתוך בתים בוערים בקיבוץ", מספר מנדל. "ב־8 באוקטובר בבוקר הם נשלחו לסריקות אחר ניצולים במתחם הנובה, ושם נתקלו בחוליית מחבלים שארבה להם – ארבעה מחבלים מול ארבעה לוחמים, סיטואציה קשה. שלושה לוחמים נפצעו, וכל המחבלים חוסלו. הבן שלי נפצע ברגל, אבל חזר ונלחם שוב בעזה, ובלבנון הוא היה בצוות הראשון שנכנס לקרב אל־עדייסה של יחידת אגוז, ונפצע שם שוב. עכשיו הוא משתקם".

האויב מתכוון לזה

תוך כדי הלחימה בעזה, ב־4 באפריל 2024, החליט הרמטכ"ל דאז הרצי הלוי להדיח את מנדל מתפקידו, בעקבות תחקיר צה"ל בנוגע לתקרית של ירי כטב"ם צה"לי, בהכוונת מפקדת חטיבת הנח"ל, לעבר כלי רכב של ארגון הסיוע ההומניטרי "המטבח המרכזי העולמי" (WCK) ברצועת עזה. שבעה מעובדי "המטבח" נהרגו, ובהם שישה זרים. בחטיבה חשדו שאלו מחבלי חמאס שהשתלטו על הסיוע. ביקורת רבה נמתחה על הרמטכ"ל ובכירי הדרג הצבאי שלא עמדו בלחץ המדיני והבינלאומי, קיימו תחקיר מזורז, ומיהרו להדיח את מנדל בשיחת טלפון. חלק נכבד מהטענות התמקדו בכך שלכל היותר הייתה זאת שגיאה מבצעית בשעת לחימה. מנדל גם היה המודח הראשון מאז 7 באוקטובר, למרות מחדלים רבים בכל דרגות הפיקוד ב־7 באוקטובר עצמו, שעלו בחייהם של יותר מאלף ישראלים. גם הרצי עצמו לא הודח אלא התפטר מרצונו, והרבה אחרי אפריל 2024.

מאז סירב מנדל להתראיין לכלי התקשורת ולהתייחס לפרשה שקטעה באבחה 35 שנות שירות בצבא. גם עכשיו הוא בורר את מילותיו בקפידה רבה. "לחמתי ופיקדתי בשליחות, מתוך ראייה של הצורך לנצח את חמאס ולהחזיר את החטופים", הוא אומר. "לשם כך היינו שם, לשם כך נלחמנו, הסתכנו, נפגעו לנו אנשים. ובוצעו התחקירים שבוצעו".

אתה מרגיש שהיית שעיר לעזאזל?

"אני לא שעיר לעזאזל, וגם לא 'לא שעיר לעזאזל'. הצבא החליט מה שהחליט, אמרתי מה שאמרתי למתחקרים, לרמטכ"ל שהיה ולרמטכ"ל של היום. הם מכירים היטב את הדברים".

אני לא זה שמחזיר את התושבים - הם מחזירים את עצמם. אל המעשה הציוני, אל החיבור לקהילה ולמקום. על גבי זה אנחנו משתדלים להחזיר את האמון במערכת, במוסדות המדינה, במשרד הביטחון, בצבא. אנחנו עמלים שמילה תהיה מילה"

אתה תחזור?

"תלוי מה המערכת תגיד. אשמח לתת מניסיוני, ניסיון יקר מפז, ומיכולותיי, אם המערכת תחליט שזה נכון".

נתת יותר משלושה עשורים לצה"ל, ובסוף בחיפוש בגוגל של השם שלך, מופיעות קודם תוצאות על הפרשה הזו. זה מבאס.

"נכון, מבאס. ברור שזה מבאס. אף אחד לא רוצה להיות במצב הזה. כשהמערכת תחשוב שאפשר לחזור, אני מקווה שהיא תחזיר אותי".

הרגשת שלא נעשה איתך צדק?

"אני מעדיף לא להיכנס לזה".

היית סגן מפקד אוגדת עזה ואתה מכיר את הגזרה כמו את כף ידך. הופתעת מ־7 באוקטובר?

"הופתעתי מעצם המתקפה. ראיתי את המחבלים שיצאו מהמנהרות מול קיבוץ סופה בצוק איתן, מול ניר־עם ושדרות. ראיתי את המחבלים שהגיעו במנהרה מול כיסופים. הייתי שם פיזית. ראיתי מנהרות פשיטה שחדרו לשטחנו באזור עין־השלושה. התאמנו לזה, תרגלנו את עצמנו, הכנו את עצמנו למצבים האלה. הקונספט שיש להם יכולות ושהם בונים על זה היה לנגד עינינו".

אף אחד לא הגיע במנהרה ב־7 באוקטובר.

"נכון. בנינו קיר וגדר גבוהה, והם למדו, תחבלו והפתיעו אותנו. אבל העובדה שיש להם כוונות כאלה הייתה תמיד לנגד עינינו. כל הזמן פיתחנו יכולות וטכניקות כדי להתמודד, והיינו ערניים מאוד לעניין הזה".

אז הכשל היה בהפתעה, או בבעיה תפיסתית?

"הכשל הוא תפיסתי. צריך להאמין באמונה שלמה שהאיום אמיתי, שהוא יכול לקרות היום, בכל יום, שהאויב מתכוון למה שהוא אומר. צריך להאמין באיום הזה בכל המקומות".

לא עוד בזנט וקונצרטינה

לדבריו, צה"ל ומערכת הביטחון צריכים ללמוד שלושה לקחים מ־7 באוקטובר: "ראשית, צריך להסתכל על היכולות של האויב ולא על התראות ומודיעין. שנית, אי אפשר להגן על היישובים ועל הגדר מתוך הגבול. צריך להגן בגבולות בני־קיימא, שנמצאים לעיתים קרובות מחוץ לגבולות המוגדרים של מדינת ישראל, כדי ליצור עומק איפה שאפשר. קשה מאוד להגן על מטולה מתוך היישוב. צריך להיות במגן חממיס מעבר למטולה כדי להגן באמת. שלישית, איפה שמזהים איומים, צריך לפגוע בהם ולא לחכות שיפגעו בנו".

איך לדעתך צריכה להיראות רצועת עזה ביום שאחרי המלחמה?

"השאיפה היא, כפי שהצבא רואה אותה, שיהיה פרימטר. בכל מקרה, כוח של צה"ל יחצוץ בין ההתיישבות לאויב. לעולם יהיה כוח מגן, בתוך הפרימטר או מחוצה לו: הצבא יפריד, יבלום, יחסום. הקו הנוסף הוא קו ההתיישבות, שערוכה ושאנו נותנים לה את כל הכלים להתמודד. השאיפה היא כמובן שהצבא יפגע ביכולות האויב עוד לפני כן, כשהוא יראה אותן מתהוות, אבל אם לא, גם כוח שמופתע ידע להתמודד".

וזה יספיק לתושבים כדי לחזור לבתיהם? איך אתה מרגיע אותם עכשיו?

"עם כל הכבוד לי, אני לא זה שמחזיר אותם - הם מחזירים את עצמם. אל המעשה הציוני, אל הרצון לחיות שם, אל החיבור לקהילה ולמקום. על גבי זה, אנחנו משתדלים להחזיר את האמון במערכת, במוסדות המדינה, במשרד הביטחון, בצבא. זו נקודת מפתח, ובזה אנחנו עמלים – שמילה תהיה מילה. אני נמצא שם בכל שבוע, מבקר ביישובים באופן תדיר, והם יודעים שאפשר להעלות אלינו כל דבר. מה שאני אומר שיקרה – יקרה, ומה שלא – לא יקרה, ואם אנחנו מתעכבים במשהו הם ידעו זאת. האמון קריטי. הם רואים זאת, מכירים אותי משנים עברו וגם היום. זה נכון בדרום, בצפון וביהודה ושומרון.

"בנוסף, צריך לתת להם כלים. לא הכול מושלם, יש לנו מה לעשות, לא תמיד אנחנו עומדים בלוחות הזמנים, אבל צריך לתכנן נכון, לשנים קדימה – לא עוד בזנט וקונצרטינה, אלא דברים אמיתיים. בהרבה יישובים האוזניים כרויות, הם שומעים אותנו, מבינים את מה שאנו אומרים, וגם יודעים להודות על העשייה המהירה ועל חזרת האמון".

אחוז התושבים שחוזרים הוא ביטוי לאמון בך?

"זה לא אני באופן אישי, אני חלק מהיחידה וחלק ממערכת הביטחון. זכיתי להיות שותף לעשייה של הצבא, ומה שנעשה בתוך עזה הוא הבסיס של הביטחון. הביטחון האמיתי יבוא מהכרעת האויב, מכך שלא נאפשר לו לצמוח, כפי שנעשה בלבנון. תחושת הביטחון והאמון, שאנו עמלים עליהם יום־יום, משלימים את זה. התושבים חוו חוויות קשות מאוד, זה לוקח זמן, נפש האדם מורכבת, וצריך ליצור את האמון ולאחות את הקרעים. ועכשיו המספרים מדברים. ליישובים ולתושבים יש אמירה משלהם, אידיאולוגיה משלהם, והם שבים. זה לא קונץ".

הייתה לך התלבטות אם ללכת למילואים ב־7 באוקטובר או לתפקד בתור היחידה להתיישבות?

"אפילו לא לשבריר שנייה. אני מפקד, לבשתי מדים ויצאתי. לא הבנתי את סדר הגודל, אבל ידעתי שזה אירוע גדול ושיש לנו גדוד שם. אני מחובר לנימים של החטיבה, הייתי שם כמה ימים קודם, וכשזה קרה הבנתי שצריך לצאת ולהקפיץ את מפקדת החטיבה ולהיערך להמשך. החטיבה הייתה מרכז החיים שלי גם כשהייתי במילואים.

"היציאה לתמרון לא הייתה פשוטה, היו שם ימים מורכבים. היה צריך להרים את החטיבה, לתת לה ביטחון בעצמה, אחרי כל מה שהחיילים ספגו וראו בעיניים. היו פה אתגרי פיקוד ומנהיגות כבירים, שלשמחתי יכולנו להם בזכות הרבה אנשים טובים. היה צריך להוביל את הדבר הזה, ולא היה אפילו שבריר שנייה של מחשבה – לקחתי את עצמי ויצאתי".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il