"לא נתתי מקום לשאלות על האקטיביזם המשפטי, עד תקופת המחאה נגד הרפורמה"

מפגש אקראי עם זוג חברים, דווקא בקפלן מכל המקומות שבעולם, גרם לד"ר יעקב בן־שמש להתחיל לפקפק בהשקפת עולמו ובתמיכה הנלהבת שלו בבית המשפט העליון. "כשיריב לוין הכריז על הרפורמה, בינואר 2023, גם אני יצאתי להפגין, יחד עם בן זוגי יואב והבנות", הוא מספר על מה שנדמה היום רחוק כל כך ממנו. "הייתי גם אחד מחברי 'פורום המרצות והמרצים למשפטים למען הדמוקרטיה', שהוקם כדי להיאבק ברפורמה. המשכנו להשתתף בהפגנות עד מרץ־אפריל 2023, ואז כבר הרגשתי שמשהו פה לא הגיוני. היו כמה אירועים שגרמו לי לעצור ולחשוב.

"הראשון היה מפגש עם שני חברים, שהיו ממש מבוהלים וביקשו להתייעץ איתנו איך להוציא דרכונים זרים כדי לעזוב את הארץ. הם היו משוכנעים שעוד רגע ייקחו לזוגות הומואים את הילדים, ושלא ייתנו להם לחיות בזוגיות. בעקבות המפגש היה ברור לי שנקלענו לפסיכוזה. הבנתי שיש פה ציבור גדול שממש מפחד מאנשים שהכרתי ולא פחדתי מהם.

"בקריית־אונו לימדתי את כולם - חרדים, דתיים־לאומיים, חילונים, ימנים ושמאלנים. הגיוון שם עצום, לא רק בתלמידים, גם בסגל. אם הייתי מלמד באוניברסיטת תל־אביב, בחיפה או בעברית, אני לא יודע אם הייתי יכול להתבטא כמו שאני מתבטא היום. אבל אצלנו יש גיוון שמביא לחופש דעה אמיתי, לא גיוון בין שמאל רדיקלי לשמאל עוד יותר רדיקלי. גיוון שמאפשר חופש מחשבה, מאפשר לאנשים כמוני לדבר, וגם להכיר את מי שחושב אחרת".

והיום הוא עצמו בהחלט חושב אחרת מרוב המרצים למשפטים. בן־שמש, מומחה למשפט ציבורי, הפך בשנה האחרונה לקול בולט במאבק נגד ההגמוניה המשפטית, האקטיביזם של בית המשפט העליון והתנהלותה של היועצת המשפטית לממשלה. הוא מפרסם שלל מאמרים בנושאים הללו, מתכתש ברשתות החברתיות עם מובילי הדעה מהצד השמאלי של המפה, ואף רשם הישג מעשי באחת הזירות. כששר התקשורת שלמה קרעי מינה את אודליה מינס לממלאת מקום יו"ר הרשות השנייה, והיועמ"שית ניסתה לחסום את המינוי, בן־שמש התייצב בבג"ץ כדי לייצג את מינס – וניצח.

"במשך השנים היו כל מיני דברים שצרמו לי, אבל השתקתי אותם", הוא מספר. "עלו אצלי שאלות על המקומות שהאקטיביזם המשפטי הלך אליהם, על האקדמיה המשפטית שנעשתה אנטי־ישראלית, אבל לא נתתי להן מקום. עד שבתקופת המחאה נגד הרפורמה ראיתי כיצד החברים והעמיתים שלי... לא אגיד 'משקרים', אף שזה מה שהם עשו, אבל מגזימים מאוד. למשל, אני קורא בהארץ מאמר של השופט בדימוס יצחק זמיר, שאומר שאם תבוטל עילת הסבירות, יהיה קל יותר לשרים לפטר מהמשרדים שלהם עובדים הומואים או ערבים. ואני לא מבין - מה זה קשור? יש בישראל חוק שוויון הזדמנות בעבודה. אם מעסיק ירצה לפטר מישהו בגלל נטייה מינית או מוצא, החוק הזה מגן על העובד. וגם בלי החוק - יש לעובד זכויות אדם בסיסיות, זכות לכבוד, זכות לשוויון. אז איך קשורה לפה עילת הסבירות? הסבירות הרי מגיעה רק כשאין לך שום בסיס משפטי אחר להשתמש בו.

"ראיתי משפטנים מכובדים כותבים שאם תבוטל עילת הסבירות, שר החינוך יוכל להכריח את הילדים שלנו להניח תפילין בבתי הספר. ואז התחילה אצלי התחושה שהחבר'ה שלי עושים שימוש לרעה במקצוע. העיקום הזה של היושרה המקצועית לצורך הישג פוליטי, פשוט חרה לי. כי קודם כול ולפני כל דבר אחר, אני משפטן, והמשפט יקר לי".

"נקודת השבירה" כלשונו הגיעה בעקבות העתירות לבג"ץ נגד התיקון לחוק יסוד השפיטה, שנועד לצמצם את היכולת של בית המשפט להשתמש בעילת הסבירות. "יש שם ארבעה מהלכים שלא האמנתי שקרו, אבל לפני כן חשוב לי להגיד משהו על עילת הסבירות עצמה: אני חושב שהתיקון הזה לא חשוב במיוחד. גם בלי עילת הסבירות וגם איתה, לא קורה כלום. דברים גרועים מאוד אפשר לבטל בלי עילת הסבירות, ואפשר לא לבטל גם כשהיא קיימת. אבל השאלה החשובה באמת שעמדה על הפרק בעתירה ההיא הייתה אם לבית המשפט העליון יש סמכות לבטל חוקי יסוד. אם אתה משיב לשאלה הזאת בחיוב, אתה שומט את הקרקע מתחת שלושים שנות משפט חוקתי בישראל. אתה בעצם אומר בפה מלא שפסק הדין בפרשת בנק המזרחי, שקבע שחוקי היסוד הם למעשה חוקה, היה קשקוש, תירוץ לבית המשפט העליון כדי לקחת לעצמו עוד כוח".

"בעיצומה של מלחמה, על חודו של קול, בחלוקה מחנאית ובנימוקים משפטיים שהם בושה וחרפה, ביטלו תיקון לחוק יסוד. עד שאחרון השופטים שחתומים על הביזיון הזה יתנצל או יפרוש, לא אתן אמון במוסד הזה"

סוגיית היכולת לפסול חוקי יסוד עלתה בבג"ץ כבר לפני שנים אחדות, בעתירה נגד חוק הלאום. "השופטים בחרו שם לדון ברצינות בשאלה אם יש להם סמכות לפסול סעיפים בחוקי יסוד. המסקנה של רבים מהשופטים היא שכן, יש סמכות כזאת, אבל צריך להפעיל אותה אך ורק כשנפגעת הליבה של הגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. נניח, אם הכנסת תחוקק חוק יסוד שמבטל את הבחירות לכנסת, או כמו הדוגמה המוכרת – חוק שמתיר להוציא להורג את כל הג'ינג'ים. ככה הגדירו זאת השופטים ב־2018".

ובכל זאת, בעתירה נגד צמצום עילת הסבירות, החליטו השופטים לפסול את התיקון לחוק יסוד השפיטה. "קראתי 700 עמודים של פסק הדין, ולא האמנתי שאני קורא את השטויות האלה. זה היה עלבון מקצועי", אומר בן־שמש. "אפילו אם נלך לשיטתכם, ונסכים שיש לכם כוח לשנות חוקי יסוד, הרי הסברתם שתפעילו את הכוח הזה רק על סעיף שהוא סוף הדמוקרטיה - ואז אתם הולכים ומפעילים אותו על השטות הזאת של צמצום עילת הסבירות? שמונה שופטים כותבים לנו שזה סוף הדמוקרטיה? אתם חושבים שאנחנו מטומטמים?

"אבל זה היה כבר סוף הדרך. ראשיתה הייתה במניפולציות הבוטות על הלו"ז המשפטי וביזוי ההליך התקין. נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות הייתה עתידה לפרוש באוקטובר 2023. החוק עבר ביולי, והיה ברור שבקצב הנורמלי של דיונים חוקתיים, חיות לא תספיק לדון בעתירות נגדו. זה תיק שאמור לקחת שנתיים־שלוש, פשוט מאילוצי יומן. הרי עכשיו, כשצריכים לדון במינוי נציב שירות המדינה, ומדובר בסך הכול בהרכב של חמישה שופטים, בית המשפט לא מצליח למצוא זמן לדיון הנוסף לפני 21 בספטמבר – מועד הפרישה של השופט אלרון. והנה חיות הצליחה לכנס 15 שופטים לדיון בתוך חצי מהזמן הזה. למה? רק כדי שהיא וענת ברון יוכלו לשבת בתיק.

"אומר בכנות שגם כשראיתי את זה קורה, לא האמנתי שהתוצאה תהיה ביטול החוק. כמה טיפש הייתי. עדיין האמנתי שהמטרה של חיות היא לקבע הלכה שאומרת שבית המשפט מוסמך לבטל חוקי יסוד - אבל את הסעיף הזה לא יבטלו. בפועל, מה שאני ואחרים לא ראינו, חיות ראתה היטב. היא כופפה את כל הנהלים, כולל הוצאת צו על תנאי בעתירה תקדימית כל כך, בלי דיון מקדים. היה כאן שימוש לרעה בסדרי הדין, רק כדי להגיע לתוצאה שהייתה רצויה לשופטת חיות, כלומר ביטול החוק".

את ההפתעה השנייה, או האכזבה השנייה, סיפק פורום המרצים למען הדמוקרטיה – "שאני עוד הייתי חבר בו, כי אני כמובן בעד הדמוקרטיה. הפורום הזה ביקש להצטרף להליך כידיד בית המשפט, תוך שהוא קורא לבטל את הסעיף. באותו הרגע עזבתי אותו. כי אם זו העמדה, אני לא איתכם ולא חבר שלכם. זה לא משפט. וכאילו כל זה לא הספיק, באה היועצת המשפטית לממשלה ואמרה לבג"ץ: אני מסכימה, צריך לבטל את החוק. כלומר, עמדת הממשלה אינה חוקתית עד כדי כך שאין שום דרך חוקית להגן עליה. זה הרי אבסורד. אם היועצת לא מסוגלת להגן על הממשלה בתיק כזה, היא צריכה להתפטר".

ואז הגיע 7 באוקטובר, ובן־שמש היה משוכנע שבית המשפט יגלה אחריות. "אמרתי לעצמי: אנחנו באמצע מלחמה, עכשיו הם לא יעזו. ושוב טעיתי", הוא מודה. "בעיצומה של מלחמה, על חודו של קול, בחלוקה מחנאית־פוליטית מובהקת ובנימוקים משפטיים שהם בושה וחרפה לכל משפטן שכותב אותם, ביטלו את התיקון לחוק היסוד. עד שהאחרון בשמונת השופטים שחתומים על הביזיון הזה יתנצל או יפרוש מבית המשפט העליון, אני לא אהיה מסוגל לתת אמון במוסד הזה. רוב שופטי העליון נתנו פסק דין שקרי מבחינה משפטית ועלבון לאינטליגנציה".

זהירות, אג'נדה

סיפור חייו של בן־שמש מתחיל ב־1972 באוני, כפר קטן בגרוזיה. "כל האזור הזה נידח, אבל גם באזור נידח יש מקומות נידחים יותר", הוא אומר. "הכפר שנולדתי בו נראה כמעט כמו בימי הביניים, פרות מסתובבות ברחוב. לפני 15 שנה נסענו לשם לטיול שורשים, וראיתי שהמקום נותר בדיוק כשהיה. מה שעוד יש שם, אגב, זה בית כנסת". הוא קורא למדינה שנולד בה גרוזיה, ולא גיאורגיה, "כי את המיתוג מחדש הם עשו אחרי שכבר גדלתי בירושלים בתור גרוזיני. אז המיתוג הזה הוא לא בשבילי".

"לאורך השנים עלו אצלי שאלות על האקטיביזם המשפטי, על האקדמיה האנטי־ישראלית, אבל לא נתתי להן מקום. עד שבתקופת המחאה נגד הרפורמה ראיתי כיצד החברים שלי... לא אגיד 'משקרים', אבל מגזימים מאוד"

ב־1978 עלתה משפחתו ארצה, ונשלחה למרכז קליטה במבשרת־ציון. "אחרי חצי שנה עברנו לשכונת רמות בירושלים, ושם נכנסתי לכיתה א'. כך שהחינוך הפורמלי שלי, מהרגע הראשון, היה כולו ישראלי".

אחרי שסיים בית ספר יסודי, שלחו אותו הוריו ל"תיכון ליד האוניברסיטה", שם למדו ילדי האליטה הירושלמית של הימים ההם. הבחירה במוסד החינוכי הזה לא הייתה מובנת מאליה לילד מרקע כמו שלו, אך תאמה את תפיסת עולמם של הוריו. "אני זוכר את התיכון כמקום שהשפיע עליי מאוד. היה שם חינוך יוצא מן הכלל. פגשתי שם סוגי אנשים שלא הכרתי. ההורים שלי הקפידו מאוד שנלמד, ואנחנו באמת למדנו. גם נהניתי ללמוד, אהבתי לקרוא. הדחיפה מההורים לא מספיקה, יש חשיבות גם לנטייה האישית שלך. אז נכון שזה לא היה המסלול של הגרוזיני הטיפוסי, אבל זה היה המסלול שלי".

את לימודי המשפטים הוא התחיל בעתודה האקדמית. "אחרי טירונות בבה"ד 4, שהיה אז בבית־אל, התחלתי לשרת בפרקליטות הצבאית ברמאללה. הפרקליטות שכנה בבניין הממשל הצבאי, המקום שאחרי הסכמי אוסלו יהפוך למוקטעה". הוא המשיך בפרקליטות הצבאית עוד כמה שנים, וב־1999 נסע לארה"ב לדוקטורט. "תואר הדוקטור שלי הוא בפילוסופיה - פילוסופיה של המשפט אומנם, אבל פילוסופיה. לא אהבתי את התחום שלי מבחינה פרקטית, לא רציתי לעבוד בו, העדפתי להיות איש אקדמיה. לכן נסעתי לאוניברסיטת צפון־קרוליינה בצ'אפל־היל, שיש לה מחלקה מצוינת לפילוסופיה".

במהלך חמש שנותיו בארה"ב הוא גם יצא מהארון. "זה היה ב־1999, הייתי כבר בן 26־27, גיל מאוחר יחסית במושגים של היום, אבל לא במושגי ירושלים של שנות השמונים", הוא אומר. "הנסיעה לארה"ב הייתה שחרור גדול, התחלתי לחיות בצורה חופשית יותר. ובכל זאת, לקראת סוף הלימודים היה ברור לי שאני חוזר ארצה. ניסיתי במשך תקופה קצרה לחפש עבודה בארה"ב, אפילו עשיתי ריאיון אחד ב־UCLA, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא בשבילי: אני לא יכול לחיות וללמד מחוץ לישראל. ההבנה נבעה מתוכי, ובאותה תקופה לא היה לי הסבר הגיוני לה. ידעתי רק שאני צריך לחזור".

הוא שלח קורות חיים לשורה של מוסדות אקדמיים בארץ, ולצד זאת, בלי להקדיש לכך יותר מדי מחשבה, פנה גם ללשכותיהם של שלושה משופטי בית המשפט העליון: הנשיא אהרן ברק והשופטות מרים נאור ואסתר חיות, נשיאות לעתיד. "לאוניברסיטאות לא התקבלתי, אבל כן קיבלתי הצעת עבודה מהקריה האקדמית אונו, והייתי אמור להתחיל ללמד שם בפברואר 2005. ואז הגיע טלפון מפתיע מלשכתו של אהרן ברק. אני אומר מפתיע, כי לא הכרתי אף אחד בלשכה, ודאי לא את ברק עצמו. גם לא הייתי במעגלים החברתיים של שופטי בית המשפט העליון, לא הצרים ולא הרחבים. אני לא יודע אם אתה מכיר את הסיפורים על איך אנשים הגיעו לעבוד בבית המשפט העליון - אני לא הגעתי ככה.

"ההצעה שקיבלתי הייתה לשמש כעוזר משפטי של ברק עד תום כהונתו בסוף 2006, תקופה של פחות משנתיים. ברק היה זקוק אז לעוזר משפטי משום שהעוזר שלו נסע לעשות דוקטורט. הגעתי לריאיון אצלו, הוא היה מקסים, דיברנו קצת על איפה הייתי ומה עשיתי, ומיד התקבלתי לעבודה".

בקריה האקדמית אונו פרגנו לדוקטור הצעיר על התפקיד הנחשק, והבטיחו שמשרת ההוראה תמתין לו. כך החלה אחת התקופות המרתקות בחייו המקצועיים. "אלה היו שנתיים שפתחו לי את העיניים בתחום המשפט החוקתי. זה היה הדבר עצמו - לשבת ולכתוב טיוטות של פסקי דין בנושאים הכי חשובים ומכריעים, סוגיות של משפט חוקתי, משפט ציבורי. בשנים האלה ברק כבר לא נגע בתיקים שהוא לא רצה לגעת בהם. הוא עסק רק בנושאים שעניינו אותו, ושהוא רצה להטביע בהם חותם. היה שם בלשכה צוות נהדר, היום כולם שופטים או פרופסורים. צריך להגיד שגם בלשכות של שופטים אחרים פגשתי אנשים יוצאים מגדר הרגיל מבחינת האיכות המקצועית, וכולם עבדו קשה, מבוקר עד ערב. אלה היו שנתיים של חוויה מעצבת עבורי, מה גם שהייתי בין חסידי הכנסייה. האמנתי בכל לב בגישתו של ברק למשפט הציבורי.

"אגיד לך יותר מזה. במהלך התקופה הזאת ברק סיכל את המינוי של פרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון, כי 'יש לה אג'נדה'. מה הייתה האג'נדה שהפריעה כל כך לברק? שהיא נגד האקטיביזם שלו. היום זה נראה לי הזוי ממש, אבל אני זוכר שאז זה נראה לי הגיוני ונכון להגיד 'אנחנו לא נמנה אותה, כי היא סוטה מהקו, יש לה אג'נדה אחרת'. כאילו לכל מי שתומכים בנו אין אג'נדה, זו פשוט האמת, ואילו מי שאומר משהו ביקורתי - וואו, לו יש אג'נדה ולכן אסור למנות אותו. אגב, כולנו ידענו שזה העניין, ברק לא הסתיר את זה".

לנחישות של ברק לחסום את המינוי של גביזון היה מחיר. "שרת המשפטים ציפי לבני התעצבנה כל כך על הווטו הזה, שבמשך שנתיים היא לא כינסה את הוועדה לבחירת שופטים. לפני כמה חודשים, כשיריב לוין לא הסכים לכנס את הוועדה ולמנות את השופט יצחק עמית לנשיא העליון, טענו ש'לא היה כדבר הזה'. בטח שהיה כדבר הזה, היה ועוד איך. לבני איימה שלא יהיו שופטים חדשים עד שגביזון לא תמונה, והתגובה של ברק הייתה 'אז לא יהיו'. ובאמת, עד סיום כהונתו לא היו.

"את כל זה סיפרתי כדי להסביר עד כמה הייתי מיושר בדעותיי עם המיינסטרים. אפילו מקרה בוטה כל כך, שבו בית המשפט מסרב לקבל לשורותיו מי שמדבר קצת אחרת, כאילו זה הבית הפרטי של ברק וחסידיו - אפילו זה לא צרם לי. לכן אני מבין את החברים שלי ששייכים היום לכת הזאת ועונים אמן אחרי כל מה שהעליון אומר ועושה. אני מבין, כי הייתי שם.

"משפטנים מכובדים כתבו שאם תבוטל עילת הסבירות, שר החינוך יוכל להכריח את הילדים שלנו להניח תפילין בבתי הספר. התחילה אצלי התחושה שהחבר'ה שלי עושים שימוש לרעה במקצוע"

"אני מספר על זה גם כדי להזכיר שהשיטות הללו היו שם תמיד. כשרוצים להצדיק היום את המעשים האימפריאליסטיים של בית המשפט העליון, התירוץ הוא 'הממשלה באה להרוס אותנו, היא מנסה לפרק את שלטון החוק, רוצה דיקטטורה'. אבל בימים ההם אפילו זה לא היה. גביזון, שלימים התקרבתי אליה, לא מונתה מסיבה אחת - היא לא באה לברק טוב בעין. יריבות אינטלקטואלית טהורה. הם הרי היו בני אותו השבט, לגמרי. אפילו הם לא היו מעזים להאשים את רותי שהיא רוצה דיקטטורה. אם כי היום, בעידן של שכתוב ההיסטוריה, אולי גם זה יגיע".

פתאום קם העם

שכתוב ההיסטוריה מטריד מאוד את ד"ר בן־שמש, ולאחרונה הוא הקדיש שורה של פוסטים כדי להצביע על סילוף בוטה במיוחד, לשיטתו, שנעשה בשירות האג'נדה של ההגמוניה המשפטית. כחלק מהמאבק הציבורי נגד הדחתה של גלי בהרב־מיארה, עלתה הטענה שהחלטת הממשלה לפטר יועץ משפטי היא "חסרת תקדים".

דא עקא, בתולדותיה של מדינת ישראל מוכר היטב מקרה כזה, שאף הוליד כתיבה רבה וענפה – פיטוריו של יצחק זמיר. היועץ המשפטי של ממשלת האחדות פרס־שמיר הודיע אומנם פומבית כבר בראשית 1986 על רצונו לסיים את כהונתו, אך לאחר שפרשת קו 300 הגיעה לשולחנו הוא ביקש להישאר בתפקיד עד לסיום הטיפול בה, במטרה להבטיח את מיצוי החקירה ואת העמדתם לדין של אנשי שב"כ שנחשדו בחיסול מחבלים עצורים.

הממשלה, מנגד, ביקשה לסיים את האירוע בחנינה מיידית שתמנע את העמדת החשודים לדין. זמיר סבר שנשיא המדינה אינו רשאי להעניק חנינה לפני הרשעה, וסירב להגן בבג"ץ על עמדת הממשלה. כדי לעקוף את המכשול הזה, פוטר זמיר ובמקומו מונה יוסף חריש, שהסכים להגן על החנינה בבג"ץ. ואכן, ברוב של שני שופטים מול אחד - מאיר שמגר ומרים בן־פורת נגד אהרן ברק - קבע בג"ץ שהחנינה חוקית. מאז נהג זמיר להתגאות במחיר הכבד ששילם על עמידתו האיתנה מול הממשלה, אלא שלאחרונה שינה לפתע את גרסתו. במאמר שפרסם בעיתון הארץ בחודש מרץ טען היועמ"ש לשעבר שהוא לא פוטר: הפסקת כהונתו על ידי יצחק שמיר ושמעון פרס הייתה רק "מימוש" של הודעתו על כוונתו לסיים את הקדנציה שלו.

"זה מדהים", אומר בן־שמש. "הרי ארבעים שנה הוא מספר איך פיטרו אותו רק משום שעמד על עקרונותיו כמשפטן ולא הסכים להתקפל, ופתאום במחי יד הוא מסכים לוותר על המיתוס המכונן שלו־עצמו. מתברר שהכול פוליטיקה, גם ההיסטוריה. אם כדי לצייר את המהלך של הממשלה כחריג ודרמטי, צריך לשכתב את העבר - זה מה שהם יגידו. גם אם המשמעות היא לספר מחדש ארבעים שנות היסטוריה של מוסד היועץ המשפטי לממשלה. המחויבות שלהם לאמת ההיסטורית חלשה בהרבה מהמחויבות שלהם לפוזיציה הפוליטית של היום בבוקר".

יכול להיות שהמהפך שעברת הוא מעין חזרה הביתה, לקבוצת ההתייחסות החברתית המקורית שלך?

"אני במקור 'ישראל השנייה', ובהחלט ייתכן שלו המוצא שלי היה שונה, התהליך שעברתי לא היה מתרחש. אבל אני חושב שזה לא קשור רק לסיפור המזרחי; הסיפור הגדול הוא היהודים מול הדמוקרטים. ישראל היא 'יהודית ודמוקרטית', כולנו יודעים להגיד את זה ולהחזיק את זה יפה מאוד ביחד, אבל בסוף השאלה היא מה הבסיס. אני לא גדלתי בבית מאמין, כי ההורים שלי היו תוצר של חינוך קומוניסטי, אבל כמו רבים אחרים חזרתי עוד דור אחורה, לסבא ולסבתא, ואני בראש ובראשונה יהודי.

"ב־7 באוקטובר קיבלתי לא רק קריאת השכמה אידאולוגית, אלא בעיקר קריאת השכמה זהותית. יש הרבה אנשים שלא מסוגלים לשמוע אותה, כי הרובד היהודי בזהות שלהם קבור תחת הררים של אמונות לגבי מה אסור להגיד ואסור אפילו לחשוב, כי זה יישמע כמו גזענות או 'עליונות יהודית'. לכן הם מספרים לעצמם סיפורים ומסבירים למה אתה לא יכול להיות יהודי שחושב שמגיע לו להיות פה ובטוח שזו הארץ שלו. יהודי שיודע מי הרעים ומי הטובים. הם לא מסוגלים אפילו רק להגיד בפה מלא שאנחנו הטובים".

ואיך זה בא לידי ביטוי?

"אתה רואה היום את האליטות האלה, שמנוכרות לזהות היהודית של המדינה, עוסקות בשאלה אם אנחנו מרעיבים את עזה או נוקטים שיטות של רצח עם. בכל מלחמה יש אירועים בעייתיים, אני בטוח שגם במלחמה הנוכחית יש כאלו, וצריך לחקור ובמידת הצורך גם להעמיד לדין - אבל איך אפשר להגיד על הצבא שלנו שהוא עושה פשעי מלחמה, כמו שכתבו לאחרונה שלושים מרצים למשפט בינלאומי במכתב פומבי? זה הרובד העמוק של המאבק. האליטות מנוכרות לזהות היהודית של המדינה ושלהן עצמן. האמת היא שאני לא יודע מה אפשר לעשות חוץ מלהחליף אותן במי שמחוברים לזהות היהודית שלהם: יהודים שיש להם כיפה על הראש, או יהודים כמוני שאין להם כיפה וגם לא צריכים שום כיפה על הראש כדי להיות מחוברים לזהות הזאת.

"אני במקור 'ישראל השנייה', ובהחלט ייתכן שלו המוצא שלי היה שונה, התהליך שעברתי לא היה מתרחש. אבל זה לא רק הסיפור המזרחי; הסיפור הגדול הוא היהודים מול הדמוקרטים. בסוף השאלה היא מה הבסיס"

"אני חושב ש־7 באוקטובר הוא נקודת תפנית בהיסטוריה, גם אם לא כולם מבינים את זה. חזרנו להיות יהודים גם בשביל עצמנו וגם בשביל העולם כולו. יש לנו תפקיד גלובלי. שבוע אחרי 7 באוקטובר נפל לי האסימון הזה. אני חושב שנתניהו קלט את זה, גם אם לא באותו היום. הוא קלט שמשהו פה משנה סדרי עולם, לא רק שובר קונספציות אלא מחייב אותנו להתעורר מחדש לתפקיד שלנו. יש מי שלא קלטו את זה מיד. למטכ"ל זה לוקח יותר זמן, באקדמיה זה ייקח עוד יותר זמן, אבל בציבור הישראלי יש המון אנשים שרואים את זה, והשינוי בוא יבוא, בטווחים קצרים וארוכים".

את השיחה שלנו מבקש בן־שמש לסיים באנקדוטה שממחישה את התהליך שעבר. "בתחילת יוני השנה התקיימו בירושלים, באותו היום, גם מצעד הגאווה וגם מפגן מחאה גדול של הימין נגד בית המשפט העליון", הוא מספר. "לא אתפלא אם הייתי היחיד שהשתתף בשני האירועים. צעדתי ממרכז העיר לעבר בית המשפט העליון, והצעדה הזאת סימלה מבחינתי גם את המרחק האידאולוגי שעברתי - מתקופת היותי חבר בוועד המנהל של הבית הפתוח בירושלים ועד היום. מיותר לציין שלחלק מחבריי שהשתתפו במצעד הגאווה, היה קשה לעכל את התפנית הפוליטית שעברתי - יותר משהיה קשה למשתתפים במפגן הימין לעכל את הזהות המינית שלי. ללמדך, שלא כל מי שמתהדר בנוצות של ליברל הוא אכן כזה. אני מכל מקום הרגשתי בבית בשני האירועים, ובשניהם גם האמנתי שאני תורם לישראל דמוקרטית יותר".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il