"אמרתי לראש עיריית קרית שמונה: אני אהיה חיילת או רמטכ"ל, מה שאתה צריך"

כשעליזה בלוך סיימה את תפקידה בראשות העיר בית־שמש באפריל 2024, מדינת ישראל הייתה בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל, ובלוך חיפשה אפיק שבו תוכל לתרום למערכה. "שאלתי את עצמי מה הדבר הבא", היא אומרת. "להחזיר את החטופים אני לא יכולה, אני גם לא הולכת להילחם בעזה; אגב, בשלב ההוא כל ארבעת ילדיי וגם חתני וכלתי היו במדים. הרגשתי שאני רוצה לעזור בצפון. הרמתי טלפון לראש עיריית קריית־שמונה אביחי שטרן ואמרתי לו אני לרשותך. אני יכולה להיות חיילת או רמטכ"ל, רק תגיד מה אתה צריך".

הטלפון של בלוך הגיע בעיצומו של הכאוס, וכל יד נוספת הייתה נצרכת. קריית־שמונה פונתה שבועיים אחרי 7 באוקטובר, כאשר חלק גדול מהמלונות כבר היו מלאים בתושבי הדרום, ולכן תושבי העיר פוזרו ביותר מ־300 יישובים. בכל מקום שהיו בו כמה חדרים פנויים, שיבצו כמה תושבים.

"יש תחושת מועקה כשבשש בערב אין לך איפה לשתות קפה, אני מבינה למה קשה לחזור. מצד שני את מסתכלת על קריית שמונה ואומרת וואו, איזה מקום מדהים"

להנחיית הפינוי נוסף ממד מנטלי קשה, אומרת בלוך. "כביכול לא קרה כלום בצפון אבל היה פחד גדול שמשהו יקרה, ובעצם העובדה שפינו את הצפון הודו בפני התושבים: אתם חיים במקום לא בטוח, כל כך לא בטוח שלפי הוראת החירום מותר היה לנסוע בשבת. הייתה בהלה גדולה שהשאירה רושם לאורך תקופת הפינוי. פעם ראשונה בתולדות מדינת ישראל מפנים חבל ארץ שלם לכמעט שנתיים. זה לא להעביר ארגז; מדובר באנשים, ילדים, זקנים, קהילות שלמות. בהתחלה אנשים יצאו עם תיק לשבוע, אף אחד לא הבין שמדובר בתקופה ארוכה כל כך. לכן גם בימים הראשונים לא עסקו בשאלה מה קורה עם מערכת החינוך למשל. התגלגלו. כך יצא שרק חודש אחרי שהמלחמה התחילה, נזכרו לראות מה עם מסגרות החינוך של ילדי קריית־שמונה".

לפני כניסתה לזירה הציבורית הייתה בלוך (57) אשת חינוך מוערכת. במשך שנים היא עבדה עם מגוון רחב של אוכלוסיות והכירה לעומק את אתגרי החינוך בפריפריה. עם הידע המקצועי וההיכרות שלה עם מוסדות המדינה, היא הייתה נכס בעבור מפוני קריית־שמונה. היא עברה בין בתי המלון, בבתי הספר הזמניים ובכיתות שקלטו מפונים, נתנה עצה והציעה עזרה. בשלב מסוים הבינה בלוך שאת הרגעים ההיסטוריים האלה צריך לתעד. בקרוב ייצא לאור הספר שלה על מערכת החינוך במלחמה.

"ראיינתי אנשים בזמן אמת - מורים, מנהלים, תלמידים – וניקזתי את זה לספר שייתן הצצה לתקופה הזו בצורה הגולמית שלה, לפני העיבודים והניתוחים", היא אומרת. "זו החוויה האותנטית של האנשים בזמן אמת. בהתחלה יצרו פתרונות זמניים בתוך המלונות, אחר כך ניסו לשלב תלמידים במערכות המקומיות. מרגש שעם ישראל מקבל אליו את המפונים, אבל ילד מקריית־שמונה ששובץ בבית ספר ברעננה או בחיפה, לומד בשיטה אחרת ולא מכיר אף חבר – זה לא קל. והיו עוד המון בעיות. ילד מהצפון שובץ בירושלים, איך הוא מגיע מהמלון לבית ספר? הוא רגיל ללכת ברגל, פה הוא חייב לנסוע באוטובוס ועוד בעיר שהוא לא מכיר. ובכלל, המציאות השתנתה כל הזמן. פתאום אחרי חודשיים המשפחה עברה למלון אחר או לדירה, וצריך למצוא לילד פתרון חדש. וזה לפני שדיברנו על התאמה לפי לקויות, אמונה או חינוך מיוחד".

בשלב מסוים מערכות החינוך בערים הגדולות לא יכלו לקלוט עוד תלמידים, והחלו להקים מסגרות למפונים.גם שם התלמידים עברו לא מעט טלטלות. "בתל־אביב למשל האוניברסיטה שלא פעלה נתנה להם כיתות, אחר כך הסטודנטים חזרו ללמוד אז העבירו את התיכוניסטים ללמוד בסינמה סיטי, אבל היה בלתי אפשרי ללמוד בתוך הפופקורן, אז לפתיחת השנה הבאה נתנו להם בניין של בית ספר שנסגר. בתוך פחות משנה הילדים האלה עברו שלושה מבנים, וזה לפני שדיברנו על השינויים בצוות ובמבנה החברתי. ואחרי המאמצים האלה, יום לימודים לא היה יכול להימשך משלוש שעות כי הילדים תלויים בשעות הארוחות של המלונות".

החיים במלונות הובילו לאתגרים נוספים רבים, כמו פגיעה בפרטיות ובמשפחתיות. "מתבגרים שישנים לבד במלון בתל־אביב, עם כל המשמעויות של זה, או ילדים בכיתה א' וב' שהסלון שלהם הוא לובי עם מבוגרים, זקנים ומשפחות אחרות, נחשפים להמון דברים שלא היו חושפים אותו אליהם בבית. לא פשוט".

מעגל קסמים

בשלב ראשון, מספרת בלוך, המטרה הייתה לפגוש מורים ומנהלים ולהיות שם בשבילם. "צריך להבין שבשום תוכנית להכשרת מורים לא הכינו אותם לדבר הזה. המצב דרש גמישות ויכולת התמודדות. ציפו ממורה שפונתה להיות בקשר עם ילדי הכיתה המקורית שלה, ובמקביל משרד החינוך שיבץ אותה ללמד בבית ספר חדש. אז יש לה שתי כיתות על הראש והיא בעצמה מפונה. איך מורה נותנת ביטחון ויציבות כשהחיים שלה מעורערים? היינו שם גם ברמה הפרקטית וגם בעצה מול דילמות חינוכיות, ובעיקר דאגנו שלא יהיו לבד. הבדידות והתלישות היו החוויה הכי קשה שם. המדינה חזרה לחיים, ובאיזשהו שלב אף אחד לא דיבר על הצפון או מתי חוזרים אליו. קריית־שמונה הייתה עיר רפאים, היה פלאפל אחד פעיל, הרחובות שוממים והתחושה קשה מאוד, ולא היה אופק לסיום המצב".

באמצע אוגוסט 2024 הודיעה המדינה שלא חוזרים לצפון, ובלוך הצטרפה למאמצים לפתוח את שנת הלימודים הבאה בצורה טובה יותר. זו הייתה מכה קשה לתושבים. "להתחיל שנה שנייה במקום אחר זה כבר אירוע. אתה מבין שהזמני כבר די קבוע ונשארת מאחור. אני זוכרת שהגיעו בגרויות החורף של השנה השנייה, ומשרד החינוך אמר בהתחלה שהילדים יעשו בחינות כרגיל כי הרי הם כבר לומדים שנה בתוך בית ספר. זה ניתוק קשה. שנה? בית ספר? לומדים? מה מהמילים האלה רלוונטי? לא הייתה כאן כוונה רעה כמובן, והבחינות הותאמו. המשרד עשה מאמץ גדול. מנהלת מחוז הצפון אורנה שמחון ומנכ"ל המשרד מאיר שמעוני עבדו קשה כדי לפתור את המצב, אבל האירוע כאן יותר גדול מכל אחד מהם, והייתה דרושה גמישות".

ואז מתקבלת החלטה שב־1 במרץ חוזרים הביתה, וכיוון העשייה משתנה שוב.

"נכון. זה אמצע השנה, יש אנשים שרק עכשיו השתקעו ואמרו 'תנו לי לסיים את השנה הזאת'. חלק מהתושבים רצו מאוד לחזור, חלק ממש לא. ובעיקר ריחפה השאלה איך חוזרים. פיניתם אותנו כי אמרתם שהמצב מסוכן, איך אנחנו יודעים שעכשיו בטוח? מה השתנה?"

אחוזי החזרה לקריית־שמונה היו מהנמוכים באזור.

"נכון, יש פה עיר שחצי מתושביה במקום, וחציים מפוזר ברחבי הארץ. נוצר מצב מורכב. איך מנהלים בית ספר שיש בו רק חלק מהכיתות, חלק מהמחנכים, חלק מהילדים? בקריית־שמונה נעשה מאמץ גדול לפתוח את שנת הלימודים, המשרד לפיתוח הגליל עשה עבודה משמעותית ומשרד החינוך התאמץ מאוד.

"יום החזרה היה יום מכונן בעבורי. כולם הגיעו בחולצות לבנות, פרסו שטיחים, חילקו בלונים ודגלי ישראל, באמת התרגשות גדולה. לא אשכח את הנסיעה. יצאתי מבית־שמש בחמש בבוקר ושמעתי רדיו עד שהגעתי בשמונה. מה את מצפה כאזרחית מדינת ישראל לשמוע בבוקר שבו חבל ארץ קם לתחייה? ראיונות עם ילדים, הורים, התרגשות, שירים. וברדיו? כלום. זה היה שיקוף מטלטל להבנה כמה חשוב להמשיך להשקיע בחינוך ובצפון עד שאירוע כזה יפתח כל מהדורה, כי בלי שני אלה אין לנו עתיד. גם היום זה לא מעסיק אותנו באמת, כשחצי מאנשי קריית־שמונה לא חזרו. ההתעלמות גרמה לי להבין שצריך להשקיע בכך הרבה יותר, לשים את זה על סדר היום".

תמיד היו בעיות בפריפריה, אומרת בלוך, אבל המלחמה החמירה אותן בשתי רמות. "הראשונה היא שהילדים מהצפון ראו פתאום דברים אחרים, ועכשיו הם מחכים לראות מה קורה בצפון לפני שהם מחליטים אם לחזור. הבעיה שבגלל זה מי שחזר מקבל עיר במצב פחות טוב כי הכיתות יותר קטנות, העסקים לא נפתחים, ואלה שכן מרוויחים פחות כי יש פחות לקוחות. זו ספירלה, תהליך שמזין את עצמו".

מבחינתכם הדבר הכי חשוב הוא להגיע ל־1 בספטמבר עם כמה שיותר תלמידים?

"כן. שכרתי דירה פה, וחלק גדול מהמלחמה הרכב שלי היה היחיד ברחוב. יכולתי לחנות באלכסון. זה נותן תחושת מועקה כשבשש בערב אין לך איפה לשתות קפה, אני מבינה למה קשה לחזור. מצד שני את מסתכלת על העיר ואומרת וואו, איזה מקום מדהים, נוף, אנשים, הזדמנויות אינסופיות. למדינה צריך להיות אינטרס שאלה יהיו המקומות הכי שמחים, הכי טובים, הכי חזקים. אפילו מהסיבות האגואיסטיות שכך מרכז הארץ יוכל לתפקד".

מה קרה בכל החודשים ממרץ, כשהחלה החזרה, ועד היום?

"מאותו רגע התחילה עבודה אינטנסיבית של גיוס מנהלים ומורים ושל שיפוץ בתי הספר. הרשויות עשו הכול כדי שיהיה יותר יפה ממה שהיה, שהבניינים ייראו יותר טוב. זה לא טריוויאלי. בכלל, מרגש לראות את התנועה של ההתחדשות, למשל במרכז המצוינות, בעובדה שתל־חי בונה את עצמה להיות אוניברסיטה. זה לאט, זה לא מספיק, אבל זה בהחלט מסמן את הכיוון. עדיין צריך להגיד את האמת, שנת הלימודים בקריית־שמונה תיפתח עם פחות תלמידים משהיו פה בערב המלחמה. המשימה שלנו היא לפתוח ברוח הכי טובה וחיובית, עם תקווה גדולה, כך שכל תושב שיושב על הגדר יצטרף בחזרה. ובשנה הקרובה אנחנו צריכים להחזיר את תחושת הביטחון והשייכות לעיר. הילדים היו מנותקים; למי הם שייכים, לירושלים או לקריית־שמונה? מובן שיש לנו פערים לימודיים להשלים - ילדים שונים למדו בבתי ספר שונים, נצטרך להחזיר את הקשרים החברתיים. נעשה מאמץ, עם סיגל מורן מנכ"לית קרן 'הביתה', ומנכ"ל רשת המתנ"סים אלעד קוז'יקרו, להקים מרחב חינוכי שלם וליצור קשר עמוק בין מערכת החינוך הפורמלית לבלתי פורמלית כדי לראות את הסיפור השלם של הילד".

פוחדים לעסוק בזהות

בלוך לא מסתפקת בחזרה ל־6 באוקטובר. "אי אפשר לחשוב שנגמרת המלחמה והחינוך חוזר להיות אותו דבר. קרו פה תהליכים. למשל, המלחמה חידדה את השאלות על הזהות שלנו. נכנסנו למלחמה בשיא של משבר חברתי שטלטל את ישראל, אבל חמאס אמר 'אני לא מבחין בין הקיבוצניק מבארי לחבר'ה מאופקים, בשבילי זו יחידה אחת'. והילדים הגיבורים שלנו שקמו ביום אחד להילחם, בחרו לעשות את זה בלי נאום חוצב להבות של מצביא לאומי או רב. אחרי רגעי החירום התחילו השאלות - מה אנחנו, מה מחבר אותנו, מה המשמעות של זה. החינוך כבר לא יכול לדלג מעל הסוגיות האלה. תקופה ארוכה פחדו מהעיסוק בזהות, כדי לא לערב פוליטיקה. עכשיו מערכת החינוך תהיה חייבת לגעת בעומק הנושאים האלה, כי חינוך חייב להיות רלוונטי לחיים של הילדים. הם קמו כל בוקר ל'הותר לפרסום', לשריפה פה ואזעקה שם. אי אפשר להתעלם".

"למדינה צריך להיות אינטרס שיישובי הצפון יהיו המקומות הכי שמחים, הכי טובים, הכי חזקים. אפילו מהסיבות האגואיסטיות שכך מרכז הארץ יוכל לתפקד"

השינוי השני שבלוך צופה נוגע לצדדים המערכתיים. "מערכת החינוך יכולה לתפקד רק אם ניתן לאנשים כוח להיות גמישים. רק אנשים שהייתה להם יכולת גמישות הצליחו לתפקד במלחמה. מי שהתרגל שהוא מקבל אישור על כל דבר ויש לו תוכנית לימודים מוכתבת, התפרק. מערכת החינוך היא מאוד רגולטורית, ומורים קיבלו הנחיות לכל צעד. העסק הזה צריך להשתנות. מערכת שלא יודעת לפתח את שריר הגמישות והחדשנות בשגרה, לא תדע לתפקד בחירום. המערכת חייבת לשחרר את הרגולציה ואת הפיקוח, ולתת למורים חופש וכלים להשתמש בו. אגב, זה גם המפתח להתמודד עם הבינה המלאכותית. אפשר לתת למורים לשחרר מהלחץ של העברת הידע, ולהפוך למחנכים אמיתיים. גם המורה הטוב בעולם לא יכול להתחרות עם בסיס המידע של הבינה המלאכותית. זאת ההזדמנות שלנו לעשות שינוי במערכת החינוך. אין לנו ברירה אלא להזיז את המערכת לכיוון של עבודה על זהות, גמישות ושינוי תפקיד המורה מהוראה להנחיה. במוקדם או במאוחר זה יקרה, ועדיף להוביל את התהליכים ולא להגיב עליהם. מי שחושב שאפשר יהיה לחזור לאותן תוכניות לימודים ולאותו מבנה של שולחן, כיסא, מורה וכיתה - יפסיד".

אולי מה שהם צריכים זה דווקא מסגרת ברורה יותר?

"הילדים עוברים הרבה, ואתה חייב לתת להם חמצן כדי שיוכלו לאסוף את עצמם. המורים שלנו עושים עבודה מעולה, יש אנשים שנותנים את הנשמה, אבל בפורמט הנוכחי חלק גדול מהילדים לא ממצים את היכולות שלהם כי מכניסים אותם לקופסה. אני רוצה שילד ילמד להקשיב, לשאול שאלות, לוותר לחבר. אני שייכת לאלה שחושבים שההפסקה חשובה יותר מהשיעור כי שם יש התרחשות. אני רוצה שגם השיעור ייצר את ההתרחשות, את המגע, יעורר את המקום שמאלץ לחשוב. אני לא צריכה ילד בבית ספר שידע איקס פרקים בהיסטוריה בעל פה, אני צריכה ילד שמאמין בעולם, עם תחושת מסוגלות, שלוקח אחריות, שיש לו תשוקה לידע וללמידה. הוא ידע את שירת דבורה איתי ובלעדיי. המידע יהיה נגיש בשבילו, כמובן על בסיס של מיומנות בסיסיות - קריאה, שפות, מתמטיקה וכו'. אם בית ספר לא ידע להיות רלוונטי, הוא לא יהיה קיים יותר".

כמי שמכירה לעומק את מערכת החינוך וגם את העולם הפוליטי, מה ההיתכנות של שינוי עמוק כל כך?

"בעיניי זה מחויב המציאות. תראי, אני היום הנשיאה של המרכז הישראלי למצוינות בחינוך (יאס"א). את נכנסת לשם ורואה מערכת חינוך אחרת, מורים עם אור בעיניים. שאלתי את עצמי, מה יש שם? אז נכון, בחרו את המצטיינים, אבל מעבר לזה יש שם שלושה דברים. אחד, חופש למורים ללמד כמעט מה שהם רוצים, ואז אתה בא מתוך תשוקה ומתוך עניין. מעבר לזה, נותנים לילדים את האפשרות להיות גמישים ולבחור. האמת, אותי לא כל כך מעניין איזה שיר הילד ילמד בשיעור ספרות, יותר חשוב שידע לשאול שאלה. והדבר השלישי הוא שהילדים לומדים עצמאית. ההורים משלמים כסף כדי שרוב היום הילד יעבוד לבד. וזה עובד כי יש אינטראקציה חברתית, יש קבוצה, יש עבודת צוות, המורה מנחה והילד מייצר דברים חדשים".

בלוך שואפת לייצא את הפורמט למערכת החינוך כולה, אבל בינתיים היא החליטה שגם לילדי הפריפריה מגיע מרכז של יאס"א. בשלב הראשון חולקו מלגות לילדים מנתיבות, טבריה, קריית־גת ועוד כדי שיבואו ללמוד במרכזים הקיימים. בשלב הבא הם קידמו הקמה של מרכזים בנתיבות ובקריית־שמונה. "אני מתייחסת לזה כגיים צ'יינג'ר של הצפון", היא אומרת בחיוך, "מה, אם את גרה בקריית־שמונה זה אומר שלא מגיע לך להצטיין באנגלית?"

אנחנו מדברות ביום שבו ארגון המורים הודיע, כמו בכל חופש, על סכסוך עבודה, ואיים שלא לפתוח את השנה. בלוך לא מתרגשת: "איומים תמיד יש, זה חלק מהחגיגה. שני הצעדים הראשונים להבראה הם הרבה יותר מורים בחוזים אישיים, והרבה יותר חופש למורים. מורה שייתנו לו חופש לעשות ולא ישבו לו על הווריד אלא ייתנו לו ללמד מתוך תשוקה את מה שמעניין אותו ואיך שמעניין אותו, יהיה מורה יותר טוב.

"אני רוצה שיהיה קשה להתקבל ללימודי הוראה ורק המוצלחים ביותר ייכנסו כי זה המקצוע הכי חשוב. אולי שנתיים יחסרו לנו מורים, אבל אחרי זה המערכת תעלה. במקביל הייתי מפרקת את משרת המורה, כך שיהיו לו הרבה פחות שעות כיתה, יותר שעות לשיחות עם הילדים, יותר שעות הכנה כדי שהשיעור שלו יהיה וואו. כשאת מלמדת חמש או שבע שעות ביום ומחליפה כל שעה כיתה, את לא יכולה לתת הופעה. אם יש לך מעט שעות הוראה, את יכולה להעביר שיעור מדהים. הרגולציה שיש על המורים והדרישה מהם למשהו מאוד סיסטמטי ונוקשה, גורמות לנו להפסיד מורים".

בידיים שלנו

כשאני שואלת את בלוך על החינוך במגזר החרדי, היא לוקחת אותי לשיעור היסטוריה קצר. "בן־גוריון דגל בכור היתוך, עד ריב החינוך הגדול שהתחיל במעברת בית־שמש. באו אז המורות המדהימות מקיבוץ צרעה וניסו 'להפוך' את ילדי העולים מתימן. ההורים התנגדו והמרד התפשט לכל המעברות בארץ, עד שממשלת בן־גוריון הראשונה נפלה בגלל זה, בגלל חינוך. ואז ב־1953 המדינה חילקה את החינוך לארבעה זרמים: ממלכתי, ממלכתי־דתי, ערבי וחרדי, ולמעשה הסירה אחריות מהחינוך החרדי. המדינה הפקירה את הילדים החרדים, ולא פחות את עובדי החינוך החרדי שעובדים בלי זכויות. המדינה יצרה שוק עבדים, בדרך כלל שפחות, מורות וגננות שמפוטרות כל עשרה חודשים. אחרי שבעים שנה נזכרנו לשאול: למה הם לא לומדים ליבה? איך הם בוחרים את המנהלים? אנחנו יצרנו את זה בשם השקט הפוליטי. אותו דבר אפשר להגיד גם על נושא הגיוס.

"יש לי הרבה מה להגיד על החרדים, אבל אנחנו כמדינה נתַנו להם לבחור את הנרטיב שלהם. ובמגזר החרדי יש נרטיב אחד, מודל אחד: לומד תורה. יש דרך אחת ללמידה, יש עתיד אחד לילד - אין מצב ביניים. אם הוא במקרה מסוגל ללמוד 12 שעות ביום גמרא, זה מדהים. אבל הרוב המוחלט של הילדים לא מסוגלים להיות גדולי תורה, ואת הילדים האלה הפקרנו. הם יושבים שקופים בכיתה ומתרסקים. ברגע שיש מודל אחד להצלחה שקוראים לו לימוד תורה, חייל לא נמצא בלופ הזה. הילד שלי שעכשיו בצבא ראה מגיל אפס מדים על חבל הכביסה כי אבא עושה מילואים. בגן הוא שר 'שנה טובה לדוד גיבור אשר על המשמרת', החיילים הם גיבורי התרבות שלו. בגיל 18 נזכרנו להגיד לבחור החרדי שאנחנו רוצים אותו בצבא, אבל הוא שואל מי אתם? מה אתם רוצים ממני? מה זה חייל? מה זה המדינה? מה הקשר שלי לדבר הזה?

"השינוי צריך להיות עמוק. לקדם ישיבות הסדר חרדיות ומכינות חרדיות כדי לעזור לחבר'ה לעבור את התהליך, אבל אנחנו עוד לא שם. מבחינת הבחור החרדי 7 באוקטובר קרה כי לא למדנו מספיק תורה, כי הם חיללו שבת, אז למה שאני אלך להילחם. זו הסיבה שהשקעתי מאוד כראש עיר בהקמת מוסדות חינוך ממלכתיים־חרדיים. רציתי שילד חרדי לא יצטרך לבחור בין הישראליות לחרדיות, בין השכלה ללמידה. ורציתי שהמדינה תיקח אחריות על המורים, המנהלים ועל נושאים של ביטחון ובטיחות. אנחנו יצרנו את המצב הזה, והיכולת לשנות אותו בידינו".

אנשים מסתכלים היום על בית־שמש ואומרים: זה חלום הבלהות שלנו.

"תמיד יש שתי אפשרויות - או להיות כל היום בחלום הבלהות, או לשאול את עצמי מה אני יכולה לעשות. במלחמה הזו למדנו שהחברה האזרחית שלנו מדהימה. בתוך הסיוט הגדול, מה שהציל את המדינה היה האנשים הטובים, העמותות שקמו, המתנדבים - ואני סומכת עלינו גם באתגרים אחרים. אלה שיצליחו להשתקם יהיו אלה שיגידו 'זה שלי ואני אעשה הכי טוב'. מי שיחכה שהמערכת תביא לו או אבא שלו יביא לו, יישאר בעמדה נחותה. אני רוצה להגיד את זה גם על מדינת ישראל - קחי אחריות, תעזי. המעיזים הם אלה שיצליחו. הם גם ייכשלו הרבה פעמים, אבל בסוף הם יצליחו. כשאתה לא מנסה, אין לך סיכוי".

בלוך מתכננת לנסות לא מעט, ויש לה גם תוכניות בכיוון הפוליטיקה הארצית. "כרגע אני עסוקה מאוד בעשייה בקריית־שמונה, אבל עוד נגיע לזה. אני לא יודעת באיזו פלטפורמה ואיפה אעבור בדרך. כל פעם אני שואלת את עצמי איפה אני יכולה לתת עכשיו. עד לפני שנתיים הגעתי לקריית־שמונה רק בטיולים, אבל בנקודת הזמן הזאת הבנתי שפה צריך להיות. ההורים שלי עשו עלייה, קיבלתי את המדינה כמתנה, לא נלחמתי עליה, והתקופה הזאת טלטלה את כולנו, שום דבר לא ברור מאליו. עכשיו יש לנו אחריות לדור הבא, לוודא שאנחנו משאירים להם מקום טוב".