תקרית שהתרחשה ביום שני השבוע, יום לפני הריאיון שקיימתי עם עו"ד ענת מְיַסֵּד־כנען, הסנגורית הציבורית הארצית, המחישה את תפקידו המורכב בתקופה הנוכחית של הגוף שהיא עומדת בראשו.
במהלך הפגנה שקיימו הלומי קרב מול הכנסת נפצע מאיר קדוש, אב לארבעה והלום קרב ממלחמת עופרת יצוקה עם 50 אחוזי נכות, מאלימות שוטרים שהופעלה נגדו בעת מעצרו. קדוש אף אושפז בבית החולים שערי צדק. כפי שנראה כעת, השתלשלות הדברים הייתה כזו: מחאת הלומי הקרב שיבשה את התנועה ויצרה פקק בכניסה לכנסת. בתגובה, אחד מנהגי האוטובוסים צפר דקות ארוכות ללא הפסקה. קדוש כעס והחליט להוציא את האוויר מארבעת גלגלי האוטובוס. הנהג מצידו הזעיק את המשטרה, וזו עצרה את קדוש בכוח. בזמן שהוא עדיין מאושפז בבית החולים, נערך בבית המשפט דיון בעניינו והמשטרה ביקשה להאריך את מעצרו בארבעה ימים; השופטת אישרה יום אחד בלבד.
בעיני מיסד־כנען, זוהי דוגמה מובהקת לעימות שדורש הסתכלות רחבה יותר. "מדובר במקרה של אלימות משטרתית בהפגנה של אנשים פוסט־טראומטיים, שהטראומה שלהם היא על רקע היציאה שלהם להגן על המדינה. איפה אנחנו כמדינה במקום הזה, ואיפה אנחנו כמערכת משפט?", היא תוהה. "אנחנו מבקשים להתייחס אחרת לאנשים כאלה. יש פה קו תפר בין המערכת הפלילית שרגילה לאכוף בצורה מסוימת ולהתמודד עם אלימות, ובין היכולת לזהות שיש כאן מקרה שצריך לראות את הנסיבות הספציפיות שלו. גם אם הופעלה מצידם אלימות, ואין חולק על כך, יש כאן אנשים עם לקויות נפשיות שלא מתמודדים איתם באמצעים שראוי להתמודד איתם. לא מספיק מתחשבים ברקע, ולפעמים לוקח יותר מדי זמן עד שעושים את זה.
עו"ד ענת מיסד־כנען | צילום: אריק סולטן
"הסנגור שלנו מתייצב מיד ומתריע על כך, אבל למערכות לוקח זמן, ובזמן הזה בן־אדם יושב במעצר. המערכת כוללת את המשטרה בשלב ראשון, את התביעה בשלב שני, ואת בתי המשפט בשלב שלישי. הגופים האלה אמורים להבין בשלב מוקדם יותר שיש לנו פה מקרה ספציפי שמחייב התנהלות אחרת. אנחנו בשיח עם התביעה המשטרתית ומרימים דגל במצבים מסוימים, ופעמים רבות אנחנו גם מוצאים שם אוזן קשבת".
לעצור את ההידרדרות בזמן
לצד שלל האתגרים והחזיתות שהומטו על ישראל מאז 7 באוקטובר, בסניגוריה הציבורית החלו להתמודד עם תוצאה נוספת של המציאות הכאוטית: שורת מקרים של אנשים שביצעו עבירות על רקע מצבם הפגיע בעקבות המלחמה; במקרים רבים אלה אנשים שלא הייתה להם מעורבות קודמת בפלילים. ככלל, מדובר בשלוש קבוצות עיקריות: כאלה שסובלים מפוסט־טראומה בעקבות המלחמה, בהם לוחמים או מי שהיו בחזית; אנשים שפונו מבתיהם; ובני נוער, בעיקר בקרב אוכלוסיית המפונים, שנתלשו מחיי השגרה שלהם וחלקם נפלטו ממערכת החינוך. מצבן הרגיש של קבוצות אלה הביא את הסניגוריה לבצע התאמות ולהנגיש להן את הליכי השיקום והטיפול.
"הגיע אלינו מקרה של צעיר פוסט־טראומטי שנלחם ב־7 באוקטובר", ממחישה מיסד־כנען, "ובמהלך הטיפול במקרה שלו קיבלנו פנייה מהמ״פ שלו, שהרגיש צורך ליצור איתנו קשר ולומר לנו שמדובר בגיבור ישראל שעוד לפני המלחמה זכה באות מצטיין הרמטכ"ל, ונלחם בגבורה ב־7 באוקטובר. אותו לוחם חווה תסמינים פוסט־טראומטיים, מצבו הידרדר והוא נהג באלימות כלפי המשפחה הגרעינית שלו, הורים ואחים, מתוך ביעותי לילה שבהם מחבלי נוח'בה מגיעים לחטוף אותו. בני המשפחה עצמם הגיעו וביקשו לשחרר אותו ממעצר לטובת חלופה אחרת.
צילום: חיים גולברג, פלאש 90
"אין שום ספק לגבי העובדה שהוא פוסט־טראומטי, אבל המערכת מתנהלת כאילו לא היה 7 באוקטובר, ולנגד עינינו לא עומד אדם שנלחם והציל נפשות. שלושה ימים לקח לנו לשחרר אותו, בגלל קושי של המערכות לראות את ההידרדרות הנפשית ואת הרקע שלה. המערכת הפלילית חייבת לגלות יותר רגישות, וצריך להיות קשב גם לטענות של הסנגורים בשלב מוקדם ככל האפשר. בסופו של דבר האיש שוחרר ושולב במסגרת שמתאימה לו, אבל למה היה צריך להגיע למצב של מעצר שנמשך כמה ימים? כחברה אנחנו צריכים לחבק את האנשים האלה ולהתגייס למענם. במקום זה המערכת עושה את ההפך באיזושהי קהות, ונוקטת נגדם הליכים באופן חמור ביותר".
מיסד־כנען מעידה בצער כי זה איננו מקרה יחיד, ומציינת שלאירועים כאלה עלולה להיות השפעה ארוכת טווח שתעמיק את הפוסט־טראומה, שכן המעצר כשלעצמו הוא אירוע טראומטי.
כאשר מדובר בקטינים, חוסר הרגישות המערכתית והיעדר מבט כולל על הנסיבות, עלולים לגרום להם להידרדר לעבריינות חמורה במקום שהיא תיעצר בזמן באמצעות התערבות יעילה ונקודתית. "יש קטינים מפונים שהתרחקו מהסביבה ומהחברה שלהם ולא השתלבו מחדש במערכת החינוך. המשפחה כולה נמצאת בסביבה שונה, ולפעמים ההורים מתמודדים בעצמם ופחות פנויים לצורכי הילדים. הסמכות ההורית פחותה מכפי שהייתה לפני המלחמה, ואלה הם גורמי סיכון למעורבות של הקטינים בפלילים. גם החזרה הביתה יכולה להיות משברית.
"זה מצב של תלישות שלפעמים גורם לאלימות, ולפעמים מקבל ביטוי אחר כמו שימוש בסמים. אם קטין כזה מסתבך בפלילים, והוא מגיע מרקע שאנחנו רואים בו פוטנציאל לשיקום, כולנו – המשטרה, התביעה ובתי המשפט – צריכים להתגייס כדי לשקם אותו ולדאוג שההסתבכות תהיה נקודתית ושהוא יעלה על מסלול נורמטיבי וישתלב בחברה. זו השאיפה שצריכה להיות לנגד עינינו. מניסיוננו, מסלול של ענישה קשה יכול להידרדר, הסתבכות אחת תוביל לשנייה, לשלישית ולרביעית, ואנחנו נמצא את עצמנו עם עבריין מהסוג שהסניגוריה פוגשת פעמים רבות לצערי הרב, כזה שחוזר ומבצע פשעים".
לא יבוזו לגנב
בחודש הבא תשלים מיסד־כנען (52), נשואה ואם לשלושה, ארבע שנים בתפקיד הסנגורית הציבורית הראשית. בעבר ניהלה משרד עורכי דין פרטי במשך כ־13 שנים; בשנת 2013 הצטרפה לסניגוריה הציבורית ובין השאר שימשה כסנגורית הציבורית של מחוז חיפה.
בתחילת דרכה הלימודית והמקצועית, אומרת מיסד־כנען, היא התמקדה בעולם החשיבה המשפטית על אופייה וכלליה, אך עבודתה בסניגוריה הציבורית לימדה אותה שכדי להגיע למשפט צדק אמיתי יש צורך בהרחבת אופקים ובהיכרות עם תחומי דעת ושיקולים נוספים.
"לא כל החוכמה נמצאת בעולם המשפט". עו"ד ענת מיסד־כנען | צילום: אריק סולטן
"עם הזמן הבנתי שהמשפט הוא כלי מוגבל וצר ואסור לו להתנהל רק בתוך עצמו, הוא צריך להיות חלק ממרחב גדול יותר", היא אומרת. "הוא חייב לשלוח זרועות – ודאי שלעולם הרווחה, אבל לא רק. בפורומים שאני משתתפת בהם וכוללים בעיקר משפטנים, אני מרגישה שזה מחליש אותנו. כשאנחנו מדברים אחד עם השני בשפה של משפטנים, שהיא שפה מאוד לעומתית, אנחנו רגילים להיות יריבים, לטעון טיעונים ולשכנע את עצמנו בצדקתנו. מול האתגרים שעומדים לפתחה של החברה הישראלית, במיוחד אחרי הטראומה הגדולה של שבעה באוקטובר, כשיש בקרבנו הרבה מאוד אנשים שנמצאים בנקודת חולשה, אני מרגישה שאנחנו צריכים להתנתק קצת מהשיח המשפטי, להבין שאנחנו שזורים בעולמות תוכן אחרים ולשלב איתם זרועות. לדבר בשפה יותר אנושית, בשכל ישר, ולהבין שלא כל החוכמה נמצאת בעולם המשפט, ושלא הכול ייפתר בכיפוף זרועות בין טיעון כזה לאחר.
"כשאני יושבת בדיונים אני מנסה להבין איך אנחנו נותנים מענה לצרכים של החברה, לא מתוך התבוננות צרה של האם הייתה פה עבירה או לא. מבחינת הדין היבש, אדם שגנב פריט כדי לאכול ביצע עבירת גניבה, אבל האם כחברה זה הכלי להשתמש בו? האם אנחנו לא צריכים להתרומם מהמקום שאנחנו נמצאים בו, להכניס גורמים מחוץ לעולם המשפט ולהבין שאנחנו צריכים להסתכל במבט רחב יותר? כיום אני מבינה שאני צריכה להסתייע, גם בתוך הצוות של הסניגוריה, באנשים שלמדו תחומים נוספים מעולמות הקרימינולוגיה, העבודה הסוציאלית והפסיכולוגיה. אלה נושאים שאני מרגישה צורך להביא אותם לידי ביטוי רחב יותר בעבודה שלנו, כדי להיות יותר אפקטיביים ולעשות צדק אמיתי שישפר את החברה".
ביקורת נוספת שהסנגורית הציבורית משמיעה נוגעת לכך שפעמים רבות המערכת, שמצויה תחת עומס אדיר, מתמקדת במקרי פשע זעירים שהעיסוק בהם דורש משאבים לא פרופורציונליים של זמן ותשומת לב. למשל, כתב אישום נגד אדם שגנב שני חטיפי שוקולד מתחנת דלק, או ניצול שואה בן 83 שהואשם בגניבת מכשיר טלפון לאחר שכבר החזיר אותו. "יש פה העמסה שלא לצורך על מערכת המשפט, ולא תמיד צריך לטפל בכלי הפלילי. לפעמים הטיפול צריך להיות בכלל בעולם הרווחה. יש לנו מקרה של אימא חד־הורית שגנבה סימילאק כדי להאכיל את התינוק שלה. לא צריך להעמיד אותה לדין, אלה אנשים שזקוקים לעזרה בעולמות הרווחה.
צילום: אריק סולטן
"בימים אלה אנחנו עוסקים בתיק של תושבת קריית־שמונה שלא התפנתה מהעיר. היא הייתה רעבה, ראתה בית פתוח, נכנסה להתקלח ולקחה משהו לאכול. המשטרה השקיעה משאבים אדירים בחקירה, פתחה מצלמות וגילתה אותה. הגישו נגדה כתב אישום. לשמחתי, הסניגוריה מצליחה להוביל לסגירה של תיקים בשיעורים גבוהים מאוד. השלב הבא צריך להיות לא להגיש את כתבי האישום האלה לכתחילה. בכך גם נחסוך את העלויות האדירות של ההליך הפלילי, וגם נימנע מעינוי דין והתמשכות הליכים, שנובעים מהעומס הרב על מערכת המשפט בישראל".
כוח מופרז
גם המחסור במקומות כליאה צריך לעמוד לנגד עיני המערכת, סבורה עו"ד מיסד־כנען. "משבר הכליאה הוא משבר לאומי שהגיע למקומות קיצוניים, עד כדי שחרור עצורים ביטחוניים בשל מחסור במקום. בישראל יש יותר מדי מעצרים, וחלק אדיר מהם מסתיימים מבלי שהוגש בכלל כתב אישום. יש המון מעצרים־שלא־לצורך לפרקי זמן ארוכים מדי, ושל אנשים נורמטיביים. אנחנו שומעים על זה בתקשורת רק כשאיזו דמות מוכרת חווה את המעצר, כפי שהיה בשעתו עם ניר חפץ. אלה אנשים שאולי צריך לחקור אותם ולהעמיד לדין, ואולי בסוף גם יוטל עליהם עונש, אבל למה הם צריכים להיות במעצר בפרק הזמן הזה? לצערי זו כמעט ברירת המחדל במדינת ישראל, שכאשר חוקרים בן אדם עוצרים אותו. במקרים מסוימים יש הצדקה למעצר, במרביתם לא.
"למעצר הזה יש מחירים רבים. אדם מתקשה לתפקד בחקירה כי הוא נתון במעצר, והתנאים במעצר בישראל הם מתחת לכל ביקורת. אנשים שטרם הוכחה אשמתם, שחלקם חפים מפשע וחלקם בכלל לא יועמדו לדין, ישנים במעצר על הרצפה. הם בשלב החקירה והם צריכים להיות בשיא התפקוד, להשמיע את כל מה שאפשר להגנתם ולהשיב לשאלות שיש להן השפעה מכרעת על העמדתם לדין. אבל הם מגיעים מתנאים של צפיפות קיצונית והיגיינה ירודה, ומתוך המציאות הזו הם נחקרים. חלק מהם במצב של חוסר שינה ותשישות, ואז הם פחות חדים ויותר מנסים לרַצות את החוקר. המחקר מצביע על כך שתופעות כאלה גורמות לאנשים להודות בדברים שהם לא עשו".
במקביל לעמידה הלעומתית מול השופטים והמערכת, שהיא חלק מובנה מתפקידה של הסניגוריה הציבורית, לדברי מיסד־כנען, בשנים האחרונות הצליחו לפתח שם גם שיח מוסדי בין הרשויות. "אני מוצאת שגם במשטרה וגם בתביעה נמצאים אנשים רציניים, הוגנים וקשובים, ואנחנו עובדים יחד", היא אומרת. "נכון, השגרה שלנו היא של יריבות ושל עמידה על אינטרסים נוגדים, אבל אנחנו מקיימים שיח מוסדי ומוצאים מקומות שבהם אפשר לדבר. אני מוצאת שיש קשב למקרים שתיארתי ושיש נכונות למנוע אותם, גם באגף החקירות וגם בתביעה. אנחנו עובדים בשיתוף ומעבירים אליהם מקרים מסוימים כדי שייתנו מענה מהיר ככל הניתן. לשמחתי הרבה, וזו נקודת אור, אנחנו מוצאים בקרב ראשי המערכות, שלא אחת אנחנו חווים תסכול מולם, קשב, פתיחות, אנושיות ונכונות לרדת לרמת המחוז ולהגיד להם לעצור מקרים מסוימים. חשוב לא להישאר ברמת ההתכתשות בבתי המשפט אלא לייצר קשרים בכל הרמות. לעולם יהיו בינינו מחלוקות, ולעולם נטען דברים מנוגדים בבתי המשפט, ועדיין אנחנו מזהים את המקרים שבהם צריך להרים טלפון ולהגיד 'סליחה רבותיי, יש פה מקרה שמחייב התנהלות אחרת'".
צילום: אריק סולטן
נושא נוסף שמעסיק את הסניגוריה הציבורית הוא הסדרת השימוש של המשטרה ברוגלות. "שימוש ברוגלות זו דוגמה מובהקת להקניית כלי קיצוני לרשויות האכיפה", טוענת מיסד־כנען. "זה כלי שעשו בו שימושים לצרכים ביטחוניים, ופתאום גילינו שגם המשטרה עושה בזה שימוש, כאשר המחוקק בכלל לא נדרש לסוגיה הזו. המשטרה פשוט החליטה להפעיל אמצעי חדש. אם רוצים לעשות שימוש בטכנולוגיה חדשה ופולשנית כזו כדי להתמודד עם פשיעה, ראוי שהציבור יֵדע, שייערך דיון וייקבעו גבולות הגזרה - מה מותר ומה אסור, ומה צריך להסביר לשופט לפני שמקבלים ממנו צו. כל זה לא קרה.
"כל אחד, אפילו מי שאין לו מעורבות פלילית, עלול למצוא את עצמו שלא באשמתו בחיכוך עם המשטרה ולמצוא שמופעל כנגדו כוח שלא לצורך, וכוח הוא לא רק פיזי. החדירה הזו משפיעה גם על כל מי בקשר עם אותו אדם. הרוגלה מאפשרת גם להפעיל את המיקרופון ואת המצלמה במכשיר שלנו בלי שנדע. זה אומר שלכל מקום שאני נכנסת אליו, ישמעו ויראו מה שקורה בו. מנגנוני הבקרה חייבים להיות גם מחוץ למשטרה, וזו דרישה שאנחנו בסניגוריה הציבורית עומדים עליה".
בעקבות החשיפה של השימוש ללא היתר שעשתה המשטרה ברוגלות פעלה הסניגוריה לעצור זאת, ומאז נערכו בכנסת דיונים בנושא. כעת מונחת על הפרק הצעת חוק שהגיש ח"כ צביקה פוגל מעוצמה יהודית, המבקשת להקנות למשטרה בתנאים מסוימים סמכות לערוך חיפוש סמוי במחשבים ובמכשירים סלולריים, ולהתקין רוגלות שבאמצעותן ניתן יהיה לבצע האזנות סתר או לחפש מידע.
האמצעים הטכנולוגיים יוכלו לשפר את יכולות האכיפה.
"משטרת ישראל הצליחה בעבר להתמודד עם פשיעה חמורה גם בלי הכלים האלה, באמצעות שיטור מתוחכם ומעמיק וכוח אדם איכותי. למשטרה יש היום סמכויות ואמצעים נרחבים, ואי אפשר לתלות את הכשלים שישנם בהיעדר אמצעים. צריך להישמר ממצב שבו ניתנים לרשויות האכיפה כלים ללא מנגנוני בקרה. כולנו ניפגע מזה".