"אדוני! תשחה בבקשה לכיוון החוף!" קול קורא בחוף מציצים בתל־אביב. השחיין שהרחיק מדי מציית, אבל גם הוא, כמו חלק מהמתרחצים, מופתע שהקול הקורא שייך לבחורה צעירה. את סוכות המציל של חופי ישראל מאיישים גברים מבוגרים, כך שתמר מליסוב בת ה־24 היא שינוי מרענן ומפתיע. "האמת שאנשים גאים לראות אותי, כבר לא מסתכלים עליי מוזר", היא מפריכה את הסטיגמה, "כשאני מגיעה לים על החסקה, או רואים אותי עם חולצת המציל, אני מקבלת רק מבטים של כבוד. זה מיוחד ומשמח. אני רגילה כבר שבאים ואומרים לי 'כל הכבוד, איזה יופי'. אני חושבת שהיום אנשים למדו לקבל הרבה דברים, אז גם מצילה צעירה היא כבר לא חריגה בנוף".
הדרך הייתה ארוכה עד שמליסוב התרגלה למבטים ולמחמאות. היא נולדה וגדלה בהרצליה, שם היא עוד מתגוררת ושם התחיל המסע שלה לסוכת ההצלה. כבר בגיל שלוש היא מצאה את מקומה בין זרמי המים. "מגיל צעיר אהבתי מאוד את המים, הייתי שחיינית תחרותית והרגשתי שזה המקום שלי", היא מספרת. "אז עוד לא דמיינתי שאהיה מצילה, אבל כן תמיד אהבתי את הים. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי הולכת אליו. זה היה צפוי שאמשיך להיות קרובה אליו גם בחיים הבוגרים, ובאמת קמתי בוקר אחד והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. משם פשוט התחלתי את הדרך".
היא לא ידעה כמה ארוכה תהיה הדרך. כדי להפוך למצילה, מליסוב נדרשה להירשם קודם כול לקורס מצילי בריכה. רק אחרי שתעבור אותו בהצלחה, היא תקבל כרטיס כניסה לקורס מצילי ים המאתגר לא פחות, בעיקר כי הוא תלוי בים הסוער והבלתי צפוי, מה שהפך ללמידה של שלוש שנים. "ידוע שהקורס הוא תהליך שלוקח הרבה מאוד זמן. כדי להתמודד עם האתגרים שהבחינה דורשת, היינו צריכים לחכות לימים שיהיו בהם גלים משמעותיים ונוכל להתאמן עליהם או להיבחן איתם".
תמר מליסוב | צילום: יוסי אלוני
לה באופן אישי ציפה אתגר נוסף כשהגיעה לכיתת הקורס וגילתה שהיא האישה היחידה בספסל הלימודים. אבל לאתגר הזה היא דווקא הגיעה מוכנה. "מראש ידעתי שאמצא את עצמי כבת היחידה בקורס", היא מספרת, "עוד כשהחלטתי שאני הולכת על המקצוע הזה. באתי מתוך ידיעה שאין כמעט מצילות בארץ, ושהולכים אליו בעיקר גברים. לא חייתי באשליה, הבנתי שזה יהיה שונה, גם עבורי וגם בשביל הבחורים שאני אלמד לצידם. ועדיין, הרגשתי הכי בסדר בעולם. זה לא הרתיע ולא הפחיד אותי. כי ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. הייתי שלמה עם ההחלטה שלי והלכתי עליה עד הסוף. והנה אני היום מצילה מן המניין".
גם הזמן שחלף לא הבהיל את מליסוב. היא לא בזבזה רגע ובמקביל לקורס, עוד לפני שהחזיקה את התעודה, פשוט הופיעה בסוכות המציל כדי ללמוד מהשטח את מה שבקורס לא לימדו. "הגעתי לכאן, לחופים של עיריית תל־אביב-יפו. זה היה לפני הרבה שנים, עוד כשנרשמתי לקורס. פשוט הבנתי שעדיף לי להתנסות ממש, להכיר את העבודה מקרוב. הקורס כולל הרבה אימונים קשים, ודורש כושר פיזי ברמה מאוד גבוהה. בעיקר סביב השימוש בחסקה. ורציתי להגיע הכי מוכנה לתהליך. המצילים שפניתי אליהם בתל אביב היו מאוד טובים ונדיבים אליי. הם עזרו לי מאוד ולימדו אותי המון. איך משתמשים בחסקה, איך מזהים מי במצוקה, איך מושיטים לו עזרה. בעיקר למדתי כאן, בתחנות ההצלה שאנחנו רואות. והנה, אחרי שהשגתי את התעודה חזרתי מיד לכאן. בדיוק לאיפה שהסיפור התחיל".
רק כשאני נכנסת לתוך סוכת המציל, אני מבינה איך אפשר להעביר כאן ימים שלמים בלי להשתגע. חלון ענק מציג לראווה את הים, שנפרש כולו בוהק וחי. יש מזגן, קפה, וצחוק מתגלגל. מליסוב שקועה בשיחה עם המצילים שלידה וגם אז קשה לפספס את ההנאה שנסוכה על פניה כל פעם שהיא מפנה את מבטה אל הים. לדבריה, זו בדיוק הסיבה שגם ביום החופש החד־שבועי שלה, כנראה לא תמצאו אותה בשום מקום אחר. "בתכל'ס, כל היום אני כאן. אני קמה כל בוקר בסביבות שש, שותה קפה ויוצאת. אני צריכה להגיע לכאן לפני ששירותי ההצלה נפתחים בשעה שבע, ואז אנחנו נפגשים, דואגים להוציא את כל הציוד, לזהות אזורים מסוכנים במים, לראות איפה יש בורות וזרמים ולסמן אותם. הכל כדי שהחוף יהיה בטוח לאנשים ברגע שהוא נפתח. משבע בבוקר ועד שבע בערב אנחנו יושבים כאן. מעבירים את היום. מדי פעם אני גם מוצאת זמן לשחות, לשוט על החסקה, או על אופנוע ההצלה. לשמור על הכשירות שלי".
ומה עם קצת מנוחה?
"הים הוא המנוחה שלי״, היא מכריזה, ״בעיקרון, יש לי יום מנוחה שבועי כמו לשאר המצילים. אבל אני כל כך אוהבת את הים אז גם כשאני לא בתפקיד, אני מוצאת את עצמי פה. זה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. אדם שאין לו את הזיקה והתשוקה הזו לים, פשוט לא יצליח לשבת כאן 12 שעות בשלווה כמוני. אתה חייב שיהיה לך בנפש את החיבור המיוחד הזה. ואם יש, את יודעת שאת במקום נכון".
אפילו את השקיעות, שבימי יולי־אוגוסט הלוהטים מתרחשות הרבה אחרי סיום שירותי ההצלה, היא לא מפספסת. רק לאחרונה השהות שלה ליד המים הצילה חיים. מספר מתרחצים בחרו להיכנס למים בחוף לא מוכרז, הרבה אחרי שעות ההצלה ולמזלם הרב מליסוב וחבריה שנהנו מהשקיעה היפה, היו שם כדי לעזור.
"לא משנה שיש לנו חברים, עיסוקים אחרים. בסוף אנחנו מוצאים סיבה למשוך עוד קצת זמן לבלות בים. גם אם אני כאן משבע בבוקר, סביר להניח שאישאר לפחות עד השקיעה. ובאמת יום אחד נשארנו לצפות בה, כמו תמיד. סגרנו כבר את התחנה והיה ים מאוד סוער. תוך כדי שאנחנו יושבים, מדברים, בזווית העין אנחנו קולטים כמה אנשים נכנסים למים, בחוף שנחשב לא מוכרז. תוך דקה הם נתפסו בזרם קשה והתחילו לטבוע. ואנחנו כבר עם התיק על הכתף, בדרך הביתה. ברגע עזבנו הכול, לקחנו גלשנים ונכנסנו להציל אותם. תודה לא־ל, הצלחנו להוציא אותם מהמים בריאים ושלמים. אבל תארי לעצמך מה היה קורה אם לא היינו מתעכבים ומתלהבים עוד קצת מהיופי של הים. זה היה נגמר אחרת".
לא מדובר במקרה שכיח, היא ממהרת להדגיש. מניסיונה רב השנים, היא אינה זוכרת מקרה שבו אדם נסחף בזרם בחוף מוכרז. אבל היא כן יכולה לתאר בפירוט את הרגעים שעוברים עליה מהשנייה שהיא מזנקת על החסקה, כשהיא מבחינה באדם במצוקה בתוך המים. "את לא מרגישה לא אדרנלין ולא פחד", מתארת מליסוב, "כולך ממוקדת מטרה. מולך את רואה רק את הבן־אדם שזקוק לעזרה, ותוך כמה רגעים את כבר מחשבת בראש תוכנית פעולה. מה את הולכת לעשות, איך ומתי. את רצה, הכול בהילוך מהיר. אין זמן אפילו לחשוב. רק דקות ארוכות אחר כך, כשהבן־אדם כבר יצא בשלום, הוא נרגע בחוף ואת שוב משקיפה על הים מסוכת ההצלה, מגיע האדרנלין. תחושת ה'וואו איזה מקרה זה היה'. אני יודעת שבאתי ועשיתי את העבודה כמו שצריך".
הגבולות מטשטשים. חוף הים | צילום: מרים אלסטר - פלאש 90
יש מקרים שמסתיימים פחות טוב?
"לא יצא לי להיות במקרה שהסתיים אחרת. וגם כמעט אין דבר כזה בחוף מוכרז אלא אם כן לבן אדם היה התקף לב בתוך המים או משהו כזה, החוף המוכרז הוא לרוב מאוד בטוח".
אותו מקרה הצלה גרם לטלפון של מליסוב לצלצל ללא הרף. כלי תקשורת רבים מבקשים לשמוע את הפרטים דווקא מהמצילה הצעירה, שזהו החודש הראשון שלה בחופי תל־אביב. גם הריאיון שלנו נקטע כשצוות ערוץ טלוויזיה מגיע חמוש במצלמה, ותוך כמה רגעים היא עומדת מולה בביטחון, על רקע הגלים. אבל כשהיא חוזרת, היא מתיישבת בעייפות על הכיסא ומסבירה שכל ההתלהבות התקשורתית הזו היא הדבר האחרון שמעניין אותה בעבודתה. "בחרתי בזה כי מבחינתי, אין תחושה יותר מדהימה מלהיות מצילה. כשאת יודעת שאת עזרת לכל האנשים שבאו לבלות לשמוח בים, גם לחזור לשם. מההתחלה זה מה שהלב שלי אמר. ברגע שהבנתי שהים הוא המקום שלי, לא חשבתי להתמקצע בספורט ימי. הבנתי שאני רוצה לעזור לאנשים. לראות איך בימי שישי, בשיא הקיץ, כשיש פה המוני אנשים וילדים, הם בסופו של דבר חוזרים למשפחות שלהם, לקידוש, לשמחה. ואת יודעת שיש לך חלק קטן בזה. זו תחושה אדירה".
אחרי שקיבלה את התעודה, כל מה שנותר לה הוא לפרוץ את תקרת הזכוכית ולהפוך למצילה הראשונה שאי פעם עבדה בחופי תל־אביב, ולאחת הבודדות בארץ.
ב־2018 ציפי ברנד, סגנית ראש עיריית תל־אביב שמה לה למטרה לקדם שילוב נשים בתפקידי הצלה. "זהו שלב חשוב בבניית מרחב שוויוני, בטוח ונגיש יותר לכלל הרוחצות", הצהירה והוסיפה: "אני קוראת לעוד נשים, חזקות, מקצועיות ואוהבות ים – להצטרף למשמר החופים שלנו", ובכך סללה את הדרך למסילוב שמצטרפת לקריאה ואומרת שאין ספק שיהיו עוד מצילות. "יש ספורטאיות מצטיינות, מתחרות אולימפיות, טייסות, ולוחמות. בחו"ל יש הרבה מצילות, ואין סיבה שבישראל לא יהיו".
ואיך קיבלו ההורים והסביבה את ההחלטה שלך?
"בהתחלה זה מאוד הפתיע אנשים. הם לא ציפו לבשורה הזו. אבל בסופו של דבר כשהסביבה שלי ראתה שזה עושה לי טוב, ושאני רוצה להיות מצילה מתוך רצון פנימי וחזק, הם תמכו בי על מלא. הם גם לא ניסו לשכנע אותי ללכת ללמוד באוניברסיטה, בעיקר כי הם יודעים שאם בחרתי במשהו מסוים, אני אלך איתו עד הסוף".
הסיבה שנשים לא מצליחות אפילו לדמיין את עצמן בסוכת המציל זהה לסיבה שלא רואים נשים במקצועות אחרים המזוהים עם גברים. "כשאת הולכת לסתם משרד, או למרפאה, או לכל מקום עבודה 'רגיל', את רואה נשים וגברים עובדים ביחד", מסבירה מליסוב. "אבל בים, יש רק מצילים. זה הדפוס שאת רואה וזה מה שנכנס לך למחשבה, עוד מגיל צעיר, ואת לא חושבת על זה כאופציה עבורך. ואם מישהי מתחילה לחשוב על זה היא לרוב חוששת או שהסביבה מעודדת אותה ללכת למקצוע יותר 'נוח' וללמוד באוניברסיטה.
"אני מאמינה שהכל אפשרי. כל מה שאנחנו רוצים לעשות בחיים שלנו, כל מחשבה או רצון שנובט לנו בלב, אפשר להגשים אותו. גם אם לא הייתה מישהי במשבצת הזו לפניי, צריך מישהי שתקפוץ למים".
יש נשים ששואלות אותך על המקצוע?
"תמיד כשאני בחוף נוצרת שיחה, פונות אליי נשים מתעניינות. אני יודעת שאני מראה להן שזה אפשרי, וכשהן רואות אותי נפתחת להן דלת שעד עכשיו הייתה נעולה מבחינתן. פתאום יש את מי לשאול, ואני תמיד אענה ואמליץ בכיף".
בישראל, גילם הממוצע של המצילים, הוא פי שניים מזה של מליסוב, אבל בחוף הים ההבדלים מטשטשים. "כבר בהתחלה הרגשתי בבית, ומצאתי שפה משותפת עם המצילים שאיתי", היא מספרת, "החיבור בא מגיע גם מהעבודה עצמה. עבודת צוות בין המצילים היא חשובה מאוד, אפילו קריטית. אנחנו כל פעם מחלקים את האחריות בין כולנו, אז מהר מאוד נתנו לי מקום בתוך הדינמיקה הזו. וכן אני יושבת שעות עם אנשים בגיל שונה משלי, שגם באים ממקומות אחרים. אבל תמיד מוצאים שפה משותפת. ידוע שהים מחבר בין אנשים. "אני יכולה להגיד גם כמצילה שעובדת בחוף הנפרד, ובכל מיני חופים, שאני נחשפת לכל מיני סוגים של מתרחצים, מכל שכבות האוכלוסייה. פה בתל־אביב יש מגוון רחב במיוחד. גם תיירים. הכול יש פה. ובמשקפת אנחנו לא מצליחים להבדיל בין אדם לאדם. כל אחד הוא מתרחץ, שסך הכול בא ליהנות מהים, והתפקיד שלי הוא לוודא שהוא גם יצליח לעשות את זה".
ואנשים מתייחסים אלייך אחרת בגלל הגיל?
"זה שאני צעירה זה רק עוזר לי", היא אומרת, "אני בשיא הכושר והאנרגיות. זה הזמן שבו אני יכולה לטרוף את העולם, לעשות כל מה שאני רוצה. אז מבחינתי, הגיל הוא רק יתרון והוא מאפשר לי לבצע את העבודה בצורה הטובה ביותר".
ולמרות כל ההבדלים בינה לבין שאר הנוכחים בסוכת המציל, היא אינה מרגישה שונה. "אני שווה בין שווים. אין יתרון לעובדה שאני מצילה, כמו שאין בזה חיסרון. אני עושה את העבודה בדיוק כמו כל מציל אחר. מעולם לא ביקשתי יחס שונה או הנחות. פשוט דחפתי את עצמי, והתאמצתי, כמו כל אחד אחר שעשה את הקורס והגיע להיות מציל. לכן מהרגע הראשון התייחסו אליי בכבוד".
במהלך השיחה מתברר שלמליסוב יש שותפה לפריצת הדרך. אוקסנה נסטי, אלופת שחייה לשעבר וסבתא לנכד שעובדת בעיקר בחופי חיפה. "שמעתי עליה הרבה, היא עברה דרך מכובדת בים והיום היא כבר אחראית תחנה", מספרת מליסוב, "הייתי שמחה מאוד להכיר אותה מתישהו. באופן כללי אני יודעת שהיו כאן כמה מצילות לפניי, וזה מרגש".
מליסוב לא עסוקה במה תעשה כשתהיה גדולה, היא מצאה את כיוונה בעולם. וכשאני שואלת על חלומות נוספים לעתיד, היא דוחה את התשובה בעדינות. "זה מה שבחרתי לעשות בחיים, וזה מה שאני עושה כרגע. אני חושבת שאחזור מתישהו לשחייה כי היא גם חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. פשוט במקום בריכות, אני שוחה רק במים פתוחים, במיוחד בחופים היותר פראיים. מן הסתם יש לי עוד מלא חלומות. אבל קודם אני רוצה לשהות בהגשמת החלום הזה, של להיות מצילה בים. השארתי את החותם הקטן שלי, ואני מחכה לראות עוד מצילות בסוכות".